סגולה לשמירה והצלה מטלפי עורכי דין

הנה לכם, שלומי אמוני ישראל, תפילה נוראה ועצומה שחיברתיה להינצל מעורכי דין. וכל מי שנתקל בהם, בין בשוגג בין במזיד, יאמר תפילה זו לאלתר, שמסוגלת לישועות, וישים מבטחו בהשי"ת, ויינצל מנזקם ומשכר טרחתם וסר חטאתו ועוונו יכופר.

אובמה ב"עובדה": ככה נראה נשיא אמריקני שנשבר לו מישראל

בין אם אתם מתחברים לאובמה ובין אם לא – צפו בריאיון איתו ב'עובדה'.

הנשיא האמריקני נראה כבוי, עייף, מיואש, מדבר בחוסר חשק על המצב במזרח-התיכון. מחשבותיו היו איטיות, דיבורו מדוד, כל מילותיו נשקלו בזהירות רבה, לעיתים רבה מדי, מה שעמעם לגמרי את התכונות שאובמה מצטיין בהן: רהיטות וכריזמה אישית.

הנשיא ומעריצה

זה היה ריאיון כאוב, מבאס, שיחה מדכאת בין שני אנשים שהחלומות שלהם התנפצו על סלע של מציאות דפוקה ומסובכת. הנשיא האמריקני כיוון אותו היטב לעם בישראל. נתניהו וממשלתו הם בטח לא הכתובת לריאיונות כאלה. ה"תקווה" שליוותה את קמפיין אובמה מיומו הראשון - כבר לא הייתה שם; הנשיא, המפוקח-מנוסה, הודה אמנם שהסדר עם הפלסטינים הוא חסר סיכוי, אך אמר שארה"ב תתקשה להגן על ישראל בעתיד. במילים אחרות: אם הפלסטינים יהיו אומללים גם אתם תהיו כאלה. כשדיבר על נתניהו כבשה את פניו ארשת מוזרה פתאום. הוא חשב ארוכות על כל מילה שיצאה לו מהפה, מה שחידד את התחושה שאהבה גדולה לא הייתה שם מעולם. אין ספק שאובמה רואה ברה"מ את אחד הגורמים המרכזיים לכישלון המיוחס לו בארה"ב.

אילנה דיין, שכנראה התקשתה לשלוף שאלות נוקבות באמת – בין אם בשל המעמד ובין אם בשל הקושי לעשות זאת באנגלית – הייתה נינוחה ומחבקת. אובמה הציף בה רגשות עזים של תקווה וחלום, וההתרגשות ניכרה עליה. אותי הטרידה העובדה ש'עובדה' לא הכינו מספיק שאלות על הפלסטינים; אלה שמעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות; שהתפוצצו לנו ברחובות; שמטילים אימה על אזרחי ישראל; שמופלים לא בשל דתם או צבע עורם – כפי שהמראיינת והמרואיין הניחו כאקסיומה מרגיזה – אלא בשל העובדה הפשוטה שהם מהווים איום בטחוני אמיתי. על כל אלה אובמה לא השיב, וחבל.

הריאיון הזה ייחתם בדברי הימים של יחסי ישראל-ארה"ב. ימים יגידו מה יהיו השלכות הנאמר בו.

אילנה דיין בראיון בלעדי עם נשיא ארה״ב ברק אובמה.צפו בראיון המלא
Posted by ‎עובדה‎ on Tuesday, June 2, 2015

למה חזרתי לקרוא רק עיתונות מודפסת?

הטוקבקים מוגשים לנו ככוס תרעלה צוננת אחרי כל כתבה באינטרנט, תהא רגישה וחשובה אשר תהא. הם מייצרים כאן שיח אלים, מתלהם וגזעני. חוזרים לקרוא עיתון, פשוט כי אין ברירה

זהו, קיבלתי החלטה. והיא סופית. לא קורא יותר כתבות באינטרנט.

למה לא בעצם? כי עמוד חדשות טיפוסי באינטרנט מכיל 15% תוכן, 30% פרסומות והשאר פסולת טוקבקיסטית מרושעת ורעילה. עדת המגיבים הקולנית, חבורת הבריונים, העילגים, אותו קומץ שמשתלט על הנדל"ן האינטרנטי של אתרי החדשות, ומציף אותם בטונות של ניבולי פה, רוע וגזענות – כל אלה נמאסו עלי. לא רוצה להיתקל בדבר הזה, אפילו לא בטעות. כמו שחובבי גורמה לא ילקקו שאריות מהזבל, ככה מי שאוהב את המילה הכתובה – לא יחשוף עצמו לטוקבקים.

ברור אם כן למה כדאי לקרוא רק עיתונות מודפסת: כי עיתון מנייר מספק לכם בדרך כלל טקסט ערוך, מהודק, מרוסן, כפוף למגבלות נוקשות, מתוחם למגבלת תווים, שקול, כזה שמתיימר להיות מהימן – גם אם לא תמיד אובייקטיבי – ובעיקר זהיר. והכי חשוב: עורך העיתון לא יכניס כתבה שעיתונאי עבד עליה יום, יומיים, שבוע – ותחתיה, כמעט באותו מעמד, 200 טוקבקים, שנכתבו תוך, נניח, רבע דקה. הסלקציה הזאת טובה לי. קניית עיתון מעולם לא נראתה לי משתלמת יותר.

החירות שהאינטרנט העניק לכל אדיוט להפיץ רעל – הפכה לבלתי נסבלת. הרשת נהייתה הזירה המוצלחת ביותר לקידום תוכן פוגעני, הסתה, גזענות, ניגוח חברתי, השמצה של אדם אחר, חשיפה של סודות אישיים, בעוד הקרבן הרלוונטי לא יכול להגיב או להתגונן. אפילו מייסד הרשת החברתית המרושעת 'סיקרט', אותה סגר לאחרונה, אמר שטבעו ההרסני של האדם לא בנוי להפקרות הזאת. כל זה מבלי שהזכרנו את השיימינג,  אלפי בני אדם שביישו את אריאל רוניס למוות.

