לדמותה של מש"קית החינוך

"בואנה אחי, ראית אתמול את ההופעה של עברי לידר? וכמה מש"קיות חינוך היו שם"
"מה אמרת?!?!"
"מה? רק אמרתי ש..."
"אל תגיד את זה!"
"לא להגיד מה..??"

אל תגיד מש"קיות חינוך, אחי. זה לא פוליטיקלי קורקט. אתה פוגע באוכלוסיה שלמה!
תגיד... מאותגרות ועדת קישוט. גוזרות בריסטולים, אוהבות צה"ל, פלצניות.
מדברות חינוך בלי לחנך, לימור לבנת קטנות, אומרות חיוך במקום חינוך - אבל אל תגיד מש"קיות חינוך. זה לא יפה!

תגיד בלונדיניות שקופצות בתכנית של יאיר לפיד, משתתפות בטוק-שואים, אוהבות את המפקדים יותר מאמא ואבא, גוזרות הרבה ועושות מעט, רוצות חבר לוחם, בנות קטנות ומציקות, משמינות, ישנות עם רוח צה"ל מתחת לכרית, מסתובבות עם נשק בלי לדעת למה. אבל לא להגיד מש"קיות חינוך – זה פוגע בציבור שלם של אנשים!

תגיד ילדות שלא הצליחו להשתחרר מבית הספר, חובבות איכות הסביבה, מנמיכות גזרה, תולות לוח קיר, מופיעות במילון צה"ל תחת ההגדרה: "חושבות שהן חשובות".
כאלה שאם תגיד להן "תזהרי לא ליפול, השרוך שלך פתוח" הן מיד יבדקו באזור הכתף. כאלה שיש להן כומתות בכל הצבעים, משרתות בקריה וחולמות צנחנים.

תגיד צוות הווי, מומחיות למור"קים, מדריכות טיולים, קוראות ספרים על מבצע קדש, ילדות של מדי א', פקידות פלוגתיות עם שרוך, פסיכולוגיות בשקל, כוכבות "השיר שלנו".
תגיד אגם רודברגיות, חובבות קריוקי, כותבות מצגות.

תגיד כאלו שרואות בבית סרטים על נסיעה בטרמפים, כאלו שגיליון ההתנהגות שלהם יותר חלק מהקרחת של הרס"ר, מחוררות דפים, מתייקות בקלסרים, כאלה שאוספות את השיער כמו הזרבובים. מפנטזות על הרמטכ"ל וחושבות שהוא חתיך. כאלו שתולות לך דפים בשירותים, כאלה שיש להם יותר סיכות על הכומתה מבשדכן תעשייתי, כאלה שאם תשאל אותם איך מגיעים לז'בוטינסקי הם יגידו לך לנסוע להר הרצל, חלקת גדולי האומה. ואל תשכח את הואוצ'רים.


רק אל תגיד מש"קיות חינוך!

מלחמת לבנון 2. זה עוד לא הסוף.

אנחנו בהפסקת אש, חברים, זה הזמן לחשבון נפש קטנטן.

רק לפני שנתחיל, אני רוצה שנתעלם רגע מכל הקלישאות שמפמפמים בתודעה הלאומית שלנו, ונביט בעיניים חדות, ברורות, חסרות פניות, אובייקטיביות – על מאזן הרווח וההפסד של מבצע "שינוי כיוון", או בלשון העיתונות "מלחמת לבנון השנייה". יש למחוק את כל המינוחים הבאים: "צבא חזק" , "אפקט ההרתעה" , "צבא חכם" , "המעצמה הגדולה ביותר במזה"ת" , "לסבל יש מחיר" , "במלחמה יש הרוגים" ועוד טרמינולוגיה ישראלית נפוחה ומתנשאת.

ברכה ליום הולדת - אבא בן 51

אבא שלי חוגג 51 שנים.
איש חכם, מלא דעת, סקרן, מנהיג.
כלפי חוץ, מלא קשיחות; מבפנים, נשמה רכה וקשובה, עם רצון אמיתי להיטיב לכל.
נאחל לו בריאות וחיים מלאי עשייה.

