יום שבת, 19 באוקטובר 2013

משחקי הכס




פורסם בעיתון זקני ציון (21.10.13)

פעמיים בעשור מגיחים לאוויר העולם פרצופים ושמות חדשים. אנשים אלמוניים, לא מוכרים לרובכם, שרוצים להתברג בפוליטיקה המקומית ולזכות בכסא הנחשק של חבר מועצה. מרביתם חוזרים לאנונימיות מיד לאחר הבחירות, מקצתם עולים לגדולה. זהו תפקיד שעושים בהתנדבות, אך לא מעט רואים בו קרש קפיצה – לעסקים, לפוליטיקה, למעמד החברתי. כל מועמד מגייס עשרות אלפי שקלים, אם לא מאות, כדי ששלטי חוצות עם תמונתו יתנוססו ברחבי העיר. הרשויות המקומיות לובשות חג: על הגדרות ועל המרפסות, במרכזי הקניות ובשכונות, על גבי אוטובוסים ובמקומונים, בכל פינה מביטות עלינו דמויות של עסקנים חמורי-סבר שמבטיחים לנו עתיד מזהיר יותר, שיתקנו את העוולות של קודמיהם, שישנו, שירעננו, שיובילו.

יום ראשון בצהריים, שלושה שבועות לפני הבחירות בירושלים. חם, חם מדי בשביל סוף ספטמבר. ברחבת המשביר שלושה נערים שמחפשים להרוויח קצת כסף בחופשת החגים הבלתי-נגמרת מחלקים פלאיירים. אנשים ממהרים או מדברים בנייד, לוקחים בנימוס וזורקים לפח. יש כאלה שמעיפים מבט ומבינים מהר במה מדובר – הבטחות, מספרים, אחוזים, חרדים – וטורחים להחזיר את הנייר לבעליו. "קחו, קחו, זה בחינם, זה טוב גם לקיפולי נייר" אומר אחד הנערים. צחוקים איתו.

ירושלים לפני בחירות היא זירת קרב, בלי כפפות. הקרנבל הדמוקרטי מספק לבירה מנה גדושה של פוליטיקה יצרית ושל מאבקי כוח. ערב הבחירות העסקנים פועלים במרץ. תופרים דילים אחרונים, מגייסים הבטחות מפה ומשם, ובעיקר מנסים לקושש מצביעים שעדיין מתלבטים. הקרב הזה לא מסתכם, כפי שנוהגים ללגלג, בפינוי האשפה בשכונת מאה שערים. עיריית ירושלים אכן מנקה מדי פעם את הרחובות, אך היא גם נוטלת חלק מהותי בכל התחומים הכלל-ארציים – ברמה הבטחונית, הכלכלית והציבורית – מה שהופך את ראש העיר לדמות מפתח בסדר גודל של שר בממשלה.

ירושלים היא לא מודיעין ולא רעננה. איננה עיר ככל הערים. הבחירות בה הן בבואה של הבחירות הארציות. יש בבירה חילונים ראדיקליים ופלגים קיצוניים של היהדות החרדית, יש בה דתיים לאומיים מבולבלים ו-34% מוסלמים, ועוד המוני אנשים פשוטים, קשי יום, שמבקשים קצת ניקיון ברחובות ושקט לעצמם. התמהיל הזה – חומר הנפץ הירושלמי – מצריך יכולת תמרון יוצאת דופן, לדעת ללכת בין הטיפות גם כשאין גשם.

ובירושלים, כמו שיכול להיות רק בירושלים, יש שוב תחושה שהעסק מנוהל כמו כלי שחמט בידיהם של הפוליטיקאים הגדולים, הארציים, שמוצאים את הבירה כעוד זירה למפגני כוח. חברי כנסת לא מהססים לשלוח יד ארוכה לקרביים של המערכת המוניציפאלית בירושלים, תוך שהם מעייפים את התושבים בקלישאות וסיסמאות. שאלתי פעיל, נער חובש כיפה כבן 16, למה אין בבחירות האלה סטיקרים, כמו פעם. "בגלל הדילים", אמר. "פעם המנהיגים היו יוצאים לכיכרות, לשווקים, לרחובות ולבתים, היום הם צריכים לרקום את הברית הנכונה עם האיש הנכון, ואתה בפנים. לנו נשאר רק להדביק מודעות. אחלה כסף". עיר שהכל בוחשים בה, אמר פעם בציניות פרידריך השני מפרוסיה, היא כנראה כמו שק קמח, אם תחבוט בה שוב ושוב משהו יצא ממנה.