יתרונות החופש הוירטואלי מנוצלים לרעה על ידי גורמים בשולי החברה, שבאינטרנט הפכו לסוג של מלכים. המגיבים הטיפוסיים הללו הרי מבינים בהכל, ותמיד מוצאים סיבה טובה לנבל פה, לפגוע באחר, להסית ולהקניט. השיח שלהם הוא כולו נהמות קצרות ומתלהמות. מה הפלא? באתרי החדשות הגדולים בישראל הטוקבקים זוכים למעמד מקודש: על כל כתבה ניתן להגיב גם באמצעות חשבון הפייסבוק וגם במערכת התגובות של האתר. הגולשים גוללים את העמוד מטה, שותים כמעט מאונס את כוס התרעלה של הטוקבקיסטים. זאת, בשעה שבכל אתרי החדשות החשובים בעולם בכלל לא קיימת האופציה להגיב.

אז חזרתי לשלם על עיתון מודפס. אחרי שנים של קריאת טוקבקים אני עובר כעת חוויה מטהרת. טוב לי לדעת שאני נחשף רק לטקסטים שעברו עריכה, שהשקיעו בהם מחשבה, שזהות הכותב ידועה ומוכרת. כמה שקלים וחסכתם מעצמכם את האחת שיודעת ואת ההוא שמבין.

כמה נמוך יכולים עורכי דין לרדת?

לא נגענו. הייתם מאמינים?

בעוד שבוע יתקיימו בחירות ללשכת עורכי הדין. לא משהו שאמור לדגדג לכם – או לי – את הזרת הימנית. סתם קרב בין עסקנים שחגים סביב עצמם וסביב המקצוע המהולל בו בחרו לעסוק. המנטרה שחוזרת על עצמה בבחירות האלה, ואלה שלפניהן, ובעצם מאז שנוסדה הלשכה הזאת, היא שמירת כבודו של "המקצוע". עורכי הדין כל כך עסוקים בשמירת הכבוד של עצמם, שזה פתטי; ממלכה שלמה של עסקנים בחליפות שכל כולה עיסוק ב"כבוד" וב"מקצוע". גם כן מקצוע.

 ▫ ▪ ▫

לאן דברים מגיעים?

ובכן, יש בחירות ללשכה. כמה "חברים" לאותו ה"מקצוע" רוצים להיבחר לעסקונה הפנימית. שוב, הזרת מתעניינת. מה שמרגיז הוא שהחבורה הזאת מטרידה ציבור ענק של עורכי דין מדי יום במיילים, בטלפונים, בסמסים. ממטירים טונות של רפש וטינופים הדדיים איש על רעהו. ומה מצחיק בכל הסיפור? שהפוליטיקאים האלה בטוחים שאם אדע שעסקן א' חָבַר מאחורי גבו של עסקן ב' יחד עם עסקן ג' להפלת עסקן ד' – ארוץ להצביע לעסקן ה'.

אני יודע; כך היא דרכן של בחירות. טרוף כפי יכולתך. אבל רבאק, אלה עורכי דין, אנשים מכובדים. תעברו על התמונות ותבינו כמה נמוך הם יורדים. וזו טיפה בים. "כבוד המקצוע" – כבר אמרנו?

שוברים שתיקה | החיילים מוסרי העדויות הם פסולת חברתית

נכנסתי היום לאתר של שוברים שתיקה (לא אצרף את הקישור אליו כדי שלא יקודם אפילו במילימטר). לחצתי על הלשונית של העדויות "הכי נצפות". בחרתי את הראשונה, העדות מספר 1 באתר. הכותרת: "בוא אני אתן לך משהו מצחיק קצת". כך נכתב שם:

"בוא אני אתן לך משהו מצחיק קצת. היינו שמים ברוס עם רימון הלם בפנים, מוציאים לו את הנצרה ושמים על זה מעדנים, מעדני דני שהיינו לוקחים מהמטבח. ואז הילדים היו באים ומסתכלים על המעדן דני, ואיך שהם מרימים את זה הנצרה נפתחת וזה היה מתפוצץ להם בפנים. זה אחד. אני אתן לך עוד דוגמה. היה ספה שהם היו מזיזים כל היום אז היינו שמים, ממלכדים את הספה עם רימוני הלם, למשל."

מי שעשה את המעשה הזה הוא פסולת אישית וחברתית. בפעם הראשונה, הוא איש רע ואכזר, שחומד לצון ילדים תמימים. הוא מהנבלות האלה בכיתה ח', הבריונים שנהנים לראות אחרים סובלים בשביל הצחוקים. בפעם השניה, הוא מספר את הסיפור הזה – אולי אפילו קצת מרגיש גיבור – לגוף רע שהופך אותו לתעמולה אנטי-ישראלית. במקום להתוודות על המעשה במקומות המתאימים, להתחרט ולעשות תשובה, הוא בוחר למנף את זה נגד המדינה. הוא הסיבה והמסובב. אדם קטן שגם נועץ את הסכין וגם שואל לתומו מי המרשע שעשה את זה.

איך נלחמים בהם? עוברים ממגננה למתקפה: אחד, מחדדים את הנקודה שכל לובש מדים מייצג את מדינת ישראל; אחריות כבדה רובצת על כתפיו, משא כבד ומסע עמוק של בירור נוקב לזהותו העצמית חייב להתלוות לכל פעילות צבאית. שנית, מי שמתבכיין על התנהגותו האישית השפלה בשירותו הצבאי ומאשים בכך את צה"ל - הוא פושע בעצמו; אם זה אפשרי וניתן לאתר את החיילים, הייתי מעמיד אותם לדין על סמך עדויותיהם שלהם. שלישית, מבהירים שמתוך מאות אלפי אנשי צבא בסדיר ובמילואים, שחשופים כמעט מדי יום לפעילות מבצעית ברמה זו או אחרת תוך חיכוך מתמיד עם אוכלוסייה אזרחית, צומחים – למרבה הצער ושרירות ליבה של הסטיסטיקה – גם כמה פירות באושים. פעילותם של יחידים מעכירה את פרצופו של צבא שלם, של עם שלם. עם זאת, רובה המכריע של מערכת הביטחון היא בעלת מוסר וערכים לחימה מהגבוהים בעולם.