תריסים | סיפור קצר

התריסים היו פתוחים והוא התעורר עם הזריחה. הציץ בשעון שבסלולרי – מוקדם מדיי – ומיהר לסגור אותם, מקפיד שלא להותיר אפילו חריץ.

הוא חש מועקה סתומה וכיסה את ראשו בסדין ממנו נדף ריח שתן של החתול.
בזמנו, התחושה הייתה שקיבל את חייו בחזרה. אפילו לא ציפה להקלה כזאת – בכל זאת פרידה. אמנם יזומה, אבל בכל זאת מין הראוי להתאבל.

הַפַּרְשְׁדֹנָה | סיפור קצר

את סרגיי פגשתי לראשונה תוך כדי שהלכנו מכות. הוא היה בן שתים עשרה וכבר אז היו לו צלקות. אחת מהן הוא אהב במיוחד. היא הייתה על השוק והוא קרא לה "הצלקת האיטלקית", כי הייתה בצורת מפת איטליה. בשנים אחר כך, כשהיית מבקש ממנו משהו, היה יושב כשקרסול שמאל על ברך ימין ומלטף את הצלקת תוך כדי שהוא חושב אם להגיד לך כן או לא. באותו זמן עדיין היה היפראקטיבי, אבל כבר היה שמן מדי בשביל להתרוצץ, ורק היה מעביר ככה את היד למעלה ולמטה על הצלקת. כבר בגיל חמש עשרה נעשה שמן מדי, ואפילו הפסיק לרכב על אופניים. אותם אופניים שבגללם נפגשנו, אותם אופניים שבגללם הלכנו מכות.

בין המיצרים. אז והיום.

ט"ז תמוז תשס"ו

ימים קשים לישראל.

אני כותב את הדברים כשעתיד גזרת הצפון לוט בערפל. אקטואלי מתמיד, ערב צום י"ז בתמוז, רגע לפני תקופת בין המיצרים – נדמה שישראל נכנסת לתקופה סבוכה ומעורפלת. יש תחושה שקלחת חדשה, אלימה מאין כמותה, של מלחמה וכעס ויצרים ולאומנות ודם – עוד פעם, דם – רובצת לפתחנו.

כָּכָה וְכָּכָה

הקצינים בורחים? מה הפלא | מכתב לרמטכ"ל דני חלוץ

לכבוד

רב אלוף דני חלוץ
ראש המטה הכללי

קצינים בורחים מצה"ל, "נתונים מדאיגים", "מוטיבציה נמוכה", גיבוש תכנית חירום וכו'. כבר עשרים שנה שצה"ל מאבד את יוקרתו, וזה באמת לא חדש. הבשורה הגדולה היא שגם בצה"ל מבינים שהצבא הוא לא בית טוב לגדול בו. קצין בדרגת סרן מוותר על הדרגות, על המקצוע, על הוותק ועל הביטחון האישי, ומצהיר כי מלצר (כן, מלצר) היא עבודה משתלמת יותר (מתוך הכתבה המצ"ב). אין ספק כי בדרגים הנמוכים התסכּוּל עמוק, וזה מחלחל גם לחיילי הסדיר. הקצינים מסביב לא מהססים לספר: משהו רקוב בממלכה.

(בעקבות כתבתו של יוסי יהושע "בריחת הקצינים" ידיעות אחרונות)

יום אחד בשנה

דמדומי בוקר, יום שני, ז' תשרי תשס"ו. אני ריקני כמו שהרבה זמן לא הייתי.

לפני כמה דקות עוד היה מי שמלמל לי כמה מילים על גיל עשרים, על קידומות מתחלפות וכאלה, אבל באמת לא תכננתי שכל הכלום הזה, כמו אוויר דחוס שמשתחרר מבלון, יתנפץ בפניי בסתירה מאיימת. זה קורה וזה מיידי ואיש אינו שם לב.

