פינת עישון | סיפור אמיתי

לפני חמש שנים, כשעוד הייתי סטודנט עם חלב טרי על השפתיים, יצאתי ל"סיבוב משרדים" בתל-אביב. לאלה שעשו בשכל ולא למדו משפטים, אסביר: במהלך שנה ב' ו-ג' ללימודי המשפטים, שולחים המשרדים הגדולים ציידי כישרונות לאוניברסיטאות, 'סקאוטרים' אם תרצו, כדי שידוגו את הכוכבים הגדולים, אלה שבעתיד יהיו עבדים נרצעים במטחנות שכר הטרחה של משרדי עורכי-הדין. במסגרת מסע הציד, יוצא אוטובוס עמוס במוחות מבוזבזים של אנשים שהלכו ללמוד משפטים וגם הצטיינו בזה, ומסייר לו במגדלי תל-אביב, לביקור במשרדים היוקרתיים של בכירי הפירמות בענף.

בקיצור, נחתנו במשרד גדול וחשוב בקומה שעשתה לי ג'ט-לג רק מהעלייה במעלית. הנוף התל-אביבי נפרש במלוא ענני הפיח שמעטרים אותו, ואנחנו הגענו, חבורת סטודנטים לא-עליזה, להיכל משרדים משְמִים גדוש בריהוט איטלקי ובעורכי-דין מלאי חשיבות עצמית. נכנסנו לחדר עם שולחן ארוך, בראשו ישב השותף הבכיר עם קילשון בידו – סתם, בלי – חנוק בעניבתו האדומה ובניחוחות אפטר שייב.

"שלום לכם", הוא פתח.

מקהלת החנפנים רק הנידה בראשה, יודעת שגם שלום במשרד עורכי-דין עולה כסף.

"ברוכים הבאים למשרד החשוב בישראל. אנחנו מחפשים את הטובים, השאפתניים, אלה שרוצים להצליח ובגדול".

אפשר לומר שאם הייתי מסתכל לכמה סטודנטים באישון של העין, הייתי יכול לראות שם סימן של $. הם ממש בלעו בשקיקה כל מילה, מרגישים איך אלוהים והאבא העשיר שלהם נגע בהם, מתת האל לאנושות שכמותם.

"משרדנו הוביל את ארבע מחמש העסקאות הגדולות במשק בשנה האחרונה. הצוות המסחרי שלנו הוא חוד החנית כיום בהשקעות ישראליות ברחבי העולם, אנחנו מאד גאים בהישגים שלנו".

מלאך הכסף הוסיף ופרט באריכות את רשימת הלקוחות המפוארת של המשרד. כעבור עשרים דקות ביקש לשמוע אותנו: "זה הזמן לשאלות שלכם".

כצפוי, שאלות חנפניות ומציקות. "איזה נגיעות יש לכם לשווקים המתפתחים באפריקה?", שאל פוץ אחד. "האם העבודה במחלקה הבינלאומית דורשת שפה נוספת, חוץ מאנגלית וסינית?", שאלה נפיחה אחרת. מפה לשם, יאדה יאדה, אחת הסטודנטיות הרימה אצבע.

"כן".

"אני רואה שבגלל שהמשרדים שלכם במגדל זכוכית אי אפשר לפתוח פה חלונות", אמרה הסטודנטית, "אז איפה יושבים פה להפסקות עישון?".

דממה השתררה. צחקוק נבוך עבר בין בני האלוהים. פינת עישון? מה אנחנו בשוק ראש העין, מה נסגר איתה. טוב שלא שאלה אם יש מקום לשחק כאן שש-בש.

"מה השם שלך?", שאל השותף הבכיר.

"גלית", השיבה.

"התקבלת".

♥ שבע שנים ♥

הדרך הכי טובה להתחיל עם מישהי זה פשוט להיות בסביבתה. לשאול אותה כאילו בדרך-אגב, נו, מה את עושה היום, ואז למצוא תירוץ מספיק טוב למה גם אתה צריך להיות שם. להציע לה לטייל במקומות מגניבים, ואם היא מתפדחת – אתם כזכור עדיין רק ידידים – מכניסים לתפאורה כמה חבר'ה. וככה, בלי שתשימו לב, אתם תתחילו להתרגל אחד לשני. תחילה בתור ידידים, בהמשך סחבקים ובסוף תהיו חברים. ובסוף בסוף תתחתנו ותולידו ילדים.

את רויטל הכרתי בשליחות בניו-יורק. היא גרה בצד המזרחי של מנהטן, אני בצד המערבי. החורף היה קר, השלג נערם ברחובות, אך דווקא ביקום הקפוּא ההוא, במרחק של 9000 קילומטר מהבית, החלה האש הגדולה לבעור. לשנינו הייתה נטייה להתפדח ודוסיוּת קלה, כלומר בעיקר לה, אז במקום להזמין אותה לדייט הצעתי לה ללמוד איתי בחברותא. וכשנפגשנו, הגמרא בדיוק נפתחה באיזו סוגיה משמימה; בלית ברירה – מה לעשות, התוסְפות שם הפילו את שנינו – סגרנו את הספר והתחלנו לדבר על דברים אחרים. היא לא שאלה איך ייראה שולחן השבת שלנו, אבל כן התעניינה במשפחה שלי ובמקום ממנו אני בא. שיתפתי אותה בחלומות שלי; צחקנו על כובע הפונפון האהוב עליי ועל זה שאני אוכל ביסקוויטים עם קוטג'. התבוננתי בכחול עיניה וידעתי שזה זה. שמצאתי את שאהבה נפשי. השאר היסטוריה.

שבע שנות נישואין זה זמן טוב לדפדף קצת אחורה בזמן ולהיזכר כמה מרגש היה להכיר את האשה של חיי. שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָי כְּיָמִים אֲחָדִים, שמזכירות לי כמה בר-מזל אני ואיזו זכות נפלה בחיקי. שבע שנים של אהבה, של משפחה, של עשייה, של חיים. שבע שנים שבעזרת השם הן הסיפתח לשבעים הבאות.

הקשר בין ההגירה לאירופה לסכסוך הישראלי-פלסטיני

ההיסטוריה מלמדת כי רוב בני האדם מחפשים קודם כל חיי רווחה ורק אחר-כך הגשמה של שאיפות לאומיות. אל תטעו לחשוב שהפלסטינים שונים בהקשר זה

מהגרים יהודים על ספינה בדרכם לאליס איילנד. ברקע: ניו-יורק

אחת התופעות המרתקות בהיסטוריה של העם היהודי, היא ההגירה המסיבית ממזרח אירופה למערבהּ ולארצות אחרות מעבר לים, מן השליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1881-1914). נדידת היהודים, בעיקר לארצות הברית, הייתה חלק מהגירת המונים, שהקיפה יותר מ-35 מיליון איש בפרק זמן של פחות מ-50 שנה. הרוב המכריע של המהגרים היהודים – יותר מ-1.7 מיליון יהודים – היגר לארצות הברית, וכ-60 אלף יהודים בלבד עלו בתקופה המקבילה לארץ ישראל.

באמצע המאה ה-19 חיו בארה"ב כ-50 אלף יהודים בלבד. בשליש האחרון של המאה ה-19, בעקבות הרעה כלכלית וחברתית באירופה, גילו היהודים את אמריקה והיגרו אליה בהמוניהם. בשנת 1904, שנת פטירתו של הרצל, חצתה ההגירה היהודית לראשונה את מחסום ה-100 אלף איש בשנה, ובשנת 1906 – שנת שיא בהגירה היהודית – עברו ב"אליס איילנד" למעלה מ-150 אלף יהודים בדרכם לארה"ב.

שנות ההגירה המסיבית של יהודי אירופה הן אותן השנים בהן התעורר הרעיון הציוני. שתי התמורות הגדולות – ההגירה והציונות – פעלו לכאורה בשני קווים מקבילים. בעוד מאות אלפי מיהודי מזרח-אירופה ביקשו לנדוד לארה"ב, התפשט הרעיון הציוני על ידי תנועות לאומיות כגון חובבי ציון וביל"ו, במקביל לפעילותם הנמרצת של מייסדי והוגי הציונות – אחד העם, הרצל, א.ד. גורדון, חיים ויצמן ועוד. באותה התקופה נערכו 11 קונגרסים ציוניים, הוקמו המושבות הראשונות בארץ ישראל ונקלטו אנשי העלייה הראשונה והעלייה השנייה.

האם המפעל הציוני זכה להצלחה מסחררת? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אך עם המספרים קשה להתווכח: בשנות העלייה הראשונה והשנייה, פאר הציונות, נדדו 3 אחוזים בלבד מכלל המהגרים היהודים לפלשתינה. לא כולם הוגדרו כציונים מוצהרים, אך רובם הכירו את פועלו של בנימין זאב הרצל או השתייכו לתנועות סוציאליסטיות וקומוניסטיות באירופה. במציאות שבה גלי ההגירה ממילא שוטפים את כל יהדות אירופה, הנתח הארץ-ישראלי היה קטן למדי. הבחירה של היהודים הייתה קודם כל בחירה בחיים הטובים, הבטוחים, המבוססים, שחיכו להם מעבר לים, רחוק מה"שטעטל'ך" של מזרח אירופה. השכבה הבוגרת, של דור ההורים בגילאי ה-35 ומעלה – בחרו ברוב מוחלט את ההגירה היציבה לאמריקה. מחקרים על התקופה מלמדים כי יהודים רבים, גם כאלה שהזדהו עם הרעיון הציוני, בחרו שלא לסכן את איכות חייהם, גם בעד אידיאולוגיה ואהבת הארץ. מיעוט צעיר והרפתקן, שהוקסם מהרומנטיזציה הציונית או מהמורשת היהודית, הוא שבחר בארץ ישראל.

מנגד, את הזינוק המטאורי במספרם של יהודי ארה"ב ניתן בהחלט להגדיר כהצלחה: בשנת 1920 עמד מספרם של היהודים בארה"ב על כ-3.38 מיליון, ב-1930 עמד על כ-4.23 מיליון וב-1940 על 4.77 מיליון. אמריקה הפכה למשאת תשוקתם של מיליוני יהודים שחלמו על חופש וחיי רווחה. הם כינו אותה, בהתרפקות ממש, "די גאלדענע מדינה", ארץ הזהב, וביססו בראשית המאה ה-20 מורשת עשירה (גם ביידיש) המשקפת את הכמיהה והחלום לחיים החדשים מעבר לים, באמריקה.

ערב קום המדינה, לשם השוואה, עמד מספרם של יהודי ארץ ישראל על כ-600 אלף בלבד, לעומת 5 מיליון בארה"ב. המספרים האלה אינם באים למעט בערכו של המפעל הציוני, מפעל לאומי ענק בכל קנה מידה, אלא ללמדנו שארץ ישראל לא הייתה המוקד היהודי האטרקטיבי ביותר באותם ימים. הציונות הייתה, בין היתר, חלק מטרנד של הגירה, שקדם לה טרנד של לאומיות – אך ההצלחה האמיתית שלה התרחשה רק מאוחר יותר.

מתי הפכה ההגירה ההמונית לישראל לאטרקטיבית? לשאלה זו קיימות תשובות רבות, אך אין חולק כי להקמתה של מדינת ישראל חלק מרכזי בכך. הקמת המדינה סימלה עבור עולים רבים מימד של יציבות. אלה לא היו חיים טובים בהכרח, אך כן היה בהם אופק וקְבִיעוּת שעולים-מהגרים משוועים לו. אגב, אפילו לאחר קום המדינה, כשהגיעה שעתה של גולת המזרח לעלות לישראל, ובפרט איראן, מרוקו וסוריה, בחרו מאות אלפי מיהודיה להגר לאמריקה, לצרפת ולקנדה – שם חיכו להם חיים מבוססים יותר ומלאי ודאות.