ושוב, שוברי השתיקה למיניהם - חנכו עצמיכם לפני שתחנכו את כולנו.

מאמר | מעבר מחכירה לבעלות על קרקע

מי יציל את בית הדין הגדול?

דמיינו איזו קטסטרופה הייתה אם בית המשפט העליון היה מתנהל בהרכב חסר עשר שנים. מדוע כשבית הדין הרבני הגדול עומד לקרוס לתוך עצמו – זה לא מעניין אף אחד?

אורית נפרדה מבעלה לפני חמש שנים. השניים תכננו להתגרש, ובינתיים פנו לבית הדין הרבני האזורי שיסדיר את עניין המזונות עד לגירושין הסופיים. אורית הרגישה שההחלטה הזמנית שנתן בית הדין גרמה עוול לה ולילדיה, ופנתה לערכאת הערעור, לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. את הערעור היא הגישה בסוף 2013. מבית הדין הגדול הודיעו לה השבוע שהיא תצטרך להמתין לדיון עוד זמן רב, כיוון שבית הדין מתפקד בהרכב חסר מזה למעלה מ-10 שנים ויש תיקים דחופים יותר. הבירוקרטיה חוגגת, ומחלוקות פוליטיות על הרכב בית הדין – השאירו את אורית עגונה, אלמנה חיה, עד היום.

בבית הדין הרבני הגדול, המקביל במעמדו לבית המשפט העליון, קיים תקן לתשעה דיינים: שני הרבנים הראשיים לישראל ועוד שבעה דיינים קבועים. בפועל, מאז 2007 לא מונו דיינים חדשים, ומ-2011 רק שני דיינים קבועים מכהנים מתוך השבעה. הרבנים הראשיים משקיעים את עיקר זמנם בענייני הרבנות, ובפועל זמן הישיבה שלהם בהרכבי בית הדין – מצומצם ביותר. בית הדין הגדול, שחייב להתכנס כמעט תמיד בהרכב של שלושה דיינים, קורס תחת העומס. התוצאה: דיוני בית הדין נדחים, ערעורים דחופים ובקשות לצווי ביניים מבוטלים, פסולי חיתון משוועים לפתרונות, הציבור נפגע. תיקים סבוכים במיוחד של התרת עגונות וממזרים – שבית הדין הגדול הוא המוצא היחיד שלהם – תקועים כבר שנים ארוכות, ולאף אחד זה לא מזיז.

הוועדה למינוי דיינים התכנסה מספר פעמים בשנים האחרונות. הרכב הוועדה מסוכסך ומפולג; המאבק על כל דיין עיקש וחוצה דעות, וספוג באינטרסים של חלוקת משרות, כסף וכבוד. כל ניסיון למנות דיינים חדשים הפך למלחמת כיפופי ידיים, שבו נציגי הוועדה בעיקר חושבים איך לגזור קופון פוליטי על גבם של המועמדים מטעמם. גם לשרת המשפטים העתידית, איילת שקד, הבהירו שהוועדה למינוי דיינים היא מחוץ לתחום שלה. אם כל מינוי לבית המשפט העליון היה הופך לקרב בין מגזרים ומפלגות – הארץ הייתה גועשת. כיוון שמדובר בבית הדין הרבני, הסוגיה נשארת בחסותם הבלעדית של הפוליטיקאים.

בתי הדין הרבניים מתריעים מזה שנים שהם כורעים תחת העומס. שהם על סף תהום, ושאמון הציבור בהם נשחק עד דק. שהתדמית שלהם גרועה עד כדי כך שאנשים לא מתחתנים כדי שאם חלילה יתגרשו – לא יעברו את הגיהינום שמחכה להם בבית הדין. עשרות פניות בעניין למשרד המשפטים, ללשכת היועץ המשפטי לממשלה ולראש הממשלה – נפלו על אוזניים ערלות. המדינה מתעלמת, ונותנת לעסקני המפלגות להתגושש ביניהם, שעה שמאות אזרחים סובלים מעינוי דין משווע. גם ציבור עורכי הדין, שנאלץ לנהל דיונים בהפרש של חודשים ארוכים, זועק על ההתעללות הממסדית בציבור המתגרשים והמתגרשות – ונתקל בקיר אטום ובהתחמקות מתחסדת.

אפילו מי שסולד מהמוסד הזה, יסכים שבתי הדין הרבניים עוסקים בדיני נפשות. הצלתם מהווה עניין אזרחי-משפטי ולא דתי. המדינה יצרה מציאות בלתי-נסבלת, בה היא מחד כובלת את אזרחיה ומאלצת אותם להתגרש דרך מסדרונות בית הדין, ומאידך תוקעת את בתי הדין והופכת את הליך מינוי הדיינים לזירת אגרוף פוליטית. הציפיות של הציבור ממערכת שיפוטית להתנהלות איכותית הן גבוהות יותר מאשר מגוף ממסדי אחר. אם המדינה תמשיך באדישותה להתעלם מצרכי בתי-הדין הרבניים – שלא תופתע מדוע הדימוי של כל מערכת המשפט הוא כל כך גרוע.

בית הדין הרבני הגדול

בית המשפט העליון

לְיוּבַּאַוִיצֶנְטְרִיה - היקום על פי חב"דפדיה

יש אתר חביב שנקרא חב"דפדיה. זה כמו ויקיפדיה, אבל של חב"ד. אני מסמפת מאד את החב"דניקים, אבל מי שנכנס לאתר הזה יחשוב שהעולם סובב סביבם. בראשית ברא הרבי את השמיים ואת הארץ. או בקיצור: לְיוּבַּאַוִיצֶנְטְרִיה.

אני מבקר בחב"דפדיה מדי פעם. היום חיפשתי קצת חומר על בית הדפוס "האלמנה והאחים ראם" בוילנא. בית הדפוס הזה אחראי להדפסה המוערכת והחשובה ביותר בעולם היהודי: הדפסת התלמוד הבבלי בפורמט המוכר לנו כיום. הפורמט של "האלמנה" נחשב למקודש; הוא משמש יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום. כמעט כל יהודי בעולם שפתח תלמוד ב-100 השנים האחרונות, ראה לנגד עיניו את העימוד הפופולארי של "האלמנה". כשהרב שטיינזלץ ביקש לשנות אותו לפורמט עדכני יותר – עם ניקוד ופיסוק – החרימו אותו וקראו לגנוז את ספריו. גם מי שחובש כיפה מקרטון בכניסה לכותל – מזהה את הצורה הייחודית של ש"ס "האלמנה".