ארבעים וארבע - לאמא

בְּיוֹם הֻלַּדְתֵּךְ, הִסְתַכְּלִי 👁 👁

 בְּיוֹם  הֻלַּדְתֵּךְ

הִסְתַכְּלִי   👁   👁

יָמִין                             וּשְׂמֹאל

כֹּה וָכֹה

אַ נָּ ה     וְ אַ נָּ ה

וּרְאִי לְמֱרַחוֹק

לֹא

כָּכָה  וְכָּכָה

וְלֹא

כָּ

כָ

ה

 וְ

כָּ

כָ

ה

וְגַם לֹא

_כָּ ^כָ _ה    ^וְ _כָּ ^כָ _ה

אֶלָא

כָּ כָ ה    וְ כָּ כָ ה 

- - הַמְשִׁיכִי לָשִׁיר - -

אֶת הַשִּׁירָה הַחֲזָקָה,

שֶׁלָּךְ

בִּיְדִידוּת,

                            אֱלִירָם

פלסטינים או פלשתינאים? פלשתין או פלסטין?

לאורך השנים הפך הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאחד מנושאי הסיקור המרכזיים והחשובים ביותר בתקשורת העולמית בכלל והישראלית בפרט. למרות זאת, טרם נוצרה תמונה ברורה באשר למינוח המדויק אותו יש לכנות את "הצד השני" – העם הפלסטיני. אמצעי התקשורת הישראלים השונים מוסיפים לנקוט בשלל מינוחים, המתייחסים למעשה לאותו שם העצם.

להלן מקבץ דוגמאות הממחישות את מגוון המינוחים :

• YNET: "מאות צעירים פלסטינים ניסו להגיע להר הבית דרך שער האריות". 
• מעריב NRG: "י-ם: מאות פלשתינים פתחו בקריאות 'אללה אכבר' בשער האריות".
• עיתון "הארץ": "חייל צה"ל ואזרח ישראלי נפצעו אתמול מאש צלפים פלשתינאים בציר 'פילדלפי' מול רפיח....".
• "מעריב" : "שני ישראלים נפצעו אתמול מירי צלף פלשתיני סמוך לרפיח..."
• "ידיעות אחרונות": "...בצה"ל אומרים כי מדובר בשחיקה של ממש בהפסקת האש, וזאת מכיוון שהרשות הפלשתינית פועלת פחות לסיכול פיגועים..."

מדוגמאות אלה עולה השאלה – באיזה מהמינוחים יש להשתמש?

פרופ' שמעון שמיר עונה על השאלה, במאמר המתפרסם בגיליון "העין השביעית". לטענתו, התשובה נעוצה באבחנה בין שני מושגים: פלשתינה (בפ"א דגושה) ופלסטין (בפ"א רפויה).

פלשתינה: שמה של א"י כולה כפי שנקראה בימי המנדט הבריטי ובגבולותיו. זו הגרסה העברית לשם האנגליPalestine . לדבריו, השימוש במושג "פלשתינה" הדגיש את תושבי א"י היהודים, ולראיה תושבי א"י היהודים שהתנדבו לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה נקראו "פלשתינאים".

פלסטין: מושג זה הוא מושג המעוגן בהוויה הערבית ולפיכך יש לשעתק אותו לפי כללי השעתוק מערבית: בסמ"ך, בטי"ת ובפ"א רפויה. משנת 48' הלכה והתחזקה התנועה הלאומית-ערבית תחת המושג "פלסטין". לראייה כותב פרופ' שמיר, כי כיום ה"פלסטינים" מוגדרים כתושבי הארץ הערבים אשר גיבשו לעצמם זהות לאומית- פלסטינית, ומוסיף שבהתאם לכך נקראים מוסדותיהם "הרשות הלאומית הפלסטינית" ו"הארגון לשחרור פלסטין".

ואולי בכלל בלסטין?

לאחר שהציג את השוני שבין שני המושגים עומד פרופ' שמיר על "לב הבעיה", כהגדרתו; "שעה שבעברית אנו יכולים להבחין בין "פלשתינה" ל"פלסטין": אין הבחנה כזו בשפה הערבית ובשפות הלועזיות". התוצאה: המושג Palestine מקבל משמעות כפולה בעודו מוצג במקביל גם בתור ה"מדינה שבדרך" וגם כא"י כולה. לטענתו, בצורה זו הולך ונטמע הנרטיב הפלסטיני בקרב אומות העולם, זאת משום שבקרב הדור הצעיר שאינו חי בישראל מתעצבת התפיסה ש-Palestine [א"י] היא ארצו של אש"ף, ולכן כך הוא גם קורא ומבין את ההיסטוריה והספרות הארצישראלית.