נדידת העמים במאה ה-21

כ-100 שנים לאחר הגירת ההמונים של ראשית המאה ה-20, העולם שב ומתמודד עם נחשולי מהגרים. שוב הפערים הכלכליים, האיום הביטחוני והכמיהה לחיים יציבים – מולידים גלי הגירה המוניים למדינות מפותחות. אירופה הפכה לאמריקה של המאה ה-21. מיליוני פליטים ומהגרי העבודה הולידו בעת האחרונה את משבר ההגירה הגדול ביותר בתולדותיה מאז תקופת מלחמת העולם השנייה. על פי נתוני סוכנויות האו"ם, מסוריה לבדה נמלטו כ-4.4 מיליון בני-אדם ב-3 השנים האחרונות, כמחציתם הגיעו לטורקיה.

הטבע האנושי עושה את שלו: יצר החיים גובר, והאדם מחפש לעצמו חיים חדשים. בלוב, בסוריה, בסודן – קראו המנהיגים לבני עמם להתייצב לדגל, להילחם בשם האידיאולוגיה (תהא אשר תהא), אך אלה בחרו לברוח. למרות שאין ספק שבקרב מיליוני מהגרים קיימת זיקה אמיתית למולדתם, כמיהתם לחיים טובים חזקה יותר; הם העדיפו להיטלטל בספינות רעועות בלב ים ולהגר לארץ זרה ומנוכרת, אך בטוחה ויציבה כלכלית.

ומה בישראל? מאז שישראל כבשה את השטחים, מוחזקים תחת ידה מיליוני פלסטינים. ישראל לא מצאה דרך לייצר עבורם חלופה טובה יותר למצבם: אין פתרון מדיני באופק, והחיים תחת הרשות הפלסטינית גזרו עליהם חיי דיכוי וייאוש. פלסטינים רבים נקלעו לסכסוך הישראלי-פלסטיני בעל כרחם. אין להם חלק בסכסוך, הם מואסים במאבק הבלתי-נגמר הזה, והיו מעדיפים לחיות חיי רווחה ולא למות על מזבח האידיאולוגיה הפלסטינית. יש לא מעט כאלה; זוגות צעירים לצד בחורים משכילים שחולמים על חיי רווחה וחירות. אני מתכתב איתם על בסיס קבוע.

ישראל מעולם לא בחנה אפשרות להציע לפלסטינים חלופה אזרחית שתענה על השאיפה שלהם לחיים טובים יותר, קרי, הגירה קלאסית – התאקלמות במדינה אחרת והתחלה של חיים חדשים. רעיונות כאלה נחשדים אוטומטית כטרנספר. הלאומנות הפלסטינית, שמנהלת מזה שנים את מאבקה על גבם של האזרחים המשועבדים והאומללים, תחשיב מהגרים כאלה לבוגדים. אולם בהסתכלות גלובאלית, על עולם שמיליונים נודדים בו מדי שנה, מדובר בפתרון צודק והגון: אם ישראל לא יכולה להקים מדינה פלסטינית, מסיבות אלה ואחרות, חלה עליה חובה הומניסטית לדאוג לחלופה הגיונית, נתונה לבחירה, שתאפשר לפלסטינים לפתח את עתידם במקום אחר. אין כאן 'עידוד הגירה' אלא אלטרנטיבה הומאנית לחיים בשטחים. כוחות השוק האנושיים-חברתיים יעשו כבר את שלהם.

ישראל לא ניסתה להידבר ברצינות עם מדינה כלשהי על האפשרות לקלוט פלסטינים, ובכך למזער את הסאגה הבלתי-נגמרת של הפליטוּת הפלסטינית, פליטות שמסכלת כל ניסיון לסיים את הסכסוך. לא ברור איזו מדינה תסכים לכך, אך ראינו כיצד מדינות כמו תורכיה מאפשרות למהגרים להתקיים בתוכם תמורת סיוע כלכלי. זהו פתרון כלכלי ראוי לבחינה, במקביל למאמצי ההסדר המדיניים שנעשים בתוך המרחב החנוק שבין הירדן לים.

הרצון לחיים טובים הוא יצר אנושי קיומי. מתן אלטרנטיבה למשפחות המבוססות, המתונות – לא לג'יהאדיסטים משולהבים – יכולה לייצר היענות חיובית. אמנם הבעיה הפלסטינית תמשיך להתקיים על האדמה הזאת, אך לבטח נחוש אותה בעוצמות נמוכות יותר.

מפת הגירת המוסלמים בעולם

קניבליזם, שנאת אחים ודב הלברטל

את דב הלברטל פגשתי לראשונה לפני 4 שנים באוניברסיטה העברית. הוא הציג עצמו כעו"ד, כרב, כמרצה. מראהו החרדי היה חריג בנוף של הפקולטה למשפטים. יהודי צנום, מזוקן, כיפה שחורה גדולה לראשו – זה לא בדיוק האבטיפוס של המרצה הקלאסי. בתמונתו שפורסמה אז הוא דווקא היה מגולח. הבנתי שהלברטל היה בעברו דתי לאומי שהתחרד וגידל זקן.

דב הלברטל - לפני ואחרי. 
התמונה ללא הזקן הייתה זמינה בעבר כאן, אך הוסרה

הקורס שלו, שנשא את השם המפוצץ "הגנות מפני אחריות פלילית במשפט העברי", הסתכם בסופו של דבר בניתוח סוגיה דחוקה: ספינה אנגלית נסחפה בשנת 1883 ללב ים, וכעבור 19 ימים בהם לא נראתה ספינה או אדמה באופק, החליטו יורדי הים שבסיפון לאכול את הצעיר שבחבורה. נושא הקורס, המחופף במקצת, שהחיבור בינו לבין המשפט העברי קלוש – בהנחה שלא יצא לכם לאכול בני אדם לאחרונה – העסיק את המרצה המלומד במשך סמסטר שלם. הוא שאל בכיתה, פעם אחר פעם, האם הרמב"ם או הסמ"ק היו מתירים לאכול בשר אדם בנסיבות מסוימות. לא פלא שבתחילת הקורס נכחו כ-100 סטודנטים, בסיומו טרחו להגיע בקושי עשרה.

הלברטל אגב לא הניח לנושא הקניבליזם, ועסק בו בהרחבה בסדרת ספרים שלמה שנקראת 'ערך החיים בהלכה'. הוא דש שם בפלפולי פלפולים ודקדוקים תפלים בדין אכילת אדם במשפט העברי. לא הבנתי מה לרב המלומד ולקניבליזם, ומניין המשיכה העזה שלו לנושא. רק בהמשך התבהר לי טיבה: הלברטל עצמו הוא סוג של אוכל אדם, לא במובן הפיסי כמובן של המילה, אלא במשמעות העמוקה יותר, החברתית, הציבורית, הלאומית. זהו איש אלים מילולית, שלוח רסן, שבאיצטלה של מלומד חרדי בעל כיפה שחורה וקול דקיק, משתלח בבוטות שלא היה לה אח ורע (בתקשורת הדתית) במי שלא מתיישר עם השקפת עולמו הקיצונית. יפה עשה הרב ישראל אייכלר שפעם העיר לו שיוריד את הכיפה ויפסיק לרמות את כולנו עם הזקן.

הלברטל מכוון נמוך מאד, משתמש בשפת ביבים, במילים מתסיסות ומסיתות. הכל אצלו משמשים מטרה לחיצי תרעלה: אמהות שכולות, אברכי כוללים, מוכי גורל, נשים מוחלשות, עניים ותינוקות של בית רבן. התבטאותו הבלתי-נתפסת, על שלושת החטופים – "כמה טוב שהם נחטפו ונהרגו" – היא רק טיפה בים של הוצאת שם רע, גזענות, איבה ופלגנות.

על החרדים אמר פעם: "היהדות החרדית צרת אופקים, מתנשאת ונתפסת כסחטנית", והתודעה שלהם תורמת "לפריחת אנטישמיות ושנאת יהודים"; את חסידי ברסלב כינה "מעוותי היהדות והערכים האנושיים"; על המתנחלים, אותם קרא להשליך לכלובי ברזל, כתב: "המתנחלים הם פרוייקט השנאה הגדול ביותר נגד העם היהודי, הם אחראים לדם יהודי, שאדמתם ספוגה בהם, כמו הבחורה שנרצחה בטרמפיאדה שם, והחייל עם הכיפה הסרוגה שנרצח"; על יאיר לפיד אמר: "מישהו ירצח אותו"; בעת מבצע צוק איתן פירסם מאמר שכותרתו "צריך להיכנע לחמאס עכשיו"; על נשים דתיות: "האישה הדתית של היום הפכה לאשה וולגרית, שאינה מהססת להתריס נגד כל דבר שבקדושה"; את אלי בן-דהן הציע לגרש מהארץ ועל הספרדים אמר שהם משתמשים באייפונים שאשכנזים ייצרו עבורם. ובכלל, ספרדים ומתנחלים הם שק החבטות הקבוע של הלברטל. מי יתן לו פרענק וינשכנו כחמור.

הלברטל אמנם לימד באוניברסיטה כמרצה מן החוץ, אבל גם משרה זו שמורה על פי רוב לבעלי תואר דוקטור. בדיעבד הבנתי: הלברטל משמיע דעות קיצוניות, מסוכנות, אנטי-ציוניות, שיש מי שטורח לחבק באקדמיה. ככה זה; עמדות שהציבור דוחה בשאט נפש מוצאות להן מקום טוב במאמרים ובטורי דעה. לא לחינם הוזכר הלברטל בנשימה אחת עם פרופסורים מטורללים דוגמת אמיר חצרוני, כיוון ששניהם קורצו מאותו החומר. שניהם מכורים לתשומת לב שלילית, קשקשנים בלתי נלאים, מסיתים ומדיחים, אובססיביים, מעוררי פרובוקציות, מרבים שנאה בעולם, פופוליסטים בשקל. שניהם מתאמצים להישמע בכל מחיר, תרים במאמריהם אחר טרף קל לנעוץ בו שיניים, גזענים בסתר ובגלוי, נאורים בעיני עצמם אך בפועל מלאי שנאה עצמית.

אין טעם להתרגש: פלגנים ומחרחרי ריב ומדון, פרובוקטורים ורודפי כותרות, היו ויהיו. הרבה שלוחים יש להם למלאכי החבלה. מה שעצוב הוא שככל שפלוני מכפיש יותר את הציבור – הציבור גומל לו בתשומת הלב שהוא כה צמא לה. אנחנו אשמים; מזינים ומפמפמים ומאביסים (בעל כרחנו) את מבקשי רעתנו. כל התייחסות לאיש הנפסד הזה רק מעצימה אותו. לכן, טוב עושה ציבור שמתנער מהלברטל וטוב עשתה תחנת הרדיו שנפטרה ממנו. טוב נעשה גם אנחנו אם נלך בדרך זו. אִמרו מעתה: דב הלברטל הוא כרוח נושבת וכאבק פורח, וכחלום רע – יעוף.

שלושת הנערים. הלברטל: "כמה טוב שהם נחטפו ונהרגו"

למה חילונים מאוהבים בשטיסל?

האשכנזיוּת האבודה של החילונים, זו שנכחדה מהם לפני 60 שנה, חוזרת אלינו בגדול

הבוס שלי לשעבר פיתח לעצמו הרגל חדש: האיש התחיל לדבר שטיסלית. מה זה אומר? התקשרתי אליו השבוע, פתחתי ב"הלו" והוא ענה "בהחלט!"; סיפרתי לו על העבודה שלי והוא הפטיר "הצִיוֹיְנִיים הרְשוֹעִים הארורים האלה, איך אפשר לעבוד אצלם". בסוף כל משפט קינח ב"נו נו", וכמה שהיה מבסוט על עצמו כשבסוף השיחה קרא לי מז'יניק (בן זקונים) ואני עניתי שכּויֶיח.

שכחתי לציין: הבוס שלי לשעבר הוא חילוני למהדרין, מהאלה עם הכיפת קרטון בכותל והמבט הקבוע הזה של פעם-היה-כאן-כיף-לפני-כל-הערסים. מאלה שאוכלים שפנים עם מזלג חלבית ומצטלמים בתשעה-באב בבית קפה שותים שוקופלת בקש. אין בו טיפת יידישקייט, הוא רק יודע שסבתא שלו דיברה יידיש ושזה קצת דומה לגרמנית.