הפייבוריט הברור לתפקיד ראש העירייה הוא ניר ברקת. מאחוריו עומדות 5 שנים בהן שמר על שקט תעשייתי כמעט בכל הגזרות. ברקת של היום מנוסה מתמיד, ומבין שכל מילה שלו עלולה להירשם לרעתו. בשמאל טוענים שהוא ימני, בימין קוראים לו שמאלני. בעבר נתפס מצטלם עם חולצה ועליה הלוגו של מפלגת 'קדימה'. הימין חגג על התמונה הזאת והציג אותה לראווה באלפי פלאיירים. היום ברקת ממצב עצמו כאיש ליכוד מתון, שפועל למען החילונים והדתיים אבל יודע לקרוץ מדי פעם גם לחרדים. מולו ניצב משה ליאון מגבעתיים. רואה חשבון, מזרחי וחובש כיפה. מקורב של דרעי וליברמן שנהנה מתמיכה של השר גלעד ארדן ושל ח"כ גילה גמליאל. לליאון יש ברזומה עשייה בירושלים כראש הרשות לפיתוח העיר, אולם העובדה שדרעי הצניח אותו בעיר, כמעט בעל כורחו, גורמת לירושלמים רבים להביט בו בחשדנות. ליאון משחק מצוין לידיהם של פעילי מטה ברקת, שמדגישים בכל הזדמנות שליאון מנסה לגנוב להם את ירושלים.

אז מה יש לנו הפעם? שחקני המפתח הראשיים עלו למגרש: החילונים, החרדים והדתיים הלאומיים – שמתנקזים לגושים הסקטוריאליים המסורתיים. לצידם, חבורות של צעירים ירושלמיים בעלי רקע בארגונים חברתיים ובראשם 'התעוררות בירושלים', שהבינו שהשינוי חייב להתחיל מבפנים, מתוך המערכת. לאיש אין ספק, גם בסיבוב הנוכחי יש לבחירות אפקט חזק ומהותי על הצביון בבירה. העיר שחוברה לה יחדיו, קרועה לגזרים ומגזרים. כל אחד מושך לכיוון אחר; הקצוות שלה מרוחקים כרחוק מזרח ירושלים ממערבה. לכן ברור: המנצח לוקח את כל הקופה.

החילונים

מצבם של החילונים בירושלים מעורר, כמו תמיד, סקרנות. הם רואים את ההתחרדות של העיר, עיניהם רואות וכלות, ואין לאל ידם. ניסיונות לשלב כוחות עם הדתיים הלאומיים לא תמיד עלו יפה, בין היתר בשל פערים אידיאולוגיים. הסיעה שמניפה יותר מכל את הדגל החילוני היא העבודה-מרצ, שבחרה בקמפיין שמכוון ישר לבטן הרכה: לעצור את ההתחרדות. פפה אללו, מנהיג הרשימה, ביקש אף הוא להתמודד לראשות העיר, אך הסיעה חששה שמועמדותו תפגע בניר ברקת. אללו סתם את האף, הסיר את מועמדותו ובלע את הצפרדע ששמה ברקת. "אבל חשוב להבהיר", אמר אללו, "שני המועמדים הם נציגי הימין הקיצוני".

הצעירים בירושלים מחוללים בשנים האחרונות מהפך אמיתי והופכים לכוח פוליטי משמעותי. הדמות המובילה בהקשר זה היא רחל עזריה, שעמדה בבחירות 2008 בראש רשימה משותפת של סיעת 'ירושלמים' וסיעת 'התעוררות בירושלים' וגרפה 2 מנדטים. בבסיסן היו שתי התנועות שונות מבחינת קהל היעד. 'התעוררות' פנתה בעיקר אל צעירי הבירה, ואילו "ירושלמים" ניתבה עצמה לקהל מבוגר יותר, בעיקר למשפחות צעירות, ושמה דגש על המגזר הדתי-לאומי. כיום שתי התנועות רצות ברשימות נפרדות, כשאת 'התעוררות' מוביל חבר המועצה עופר ברקוביץ'. שלטי החוצות של עזריה בכחול, "עושים עיר טובה יותר", משעשעת כמה תושבים בכיכר ספרא שאומרים שיש כאלה שבאו רק לעשות לנו טובה. מנגד, בחולצות צהובות, מצהירים פעילי 'התעוררות' שהם "היחידים שמחזיקים את ברקת", אבל יודעים היטב שברקת הוא זה שמחזיק אותם. אי אפשר להתעלם ממאמצי העירייה להפוך את ירושלים לאטרקטיבית –  לא במקרה ירושלים אירחה את המכביה, את היורו עד גילאי 21, אירועי תרבות, ספורט ומוזיקה – יוזמות שמבקשות להבהיר שלחילונים יש מה לחפש בבירה.

פילוג אצל הדתיים הלאומיים: "הבית היהודי" מול "ירושלים מאוחדת"

בזירת הכיפות הסרוגות אין שקט. הבלגאן בקרב הדתיים הלאומיים, שמהווים לשון מאזניים בעיר, הבשיל לשתי רשימות עם אג'נדה אחת. בראש "הבית היהודי" עומד דב קלמנוביץ שמביא איתו ניסיון ציבורי עשיר, ובונה בעיקר על מי שיריביו מכנים "מפד"ל הגריאטרית" – המצביעים המסורתיים הותיקים של התנועה. מולו עומד שמואל שקדי, שכיהן בעבר בראשות סניף המפד"ל בירושלים, וכעת ניצב לצידו של אריה קינג בראשות סיעת "ירושלים מאוחדת". המילה "לייהד" מתנוססת בענק בקמפיין של שקדי – "לייהד בבניה ולייהד בתורה" – והצליחה לפרוט כבר על כמה נימים רגישים. הניסיון לחפש קולות ימינה מהבית היהודי, דואגים לציין בסביבת שקדי וקינג, זרקה לפח 67 אלף קולות של מצביעי "עוצמה לישראל" בבחירות לכנסת ה-19. שקדי מצידו משוכנע שהוא יהיה הפתעת הבחירות. ימים יגידו.