ומה קורה בויקיפדיה של חב"ד?
כך נפתח הערך על האלמנה והאחים ראם: "דפוס האלמנה והאחים ראם, היה בית הוצאה לאור יהודי שפעל בווילנא בו הודפס ספר התניא, ועוד ספרי יסוד יהודיים חשובים...".

אתם שומעים?
ספר התניא, ועוד ספרי יסוד יהודיים חשובים, נגיד, אהההה, תלמוד בבלי. איזו הבחנה נהדרת בין עיקר לטפל!

עם כל הכבוד והיקר לספר התניא, 104 שנים לאחר שהודפס לראשונה, הוציאו מהדורה זניחה שלו בבית הדפוס הוילנאי. כעבור 9 שנים הופסקה הדפסתו. את פורמט ש"ס "האלמנה" ממשיכים להדפיס כבר 135 שנה. לזה קוראים לְיוּבַּאַוִיצֶנְטְרִיה.

איך אומרים "מזל וברכה" בדנמרק?

במסגרת עבודתי בחו"ל, התכתבתי במייל עם גרמני אחד שמוצאו מדנמרק. בסוף המייל, שנכתב כולו באנגלית, הוא כתב לי "Mazel und brucha" עם סמיילי קטן. לקח לי כמה שניות לפענח מה רצה הגרמני, הלא-יהודי: הוא התכוון לכתוב לי "מאזעל אוּן בְּרוּכֶה", כלומר 'מזל וברכה'. תודה על הברכה בעברית ושלום חבר, אמרתי לו, אבל הייתי שמח שתסביר לי מה העניין.

"נולדתי בקונפהגן", הוא סיפר, "יש שם קהילת יהודים סוחרים, בעיקר יהלומנים, שסוגרים ביניהם עסקאות כל יום. בלי ניירות, בלי חתימות, בלי עורכי דין. לוחצים יד, אומרים 'מזל וברכה' והעסקה סגורה. בדנמרק מעריכים את האמון הזה מאד. זה מלמד אותנו שלמילים (בעברית) יש כוח. בקהילה שלנו אנחנו משתמשים בברכה הזאת המון".

כדי שלא אפקפק הוא צירף לינק לויקיפדיה הדנית. יש שם ערך קצר בדנית (!) על צמד המילים "מזל וברכה", שבו נכתב: "אחרי צמד המילים הללו, הסכם לא ניתן להפרה".

"תודה שלימדת אותי שיעור על כוחן של מילים, מילים בשפתי שלי", השבתי.

מזל וברכה לכולנו.

לינק לויקיפדיה הדנית:
http://da.wikipedia.org/wiki/Mazel_und_brucha

נ.ב.
עשיתי חיפוש קטן בגוגל וגיליתי שאפילו בתקנון בורסת היהלומים בניו-יורק נקבע שעסקה נחשבת כגמורה ומחייבת ע"י אמירת מילים 'מזל וברכה'. לעתים קרובות סוחרים בבורסה בניו-יורק שואלים 'Do I have Mazal?', שמשמעותו 'האם העסקה סגורה?'

ברכות לישראל-אודי אלגרבלי, סגן חתן התנ"ך העולמי

ברכתי לבן-דודי, ישראל-אודי אלגרבלי, שהוכתר היום כסגן חתן התנ"ך העולמי. אשריו ואשרי יולדתו.

ישראל-אודי נולד ביום העצמאות. לכן הוריו קראו לו ישראל. השם אודי ניתן לו על שם בן-דודנו סגן אודי אלגרבלי הי"ד, שנפל בקרב בלבנון בכ"ז תמוז תשנ"ד. כששני השמות הללו נישאו היום פעם אחר פעם במהלך החידון – אין לב שלא רטט במשפחתנו.

כשישראל חגג בר מצווה הוריו הפיקו סרטון – משהו חביב, לא הפקה הוליוודית כפי שנערי בר-מצווה דורשים לקבל היום – בו הוא עצמו גילם ילד שמתמודד בחידון התנ"ך. כיוון שהוא נולד ביום העצמאות שבו כידוע מתקיים מדי שנה החידון, הוריו חשבו שלשלב אותו במעין חידון תנ"ך יהיה רעיון סמלי וטוב. הילד בן ה-13 ראה את הפקת הבר-מצווה הצנועה והחליט להגשים לעצמו חלום: שהסרטון שהכינו לו הוריו – יתממש.

הוא החל ללמוד, לא בחרשנות, לא כמו רובוט, פרקי תנ"ך. הוא לא נרשם לנוער חובב תנ"ך (נח"ת) ולא חשב את עצמו לגאון גדול, אבל הוא החליט בגיל 13 לצאת לריצת מרתון. ילד קטן שיוצא למסע גדול. לאט לאט, פרק אחר פרק, פסוק ועוד פסוק, על חשבון זמנו הפנוי – הוא העמיק וקרא תנ"ך. במקום לבזבז את הזמן בפייסבוק – הוא למד תנ"ך; במקום לראות טלוויזיה – הוא העדיף ללמוד פרק או שניים בספר שמואל; במקום יהודה לוי – הוא בחר ביהודה ולוי.

הוא לא החצין זאת מעולם. עד הרגע שבו הוא עלה לחידון העולמי לא ידעתי בכלל שהוא בעניין של תנ"ך. אף פעם לא ראיתי אותו אוחז תנ"ך בפומבי. בחול-המועד האחרון, הוא לא ישב וטחן פרקי תנ"ך, אלא בחר לטייל עם משפחתו ברחבי הארץ – כי מבחינתו חידון התנ"ך לא מבטל טיולים של פסח. הכל אצלו במידה: שוקד על תלמודו, אך אינו מהילדים שמסתנוורים מאור השמש כשהם מרימים את הראש מהספר.