והנה הבן-אדם סיים כבר סיבוב שני של כל פרקי שטיסל. הוא מאוהב בדמויות, בשפה, בקסם שמשרה עלינו הסדרה המצוינת הזאת. מה הוא מוצא בסדרה על חרדים? למה לכל הרוחות החילונים מאוהבים בשטיסל?

הרבה ניסו לנתח את ההשפעות של שטיסל, בעיקר מנקודת המבט החרדית. אבל שטיסל אינה רק סדרה על חרדיוּת, אלא גם סדרה על אשכנזיוּת. על תרבות ושפה שנכחדו מהישראליות והשתמרו רק במחוזות הסגורים של העולם החרדי. שטיסל מקרינה לחילונים את האשכנזיות האבודה שלהם, האשכנזיוּת שכמעט נעלמה עם תחייתו של הישראלי החדש, הצבר, שבעט בתרבות שהביאו איתם יהודי אירופה.

בשונה ממה שנהוג לחשוב, הציונות בראשית דרכה דיכאה את האשכנזיוּת כפי שדיכאה את שאר התרבויות שהובאו ארצה. הרצל כינה את היידיש "שפת גטו, שפת ז'רגון בלולה ומנוולת". בן גוריון כינה אותה "שפה זרה וצורמת". היישוב העברי החרים את היידיש ולאחר קום המדינה אף נאסר על אמנים להופיע ביידיש. ב-1951 הוצא צו על תנאי נגד תיאטרון שהופיע ביידיש, ובמקביל הוטל מס מיוחד על תיאטראות שלא הציגו בעברית. נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לצמצם את העיתונות ביידיש שפעלה בראשית ימי המדינה. יומנים של אנשי העליות הראשונות מתעדים כיצד אלה ניסו לעקור מפיהם את המבטא האשכנזי ולאמץ מבטא ישראלי. היידיש שהייתה שפה עממית רווחת – לחילונים ודתיים כאחד – נשארה לבסוף נחלתם של חרדים בלבד. האשכנזיוּת נדרסה במכבש כור ההיתוך הישראלי.

שטיסל מחזירה את צופיה החילונים למקורותיהם התרבותיים ההיסטוריים האבודים. היא גורמת להם להתגעגע לשפה שהם לא דוברים אותה, לתרבות שמחברת אותם לעולם אחר, יהודי-אירופאי, שבו יש מקום של כבוד לדיאלוגים המתנהלים על טהרת היידיש, שבו אפשר להתענג על מאכלים אשכנזיים מסורתיים כמו קוגל, צ'ולנט ורגל קרושה עם קצת משקה – בלי להתנצל. כי הרי מה באמת נותר היום מהאשכנזיוּת אם לא כמה בדיחות עבשות על פולניות ואוכל קר ותפל? והנה דווקא שטיסל מעניקה לצופה הזדמנות להתענג על תרבות יהודית-אשכנזית שנכחדה מהמרחב התרבותי-ישראלי; דווקא החרדיות בגרסתה הרכה מאפשרת לחילונים לטעום מהעולם האבוד שאף פעם לא היה להם.

אי אפשר להתעלם מהמקום של המזרחים בשטיסל. הם מגיחים פה ושם – מוכרי פלאפל, שיפוצניקים, חוזרים בתשובה לא רצויים – וגם סצנה אחת כשהבובע מתעוררת מבולבלת מהתרדמת, והיא יושבת בבית אבות ומדברת ביידיש עם אדם זר, שעונה לה בערבית, עד שבנה הנחרד אומר לה "מאמע, זה לא וועלוועל, זה אַ פרענק פארח". ובמקום אחר, שוּלם כדרכו מתמצת את כל הרע שם בחוץ: "חב"דניק, משיחיסט, חוזר בתשובה, פרענק… ערן קוראים לו". אכן, גם בהיבט הזה השתמרה האשכנזיוּת יותר מכל אצל החרדים, כתרבות סגורה, חרדתית, בעלת קודים פנימיים; רק שכחה הדדית, התפרקות או ערפול חושים מוחלט, מאפשרים ליצור קשרי משפחה עם פרענק. זו האשכנזיוּת לטוב ולרע, יש לא מעט שמתגעגעים אליה.

האם חסן השלישי יהיה מלך יהודי?

צפו בילד החמוד הזה. מה זה? ובכן, לא מדובר בזקן מרוקאי שסיים לקרוא הפטרה בבית הכנסת והכל רצים לנשק את ידיו, אלא בנסיך מרוקו בן ה-12 מולאי חסן, בנו של מוחמד השישי, מלך מרוקו, יורש העצר לכס המלוכה המרוקאי.

כבר מפורסם בעולם שמרוקאים בורחים מהכבוד, ולכן הנער הצעיר שומט ידיו בביישנות כדי שחלילה לא ידבקו בו גינוני מלוכה.

עכשיו שמעו קטע:

אמו של מולאי הקטן היא הנסיכה ללה סאלמה. הנסיכה נולדה בעיר פס בשנת 1978 בשם סאלמה בנאני (Salma Bennani). לאמהּ של סאלמה קראו נעימה בן-סאודה (Naïma Bensouda) – והיא מתה מסרטן כשסאלמה הייתה רק בת 3.

הנסיכה ללה סאלמה היא אשת העולם הגדול. בדומה למקבילותיה בעולם הערבי – דוגמת ראניה מלכת ירדן ואסמה אסד מסוריה – יש לה שִיק אירופאי וטעם טוב באופנה. היא שייכת לקבוצה של בנות מלוכה יפות, חזקות, מודרניות, מעורבוֹת חברתית – שונות לחלוטין מהקו האיסלמי ששולט במדינתן.

בתור האישה הראשונה של מרוקו, סאלמה פעילה מרכזית במלחמה בסרטן, ומייצגת את מרוקו בפורומים שונים ביפן, בתאילנד ובצרפת. סאלמה אף הייתה בין האורחים בחתונה המלכותית של וויליאם וקייט.

סאלמה באדום האדום הזה

לטעמם של אזרחים רבים במרוקו, סאלמה משדרת גינונים קלאסיים-מערביים מדי: לא יאה לאישה מוסלמית להתרועע כך בין גברים, ללבוש בגדי מעצבים ולהשתתף באירועים רוויי אלכוהול. נוסיף גם שלסאלמה שיער ג'ינג'י מתולתל ושופע, עור בהיר, אף מחודד ותווי פנים מעודנים; כל אלה מעוררים את חשדם של המרוקאים שסאלמה היא בעצם יהודיה.

בשנים האחרונות מופצות עשרות "ידיעות" על כך שאמהּ של סאלמה, הגב' בן-סאודה עליה השלום, הייתה יהודיה מפס, שהתחתנה עם גבר מוסלמי ומתה בנסיבות מסתוריות. כמה בלוגרים פעילים הצליחו אף למצוא קשר למשפחה יהודית בעלת שם זהה. אם זה נכון, הנסיכה סאלמה היא יהודיה, וכן, גם הנסיך הקטן שלפניכם הוא יהודי כשר.

מה המשמעות של זה?

הפעם האחרונה שהיה מלך יהודי, מלך אמיתי עם כתר והכל, הייתה לפני 2000 שנה. מאז חורבן בית המקדש ומותו של מלך יהודה האחרון, המלך אגריפס השני, לא היה מלך יהודי. היו מנהיגים יהודים, מדענים יהודים ופה ושם גם יהודים עם כסף – מה לנו ולכסף? – אבל טרם זכינו לחזות במלך יהודי בשר ודם (יש את ביבי וזה, אבל אין לו שרביט וכתר, בינתיים).

עלייתו לשלטון בעתיד של מולאי הקטן, שימלוך תחת השם המלכותי חסן השלישי, עלולה להיות יום היסטורי ליהודים. ביחד עם הנסיך ג'ורג' מקיימברידג' (הבן של קייט הקצת יהודיה) הם עוד ישבו לאכול חמין בשבת. לכו תדעו.

לחיי העם היהודי שיכול לשתות אלכוהול בכיף!

נשבר הלב: שלומית קריגמן מספרת על רעיון הספרייה האורבנית

לשלומית קריגמן הי"ד היה רעיון: לקחת עמודי רחוב סטנדרטיים, ולהלביש עליהם מעין מדף לספרים. מעל המדף יהיה כיסוי פלסטיק שקוף שיגן על הספרים מפני גשמים ורוחות. כל אדם יוכל לשאול ספר מספריית הרחוב וגם לתרום לה ספרים משלו.

תחשבו איזה יופי. אתם עומדים בתחנת האוטובוס, מחפשים איך להעביר את הזמן (בהנחה שנגמרה לכם הסוללה בסמארטפון), ומולכם עמוד עם מדף קטן של ספרים. אתם קוראים ומחזירים, אולי לוקחים הבייתה לכמה ימים ואז מחזירים אחרי העבודה. אין רישום על שאילה והחזרת ספרים, אין שעות פתיחה וסגירה ואין ספרנית שעושה לכם "ששש". הכל בחינם, והכל מיוסד על חברה הגונה וטובה. שלומית אמרה: קראת ספר? נהנית? אל תזרוק אותו, אל תיתן להתבלות באיזה מחסן, תרום אותו לציבור שיהנה גם הוא. כמה פשוט ככה גאוני.

הנה לכם רעיון חינוכי, חברתי, תרבותי, אלטרואיסטי, לא פומפוזי, מרבה דעת, מרבה חכמה, מרבה שמחה, מרבה טובה, מצמצם פערים, מחבר את האחד לרעהו. הנה לכם רעיון של בחורה צעירה ומלאת חזון.

שלומית נרצחה בדקירות סכין.
יהי זכרה ברוך.

עד 1967 לא היה עם פלסטיני, תשאלו את גוגל

הכירו את אחד מהכלים המדהימים שיש לגוגל: ה-Ngram Viewer. הכלי המופלא הזה מאפשר ליצור תצוגה גרפית של תדירות הופעת מילה/ביטוי במאגר הספרים הסרוקים של Google Books, החל מהמצאת הדפוס ועד שנת 2008.

חיפשתי את הביטוי "עם פלסטיני" ב-Ngram. כמה אזכורים מצאתי? עד לפני 100 שנה לא נמצא אזכור אחד לעם הפלסטיני. אתם שומעים? 0 אזכורים למונח "Palestinian Nation" בכל הספרים שפורסמו עד מלחמת העולם הראשונה. לעומת זאת, חפשו את המונח "Jewish Nation" ותקבלו תוצאות מדהימות: בשנת 1811 הופיע המינוח "עם יהודי" בספרות פי 12 יותר מבשנת 2000 (!). מאות אלפי אזכורים ספרותיים יש לעם היהודי בשנת 1700, ואף לא אזכור אחד לעם הפלסטיני בשנת 1914.

מתי אם כן קם העם הפלסטיני? ניחשתם נכון, הגרף מזנק במאות אחוזים כאשר ישראל משחררת את שטחי 67. אז נולד העם הפלסטיני. אז נולדו האתוס, המורשת, רוח הקרב, ההיסטוריה והרוח הפלסטיניים [אכן קיימים אזכורים ספרותיים לעם הפלסטיני בין 1948 ל-1967 – וגם קצת לפני – אבל הם מועטים].

הציונות רצתה להחזיר לארץ ישראל את מעמדה כביתו הלאומי של העם היהודי, אבל על הדרך הפכה אותה לביתו הלאומי גם של העם הפלסטיני. בלי היהודים, מאבקם ה"לאומי" של הפלסטינים היה כנראה זהה למאבקי הדמים באפריקה; כלומר, לא מעניין אף אחד. עם פיתוחה של הארץ ושגשוגה, גבר גם תיאבונם של הפלסטיניים, שהצליחו, בחכמה רבה, להפוך את מאבקם למאבק של חירות, של עצמאות, של חופש – מאבקים שאירופה מכירה ומזדהה איתם בקלות.