מה קורה אצל החרדים?

החרדים, כפי שהם מצטיירים בציבור, מתנהלים כמו עדר. כאלה שמתגייסים בהמוניהם לטובת גחמותיהם של עסקנים. אבל ירושלים שלאחר פטירת הרב אלישיב הולידה לא פחות משלוש רשימות חרדיות-אשכנזיות שיתמודדו בבחירות המקומיות. נכון לעכשיו, ישנן הצהרות פומביות על תמיכה במשה ליאון, אבל מתחת לפני השטח האדמה מבעבעת. ליאון, מזרחי חובש כיפה סרוגה – אמור היה להתמקם בנינוחות במשבצת אויב התורה. אבל לא כעת, לא כאשר ברקת והכוחות הלא חרדיים חוברים יחדיו לעוד 5 שנות הנהגה בבירה. אלה חוקי הטבע של הפוליטיקה: האויב של האויב שלי – הוא חברי הטוב.

ברחוב החרדי אוספים את השברים מהתבוסה בבחירות המוניציפאליות האחרונות. הם כמובן לא הצליחו להריץ מועמד חרדי לראשות העיר כפי שעשו בשתי מערכות הבחירות הקודמות. בראשות יהדות התורה עומד יצחק פינדרוס, שחושש מפני שתי סיעות חדשות שמאיימות לנגוס בהגמוניה של החרדים בירושלים: סיעת בני תורה בראשות חיים אפשטיין, שחבריה מכונים ברחוב החרדי "מחבלים", ופלג חרדי נוסף המכונה "טוב" בראשותו של חנוך ורדיגר, שנדחק לשולי החברה החרדית, מפני שבחר, שומו שמיים, ללכת לעבוד למחייתו. לצדם ניצבת ש"ס שגם היא קרועה בין שני מחנות לאחר בחירתו של אלי שמחיוף, נאשם בכיר בפרשת הולילנד, לעמוד בראשה. בקיצור, שמח אצל החרדים.

עוד רשימות שכדאי להכיר

בבחירות למועצת העיר יתמודדו גם פיראטים, רשימה שבהגדרתה (כך במקור) "קואופרטיב אזרחי-אקטיביסטי-פוליטי אקו-אנרכו-סוציאליסטי לשחרור האדם מעריצי ההון-שלטון". בראשה עומד אחד, דן בירון, שבעבר התמודד לראשות העיר ברשימת 'עלה ירוק' והוא במקרה גם בעלה של שרי רז מהטלוויזיה. הם כנראה לא יעברו את אחוז החסימה, אבל בהחלט יש לא מעט שיצביעו לפיראטים כאקט של מחאה.

עוד רשימה מעניינת מכונה "אומץ לב", סיעת נשים בראשותה של נעמי צור, סגנית ראש העירייה. מפתיע לגלות שלא מדובר בחבורת פמיניסטיות עם אג'נדה לוחמנית, אלא ברשימה מעורבת של חילוניות ודתיות, שמבקשות להעניק מעט זווית נשית לפוליטיקה המקומית בירושלים. תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים, אולי המין היפה הוא שיעזור לגלות אותם. רשימה נוספת, שבבחירות הקודמות הפתיעה והשחילה נציגה למועצה, היא פ"ז בראשותה של יעל ענתבי. הסיעה הזאת שמה דגש על קידומה של שכונת פסגת זאב, כפי שנהוג במטרופולינים גדולים בעולם, בהם תושבי העיר מצביעים בעיקר למועמד שמזוהה עם הרובע בו הם מתגוררים. ההתגייסות הקהילתית סביב ענתבי מעוררת הערכה: בבחירות הקודמות פ"ז זכתה לתמיכה עם תקציב זעום ופרסום מינימאלי.

בסופו של יום, אומר לי בן משפחה שמתמודד על מקום במועצה, משהו קורה בעיר. "רוב התושבים רוצים להצביע, אחרי הכל, לירושלמים כמוהם – שיבינו, שיזדהו, שיכירו את הבעיות מבפנים". ומוסיף: "מאחורי מסך הציניות, ניתן לומר שלא מעט פעילים מגיעים עם מטען של ערכים והרבה מוטיבציה. ירושלים זו עיר מסובכת ולנבחרי הציבור מחכה עבודה קשה, קשה מאד. הדבר החשוב ביותר הוא, שהאינטרס המרכזי שיניע את הנבחרים זה האינטרס הציבורי ולא שום אינטרס אחר".