היום הוא ניצב בגאון ודקלם פסוקים בצורה מעוררת השתאות. הוא השתתף בקרב צמוד, מלחיץ, מול יריבים מכל העולם. לפניו ישבו ראש הממשלה ונשיא המדינה, מאות אלפי עיניים נישאו אליו. ובתוך כל הלחץ, הוא דקלם פסוקים מספר יחזקאל וישעיה, קישר וחיבר פסוקים עלומים, זכר שמות של כמה ברי-מזל שהשתרבבו לתנ"ך, בבקיאות שלא תיאמן, עד שהגיעה שאלה על איזה נְחֶמְיָה בֶן-עַזְבּוּק, וישראל, שהוא עז-book – חזק בספר הספרים – פספס בקטנה והגיע למקום השני המכובד.

לנו, המבוגרים, חידון התנ"ך הוא שיעור אמיתי. הוא לא עוד תכנית ריאליטי, אלא שיעור ענק במוטיבציה: שיעור על נערים צעירים, שמסמנים לעצמם מטרה ונאחזים בה. בתוך זמן קצר יחסית הם אוצרים בתוכם ידע בהיקפי ענק, ידע שהוא נכס לכל החיים. החידון הזה הוא אות ומופת למדינת ישראל, גאווה לעם הספר. "וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל-סֵפֶר וְחָכְמָה" (דניאל א', י"ז).

שפטו אתם: האם בית המשפט לא נסחף קצת?

על עורכת דין לחוצת חתונה, שופט סקרן מדי והפי-אנד מרגש. מעשיה קצרצרה משולחנו של בית המשפט

מעשה בעורכת-דין חרוצה שאהובהּ כרע ברך והציע לה נישואין. הגבר האמיץ, שנשבה בקסמה של סנגורית קשוחה, החיש מהר ומצא אולם שמחות וגם מועד נוח לחתונה. מתי? בעוד חודשיים וחצי - יוני 2015. אולם, מכיוון שאין מערבין שמחה בשמחה, ביקשה שלשום עורכת הדין המאושרת מבית המשפט שיאפשר לה לדחות דיון שנקבע סמוך ליום כלולותיה.

השופט שמאי בקר השיב, שאם הפרקליטה רק קיבלה הצעת נישואין, לא יתכן שבקצב כה מטורף - לא תאמינו, 10 ימים בלבד - החליט כבר הזוג מתי והיכן תתקיים החתונה, ומיד קפץ על ההזדמנות כדי לעקוץ קצת את הכלה המסכנה. גם בני המין החזק לא יצאו אצלו בזול.
לא נגענו:

"מבלי חלילה להיכנס לענייני ג'נדר"

הכלה המהוללה לא התבלבלה, וכמעשי עורכי הדין כתבה לבית המשפט הבהרה מנומקת, שבה היא מסבירה שמותר גם לה להיות לחוצת חתונה, ושעדיף באופן כללי גברים שסוגרים עניינים בצ'יק צ'אק:

"לעניין מגדרי ישנם גם גברים המעוניינים להינשא במהרה"

סוף טוב הכל טוב. "אם נופל המועד החדש על ירח הדבש - נא להודיע בהקדם!", ולא לשכוח לשמור קצת סושי לשופט הנכבד.

השופט שמאי בקר

פוסט אורח | עו"ד שמוליק ספיר - הנס של נתניהו: איך זה קרה?

עו"ד שמוליק ספיר

איך הצליח רה"מ נתניהו להביס את כל מתנגדיו, "כנגד כל הסיכויים", ולנצח את אחד הניצחונות הפוליטיים הגדולים ביותר בדור האחרון. האם זה היה מעשה קוסמות פוליטי של הקמפיינר הטוב ביותר או נס נסתר של ההשגחה העליונה? 

---

מאמר | הבעת חרטה על ידי נבחרי ציבור שהורשעו - רשות או חובה?

מאמר חדש בגיליון "עו"ד על הפרשה":

בחירות 2015, אפקט הבומרנג: נקמתו של הציבור הישראלי

המסקנה ממערכת הבחירות היא חד משמעית: בהכפשה מכוערת, כוחנית, בוטה, ממוקדת, שלא נראתה כמותה מאז ומעולם, שנעשתה כלפי אדם אחד, כלפי זוג אחד, ולוותה בגזענות דוחה, בהשחרה של ציבורים שלמים, בהתנשאות מגעילה, בבוז ניחר שמכוון כלפי אוכלוסיות ענק - לא משיגים שלטון.

אז כל הכבוד לך נוני, סחתיין עליך גרבוז, יופי של עבודה עשיתם סרנה, וי-15, המומחים לבטחון למיניהם, ציפי, ארגוני השמאל והסובול: רק בגללכם, הצביע הציבור הישראלי בהמוניו לאיש-שרק-לא-הוא, כדי לתת לכם את הכאפה הפוליטית הכי חזקה שנשמעה פה מאז מהפך 77.

למה בנט לא מתרומם בסקרים?

עזבו אתכם מסיפורים: לא הרבנים, לא הכיפה, לא אוחנה; לא אלה תוקעים את בנט. בנט לא מתרומם כי הוא כרך את עצמו עם נתניהו. כי הוא הפך את עצמו ואת נתניהו לישות פוליטית אחת, דו-ראשית, כפי שמתנגדיו של בנט מכנים זאת: הליכוד ב'. או גרוע מכך: בנטניהו. כי הוא לא קרא את המפה ולא זיהה את הצופר הישראלי שזועק: רק לא ביבי.

'נתניהו' היום זה מותג עייף, דהוי, שישראלים רבים פיתחו כלפיו מיאוס אמיתי. זה סוס לא טוב לדהור עליו. לא מישהו שכדאי לחבק חזק בקמפיין פוליטי. מנהיג שקנה לו יריבים מרים מבית ומחוץ והפך לסדין האדום של גוש המרכז-שמאל. לכן טוב יעשה בנט אם יְבַדֵּל עצמו. לא יקפוץ על כל מיקרופון כדי להכריז שהוא ונתניהו שלובי זרוע. לא יבריח אנשים שמתלבטים בינו לבין כחלון – וכעת, מתוך המרמור על נתניהו, יעדיפו את האופציה שלמראית עין לא נדבקת למנהיג שאותו הם עוינים. גם ליברמן הבין זאת, ומיהר להבהיר לליכוד שהנדוניה השמנה שלו כבר לא מובטחת להם.