שלושה חודשים אחרי שגולדה נבחרה לראשות הממשלה, נערכו איתה שני ריאיונות רצופים בעיתוני הסאנדיי טיימס והוושינגטון פוסט. במהלך הריאיונות היא אמרה את הדברים שחקוקים על שמה עד היום:

"לא היה דבר כזה פלסטינאים. מתי לאורך ההיסטוריה חי עם פלסטיני עצמאי בארצו פלסטין? לפני מלחמת העולם הראשונה האזור נקרא דרום סוריה וכלל את כל ירדן. זה לא שהיה בעבר עם פלסטיני שחי בפלסטין והחשיב את עצמו לעם פלסטיני ובאנו והעפנו אותם החוצה ולקחנו את ארצם. הם מעולם לא היו עם" (15.06.1969)

גולדה חטפה ביקורת נוקבת על דבריה. יורשיה במפלגת העבודה ודאי מתנערים היום מאמירה כזאת. האם גולדה טעתה?

מדרש ט"ו בשבט - מפני מה קראו לו ארטישוק ירושלמי?

מחשבות על השריוֹן מטיטאניום של נתניהו

השבוע קיבלתי לספאם הודעת מייל משונה, שהכותרת שלה: "צריכים אותך כדי להפיל את ביבי!". פתחתי מסקרנות; בשולי המייל הייתה רשימה מכובדת של אנשים מהשורה הראשונה: פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אמנים ואפילו רמטכ"ל לשעבר אחד, שכולם כולם קוראים להפיל את ביבי.

נו נו, מה חדש, כבר שנים מנסים להפיל את ביבי. אבל אז חשבתי שוב על העניין, ושוב.

אינני מתומכי נתניהו, רחוק מכך. אבל יש בו משהו בנתניהו הזה, משהו מטורף, יחיד מסוגו – סגולה שרק מעטים זכו לה –  שאי אפשר שלא להתפעם ממנו: היכולת לעמוד איתן מול כוחות עצומים שמופעלים נגדו אישית.

מול נתניהו ניצבים כוחות גלובאליים, מבהילים, שמרכזים אנרגיה מגהטונית בשביל להפיל אותו. מוחות סופר-חריפים, מיליארדרים מכל העולם, מיטב אנשי המקצוע יושבים סביב שולחנות ארוכים וחושבים רק על דבר אחד: איך לרסק את נתניהו. פוליטיקאים, עיתונאים, ארגונים בינלאומיים, יחצ"נים, ראשי מדינות, חוקרים, עסקנים מפלגתיים, שרים, עמותות – מכונות משומנות וממומנות עד העצם שהיו משפילות ומרוממות כל אדם אחר בתוך שעה – מפעילות כל מניפולציה אפשרית כדי לחסל את הבן אדם. וזה פשוט לא מצליח. הם לא מצליחים מול הדבר הזה שנקרא ביבי.

אל תטעו לחשוב שהקרב של נתניהו הוא מול הרצוג. בוז'י זה כסף קטן. נתניהו ניצב, כמעט לבדו, מול זרמים עיליים ותת-קרקעיים, מול גלים פסיכיים של עוינות אישית וציבורית, והוא, כמו פיל בכלוב של קופים, במופע יחיד שחתום אך ורק על שמו, מצליח לעמוד זקוף כנגד רעשי האדמה שמקיפים אותו.

פעם חשבתי שלביבי יש איזו דיסלקציה, שבעזרתה הוא משמר יכולות קוגניטיביות גבוהות במיוחד, ובמקביל מנתק את עצמו מכל השפעה של הסביבה. חשבתי שמבפנים הוא בן-אדם אבל מבחוץ הוא מכונה מצופה בטיטאניום. אין דרך אחרת להסביר כיצד אפשר להישאר שפוי מול כוחות הנגד האלה.

אינני מתומכי נתניהו, רחוק מכך, אבל הייתי שמח לקבל 1 חלקי 60 מיכולת העמידה שלו. אז ודאי הייתי נחשב לאיש עם עור מפלדה.

אֶלְגְרָבְּלִי. השם הוא אֶלְ-גְרָבְּ-לִי

- "אג-לג-בר-ר-לי. איך לעזאזל קוראים את זה?!"
- "אלגרבלי. אֶלְ-גְרָבְּ-לִי"
- "אלגברה לי?"
- "עזוב"

▫ ▪ ▫

השם אלגרבלי מזמן לך הפתעות. קוראים לך 'אלגברה' וגם 'גרב' ו'גרביל', ואפילו 'גרביון' או הגרוע שבהם, במחילה מכבודכם, 'אלגרבץ לי'. כל כך הרבה שיבושים, מעליבים יותר ומעליבים פחות, צובר האלגרבלי במהלך חייו, שאם למישהו יוצא 'אלגרבלי' חָלָק בלי שנשברת לו איזו שן טוחנת – זה רק כי קוראים לו מסעוד איפרגן והוא מכיר את השם הזה מנתיבות.

כשהייתי ביסודי, אני זוכר את רגעי האימה לפני הקראת שמות: "אברג'ל" – כאן; "אחיטוב" – כאן; "אלבאום" – כאן; "אלגר.." הופה, המורה, כאן כאן, אלגרבלי זה אני תעברי לאסולין. פעם שרפתי חצי שעה עם המוקדנית של חברת החשמל כדי לאיית לה את שם המשפחה. זה לא עזר; במכתב שלהם אני עד היום "אלקרבלרי".

אלגרבלי הוא לא עוד זילברקרנץ, פפאזשווילי או קורצוויילר – שמות משפחה שאמנם שוברים את הלסת אבל יש לך מושג איך לקרוא אותם; זה שם שצריך להתאמן עליו חודשיים כדי שיצא לך נכון. זה שבע אותיות שלא קשורות אחת לשניה. אחרי שאתה מתחיל עם ה"אל", הכל מסתבך: ה-ג' מתחלפת עם ה-ב', ה-ר' מכפילה את עצמה וחוזרת שוב לפני ה-"לי" וה-ב' מקבלת קמץ שיוצר את הצירוף "בא לי" בסוף האלגרבלי, מה שלא בא לנו בכלל.

נפה, אני בעצם נפה

המשמעות של אלגרבלי בערבית זה מִסנֶנֶת או נָפָה (الغربال), רמז לכך שאבותיי היו מסננים סדרתיים, בדיוק כמוני ["אני באמצע ישיבה, תתקשר יותר מאוחר"]. ברוסית "גרבלי" זה מגרפה (грабли), רמז לכך שאבותיי היו עובדי אדמה – כנראה חפרנים, בדיוק כמוני (grub = לחפור). יש מי שפירש את אלגרבלי כחיבור של המילים אל-קרב-לי – מה שקצת בעייתי, כי למילה 'קרב' יש שתי משמעויות שדי סותרות זו את זו.

▫ ▪ ▫

ואם מעצבנים אותנו אנחנו גם מגרפה!

אחיי גיבורי התהילה, אלגרבלים בכל פינות תבל: כולנו בני איש אחד אנחנו – שלא ממש היה קופירייטר מוצלח של שמות משפחה – אבל לפחות השאיר לנו אתגרים בחיים. נגזר עלינו לחזור שלוש פעמים על ה'אלגרבלי' בכל פעם ששואלים אותנו לשמנו. העולם מסתבך כי הוא פשוט לא מבין ששֶם מורכב מעיד על אנשים מורכבים. זה מי שאנחנו, ומי שלא טוב לו – שיתגרבל לו.

מוסר שקיבלתי מלחמניות טריות ולמה שירות טוב ינצח

בחורף שעבר בא אליי חבר עם הרעיון הכי מפגר לעסק. "בוא תשמע איך לעשות כסף", הוא אמר, "חלוקת לחמניות עד הבית; כל בוקר, ראשון עד חמישי, 3-4 לחמניות טריות למשפחה, על הדלת, הכנסה מטורפת".
חיחי, אמרתי לו, אל תשכח לרתום את הלחמניות שלך לכרכרה עם פרדה ולצעוק "קרח!", כלומר לחמניות.
"תמשיך לצחוק".

היום הבחור הזה מתפרנס לא רע, ברוך השם, מלחמניות. כל יחידה הוא קונה בחצי שקל ומוכר ב-2, ויש לו פועל שפוקד מדי בוקר 350 דירות שנהנות מלחמניות טריות. אני, תודה ששאלתם, ממשיך לרוץ על הגלגל של העכברים, וככל שאני מגביר את הקצב – הגלגל רק מתגלגל מהר יותר.

▫ ▪ ▫

לְמה שההורים שלי קוראים עצלנות או פינוק, אנחנו קוראים 'שינוי סדר עדיפויות' או 'ניצול יעיל יותר של הזמן'. לאבא שלי הייתה פעם חיפושית פולקסווגן ישנה והוא היה מתקן אותה בעצמו; המנוע שלה היה מאחורה, בבגאז', ואפשר היה לפרק אותו עם סיכת לדרדוס. סתימות בצנרת ותיקוני חשמל הוא עדיין עושה לבד. על שופרסל אונליין הוא לא מוכן לשמוע, כי על האבטיח צריך לדפוק ואת העגבניות להריח – ובכלל לך תדע איזה סחורה דוחפים לך שם באונליין הזה.

אני להיפך. יש לי מושג איך להחליף נורה, אבל אם מישהו יציע לקחת לי את האוטו לטסט – אשלם לו בכיף 150 שקל כי לך תעמוד שם עם כל המעשנים העצבניים שפסלו להם את הטסט על וינקר אחורי. אני משלם על קו טלפון חסר-תכלית של בזק רק כי אני מבסוט שמישהו עונה שם כשצריכים אותו. זאת גם הסיבה שבחיים לא אעבור לגולן טלקום, החברה שמיקומך בתור לשירות לקוחות יישאר לנצח 157 תמורת 39.99 ₪ לחודש בלבד ללא הגבלה.

▫ ▪ ▫

את הביזנס של הלחמניות הוא לא עושה ברהט אלא ברעננה. רעננה היא שם קוד למקום מהמעמד הבינוני-פלוס עם אוכלוסייה שמחפשת קודם כל שירות טוב, גם אם זה עולה לה קצת כסף. ברעננה משלמים 20% יותר על טיסת אל-על בגלל שמדברים שם עברית, ולשמוע את הקברניט מדבר בשפה שלך זה מבחינתם שירות. ברעננה יש עובדים עם כובע מצחייה שאורזים לך את המצרכים בסופר, שוטפים לך ביום שישי את האוטו ואוספים ממך את הכביסה. ברעננה מבינים שלפני המחיר הזול צריך קודם לספק שירות: להיות זמין, יעיל, ידידותי, הוגן ושקוף. מוצרים זולים יש בשפע באינטרנט, אבל כשאתה מעמד בינוני מרעננה ומרוויח סבבה ולא בא לך לשרוף רבע יום בדואר ואז לעבור ניתוח מעקפים בגיל 40 מעצבים על הפקידה שקיבלה את ההוא שדחף בתור – אתה פשוט לא תקנה באיביי את החתיכת דיסק-און-קי בארבע דולר.

אנחנו בעיצומו של עידן חדש בצרכנות. ההתלהבות מהקניות באינטרנט תשקע בהדרגה, ובמקומה נקבל עסקים דינאמיים, זמינים, שירותיים, מאירי פנים. מוצרי צריכה יגיעו אלינו לפתח הבית, הנוחות תנצח. מי שטועם את טעמו של השירות הטוב – לא יהסס לשלם מחיר יקר. תקראו לזה לואו-טק, תקראו לזה פינוק – אבל זה מה שיתפוס. עסק שייתן שירות טוב – יצליח.

יוסי הרוש Vs פאני וקנין: אין צדיק בסיפור הזה

חברים וחברות, אם שמעתם על הסיפור של יוסי הרוש ("נוציא את בנך מהבית"), אל תמהרו לחרוץ דין. כיוון שהמתלוננת, פאני וקנין, הספיקה להתראיין לתקשורת, מצאתי לעצמי חובה להקדיש כמה דקות לסיפורה: אם חד-הורית, נרקומנית שעברה הליך גמילה מסמים, שבנה הועבר על ידי משרד הרווחה למרכז החירום לילדים בסיכון נווה מיכאל.

