13 במרץ 2013

נרמול ציונים באוניברסיטה - למה כן?




המרצה למיקרו-כלכלה באוניברסיטת בן גוריון ניגש פעם לסטודנטים שלו ובפיו בשורה מרעישה: "את המבחן שלי אפשר לעבור בלי בעיה, תשאלו את אלה שעשו אותו סמסטר קודם".
"אפשר לשאול אותם עכשיו", השיבו הסטודנטים, "רובם פה".
הנרמול, כמכשיר לשוויון, יכול היה להציל את הסטודנטים למיקרו-כלכלה. הואיל והנרמול נגזר על פי דרך האמצע, לטוב ולרע, הוא שומר בראש ובראשונה על הסטודנטים מפני שרירות לבם של מרצים, אך גם יוצר תחושה של הגינות ואחידות, מונע תופעות של מרצים "מעולים" שהממוצע אצלם, ממש במקרה, הוא 90, ומגן על ציבור הסטודנטים מגחמותיהם של בודקים כאלה ואחרים.
הנרמול גם מציל את האוניברסיטה מעצמה. בעידן של תחרות פרועה בין מוסדות אקדמיים, דווקא מוסד שלא מתיימר להציג את כלל בוגריו כמצטיינים, מנהלים או מנהיגי העתיד – מוסד שלא מחלק ציונים על בסיס רצון (וכסף) טוב – הוא ששומר על כבודו ומעמדו. כדי שהאוניברסיטה תישאר אחד ממאה המוסדות הטובים בעולם, היא מוכרחה לייצר התפלגות אחידה והוגנת בחלוקת הציונים, שישמרו על יציבותה ויבטיחו איזון אקדמי בריא בו יש טובים יותר, טובים פחות וכן, שלפו ממחטות, גם כאלה שנכשלים.
אז כרגיל, יטענו שהנרמול אשם. וגם הפקטור שאתם בטוחים שמגיע לכם על הטעות בשאלון הארור הזה – שבוחן דווקא על 95% מהחומר שבדיוק לא הספקתם ללמוד – ומכשיל בכוונה דווקא אתכם. והמרצה הקשיש ממגדל השן שעושה טובה כשהוא מלמד, בטח כדי שהאוניברסיטה תרפד אותו בכספי מחקר, ולעזאזל עם חבורת הבודקים שרק מחפשת לדפוק את הממוצע הכיתתי. אבל בינינו, כדי שקורות החיים ששלחתם לא ייגרסו כעבור 3 השניות מרגע שיגורם, טוב שיש אוניברסיטה שמונעת זילות של ציונים ומבטיחה ממוצע אקדמי שקול ומאוזן.




פורסם בגיליון 6 של מגזין הסטודנטים "זקני ציון" שעושה צעדיו הראשונים (והבטוחים) בימים אלה