צריך לזכור שגם בקרב הדתיים הלאומיים נתניהו כבר לא נחשב למציאה גדולה. העובדה שבנט כפה על נתניהו את צירופו לקואליציה לא ממש גורמת להם נחת, בטח לא היום, כשברור לכל שנתניהו צריך את בנט יותר משבנט צריך את נתניהו. בנוסף, השיוך האוטומטי לנתניהו מבריח הרבה דתיים שמתרפקים בערגה על הימים שהמפד"ל הייתה עלה התאנה של כל קואליציה, ולא הייתה לה בעיה לשבת בממשלת שמאל.

בנט, בשבוע שנותר לו, צריך לומר: אני לא רוקד לפי החליל של נתניהו ולא מבטיח הבטחות לאף אחד; הבית היהודי לא בכיס של שום מפלגה, ואין לי חשש מישיבה באופוזיציה; נתניהו הוא לא חלק אינטגרלי מעסקת חבילה, קנה אחד קבל את השני חינם. שיגיד זאת, לפחות למראית עין ולמשמע אוזן. שיחשבו לפחות שהחבירה שלו לליכוד נעשית מתוך כורח, לא מרצון, לא באופן אוטומטי. שישאיר קצת עמימות, חשאיות, שלא יחשוב שאם הוא אומר "אני עם נתניהו ויהי מה" מיד ינתרו ממקומם אלפי ליכודניקים כדי להצביע לו. כי גם הליכודניקים, כפי שמראים הסקרים, כבר לא הולכים בטור ארוך אחרי נתניהו.

הקמפיין של השמאל בשבועות האחרונים זיהה את הפוטנציאל השלילי. ה"מומחים לשלום ולביטחון" השקיעו הון בקמפיין "עם בִּיבִּיבֶּנֶט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח" והדביקו את הצמד כמו שני תאומים סיאמיים, כשבנט עומד בפרונט ונתניהו מאחוריו. המשימה שלהם הוכתרה כנראה בהצלחה: מאוכזבי נתניהו, שחשבו בעבר להצביע בנט, כבר לא ישימו "טב" בקלפי.

כיוון שיהודי הוא בעל-הבית על העולם | על ההיגיון של 'דבר מלכות'

למישהו בחב"ד יש הרבה כסף. אחרת, אין דרך הגיונית להסביר את קמפיין 'דבר מלכות' שרץ בשלטי החוצות.

▫ ▪ ▫

'דבר מלכות', למי שטרם נתקל, הוא אוגדן לימוד-תורני שבועי שאוחז כ-200 עמודים, מודפס על נייר דקיק של ספר טלפונים (תבקשו מאמא שתראה לכם איך נראה ספר טלפונים) ומופץ בעשרות אלפי עותקים. הסוד של 'דבר מלכות' הוא העובדה שבשונה מספרי קודש אחרים, אפשר לגלגל אותו, לקפל ולתחוב אותו בכיס של הז'קט. וכן, מובאים שם דברים יחסית אקטואליים לכל זמן ועת כך שמבחינת הלומד השקדן, וגם להוא שרוצה שיחשבו שהוא לומד דבר או שניים, מדובר באחלה של דבר. אני, אגב, לא מכיר מישהו שקרא חוברת אחת של דבר-מלכות במלואה, אבל יש שמועה שקיים יהודי כזה בבית חב"ד שנפתח לאחרונה על כוכב נפטון.

עד כאן סבבה. לאחרונה איזה גאון החליט לרוץ עם פרסום חוצות לדבר מלכות. הקמפיין הולך ככה: תמונה של הרבי מצד ימין, משמאל מופיעה באותיות ענק תורה=הוראה של הרבי, שהיא בעצם משפט עלום שלקורא הממוצע, אפילו אחד דתי, אפילו אחד שלא מסובב את הראש רק לשלטי חוצות של רנואר, אין שום מושג מה רוצים ממנו.

אני עובר על המשפטים ומנסה למצוא שם הגיון. הנה אחד שראיתי לפני דקה ברכבת: "מפורסם מנהג בני-ישראל יראי-שמים - שצריכים להיות ב' מטות (נפרדות על ידי שולחן לילה וכיוצא בזה)" - כאילו מה, מיטות, נפרדות, על ידי שולחן, מתי, איך ולמה. לא ברור. נראה כאילו מישהו פתח את אחד מספרי הרבי - משל הוא נועץ קוויטל באגרות הקודש - עשה קופי-פייסט ושלח להדפסה.

רמת החייל, ת"א

גם עד כאן הכל יחסית סבבה. לא מבינים את תורת הרבי? שלא יבינו. אבל לאחרונה הופיע בתל-אביב שלט פרסום מחופף לגמרי. זה הולך ככה:

"כיוון שיהודי הוא בעל-הבית על העולם, מתהפך גם העולם לטוב"

אתם הבנתם את זה זקני ציון? אתם בעלי הבית על העולם. בלי פוליטיקלי קורקט, בלי התנצלויות: אתה בלומברג, וגם אתה מר כהן, וכן גם את גברת צנעני - אתם בעלי הבית על העולם. ובזכותכם, ובזכות ההיא שצרחה "תמכור לה שוקולד", מתהפך גם העולם לטוב. אתם היהודים, מתת האל לאנושות. טוב שהמציאו אתכם, באמת היה חסר בעל-בית לעולם. פרידריך מנירנברג, וגם מחמוד מאיראן - כולם התקשרו להודות - והבטיחו לעצור לתדלק ליד השלט את גל האנטישמיות הבא.