לסיכום, בסיומו של המאמר מתריע פרופ' שמיר כי "להתכרסמות ההבחנה בין המושגים יש מחיר גבוה בטווח הארוך" בעודו מדגיש כי "את המלאכה הזאת יש להתחיל בבית – בשימוש נכון במושגים "פלשתינה" ו"פלסטין" בשפה העברית".

---

שמעון שמיר, נוח בשבע שגיאות, העין השביעית

שר רחוץ | סטיקר

שר החוץ, סילבן שלום, לא מוזמן לפסגת שארם א-שייח'

הטלוויזיה אוהבת אותנו אהבלים

בדיוק כשהחבר'ה מפרוייקט Y מזכירים לנו איך מכינים אהבת אינסטנט כמו חתולים בפח זבל, נדמה שהישראלים, כמו באייטם חולף, נשבים בכל ספין, בכל תרועת התפעלות טלוויזיונית שלא ממש קשורה למה שמחבר בין האזניים. בלית ברירה, תוצאה של מחדל נואש, אנו ניזונים מעולם של מחוות תקשורתיות זמינות; תן לנו בר זוהר, תן לנו ריאליטי, תן לנו זומביות שמחייה את עצמה כל יומיים מחדש, תכה בנו, תצליף בנו, ונעבור לפרסומות. הנה לכם התרגשות.

* * *

בעידן של פטיפונים, אינפלציה ומנחם בגין, הנוקיה של סלקום היה נראה כמו תחנת ממסר של אפולו, נגמ"ש בדמות סלולר, מעיין שופע של קרינה אלקטרומגנטית. אחד כזה היה רק לצה"ל ולעובדי הכור האטומי בדימונה. למרות זאת, רגע לפני, שום ילדה תל אביבית לא הרגישה מנותקת כי נגמר לה הטוקמן ואף אתיופי בן 6 לא הרגיש דחוי כי הוא מסתובב בלי, הם לא ידעו כי "בשבילי הכוכב זה אתה" וש"לאהוב זה לשלוח תמונה כי לא התראיתם הבוקר"; מבחינתם לפחות, העולם שלהם הסתכם בשבע על הקיר וחמש אבנים. ואולי למרות הכל, גם בשנות השמונים יצא לאנשים להתאהב מדי פעם.

אבל נדמה לכם שתרבות הוואקום הגיעה לקיצה. היא אינה מסוגלת עוד לייצר דמויות אנושיות שיגרמו לכם להרים טלפון לאקסית שזרקתם לפני שבוע. עוגת הרומנטיקה העילגת מצליחה לייצר אפילו בטייבה את הגיחוך הנדרש. אז הבאנו לכם אותה בפרסומת כמו שצריך להיות, פרסומת חבויה לציבור האהבל, אנחנו לא נשכנע אתכם לשרוף שעות בסלולרי, אנחנו נשכנע אתכם לאהוב. ואיך אוהבים? מדברים בסלקום.

ואם לא טמנתם ידיכם בצלחת החומוס אתם בטח זוכרים שחומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל.
את הנרווים האמיתיים אני חוטף כשאני קולט שהווזיר התורכי בפרסומת של צבר הוא הוא הגרסה הכי קרובה לישראליות. במקרה הזה ישראלי זה שייח' דובר עברית עם מניירות בעלבוסטיות ואלגנטיות סטייל מערבל בטון שמקנח כיכר לחם בקערת חומוס. אפילו אם נעלים עין מהאופן הבוטה והילדותי שבה מנסים לשדך את המושג אהבה עם חוסר העידון האסתטי שיש בקונוטציה של שווארמה, לאפה וסביח, עדיין הוולגריות המיובלת שיש באמירות כמו "אצלנו במפעל משתמשים באהבה בשביל להכין חומוס" נשמעת כמו שיר של פעיל חמאס בקסבה של שכם. אם החיים בלאפה אז אתם בעצם על נקודת הדמיון בין חומוס, צ'יפס וסלט.