פאני העלתה ליוטיוב סדרת סרטונים בהם טענה כי בנה "נחטף" / "נתלש" / "נלקח" ממנה. צפו, חומר לא ממש קל לעיכול. בסרטוניה היא משמיעה דברים קשים נגד שר הרווחה, נגד עובדות סוציאליות ונגד אנשי חינוך. פעילות אנשי הרווחה מוצגת כמעשי שטן, כזדון, כפעולה מגמתית נגדה. מי שהוא חלק מהשירות הציבורי יכול להתפלץ כשהוא שומע את זה; רוב עובדי הציבור שאני מכיר – בעיקר בשדה הרווחה/חינוך – הם בוודאי לא אנשים שפועלים מכוונת רוע. חלק לא מבוטל מהם חי חיי שליחות של ממש.



מכאן ליוסי: הדברים שלו אכן היו חסרי טעם. הוא פרט על עצב מאד רגיש ונפיץ, אך התנצל על כך. עם זאת, צריך לזכור שיוסי הוא שופרם של אנשי החינוך בעיר, ומבחינתו, התקפה על מורה או גננת היא התקפה ישירה על מערכת החינוך בלוד, שהוא מטפח באהבה רבה. יוסי ביקש להגן על אשת חינוך שהושפלה בעמוד הפייסבוק של המתלוננת, ללא כל אפשרות להגיב עניינית. אז לפני שתגידו 'כולה פוסט בפייסבוק, מה קרה', זכרו את אריאל רוניס, עובד ציבור מסור ואהוב, ששם קץ לחייו בגלל פוסט אחד קטן.

סליחה, השכנה מלמעלה

דינה פרסיה ז"ל

השכנה מלמעלה נפטרה אתמול.

השכנה מלמעלה נפטרה אתמול ולא הכרתי אותה. לא ידעתי שקראו לה דינה, ושהיא הייתה אם חד-הורית בת 46, שגידלה את ביתהּ היחידה בת ה-6, לה חיכתה שנים; ולמרות שהשכנה מלמעלה הייתה בטוחה שניצחה את הסרטן, הסרטן חזר כדרכו לקרב מאסף והכניע אותה תוך מספר ימים.

לא הכרתי את השכנה מלמעלה, כי ברוב חרפתי לא עליתי עם קפה וכמה עוגיות כשהיא עברה לבניין, ולא התעניינתי – ולוּ בשביל הנימוס – איך הולך לה עם ההובלה. לא הצעתי עזרה עם הילדה, שבוודאי יכולה הייתה לשחק עם הבן שלי, לא סיפרתי לה איפה בית הכנסת ובאיזה ימים מנקים את הלובי.

השכנה מלמעלה נפטרה אתמול, ובשכונה החמה והתומכת שלנו – בלי ציניות – לא ידעו מי זאת. בדיעבד התברר: דינה הייתה אישה חב"דניקית, חד-הורית, שהעדיפה כנראה (מסיבותיה שלה) לוותר על מגורים בסביבה הטבעית שלה ולחפש לעצמה דירה לידנו. ולא שמנו לב.

סליחה, השכנה מלמעלה.
יהי זכרך ברוך.

בין ניו-יורק לישראל | על מפעל החיים הלא-ייאמן של הרב מאיר גולדויכט

את הרב מאיר גולדויכט פגשתי לראשונה בניו-יורק, שם העביר מדי שבוע שיעור בקהילת "אוהב צדק" (O.Z). כשראיתי את קהל מאזיניו – יאפים אמריקאים לצד חסידים מבורו-פארק – הבנתי שהרב גולדויכט הוא תופעה יוצאת דופן.

הרב גולדויכט הוא אחיינו של הרב חיים יעקב גולדויכט, מייסדה של ישיבת כרם ביבנה, ומבאי ביתו של הגרש"ז אויערבך זצ"ל. הוא כיהן כר"מ בכמה ישיבות בישראל. שמו יצא למרחוק כאיש חינוך פנומנאלי ומרצה יוצא דופן.

כמה מגלי כשרונות מישיבת רבנו יצחק אלחנן, מיסודה של הישיבה יוניברסיטי בניו-יורק, שמעו על הכוכב העולה מישראל, ומשלחת מטעם הישיבה יצאה לשכנע את הרב לעמוד בראשה. הרב גולדויכט נטה לסרב, בשל החשש מהניתוק מהארץ.

לאחר סדרת שכנועים, הסכים הרב לכהן כראש הישיבה, בתנאי אחד: אחת לשבועיים-שלושה הוא יטוס להעביר שבת בישראל. הוא גזר על עצמו לחיות על הקו, לפקוד את מאות הקהילות הפזורות ברחבי הארץ ולמסור בהן שיעורים. זהו מפעל חיים בלתי-נתפס בהיקפו: בפרק זמן של כ-25 שנה, ביקר הרב כמעט בכל קהילה (ציונית) ברחבי הארץ – ממטולה ועד אילת – ואף יותר מפעם אחת.

בהגיעו ארצה, הוא עושה קילומטראז' מטורף, מרביץ תורה באהבה בכל עיר או ישוב המארחים אותו. בקיץ ובחורף, מתרוצץ הרב ביותר מ-10 מוקדים – בבתי כנסת, בבתים פרטיים ובישיבות – ומרעיף במאור פנים תורה ישראלית רעננה. אין לו רגע דל. באופן אקראי לחלוטין, פגשתי את הרב גולדויכט במעלה אדומים, ראשון לציון, ירושלים ופתח תקווה. יש לו פסיעות מהירות, כמעט ריצה. סיפר שלפני שבת הוא יושב מול מפת האזור, ומחשב את זמן ההליכה שצפוי לו בשבת, כדי שלא יחמיץ אף דקה של תורה.

כך הפך הרב לבית חרושת לשיעורי תורה. לדעתי, לא קיים עוד רב על הגלובוס שמעביר שיעורים בהיקפים כאלה: הוא מלמד מדי יום סדרת שיעורים בישיבה יוניברסיטי, בעברית ובאנגלית; נוסף על אלה יש לו 5 שיעורים שבועיים בקהילות שונות בניו-יורק; יש לו סדרת שיעורי אונליין; תוסיפו לזה את מפעל הקהילות הישראליות שלו. על פי הערכה של תלמידיו, מדובר בלפחות 1200 שיעורים מדי שנה.

הרב גולדויכט לא מתראיין, איש לא מיחצ"ן אותו ואין עליו ערך בויקיפדיה. האיש הוא 100% תורה, מסירות נפש ואהבת עם ישראל. ואם נשאיל מלשון הרב "פלאי פלאות!".

פורים תשס"ח עם הרב גולדוויכט בניו-יורק

שוב אין זוכה בפרס הראשון בלוטו, וזה לא בגלל המזל

הגרלת הלוטו האחרונה לא הניבה זוכה בפרס הראשון. גם לא עשר ההגרלות שלפניה. זה באמת לא מקרי: מתוך 28 הגרלות הלוטו האחרונות, רק שתי הגרלות (!) סידרו לזוכים בפרס הראשון את החיים.

הגרלות הלוטו הן הרבה מעבר לעניין של מזל. מאחורי אימפריית ההימורים של מפעל הפיס עומדת מערכת מתוכננת ומחושבת, שמכירה היטב את הסטטיסטיקה העגומה של הזכייה בפרס הראשון. זכייה בתדירות נמוכה, הם יודעים, מגדילה את הפרס הראשון ומשמנת את התעמולה האגרסיבית של מפעל הפיס.

זכייה בלוטו דומה לניחוש אקראי של מספר בין 1 ל- 16,273,488. זוהי ההסתברות הבסיסית לזכייה בפרס הראשון. גם אם הייתה מתקיימת הגרלת לוטו כל שעה, הייתם צריכים 1857 שנים כדי לנסות את כל המספרים. אבל השיטה של הלוטו היא כה טריקית, כל כך מעוורת עיני חכמים – "נחש רק שש", "תן למספרים לסדר לך את החיים" – שאין מי שלא נעמד מול הבּוּדְקֶה הכתום של הפיס בצהרי היום ובטוח שהמיליונים מחכים רק לו, ולעזאזל הסטטיסטיקה.

מולטי-מיליונר - אלה התמונות שמפעל הפיס אוהב

אז אוקיי, אלה כללי המשחק, ובשביל הסיכוי העלוב והקטן הזה – כלומר בשביל החלום על הכסף הגדול – אומר האדם הלא-ראציונלי ששווה לו להוציא כמה שקלים. הפנטזיה על זכייה בלוטו גוברת בענק על השכר הישר. זו התנהלות לגיטימית ברמת הפרט: שביב התקווה המזוקק, החלום המתוק הזה, שווים אולי את מחיר הכרטיס. אבל כשחושבים על הגוף שמארגן את הסיפור של הלוטו בישראל – מדובר בהחלט באחיזת עיניים.

בואו נבחן את נתוני הזכייה בלוטו ממאי 2011, שזו הפעם האחרונה ששונו כללי המשחק, ועד היום. מאז התקיימו 492 הגרלות לוטו, בהן זכו 99 איש בפרס הראשון. כלומר, אחת לכ-5 הגרלות בממוצע יש זוכה בפרס הראשון. במדינה של 8 מיליון איש, עם סיכויים של אחד ל-16 מיליון, ההסתברות לזכייה אפסית. ואכן, כאשר יש זוכה בלוטו, הוא גורף סכום דו-ספרתי, שזה בדיוק מה שמנהלי ההגרלה רוצים.

מפעל הפיס מעדיף מולטי-מיליונר אחד פעם בחודש מאשר מיליונר פעם בשבוע. הם רוצים תמונה בעיתון של אדם חבוש בקרטון של מפעל הפיס כשבידיו צ'ק של 20 מיליון ולא צ'ק "קטן" של 4 מיליון. לכן כללי הלוטו שונו 4 פעמים ב-15 השנים האחרונות, כדי "לשחק" עם הסטטיסטיקה לזכייה, ומתוך העדפה ברורה שהפרס הראשון יצטבר לסכומים מטורפים. ואכן, כגובה הפרס כך גובה הפנטזיות של ממלאי הטפסים. כשהפרס הראשון מגיע לסכומי עתק, הטירוף סביב הלוטו גובר וכמות הטפסים הכוללת מכפילה ומשלשת את עצמה – הישראלים שוטפים את דוכני הפיס ומהמרים בהיקפים אדירים – בעוד מפעל הפיס, שכבר גרף את המיליונים שלו בסיבובים הקודמים, עושה קופה ענקית על חשבון המסכנים וקשי היום.

עכשיו נניח שמפעל הפיס יעלה את סיכויי הזכייה בלוטו, כך שבמקום זוכה אחד בממוצע לחמש הגרלות, היו מכווננים את הסטטיסטיקה לזוכה אחד בכל הגרלה. למשל, אם היו עולים בגורל 6 מספרים מתוך 36 ולא 37 – אחוזי הזכייה היו גדלים בלמעלה מ-16%; אם במכונת הגרלה היו 30 מספרים – הייתה ההסתברות לזכות בפרס הראשון גדלה בכמעט 75% (1 ל- 4,156,425), מה שהיה כנראה מייצר הרבה יותר מיליונרים, כלומר יותר אנשים שאוכלים מהעוגה הדשנה של מפעל הפיס.

אפשרות נוספת היא לאלץ את מפעל הפיס לחלק את הכסף כאשר אין זוכה מספר הגרלות ברצף, או כאשר הפרס חוצה את רף ה-10 מיליון. במספר מדינות, כמו בריטניה, אם אין זוכה בגורל במשך 5 הגרלות, כל הכסף שהצטבר מחולק לפרסים המשניים. כך הפרס מתחלק בין יותר זוכים. זו גם חלוקה הוגנת יותר: עדיף 10 משפחות עם מיליון אחד מאשר משפחה אחת עם 10 מיליון.

