יום ראשון, 3 בינואר 2010

מכתב לאחי השמאלני

אח אהוב,

אתה איש יקר. פעיל, מארגן, יוזם, משתדל, שואף. תמיד שאפת, ניסית לעצב מציאות אחרת, ביקשת להוביל את השינוי שאתה רוצה לראות בעולם. אבל זה מתחיל להימאס, כי השינוי שאתה מבקש לעשות, הוא לפעמים סתם פופוליסטי, אנטי ישראלי, מסלף מציאות, חד-גוני, לא ציוני ולא הגון. אתה משתמש בפרופוגנדה מתלהמת כדי להעביר מסרים שאנחנו לא רוצים לשמוע. כן, לא מעוניינים לשמוע, וכבר זה נאמר לך כמה פעמים. אתה שולט במדיה, שבלית ברירה אנו צורכים אותה, אך בכל ליבנו מתנגדים לרעיונות שאתה מפיץ באמצעותה. אין יום שאני לא נתקל באיזו התלהמות משתלחת נגד מגזרים מאד ספציפיים בישראל.

אתה גורם לי אי-נחת. אני אוסיף: אתה גורם לי צער. כמה נמוך אתה יכול לרדת כדי לקבל קצת תשומת לב. לכן חדל להלעיט אותי בשקרים: יותר משאני רואה זעקות חמס אני חש באיומי החמאס; יותר משאני מרחם על תושבי בילעין, אני שמח על חיי היהודים שניצלו הודות לגדר שנבנית בסמוך אליהם; יותר משאני חושב שזה מאד ליבראלי לראות עץ אשוח באוניברסיטה העברית, אני חושב שיש כאן מגמה נוספת, חתרנית, מסוכנת. לכן אל תציק לי, אל תציג בפניי עובדות מלאות שקרים.

כרגיל, טיעוניך נגד המתיישבים היהודים במזרח ירושלים רצופי שקרים, דמגוגיה זולה, התלהמות אנטי-מתנחלית ואנרכיזם מעצבן ומיותר. ליהודים שומרי חוק מותר לחיות שם. מדינה דמוקרטית, כל אדם יכול לגור איפה שהוא רוצה, ובלבד שהוא שומר חוק. אפילו בית המשפט - כן, כן, אפילו שם - אמר שהפעילות היהודית במזרח ירושלים היא לגיטימית, חוקית, מותרת. אני מוסיף: רצויה, אבל זה כבר עניין אחר.

מזרח ירושלים הוא שטחה הריבוני של מדינת ישראל. לא "שטחים", לא "יהודה ושומרון", אלא שטח שסופח ב-67 והתקבע בטריטוריה הריבונית של המדינה. תושביו הפלסטיניים של מזרח ירושלים קיבלו מעמד תושבות מיוחד ונהנים מכל טוב הארץ והמדינה. ובמדינה שלי, זכותי לגור איפה אני שרוצה. אני אקנה בית ברמלה, בלוד, ביפו, במזרח ירושלים, בטייבה ובאום אל פאחם. יש לך בעיה? זה כואב לבן זוג שלך? כנראה שאתם לא מבינים מה זה דמוקרטיה. אני רוצה לראות את האנרכיסט הראשון שרץ לעצור מוסלמי שמחפש לקנות דירה בבאר שבע. אז נראה אתכם, יפי נפש צבועים, רצים לבג"צ ומוחים על השינוי הדמוגראפי בערי ישראל. זאת תהיה גזענות, ובצדק, אבל לכל מטבע גזעני יש שני צדדים. איש באמונתו יחיה ויגור ויעשה מה שבא לו.

ועוד דבר: זה שאנחנו החזקים, זה לא אומר שאנחנו פחות צודקים. אדרבא, כמה טוב להיות גם חזק וגם צודק. כי אם זה היה הפוך, שהיינו צודקים וחלשים, אתה יודע איך זה נגמר. וגם אם תטען לאפליית הערבים - שאכן קיימת במינונים מאד נמוכים - אומר לך שזאת לא הנקודה שהכי מטרידה אותי. למה? כי כשאתה מדבר איתי על שיח של זכויות, אני מדבר על שיח של חובות. זה כנראה ההבדל ביננו. אתה שואל קודם כל "מה מגיע לי", ואני בודק "מה אני נותן". ואם יש כאן מיעוט שמחפש רק לקחת מבלי לתת, אז הוא פחות מעניין אותי. וכן לחפש את המדינה כל היום בציציותיה כדי למצוא אם הפלתה בן מיעוטים זה או אחר, זה, תסלח לי, לא הדבר הכי דחוף מבחינתי. לא אשתתף איתך בטורניר משיכת החבל, או בתחרות 'טרוף את עוגת התקציב', בטח לא עבור מיעוט שנאמנותו למדינה מוטלת בספק.