אנו חיים בפריודה שבו המילה מתה, המשמעות איבדה מתוקפה וריטואל ההווה שלנו חוזר על עצמו כמו תקליט מדוכא. ברשת התרבות הרופפת שנסרגה סביבנו, הטלוויזיה אינה יכולה להתניע את עצמה לבד, היא זקוקה למדחפים חיצוניים כדי להתקיים: פרסומות, זכייניות, סרטי בורקס, דודו טופז ועוד אמתלות נוספות לקיומו של המדיום; כל בן אנוש, כל קמילה, כל עלה נידף, כל עץ יבש שיוכל להזרים דם לעורקים של יונית לוי מתקבל בקריאות ריגוש בולמוסיות מצד יוסי שנוחר רדום על הספה בסלון. העולם התרוקן, הרומנטיקה מפנה את מקומה לציניות, כל מה שנותר הוא אוטופיה שהיא הכי קרובה ליכולת להרגיש, לכעוס, לשנוא, להעריץ, ולכן בוחרים באופציה הקלה: טוק שואוז ושעשועונים ושחקנים שבוכים וחתונה בשידור חי וריאליטי ווילה ויאכטה וכלום. יישור קו וחוזרים להתחלה, לאמת הנוקשה של הריקנות.

ככה זה. הפכנו לחורים שחורים, למבואות סתומים, להדמיות אנוש, לאלומות חושך, לחלקיק רזולוציה, להולוגרמות, לרצף אותות סתומים, ללוח צילום, לפרוטון רייטינג, לשלם הזעיר באופן ניכר מסך כל שלליו. איננו ולא נהיה עוד. המשימה הוכתרה בהצלחה: תרבות הכלום, יצירת כפיו של מוטי שקלאר והפיפל מיטר, השלימה את התרבותה הסרטנית שפיצוצה אינו גובה קרבנות חיים, אלא רק מציג את העדות לקהות חושים אסתטית, לדמיון משועבד, לציץ פורח, לעטרת התלהבות מאולצת בכוח השלט.
לחידלון, לאבדון.

שני פנים ליוסף הצדיק | לפרשת "וישב"

בפרשת וישב נפתח רצף ארוך ומרתק המתאר את קורות חיי יוסף. מתחים, אינטריגות ותככים עוטפים את דמותו של האיש ומשַׁווים לו ארשת של גיבור-על, הילה של קרבן המסיים את מסכת חייו הפתלתלה כשידו על העליונה. הגדיל המדרש באומרו: "בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו - נתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים" (מגילה טז:) – נראה, איפוא, כי חותם-תעודתו העז של יוסף הצליח "לשעבד" את מרבית פרשני-המקרא לאישיותו הקוסמת. אחריותו העקיפה לירידה למצרים יוצקים לרוחו נופך אדיר, ומעניקים לו את דמותו הבוהקת בראי ההיסטוריה הלאומית. "יוסף הצדיק" כאייקון, כפורמה, כסמל תרבות.

נרד לעמקם של דברים. יוסף מגיח לעולם כשעל גבו רובץ טנא של מחויבויות סימבוליות: בכור ובן זקונים, "יפה תאר ויפה מראה", נולד לאחר שנות עקרות ובנה של רחל – אשת יעקב האהובה. רובד נוסף מתגלה בדמיונו הרב לאביו "שהיה זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב" (ב"ר נג' ד"ה "וה' פקד") וכן האנלוגיה המוכרת "כל מה שארע לזה ארע לזה: זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו..." (עיין ב"ר פרשה פד ד"ה "א"ר שמואל") – יעקב מזהה את ייחודו של יוסף ומעמידהו באופן צפוי בלב הקונצנזוס המשפחתי, רוצה לומר: ממנה "בעל-בית" חדש. השריף בא לכפר, יש פריץ חדש בעיירה.