צריך לזכור שמפעל הפיס הוא חברה לתועלת הציבור ולא קזינו בלאס וגאס. כגוף ציבורי, יש לו אחריות כלפי המהמרים. האינטרס שלהם, של מיעוט זכיות והצטברות פרסים לסכומי עתק – במקום 2 או 3 משפחות שתצאנה מדי שבוע עם מיליונים בודדים (סכום מכובד בהחלט) – אינו משקף את טובת הציבור.

10 סיבות למה לא לקנות את הזבל הסיני

מחכים לקרנבל הקניות הבא? הנה 10 סיבות מדוע אסור לכם לקנות את הזבל שמחכה לכם באתרי המכירות הסיניים

▫ ▪ ▫

מהו חג? חג זה שופינג. כך, מבחינתם של מיליוני אנשים בעולם המערבי, שנסחפים אחרי אתרי המכירות באינטרנט והופכים כל הזדמנות, כל אירוע לאומי ובינלאומי, כל תאריך עם צירוף מספרים ייחודי (11.11), לקרנבל קניות אינטרנטי חוצה יבשות.

אם כל חטאת

העולם רעב לקניות וסין מלעיטה אותו באהבה. מיליונים מציפים את אתרי המכירות הסיניים בשביל לאסוף עוד קצת גאדג'טים, צעצועים ושאר סחורה במחירים מצחיקים. גם אני הייתי מכור לאתרים האלה. רק לפני שנה, הזמנתי מוצרים מסין במאות דולרים, חלקם אגב לא הגיעו עד היום. במשך יום שלם רעננתי את המסך, כדי לקפץ מאושר על שהרווחתי הנחה של 40 סנט על אוזניית הבלוטות' שאני לא צריך.

מאז אני בתהליך של גמילה. מרבית הסחורה הסינית שהציפה את ביתי התגלגלה ממילא לפחי האשפה, ואת מקצתה תרמתי לצדקה. כיום, יותר מתמיד, אין לי ספק שטעמו של המחיר הזול נמוג מפני הטעם המר שמשאירים האתרים הסיניים. 

הנה 10 סיבות מדוע לא לקנות שם:

#1 כי זה פשוט זבל. הסחורה הסינית מיוצרת ברובה מחומרים זולים, באיכות ירודה, ללא פיקוח על טיב הייצור. כל ילד יודע: מוצר תוצרת סין הוא מוצר שמתפרק ומתקלקל תוך זמן קצר.

#2 כי זה רע לסביבה. התעשייה בסין מציפה את העולם בפלסטיק ומתכות שמוצאים את דרכם מהר מאד לפחי האשפה. הצריכה המטורפת של העולם המערבי מובילה לדלדול במשאבי כדור הארץ ולפגיעה משמעותית באיכות הסביבה המתבטאת בהצפת הקרקע במיליוני טונות של אשפה ופליטת גזי חממה. תוסיפו לזה את הזיהום הנגרם משינוע והפצת הסחורה לכל רחבי הגלובוס – שמייצר אגב ענני פיח עצומים מעל ערי סין – ותקבלו את המדינה המזהמת ביותר בכדור הארץ. 

#3 כי אתם תורמים לתעשייה של ניצול ועבדות. העובדים במפעלי התעשייה בסין הם ילדים ונשים שעובדים בין 14 ל-18 שעות ביממה תמורת 20 דולר. הם נעדרי כל זכויות סוציאליות, חשופים לסנקציות אכזריות, ללא תנאים בסיסיים של היגיינה ושמירה על הבריאות, וחלקם נשאר להתגורר במפעל במשך שבועות ארוכים. בראש האימפריה של עלי-אקספרס עומד ג'ק מא, מיליארדר סיני שפיתח מנגנון מקוון דורסני המעביד את הספקים תמורת אחוזי רווח זעומים ודרישה לייצור בעלויות אפסיות. אגב, לא אחת קיבלתי, יחד עם מוצר שהזמנתי מסין, פתק שפתח בפניי צוהר לתעשיית הניצול שם. פעם כתבתי תגובה שלילית באתר סיני, כעבור מספר דקות נשלח מניפסט מדכא מאחד העובדים שכתב לי: "תדע שעל הפידבק השלילי שלך נשלל ממני שכר עבודה של שבוע". 

#4 כי זה לא בטיחותי. הזבל הסיני שמתגלגל אלינו מתיבות הדואר נעדר כל פיקוח בסיסי. סטנדרטי איכות שנבנו בעמל רב על ידי מכוני התקנים בכל העולם, הוראות שנכתבו בדם על ידי מומחי בטיחות, הופכים ללא רלוונטיים בהיעדר כל אכיפה מצד הסינים על איכות המוצרים שלהם. מוצרים דליקים, פלסטיקים רעילים, חומרים מסרטנים שכבר מזמן יצאו מהתעשייה – נכנסים בדלת האחורית באין מפריע. 

#5 כי המוצרים מגיעים באיחור לא נסבל. תחפושת לילד שהזמנתם לפורים תגיע בפסח. בגדים לקיץ יגיעו רק בחורף. כיסוי לאייפון 5 יגיע כשיצא האייפון 6. הדואר המקומי מוצף בטונות של זבל, כשחבילות חשובות שבאמת שצריכות להגיע ארצה – נתקעות.

#6 כי זה פוגע בקניין רוחני של אנשים. סין היא מעצמה של זיופים, חיקויים, הפרת דיני פטנטים ופגיעה בקניין רוחני. אל תקלו בזה ראש. מדובר בגניבה של ממש. אנשים ותאגידים עוסקים שנים ארוכות בפיתוח מוצרים – בהשקעה של מיליונים – וכשהם כבר מגיעים בשעה טובה למוצר מוגמר, הם מגלים שבתי החרושת בסין כבר שיכפלו אותו באלפי חתיכות וברבע מחיר.

#7 כי אתם מממנים משטר אכזרי. הממשל האוטוקרטי בסין מרוויח הון עתק מהקניות באינטרנט בו ומשתמש בו למטרות לא מוסריות. מצב זכויות האדם בסין הוא מחפיר. הממשל מוציא מדי שנה מאות אנשים למוות, בעיקר אנשים המתנגדים לשלטון וגורמי אופוזיציה, אך גם עבריינים כלכליים ומאמיני דתות שונות. המשטר עדיין מצנזר לתושביו את האינטרנט ועוקב אחר כל דואר אלקטרוני שנשלח מהמדינה. בסין אין גוגל. קניתם סחורה סינית – שיתפתם פעולה עם משטר דכאני ואכזר.

#8 כי זה פוגע בכלכלה הישראלית. כל שקל שהשקעתם בעסק מקומי או במוצר ישראלי, הוא כסף שמתגלגל ברובו חזרה לכלכלה הישראלית. כסף שנשאר בישראל הוא כסף שמפרנס משפחות, מפתח תשתיות ומחזק את החינוך. כסף שהשקעתם בסחורה סינית ירודה – נשאר שם.

#9 כי סין פוגעת במקומות עבודה של מיליוני בני אדם. תאגידים בכל העולם העבירו את מפעליהם לסין – לטובת ייצור לא מפוקח וניצול כוח אדם זול – ובכך מפיקים רווחי עתק על חשבון הצרכן. התפשטות המוצרים הסיניים איננה יד המקרה: המשטר הסיני שומר על שכר נמוך לאזרחיו-עבדיו, ובכך מרעיד את כלכלות העולם תוך שהוא שומר על האינטרסים הסיניים בעולם.

#10 כי בתכל'ס אתם לא צריכים את זה. כי אחרי הכל, מדובר במוצרים שלא תשתמשו בהם, ומעולם לא הייתם קונים אלמלא זה היה זול. ואם קניתם משהו רק בגלל שהוא זול – אתם לא באמת צריכים אותו.

אחרי כל זה, לפני קרנבל הקניות הבא, בואו רגע נשים בצד את המחירים המפתים ואת הדחף האנושי שלנו לקנות מכל הבא ליד, ונתבונן: מה חסר לנו, האם המוצר שצפוי לעשות דרך ארוכה מסין – באמת דרוש לנו, האם אנו קונים אותו לשם תאוות הצריכה, והאם הוא באמת שווה את זה. אתם כבר יודעים את התשובה.

קמפיין המזוזות של 'איגוד רבני הקהילות' - שיא חדש אל יהדות בטעם רע

צפו בסרטון הבא. ובכן, מה אתם רואים שם? שרת התרבות וחבר-כנסת מגלים קונצנזוס באשר למנהג יהודי מקובל: קביעת מזוזה. חיבור מרהיב, מרגש, כל הכבוד, לא?

ממש לא.

עזבו את אי-הדיוקים, את המניפולציה הרגשית ואת ההגדרה הבעייתית של תפקיד המזוזה. מה שבאמת מפריע בוידאו המביך הזה של איגוד רבני הקהילות בישראל​, הוא הטעם הרע שנודף ממנו בכמויות.

כאדם דתי, ראיתי את הסרטון הזה ונהיה לי רע. שני נבחרי ציבור מתחילים לדבר על האמונה ב"בורא עולם" ועל "הוויה רוחנית" ומשתמשים בכל מיני מושגים עממיים פסאודו-דתיים, וכל זה במסגרת קמפיין דתי-רבני. מירי רגב​ מצולמת כשברקע דגל ישראל פרוש יפה, מאחוריה תמונה דהויה של הבבא סאלי, שתי שרשראות לצווארה, האחת מגן דוד, והשנייה מעין פרח עם שש פינות ועליו האות ה'. היא אומרת: "כשיש לך מזוזה בפתח הבית, אתה יודע שזה איש יהודי מאמין, שיודע שצניעות וחמלה צריכים להיות אצלנו, כי הכל בסופו של דבר בידי בורא עולם". המשפט לא ברור, אבל העיקר שהצלחנו לחרטט משהו עם 'בורא עולם' ויאללה ליוטיוב.

גם אם הפוליטיקאי ניחן באיזו מעלה דתית או רוחנית כלשהי, זה לא עניינו של הציבור. האמונה והפולחן הדתי צריכים להישאר מחוץ לכנסת. בטח ובטח, פוליטיקאי לא לא יטיף לאמונה דתית, כל סוג של אמונה. למה? כי יש כאן ערבוב לא בריא של דת ופוליטיקה. לא דת ומדינה – סוגיה מעוררת מחלוקת בפני עצמה – אלא חמור מכך: דת ופוליטיקה. כשהפוליטיקאי חובש כובע של מטיף, אתה יודע שמשהו במערכת ההפעלה נדפק. אתה נזכר שגם באיראן ובתימן מהללים חברי פרלמנט את אללה, ואתה לא רוצה להיות איראן.

איתן כבל​ מתגאה: "אני אומר בעזרת ה', ברוך ה', בלי לשים לב". יופי, בוא ספר לנו על זה, נשמח שתראה לנו גם תמונה שלך מהבר-מצווה. כבל כמובן יכול לנהוג איך שבא לו ביחסים שבינו לבין המקום, אבל שלא יהפוך את זה לאישיו. אתה חבר כנסת, לא רב ולא אמנון יצחק. את המשנה הדתית שלך תשאיר לחייך הפרטיים. אל תחפיץ את הדת, אל תשווק אותה, אל תנסה לגייס לה מאמינים כי בכך אתה יוצר רק את ההיפך.

ולאיגוד רבני הקהילות יש לי מילה. לפעמים העודף-מאמץ יוצר את האפקט הנגדי. החיבור הכאילו-עממי לנישוק המזוזה, והפיכתו לקמפיין יעני ישראלי, משרת בדיוק את המטרה ההפוכה. הוא מגרבז את הדת (מלשון גרבוז), הופך אותה למשהו מעיק, חונק, פופוליסטי, שטחי להחריד, כופה, מעצבן ושנוא.

רוצים לקדם יהדות מסבירת פנים? אחלה, תריצו קמפיין על גמילות חסדים, על הדאגה ליתום ולאלמנה, על אהבת חינם, על עקרונות אנושיים וחברתיים. יש ערכים כל-כך הרבה יותר יהודיים מנישוק מזוזה (נשיקה שנויה במחלוקת, שאינה אלא פולקלור עממי), שלא ברור מניין נולד הצורך להריץ על זה מסע הסברה. ועוד עם פוליטיקאים, נו, באמת.