אני תוהה גם, לעזאזל, לאן נעלם כושר העמידה שלנו. מתי יישוב הארץ הפך לקללה גסה. התשובה פשוטה: מהרגע ששכחנו. שכחנו בשביל מה הגענו לכאן, שכחנו מדוע אנחנו נלחמים על הארץ.

יש בשמאל הישראלי קבוצת אנשים שמפמפת ומעצימה את האנטשימיות בעולם. נותנת לה זריקת מרץ. בעיניי זה משהו דפוק במערכת ההפעלה של העולם. מה שלא תעשה, יהודון, תמיד נמצא סיבות להקיא אותך ולהוקיע אותך. תורת זכויות האדם שמופעלת בעולם נגד ישראל היא במפורש אנטישמיות במסווה של צדק משפטי. חבר יקר, אל תצטרף אליהם. זכור שמאחורי קשקוש קטן במזרח ירושלים מושכים אלפי שונאי ישראל חוטים באירופה, בהשפעה אנטי-יהודית מובהקת, ומתוך האטמוספרה המוסלמית שמשתוללת בעולם. והראיה: לא מפעילים שום אמות מידה של "צדק" על שום עם בעולם, כפי שמפעילים בישראל. ראה: אחוז ההחלטות באו"ם נגדנו. ראה: הסיקור התקשורתי סביב ישראל והפלסטינים. ובשטח? עולם כמנהגו נוהג. אלא מאי? יש אנשים בישראל - חבורה של כמה אזרחים כפויי טובה, נצלנים - שלמדו שהטרור החדש מורכב מעתירות לבג"צ, פנייה לגופים בינ"ל וערעור מעמדה של ישראל בעולם.

ומה הכי מרגיז? שמנהיגי המקהלה האנטי-ישראלית בארץ ובעולם הם ישראלים בעצמם, זן מיוחד של אנשים מוכי אשם עצמי וצביעות מעושה. אותה שנאה עצמית יהודית מפורסמת חוזרת על עצמה שוב ושוב. קבוצת אנשי שמאל מסוכנת והרסנית מתרצת לעצמה תירוצים: היא רוצה להשתלב, לא רוצה להיות זרה במרחב הקוסמו-פוליטי, מבקשת לעקור את עצמה מה"ישראליות", יהודית אוטואנטישמית, מתעבת את עצמה, את מדינתה, את אזרחיה הימניים והפרובנציאליים, את ממשלתה הפונדמנטליסטית, את עמה המתלהם ונטול ההשכלה; היא רוצה להיות חלק ממשהו אחר, והיא מנפחת לכולנו את המוח בטענות על כיבוש, על אלימות, על מסכנות, ומשווקת למען כך את דעותיו ה"סובלניות" לעולם כולו, על חשבון אותה מדינה ואותו עם - רצוצים, עייפים, שבעי מלחמות וביקורת, המבקשים קצת מנוח לכף רגלם התשושה. שתתבייש לה אותה קבוצה, איך היא עַטה על הפגרים אחרי "עופרת יצוקה", איך שמחה לאיד על הפסדיה של מדינתה שלה, איך מצאה את העוז להלין, להכפיש, לתקוף, להבאיש את ריחה של הארץ הטובה.

אז הנה תגובתי הרשמית: לא רוצה לשמוע יותר על "זכויות אדם" שאינם אלא מסווה לשנאת ישראל, לא מעניינים אותי הערבים בשייח' ג'ראח, עץ הכריסמס בפורום האוניברסיטה זה גנדרנות חנפנית של אגודת הסטודנטים. שלא נדבר על בילעין: אנרכיסטים חסרי תקנה שבכל מדינה אחרת היו יושבים מזמן בכלא. ולגבי ירושלים הבנויה והשלמה - היא בירת מדינת היהודים: הפלסטינים קיבלו תיאבון על עיר הקודש רק אחרי שהם ראו כי הארץ בבניינה טובה מאד מאד. באשר לגורל ילדי הזרים: זה איננו מוטל על כתפינו אלא על כתפי הוריהם שהשתקעו פה בניגוד לחוק - הייתי בשמחה נלחם לצידך למען הזרים לוּ הייתי יודע שנלחמת באותה התלהבות כנגד גירושם של מתיישבי גוש קטיף. צה"ל הוא צבא מוסרי. הסכם שלום עם הפלסטינים היה נחתם מזמן הודות לוותרנותם וסבלנותם של המנהיגים הישראליים, אך העקשנות והקיצוניות של ההנהגה הפלסטינית מובילים את כולנו הרבה יותר מהר לבריכות של דם מאשר לחומוס משותף בג'נין.

וכשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אני רוצה לחזק את ידך על פעילותך בתחום האמנויות, העזרה למוגבלים ולאוכלוסיות מוחלשות, הניסיון לבנות בישראל חברה ערכית, וכן תמיכתך בנושאי סביבה וטבע ויתר הדברים שבאמת יכולים לשנות את העולם.