יעקב רוצה לבטא את הקשר עם בנו האהוב "ועשה לו כתונת פסים" – הכתונת לא כפיג'מה מפוספסת שניתנה ליוסף כדי שתערב לו שנתו, הכתונת היא אקט, היא סימן, היא כתונת הנסיך אך בד בבד היא כתונת האסיר. יעקב מכיר היטב את סמליותו של הבגד, "בגדי החמודות" שנכפו עליו בעל כרחו והפכוהו לקדוש בחסד, ניתנים לבנו במתנה ע"מ לעשותו לקדוש בזכות. אולם, לא רחק היום, והנער הפיקח החל מרחרח סביבו ומבין את המטען הרגשי בו הוא נתון. התעמרויותיו באחיו שולות אותו מן המרקם המשפחתי ומבדלות אותו כישות עצמאית נפרדת. "יוסף" אל מול "אחי יוסף" במובן הגס של החלוקה. מיטיב המקרא לבטא זאת ביוצרו חיץ בין יוסף לאחיו: "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם: וישראל אהב יוסף מכל בניו, כי בן זקנים הוא לו... ויראו אחיו כי אותו אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו..." – שני עברים למתרס: יוסף מחד, בני יעקב מאידך. יוסף מצידו אינו מנסה לגשר על הפערים, אדרבא, הוא מרחיב ביודעין את השסע ומשתדל בכל מאודו לבודד עצמו מן ההוואי שהתגבש במשפחת בני יעקב.

בני יעקב. הם בטראומה, קשה להם, הם מחדשים את חווייתה של לאה "כי שנואה אני" (בר' כט' לג'), וחשים כי ההיסטוריה משכתבת עצמה מחדש. הם חשו נבגדים לא מכבר, באונס אחותם דינה, וראו כי יעקב לכאורה התיר לבני בלייעל לבצע זממם "והחריש יעקב" (שם לד' ו'), ואכן, חרף רצון אביהם הם הלכו ו"צדו" את בני שכם הדואבים. פרק חדש נפתח כעת מול פניהם. שבורים ורצוצים הם ששים לבגוד פעם נוספת באביהם. בטבעיות כמעט מוחלטת מתפרצים רגשי הטינה שלהם "בטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו". בני יעקב אנשי מלחמה המה, עיר שלמה חרבה תחת ידם, מיהו הנער אשר יקניטם על נקלה?

אני יוסף. העוד אביא?

יוסף מרגיש בגדלותו, חלומותיו המתבטאים בשאיפותיו לחתור אל מחוזות הכבוד הנשגבים ביותר, מובעים בצורה נערית המוכרת לו עד תקופה זו של חייו. ידיעתו כי בערעור הדינמיקה המשפחתית המקובלת, יחל הוא במסכת התגדלותו, תחילה במשפחתו הקרובה, בשבט, בעם וכן הלאה. הוא חולם כי אחיו הבוגרים כורעים ומשתחווים לו, ואפילו אביו – אותו יעקב שפורר את זהותו למענו – משתחווה לו. יוסף משתמש ברטוריקת הסיפור הנע, תחילה אחיו, משיכת תשומת ליבם והציפייה לתגובתם, ואז אביו, משיכת תשומת ליבו והציפייה לתגובתו. הפרוצדורה מוכרת לנו בפן החינוכי, האב מעניק לבנו את כל אשר לו, מגדלו, מטפחו, משקהו ומאכילו, והבן יורק בפניו ומתבהם בפני יוצרו הכנוע ("ואביו שמר את הדבר"). ניתן לומר כי יוסף היה נרקיסיסט. "שהיה עושה מעשה נערות, ממשמש בעיניו ומתקן בשערו כדי שיהיה נראה יפה" (רש"י לז' ב') – הייתה לו חיבה עצמית מופרזת, לו, לאישיותו, ליופיו, לכל מה שסוכך תחת ההגדרה "יוסף".

כאשר השליכו בני יעקב את יוסף לבור, הם שינו את דמותו על פיה. הוקעתו של יוסף מן התלכיד המשפחתי הייתה מחוייבת המציאות. תרבות של אדנות-עבדות בין אחים כה נוקשים ותובעניים אינה יכולה להסתופף תחת קורת גג אחת (או: קורת אוהל אחד). מישהו שם היה חייב ללכת.