▫ ▪ ▫

ידוע שחב"ד הולכת חזק על פרסום חוצות. היא שופכת מיליונים על קמפיינים שחלקם הזויים לחלוטין, כמו אלה שבהם היא מעודדת אנשים לבקש מהרבי ברכה. אבל בגדול, מדובר בארגון יוצא דופן שמפיץ חסד בכל פינה בגלובוס. יש כל כך הרבה מעשים טובים בחב"ד, חומר מצוין לקמפיין חוצה מגזרים, אפילו חוצה יבשות, שיכול להאיר את המפעל הגלובאלי הלא-ייאמן שהקים הרבי מילובביץ'. חבל שאת הכסף על פרסום שופכים על מסרים חסרי פשר. תמונה אחת מליל הסדר בתאילנד, תצלום של יהודי סועד את ליבו בבית חב"ד ויאטנם, יעשו שירות אמיתי ומייצג פי כמה לפנים היפות של תנועת חב"ד.

וודג'י?

מעומק הלב: כשבית המשפט מתחיל להשתפך

בפוסט הקודם סיפרתי לכם על שופטת שכתבה החלטה בערך כמו שאני משרבט את הרשימה השבועית לסוּפר. השבוע במסגרת פינתנו "גם שופטים הם בני אדם" תראו שאפילו שופטים אוהבים להשתפך מדי פעם. המקום היחיד שמותר להם להתפרע - אלו פסקי הדין שיוצאים תחת ידם. לא נגענו.

▫ ▪ ▫

לפני כחודש נתן הנשיא אשר גרוניס את פסק הדין האחרון שלו. את לבי שבתה ההשתפכות (הנדירה!) של שופטי בית המשפט העליון האחד על רעהו. כך מתייחס השופט חנן מלצר לפסיקת חבריו:

"זה המקום להדגיש כי מקובלים עלי, כמובן, החלקים התומכים בחוות דעתה של חברתי, המשנָה לנשיא, השופטת מ' נאור וכן חוות דעתו המעניינת ורצופת הניסיון של חברי, השופט א' רובינשטיין, לרבות האמור בפיסקה כ' שבה, אליה אני מצטרף מעומק הלב" (דנא 5698/11 מדינת ישראל נ' מוסטפה דיב מרעי דיראני)

באותו פסק דין, השופט רובינשטיין לא נרגע וברגשנות יתר כתב על כהונת הנשיא גרוניס:

החטא ועונשו - הרשמת קרן כ"ץ משלמת את מחיר העומס בבתי המשפט

כפי שכבר סיפרתי לכם פעם, עולמם של השופטים הוא עולם בודד וקשה.

תצקצקו מצידי עד מחרתיים, אבל זאת מלאכה שדורשת תעצומות נפש בלתי רגילות. עשרות שנים של עבודה לבדית, מבודדת, מנותקת ומנוטרלת. השופט עם עצמו, בלשכתו, בתוך גבעות של קלסרים וטונות של ניירת. עומס נוראי. צריך לעמוד בהספקים רצחניים שמכתיבה מזכירות בתי המשפט. הם נבחנים בשבע זכוכיות מגדלת וכל טעות הכי קטנה נחרטת להם ברזומה לדורות. תוסיפו לזה את התנהלותם של עורכי הדין ובעלי הדין, ותקבלו את אחת המלאכות הקשות ביותר שהמציא המין האנושי.

לאנשים הללו אין אפשרות לפרוק את התסכולים בפייסבוק, בתקשורת או באיזה בלוג נידח כמו שלי. כל צעד ושעל שלהם נמדדים לא על ידי הבוס, אלא על ידינו, הציבור. כשהם יושבים בדין, הם בעצם עומדים לדין. זהו תפקיד שכל כולו שליחות והתמסרות והשתעבדות לצרותיהם וענייניהם של אחרים. כמו להיות רופא, רק יותר גרוע.

והנה מצאתי החלטה של הרשמת קרן כ"ץ משנת 2009. ההחלטה, למי שטרם שם לב, רשומה בין השורות של הבקשה:

החטא

המבקש הנכבד ראה את ההחלטה והחליט לנקום. לא מכבודו לקבל ככה החלטה של בית משפט. במקום לסגור את זה יפה מול השופטת, הוא רץ לנציבות תלונות הציבור על השופטים, שהביעו את מורת רוחם. שתבינו, זה לא סתם נו נו נו. מדובר בחתיכת כאפה לקריירה. מאז 2001 תקועה קרן כ"ץ כרשמת בכפר סבא, חתיכת 14 שנה, וטרם קיבלה קידום.

הפעם אתם תהיו השופטים.

ועונשו

אורי אורבך - לא רק דתי מחמד | דברים לזכרו

השר אורי אורבך הלך לעולמו. הצער על פטירתו חצה מגזרים. פוליטיקאים מכל קצות הקשת הרכינו ראש. זהבה גלאון כתבה הספד קצר ונאה בדף הפייסבוק שלה, וציינה כי לאורבך הייתה "יכולת מעוררת התפעלות לגשר על העולמות השונים בחברה הישראלית". ואכן, המפד"לניק הצנום פער בלכתו חלל בליבם של רבים, שהרגישו את אותה הרגשה השמורה למותם של גיבורים לאומיים: משהו בישראליות הטבעית נעלם. איבדנו עוד חלק חשוב בפאזל.

אורי אורבך ז"ל. מפד"לניק

באורי אורבך היה משהו פשוט לעיכול, נוח להגדרה. לא סתם הוא ראה את עצמו כ"דתי מחמד", כי באמת היה בו משהו רך, חינני, מסביר פנים. הוא היה לץ טוב-מידות, לא מגזים, לא בוטה, מצחיקן בטעם, חמוד אך לא פראייר, אחד שיכול להשמיע דברים נוקבים כשצריך מבלי להתדרדר לשפה שפוליטיקאים רבים נכשלים בה.

אבל יותר מכל אלה, אורבך היה מאחרוני המוהיקנים של מפד"ל ההיסטורית. בלי גינונים מיוחדים, הוא ייצג את המפד"לניק האולטימטיבי, עם השפם, הציניות, חולצת הפלנל המשובצת והסנדלים. דתי-לאומי שחושב שהמגזר שלו הוא, כפי שכינה זאת פעם, סוג של "היפהפיה הנרדמת", ובכל זאת מתלוצץ שלנסיך אסור לנשק את היפהפיה, כי עוד עלולים לזרוק אותו מהמפלגה על דאחקה כזאת.