▫ ▪ ▫

שמתי לב שאני רואה לאחרונה יותר מדי סרטוני בלהות, אולי צריך לבדוק מזוזות?

ביקור בקבר יוסף בשכם | הג'יהאד הפלסטיני רוצה מלחמת דת, כדאי שנתחיל להבין עם מי יש לנו עסק

רק לפני חודש נכנסתי לקבר יוסף בשכם, הוא נראה היה שוקק מתמיד.

מדי פעם, מתיר צה"ל לקבוצות של יהודים להיכנס לקבר יוסף. הכניסה לשכם נעשית בתיאום עם מנגנוני האבטחה הפלסטיניים, בחלון זמנים מצומצם, שמתחיל לאחר חצות הלילה ונגמר כשעתיים לפני קריאת המואזין.

כוחות צבא ליוו אותנו לתוככי שכם, עמוק בשטחי הרשות הפלסטינית. יחידות ביטחון של צה"ל ומג"ב היו פזורים ברחבת הקבר, אבל לא רק שם: גם במרכז העיר שכם עצמה עמדו לוחמים, חשופים לגמרי, ואבטחו את נתיב האוטובוסים הממוגנים. רְאוּ את תמונת החיילים בפינת הרחוב בשכם עומדים דרוכים עם הנשק. כשחלפתי על פניהם עבר בי רטט. כמה אומץ צריך בשביל לעמוד ככה בלב הגיהנום.

לוחם צה"ל חשוף בשכם

שלט פרסומת בשכם

לא יודע איך דמיינתם את שכם, אבל אני הופתעתי. שכם נראית בחושך כמו, נניח, עפולה. בניינים בני 3-4 קומות, כבישים ברמה סבירה, חנויות, שלטי פרסומת גדולים (ואפילו תמונות של נשים), יש מדרכות, תמרורים ותאורת רחוב. לא הייתם מעלים על דעתכם שהמקום הזה הוא אחת מחממות הגידול הפוריות של הטרור הפלסטיני.

הערבים נטרפים מכניסת היהודים לשכם. מבחינתם זו פגיעה בריבונות. לכן, כשירדנו מהאוטובוס, ביקשו מאיתנו לרוץ למתחם הקבר בכיפוף ראש, מחשש לירי צלפים. מלחיץ.

נכנסתי פנימה. את מי אני רואה? את ח"כ אלעזר שטרן, כן, ההוא מ'יש עתיד' ומ'התנועה' של ציפי לבני. מה לעזאזל הוא מחפש בקבר יוסף? ובכן, לא רק אני שאלתי את השאלה הזאת, גם כמה נערי גבעות מופתעים ששרו נגדו שירי נאצה וקראו לו בוגד. בקיצור, הוא היה שם ועוד עשרות רבות של מאמינים שבאו להתפלל במקום לפני יום כיפור. כיוון ששטרן חובש כיפה, נניח מחמת הספק שגם הוא בא להתפלל.

אלעזר שטרן

נבחרת המעריצים של אלעזר שטרן

מתחם הקבר נראה מתוחזק. היו שם סידורים, ספרי תהילים, כסאות פלסטיק, ספרייה קטנה, מעקות ותאורה. חדר התפילה הסמוך חוּפּה בעץ. הציוּן עצמו כוסה במעין פרוכת, ומעליו אילתרו מחיצה, כדי שגם נשים תוכלנה להשתטח על הקבר. במרכז המתחם עמד פעם עץ תות, אבל הפלסטינים גדעו אותו לפני כמה שנים. מאז שחוּלל הקבר ב-2000, מתגנבים למקום חסידים שוטים באישון ליל, ללא תיאום, כדי להתפלל.

דיברתי עם אחד הקצינים על מדחת יוסף ז"ל, החייל הדרוזי שדימם למוות בקבר יוסף בתחילת האינתיפאדה הקודמת. שאלתי אם יש סיכוי שאירוע כזה יחזור על עצמו. הוא אמר לי, אל תדאג, היום התיאום הבטחוני השתפר לאין ערוך. קצת אירוני, אבל הוא הוסיף: "כבר 15 שנה שהם לא פגעו באבן אחת בקבר".

אבל הפלסטינים, כמו פלסטינים, שוב שרפו את קבר יוסף.

יוסף הצדיק אמנם השביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו ממצרים – שבועה שקוימה – אבל יש מי שמסרב לתת לעצמות האלה מנוח.

מה הפלא?

דאעש פוצץ את קבר יונה הנביא בעיראק; הוואקף משמיד עתיקות בהר הבית; הסורים הפציצו את בית הכנסת בג'ובר (העתיק ביותר בסוריה); בהפגנות במצרים בזזו אוצרות מהמוזיאון הלאומי בקהיר – אז גם הפלסטינים נהנים מהשמדת אתרי מורשת ותרבות. אין חדש באיסלאם הקיצוני.

חדר הקבורה השרוף

חדר התפילה

כך נראה חדר התפילה לפני שריפתו

▫ ▪ ▫

למי שעוד היה ספק, אנחנו במלחמת דת. לא המדינה הפלסטינית היא שורש הסכסוך ולא ההתנחלויות, אלא הדת. הג'יהאד מחפש את ראשו של היהודי. ירושלים נמצאת על המוקד מסיבה ברורה ומוצהרת: היא סמל לאומי יהודי; טרור איסלאמיסטי בירושלים, משמעו החלשת כוחם של היהודים בעיר בירתם. זוהי המהות של קריאת הקרב על אל-אקצא – מלחמת דת ביהודים. ואם אפשר להוסיף כמה עלילות דם ושקרים, כמיטב המסורת האנטישמית, מה טוב.

שכחנו; גם לאינתיפאדה הקודמת קראו 'אינתיפאדת אל אקצא'. גם אז הפלסטינים הזדרזו לשרוף את קבר יוסף כבר בהתחלה. אבל היה מי שסימא את עינינו בטענת הייאוש והכיבוש. הפעם הפלסטינים כבר לא מסתירים את מניעיהם. המאבק הפלסטיני הפך בגלוי למאבק דתי-מוסלמי ולא טריטוריאלי-לאומי. לכן הם קודם כל פוגעים בסמלים יהודיים – טרור בעיר העתיקה, רצח של בעלי חזות דתית וחילול אתרי מורשת.

▫ ▪ ▫

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו" (בראשית לז, ג).

יוסף הוא הבן האהוב. הבן שנמכר לישמעאלים, והופך, כנגד כל הסיכויים, ליד ימינו של פרעה מלך מצרים. הוא הבן השב הבייתה מן המרחקים. הפסוק האחרון בספר בראשית נחתם בתיאור מותו. ומה הוא מבקש? "אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת... וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי". יוסף הניח לבני ישראל חזון ענק: חזון השיבה לארץ. הוא הביטוי לתקוותם של מיליוני יהודים בגלות שהתפללו לקיבוץ גלויות ולשיבה לארץ. עצמותיו היבשות של יוסף שהובאו ממצרים ונקברו בשכם, מסמלות את העצמות היבשות שקרמו עור וגידים בשיבת עם ישראל לארצו. שריפת קברו היא לא השחתה של כמה אבנים. היא פגיעה רעיונית וסמלית במורשת, באתוס, בחלום היהודי-ישראלי.

לא נמכור את יוסף שוב לישמעאלים.

▫ ▪ ▫

חדר תפילה נוסף. שרידי השריפה הקודמת עוד ניכרים בו

רחבת הקבר הייתה מלאה

לוחמים לצד אזרחים משתטחים על הקבר

כוחות האבטחה הרבים

הרב עובדיה יוסף - מה איבדנו ועל מה צריך להתפלל?

שנתיים לפטירתו.

בדיוק לפני שנתיים הצטופפתי בסמטאות ירושלים בתוך קהל של מאות אלפים שבאו לחלוק כבוד אחרון לרב עובדיה. הדוחק היה אדיר. משהו גדול ריחף באוויר. התחושה הייתה של פרידה מאישיות בקנה מידה היסטורי. פרידה שתוכל לספר עליה לניניך, בעוד 60 שנה, כמו שבירושלים עדיין מסתובבים אנשים שאומרים "הייתי בהלוויית הרב קוק" (1935), או מן העבר השני, "ליוויתי את ארונו של חיים נחמן ביאליק" (1934) – שתי הלוויות שהוציאו לרחובות את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, מאות אלפי יהודים, דתיים וחילונים.

לא הייתה הלוויה בישראל שסחפה אחריה כל כך הרבה בני אדם. לא הייתה דמות שזכתה לסיקור כה סוחף ורחב. הררי דיו נשפכו על ניתוח דמותו ואישיותו של הרב עובדיה. מ'הארץ' ועד 'המודיע', מגל"צ ועד 'קול חי', מיונית לוי ועד ג'קי לוי – התקשורת הרעיפה על הרב עובדיה סיקור במינונים לא נתפסים, אוהד ברובו, גדוש בתמונות צבע ובתיאור מפורט של פעלו. איש לא נותר אדיש. מעולם לא היה מנהיג בישראל שזכה להתעניינות שיא בסדרי גודל שכאלה, התעניינות נדירה שחצתה מגזרים, עדות ואמונות.

הרב עובדיה גיבש את זהותם של המוני בני-אדם; הגדיר מהי דתיוּת, מזרחיוּת, מסורתיוּת, לאומיוּת, חרדיוּת. הוא גדול מעצבי הישראליוּת האחרת, המזרחית, השנייה, זו שצמחה בפריפריות ובעיירות הפיתוח, המאוימת מצילו הענק של הישראלי החדש, הצבר, הקיבוצניק החילוני שניסה להתיך את הישראלים כולם תחת מכבש 'כור ההיתוך'. הרב עובדיה הוא אביו של מגזר ענק בישראל שמאמין כי בכוח הנהגתו התורנית החזיר עטרתם ליושנה, הרים את קרנם, הגדיר להם את זהותם המזרחית-חרדית באופן מהימן ואותנטי. תרומתו אכן הייתה יוצאת דופן, יחידה מסוגה, ובנסיבות שנוצרו, שום מנהיג דתי לא יוכל עוד להיכנס לנעליו.

עם זאת, לא אשתמש כאן בסיסמאות כמו "יתומים היינו ואין אב" ו"צאן ללא רועה", קלישאות שחסידיו אוהבים להפריח לחלל האוויר. אין אדם שאין לו תחליף. אין מציאות של רִיק רוחני, כך לימדנו אפילו משה רבנו. אבל יש דבר אחד שכן איבדנו לנצח; איבדנו את אחד הקשרים האנושיים האותנטיים האחרונים שיש להלכה היהודית עם אלפיים שנות הגלות. יסלחו לי ש"ס וּשְׁאָר נושאי שמו לשווא – אבל התרומה האמיתית והחשובה מכל של הרב עובדיה היא ההלכתית. משם הכל התחיל. שם ראשית כוחו וגבורתו. כל שאר הישגיו הם אינם אלא נספח למפעלו ההלכתי הכביר והמונומנטלי.

אז מה בעצם איבדנו? הרב עובדיה היה מאחרוני דור הגלות, דור שראה את הגולה דרך עיניו הבוגרות, ובמקביל ראה בבניין הארץ ותקומתה. על אף שעלה לארץ בגיל צעיר, הוא נשא עמו מטען אותנטי, מכלי ראשון, של החוויה היהודית-דתית בארצות המזרח. הוא כיהן כרב במצרים עוד לפני קום המדינה, ולמעשה ראה בעצמו הצינור, המסננת, שדרכו תעבור ההלכה בדרכה מהגלות לארץ ישראל. דרך הכתפיים הרחבות הללו הוא ביטל מנהגים, שינה נוסחים, קיבע הלכות – הקים ממלכה תורנית אדירה – תוך שהוא לא מהסס להתעמת עם מתנגדיו ההלכתיים מכל העדות והצבעים. לא הרב עובדיה שיתרגש; כל חייו חתר בכוח נגד מי שהתנגד לו, לרוב ניצח. הוא הצליח לייצר סוג של מיינסטרים הלכתי אחרי 2000 שנות גלות, זרם דומיננטי  אחיד, כתובת הלכתית מרכזית למיליוני מאמינים. את כל הסלט הזה שנקרא 'מסורות' ו'מנהגים' הוא ניקז לזרם הלכתי אחד וברור. אין כבר מי שיכול לעשות את זה. הפריבילגיה של ביטול מנהגים ואמונות גלותיים הייתה נחלת הדור הקודם, והדור הזה אבד ואיננו. על זה יש להצטער.