התרומה האדירה שהעניקו ההגלייה והניתוק, הפכו את יוסף לאישיות בוגרת, מתונה ואחראית. לא עוד נער צעיר ומשולהב החש פטרונות על כל סובביו, אלא בחור שקול ואחראי המרגיש כ"קש לפני רוח" (תהילים פג' יד'). יוסף היה זקוק לזעזוע ולניעור כדי להבין את גודל קטנותו ואפסותו. מיותר לציין, כי הוא הוכיח את השינוי התפיסתי בחייו בהתגברותו על אשת פוטיפר, בירידתו לכלא ובפתרון החלומות. שבריריותו שלו כאדם וכאיש חבטה נמרצות בתודעתו, והוסיפה לו קורטוב משמעותי של רציונל ושכל, הגיון ותבונה. נכון לשער, שאלמלא היה יוסף חווה את רצף הייסורים ואת פרשת התלאות, לא היה מגיע לגדלותו ומטפס למשרתו הרמה בבית פרעה.

סדאם חוסיין קופץ לביקור

ובזה העניין נשפוך מעט אור אקטואלי על הפרשה: השבוע נתבשרנו בשעטו"מ על נפילתו של העריץ מבגדד. בהיבט של חנוכה, ג'ורג' בוש וודאי היה אומר: "זה נצחונם של בני האור על בני החושך". ראוי לדפדף לרגע 15 שנה לאחור. בוש האב (יוסף לפני ירידתו) הוביל את ארה"ב לנצחון מוחץ במלחמת המפרץ הראשונה. העם האמריקני היה אחוז גדלות ושיכור כוח. בוש אכן ידע כי הוא נשיא ארה"ב, אך רוממותו וכבודו גרמו לו לתהות בדבר שליטה איזורית על שטחי סכסוך נרחבים. הועלתה אף ההצעה, לבטל את הבחירות באותן השנים כיוון שנצחון הרפובליקנים היה בטוח. בבחירות שהתקיימו, הלמו הדמוקרטים בבוש ובמפלגתו. באורח פלאי ומקרי לחלוטין, חזר ג'ורג' בוש למרכז המפה הפוליטית בדמות בן צעיר ותוסס (יוסף השני). ושוב הוא עלה לגדולה, ושוב האחים משתחווים לו, ושוב הוא חש פטרון בלעדי על העולם כולו. אם יתמיד בוש ביושבו על כורסת המיינסטר וישגה בהליכותיו היהירים, הרי ברור כי ימצא עצמו שוב בלב התוכחה והביקורת הצולבת. ברם, אם ישכיל האיש ויבין ש"בנפול אויבך אל תשמח" וכן "הצנוע יתבייש לעשות מעשיו בגלוי" - מובן שהדבר ייטיב לו ולעתידו הפוליטי. "מאד מאד הווה שפל רוח" (דעות פ' ב' הל' ג') זו לא מילה גסה, יש חיה כזאת. תשאלו את יוסף הצדיק.

אמא

המשפט הקצר

המשפט הקצר הוא קצר. קצר בהסברים, קצר בנימוקים. לעיתים מסתכם המשפט כולו במילה אחת בלבד. פוסטמודרנה. קיצורו אינו תורם לפשטותו, אדרבא, הוא מאפיל עליו, מחשיך אותו. תכליתו היא יצירת אמיתות מוחלטות, אקסיומות, קביעות שאין עליהן עוררין. משפטים קצרים הם משפטים סתומים. סותמים את הקורא. סותמים את הרעיון. המשפט הקצר תמיד יבקש פרשנות. אף פעם אינו בהיר דיו, אף פעם אינו מאיר פנים. לכל טיעון נלווית הוכחה. המשפט הקצר מדלג על שלב הראיות.

מכתב הטייסים - שיא ישראלי בחוצפה וכפיות טובה

מכתב הסרבנים הוא שיא חדש בכפיות טובה.

מי הם אותם הטייסים-סרבנים אם לא נערי הזהב של החברה הישראלית, ילדי קצפת, צעירים שנהנים מתנאי שירות שכל חייל היה רק חולם עליהם, ממסלול הכשרה שכולל תואר ראשון, מאינספור שעות אימון והתלמדות יחידה מסוגה בהטסת כלי טיס. נערי תפנוקים שזוכים לשירות סטרילי, נעים, מגוהץ - למעמד עליון בחברה הישראלית. נסיכים שכבר בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם מרחפים – פשוטו כמשמעו – הרבה מעל כולנו. מי יכול בכלל לחלום על זה?

ואז מגיע רגע האמת. אחרי שהמדינה שפכה עליהם מיליונים היא צריכה אותם. נכון, מדובר במשימות מורכבות, טעונות, לא קלות מוסרית, אבל צריכים אותם. הרי בשביל זה היא הכשירה אותם, בשביל הרגעים האלה, בשביל שהאינטילגנציה הגבוהה שלהם, הניסיון והמיומנות – יעמדו להם לימינם בזמן אמת. וברגע הזה הם בורחים, הם מתקפלים והופכים לסרבנים קטנים ובכיינים.

מרוב שמרעיפים עליהם כל טוב, הילדים האלה חושבים שהם גם הפכו למדינאים, למקבלי ההחלטות. הם רוצים להיות המצפן המוסרי, הערכי והאתי שלנו. השתן עלה להם לראש. הם יחנכו את שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש הממשלה, ויכתיבו לחברה הישראלית את המותר והאסור בלחימה בשטחים. פלא שלא העיפו אותם כבר בשבוע הראשון של קורס הטיס. בעיה עם הקורסים האלה, אפשר להדיח צוער על איחור של עשר שניות למסדר בוקר, אבל אי אפשר להדיח אותו על עמדות קיצוניות ומסוכנות.

אם אני מדינת ישראל, מחר בבוקר אני שולח לכל החותמים הודעת חיוב בדואר רשום. לא רוצים לשרת? אין בעיה, שלמו את המיליון דולר הכשרה שלכם. זה המחיר. ותטוסו לנו מהעיניים.

הישיבה התיכונית מדעית ראשון לציון | מילות תודה לרגל סיום מחזור ו' - תשס"ג

זהו, נסתיימו להן בחינות הבגרות, הישיבה המדעית לחצה בחמימות את ידי בוגריה, ושילחה אותם – כמאמר השיר – לפרוש כנפיים ולעוף, אל העולם האמיתי, הבוגר, העולם שאחרי התיכון. "הבית שלנו" אמר לי פעם הר' רובינשטיין, "ילווה אותך לאורך שנים, עוד תראה כיצד יישאו אותך רגליך אל המקום הזה – הישיבה הזו, רק בכדי לומר שלום". אמת. רק כיום, כשנקודת המבט שונה במקצת והזוויות חדות יותר, הישיבה המדעית בעיניי היא המוסד האנושי, מחמם הלב והשמח ביותר שפגשתי בחיי. לא עוד בתי ספר להמון המתהולל, היררכיה נוקשה ותפאורת קרטון באצטלה של תעודת בגרות, אלא ישיבה מדעית כחממה של חינוך ומסירות, חברה וחיבה, וחשוב מכל: מתן קניין רוחני ותורני לכל תלמיד ולכל דורש.

דווקא בתקופה זו של הוזלה בתחום החינוך והפיכתו לכלי פוליטי של תככים ושחיתויות, מקפידה הישיבה להמשיך בהענקת סממנים של זהות, של חינוך, של ערכי אמת, של הפחת חיים בנשמתו של נער צעיר העושה את דרכו הראשונה בחטיבת-הביניים.

מלבד זאת, העובדה כי ציוני הבגרות בישיבה מתמקמים בקלות בצמרת בתי הספר באזור, מאששת את הקביעה שאפשר בהחלט ליצור מסגרת לימודים עשירה ורבגונית בד בבד עם משפחתיות חיה ונושמת.

ומעל כולם, ניצב הרב ישעיהו רובינשטיין, שומר על משמרתו, מחזיק את הגחלת בגאון, מגדל ומטפח דורות של יצירה ועשייה, תורה ודרך ארץ, מוליך ומנתב בהצלחה מרובה, בדרך ייחודית כ"כ, בהלצה פרועה או בבכי קל, במסירות ובאהבה. על-זאת אני מודה לו מקרב לב.

אכן, המשימה הוכתרה בהצלחה. דור נוסף של בוגרים סיים דרכו בכשרון רב. איש איש לדרכו. עד הסוף.

תודה רבה!