הרב עובדיה קיבץ גלויות. לא במובן הפיזי, של להביא את האנשים מעיראק ומפרס וממרוקו ומתוניס – אלא במובן הדתי. הוא רצה לבנות אימפריה על-הלכתית שלא הייתה כמותה מאז ימי שני. הוא התיימר להיות האליעזר בן יהודה של ההלכה, מחייה ההלכה הארץ-ישראלית. המטרה הייתה נחרצת: לייצר כור היתוך דתי, למזג גלויות, לדבר בשפה הלכתית אחת. זהו מפעל ציוני מהמעלה הראשונה. כן, ציונות רוחנית טהורה, ביסוסה של ארץ ישראל כבית הלאומי של ההלכה היהודית.

▫ ▪ ▫

אני נזכר ברכב הכחול של חברא-קדישא חוצה את ההמונים. הרכב עבר בריחוק של כמה מטרים ממני. עמדתי על קצות אצבעותיי, תוך שאני מגביה את גופי מעוצמת הדוחק, ופתאום הגוף שלי נישא בכוח הדחיפות. הלחץ של ההמון יצר מעין תנועת מלקחיים, ואני הורמתי, כמעט-ריחפתי, היישר לעבר הרכב הכחול. לשנייה קלה החזקתי ברכב, והתפללתי בלבי, שכל האלפים המקיפים את מיטתו, יזכרו לא רק עניין זה או אחר שכתב עליו בספריו – אלא את מגמתו הגדולה, הענקית, הציונית להפליא: לחזק את ההלכה הישראלית, להעניק את ההגמוניה והבכורה לתורת ארץ הקודש, לנער מעלינו את ספיחי חוץ-לארץ, להחזיר את עטרת ארץ-ישראל ליושנה.

שזכותו תגן עלינו בימים טרופים אלה.

▫ ▪ ▫

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/14058

למה אתה דוקר אותי?

- בוקר טוב, למה אתה דוקר אותי?
- כי יהודים רוצים להרוס את אל אקצא.
- להרוס?! אפילו להתפלל אסור להם שם!
- זו הבנייה בהתנחלויות.
- מוקפאת מזה שנים.
- בגלל האפליה.
- אבל יש לך תעודת זהות כחולה, 100% זכויות סוציאליות ואפס חובות.
- הכיבוש!
- הרי כבר 100 שנה אתה דוקר יהודים, לפני שהייתה פה בכלל מדינה או כיבוש.
- המצור על עזה.
- הוסר חלקית, אך הם ממשיכים לירות עלינו טילים.
- מוחמד, ציירו אותו בעיתון!
- זה באירופה.
- כי... סיכולים ממוקדים, איחוד משפחות, הריסת בתים...
- על בג"צ שמעת?
- סוריה, פליטים, איראן, המערב הארור.
- נו באמת!
- בגלל שאתה יהודי.
- שוקראן.

▫ ▪ ▫

* הם מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות לפגוע ביהודים *

שיר לגיל 30

לא ייאמן - אני בן 30

זֶה קָרָה מַהֵר מֵהַצָּפוּי

  שֹׁד וְשֶׁבֶר

הֶחְלַפְתִּי קִדֹּמֶת, יָאלַלה

  חֲצִי רֶגֶל בַּקֶּבֶר

מַה מְחַכֶּה לִי וְאֵיךְ אֶתְגַּבֵּר

  אֲנִי כְּבָר בֶּן שְׁלוֹשִׁים, חֲתִיכַת מַשְׁבֵּר

וּבְכֵן, בִּשְׁלַב רִאשׁוֹן צָרִיךְ לְגַדֵּל אֵיזוֹ כֶּרֶס

לְהַחְלִיף חִתּוּלִים, לָשִׁיר שִׁירֵי עֶרֶשׂ

לְהִתְעוֹרֵר לַתִּינֹקֶת כָּל לַיְלָה בִּשְׁתַּיִם

לְכַפְתֵּר אֶת הַחֻלְצָה, לְהַכְנִיס לַמִּכְנָסַיִם

לִנְשֹׁם אֲוִיר מִשְׂרָדִי מְמֻחְזָר

מַחְשֵׁב, פְלוֹרוֹסֶנְטִים, לָחַץ בִּלְתִּי נִגְמַר

לָרוּץ כְּמוֹ מְשֻׁגָּע בְּמֵרוֹץ הָעַכְבָּרִים

לְהִתְעַסֵּק כָּל הַיּוֹם בְּצָרוֹת שֶׁל אֲחֵרִים

לְגַלּוֹת שְׂעָרוֹת בִּמְקוֹמוֹת לֹא צְפוּיִים

לְהַרְגִּישׁ אֵיךְ פִּתְאוֹם טָסִים לְךָ הַחַיִּים

מֵהָעֲבוֹדָה לַחְזֹר יָשָׁר לַבָּלָגָן וְלַמִּקְלָחוֹת

לַעֲבֹד לִפְעָמִים עַד שָׁעוֹת מְטֹרָפוֹת

לְהִתְעַנְיֵן בְּתוֹסְפֵי תְּזוּנָה

לְהִתְבָּאֵס מֵעוֹד שַׂעֲרָה לְבָנָה

לִשְׁקֹעַ עַד צַוָּאר בִּמְחֻיָּבֻיּוֹת

לָצֵאת מֵהַבַּיִת עִם חָמֵשׁ מִזְוָדוֹת 

לְהִתְעוֹרֵר מַדֵּי פַּעַם עִם גַּב תָּפוּס

לְהֵרָדֵם עַל הַסַּפָּה וְלִנְחֹר כְּמוֹ סוּס

לַעֲמֹד בַּפְּקָקִים, לְדַבֵּר עַל נוֹשְׂאִים אַקְטוּאָלִיִּים

לְהָבִין שֶׁגַּם אִתָּהּ הָפַכְתָּ לַמַּעֲמָד שֶׁל בֵּינַיִם

לְהַפְסִיק לַעֲשׂוֹת מְשִׂימוֹת כְּמוֹ חָאפֶּר

לָלֶכֶת כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב עִם רְשִׁימָה לַסּוּפֶּר

לַחְסֹךְ כֶּסֶף לַפֶּנְסְיָה, לִדְאֹג לְקֻפַּת גֶּמֶל

לְהוֹרִיד כָּל בֹּקֶר אֶת הַשַּׂקִּית עִם הַזֶּבֶל

לְהָבִין שֶׁאֶת הַשְּׁאֵלָה

'מַה אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת שֶׁתִּהְיֶה גָּדוֹל?'

כְּבָר לֹא תּוּכַל לִשְׁאֹל

וְאִם פַּעַם חָלַמְתִּי לְשַׂחֵק כְּמוֹ רוֹנַאלְדוֹ אוֹ לִהְיוֹת אַסְטְרוֹנָאוּט

מַחְשָׁבוֹת כָּאֵלֶּה הֵן כְּבָר לְגַמְרֵי אָאוּט

בְּגִיל 30 חַיִּים תַ'שִׁגְרָה, תְּקוּעִים עִם מַשְׁכַּנְתָּא

מְוַתְּרִים עַל הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁרָצִיתָ ודִּמְיַנְתָּ

אָז לְפָחוֹת תִּתְפַּנֵּק קְצָת, תִּנְצֹר רְגָעִים,

לִפְנֵי שֶׁמַּגִּיעַ גִּיל אַרְבָּעִים

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית.

למה חשוב לי לומר את זה? כי יש אנשים שנדמה להם שה'דמוקרטיוּת' של המדינה משמעותה סימטריה מוחלטת בין היהודיוּת לערביוּת שלה. שהדמוקרטיה שלנו לא יכולה להסתפק בשיוויון אזרחי וחברתי מלא לכל אזרחיה, אלא צריכה להעניק גם שיוויון רוחני, תרבותי, ערכי, דתי ולאומי מוחלט בין ערכיה היהודיים לערכים מוסלמיים.

הנה דוגמא: עיריית לוד מקצה כל שנה את רחבת העירייה לטובת ריקודי ההקפות בשמחת תורה. כמה נציגי המיעוט הערבי טענו שהעירייה מפלה את הערבים בכך שאינה מקצה את רחבת העירייה לטובת אירועים מוסלמיים, ואולי אפילו להיפך, מונעת מהם לשמוח את שמחתם באמצעות ירי זיקוקים או ירי חי, כמקובל שם. מדובר בהעדפה אסורה, לטענתם, ואם רחבת העירייה טובה לחגיגות שמחת תורה, היא טובה גם, נניח, לחגיגות עיד-אל-אדחא.

זהו טיעון מתריס. ישראל בהגדרתה מעניקה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה" כאמור במגילת העצמאות, אולם המיעוט המוסלמי, בישראל בפרט ובעולם המערבי בכלל, לא מסתפק בזה. הוא דורש הרבה מעבר. הוא דורש שוויון תרבותי, כלומר, יחס שווה של המדינה לערכים ערביים או מוסלמיים. הוא עושה זאת באיצטלה של 'דמוקרטיוּת', תוך שהוא רוכב פעם אחר פעם על זעקת אי-השוויון והאפליה. זהו שימוש מוסלמי ציני בדמוקרטיה; ניצול שלה כדי לחתור תחתיה. אהבת דמוקרטיה כדי לקדם איסלמוקרטיה.

עוד דוגמא: בנייני עירייה רבים ברחבי אירופה מתקשטים לרגל חגיגות חג המולד. זהו מנהג מדורי דורות, להאיר את המרחב הציבורי באורות ובסמלי הכריסמס. יש כאן אמירה תרבותית ולאומית, שקשורה בקשר עמוק למורשת הנוצרית של אירופה. על דגליהן של דנמרק, אנגליה, פינלנד, נורווגיה, סקוטלנד, ספרד, שוודיה, שווייץ ומלטה יש צלב – כי אירופה היא נוצרית. ואולם, בשנים האחרונות מספר ערים באירופה הפסיקו להתגנדר לרגל הכריסמס, כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמיים, שתבעו הכרה זהה גם בחגיהם. הנה, הכניעה הלאומית מתחילה בכניעה תרבותית.

זהו המצב גם בירושלים. מה הערבים רוצים שם? נכון, להכניע אותנו, קודם כל, תרבותית. לנתק אותנו מחבל הטבור הרוחני שלנו. להגדיר מחדש את הריבונות על ירושלים באמצעות כיבוש רעיוני של המקומות הקדושים. הם מצליחים: הטרור בירושלים מפחיד ישראלים רבים שמתרחקים מהעיר. כפי שאמר לי מישהו השבוע, רק מטורפים עולים לירושלים. אתם הבנתם מי הפך למטורף בסיפור הזה?

שמחת תורה הוא חג לאומי לא פחות מיום העצמאות. חג של זקיפות קומה רוחנית. הוא מבטא את חירות הרוח של העם היהודי, העם היחיד שרוקד עם ספר המצוות שלו בחוצות העיר. מותר ורצוי שעירייה תתהדר ותתגנדר בחגיגות החג הזה, ולא תממן, נגיד, את חג עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה. למה? כי למדינה מותר להעדיף אתוס יהודי על-פני אתוס של דת אחרת. כי דווקא עכשיו נדרשת אמירה משמעותית לעיגון זכותנו בארץ. כי משום מה זה כבר לא מובן אליו.

כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית.

~

אחרי-החגים שמח לכולנו!