אורי מוקם עמוק במרכז הגזע של המפד"ל. בנט, אורי אריאל, הרב אלי בן דהאן, בוודאי סטרוק ומועלם – אינם אלא ענפים, הסתעפויות ותולדות של המשברים והתמורות שפקדו את הציונות הדתית וערכיה. הענפים הללו זכו לשמות – דתיים לייט, מתנחלים, משיחיים, חרד"לים, נוער גבעות – שהתפצלו אף הם לתתי ענפים, בהתאם לרוח המקום ורוח התקופה. אורבך לא היה שם, לא בקטגוריות המשנה. הוא איננו מפד"ל הניצית ולא מפד"ל היונית. הוא המיינסטרים, הגזע, אבן היסוד של השיטה כולה, נקודת החיבור שבין מפד"ל ההיסטורית לבית מפד"ל החדשה, או בשמה המעודכן, הבית היהודי.

אורבך הגיע בסוף 2008 למפלגה מרוסקת, למודת עסקנים שלא הרפו מלנסות להתוות למפלגה "דרך". הספינה של המפד"ל היטלטלה במשך שנים על ידי מנהיגיה. מפעל ההתיישבות משך אותה לכיוון הלאומי. רבנים משכו אותה לכיוון התורני. אנשי מרכז-שמאל ניסו למשוך את המפלגה למחוזות בהם הייתה לפני גוש אמונים. ראשיה הבולטים, כמו חנן פורת, הרב חיים דרוקמן, צבי הנדל, אפי איתם והרב יצחק לוי – פרשו ממנה והקימו מחנות מקבילים. כל מנהיג ניסה להמציא את הגלגל מחדש, ודירדר את המפלגה לנקודות שפל חדשות. אורי ביקש להחזיר למפד"ל את התמהיל המקורי שלה. מפלגה ימנית, אבל לא ניצית מדי. חברתית, אך לא סוציאליסטית. דתית, אך לא פנאטית. הפורמולה הדתית-לאומית האולטימטיבית: כזאת שיושבת על התפר שבין כל העולמות, בלי התנצלויות.

בכתביו, עסק אורבך בביתור וניתוח החברה הישראלית. באיזמל מנתחים חד וזהיר, היה מאבחן את הניואנסים הדקים ונקודות ההשקה שבין המגזרים השונים, ומפרק אותם לגורמים. הוא עשה זאת בכתיבה נהירה, מלאת הומור, כמו זו שעלתה בספרו "סבא שלי היה רב". גם ספרות הילדים הענפה שהותיר הייתה מלאה רמיזות ושנינויות דקות שלמראית עין כוונו לילדי בית-ספר, אך בפועל הוטמעו בה מסרים עדינים, שמטרתם הייתה לגשר בין עולמות שונים בציבור הישראלי.

נוח על משכבך בשלום, אורי אורבך. היית לנו לנציג נאמן.

כמה דברים טובים על אורי אורבך

אורי אורבך ביקש שיתפללו לרפואתו.
אולי בגלל השפם, אולי הקול הגבוה, אבל מבחינתי אורי אורבך בן 30-35 גג. לגמרי לא בקטע של תתפללו עליי.

והנה, דווקא הנשמה הרכה של הפוליטיקה המגזרית, האיש שחולל מהפכה ביחס לקשישים בישראל, מבקש חסדי שמיים. דווקא הוא שוכב בבית החולים כשבחוץ מערכת הבחירות רועשת וגועשת. הנחמה הקטנה שלו היא שנחסכה ממנו החובה להיגרר בכל הארץ לחוגי בית עם שולי מועלם.

ואם כבר באורבך עסקינן, אז דעו שמבחינתי הוא האיש, הוא ולא אחר, ששיגר את הבית היהודי לעננים. בכנסת ה-18 היו לבית היהודי 3 ח"כים מפוהקים בכנסת. אורי היה אחד מהם. יו"ר המפלגה כיהן כשר החלל, והתנועה כבר התכוננה ל'שמע ישראל' שלפני המוות. בעודו עֵד לקטסטרופה הגדולה בתולדות המפד"ל, פעל אורי אורבך במרץ לרענון שורות מטורף במפלגה תוך שהוא מביע תמיכה נלהבת בצמד בנט את שקד. בכנסת הבאה הבית היהודי כבר עם 12 מנדטים, השאר היסטוריה.

בתחילת 2011 הגיע ח"כ אורבך לבית הספר שבו עבדתי. נכנס לכיתה, שאלתי את התלמידים אם מישהו מזהה את האיש הזה. הם הסתכלו עליי בעיני עגל, ועוד לפני שהספיקו להגיד אֶה בֶּה, ח"כ אורבך הפציר בי להמשיך כאילו כלום. "אני לא פה", הוא אמר. בחולצת בייניש צנועה ואפס גינוני מלוכה, הפך אורי אורבך לאחד הפוליטיקאים המוערכים בעיני.

אני, כפי שאתם שמים לב, זרמתי. אורבך ופמלייתו דיברו, ככל הנראה, על שלום עולמי וחינוך חינם מגיל מינוס, ואני הסתלבטתי לי בכיף בידי המגובסת מול המחשב.

בריאות ורפואה לאורי.
עוף נדיר בפוליטיקה הישראלית.

"השקר הטוב" - כשהאמריקאים משקרים לעצמם

אשתי לקחה אותי לסרט אחד פלוס אחד בסינמה סיטי. אחרי שהתיישבנו בשורת נתפס-לי-הצוואר והעדפנו לא לשלם 60 שקל על פופקורן, גילינו שהתענוג הזה בסינמה כולל חצי שעה של פרסומות, ווטסאפ מרצד מכל עבר, טינופת של אוכל – מילא פופקורן, אבל לאפה עם עמבה?! – ורחש אינסופי של אנשים שבטוחים שאבא שלהם קנה את הקולנוע.

בקיצור, אנחנו בסרט "השקר הטוב". שקר אמריקאי, כלומר סרט אמריקאי, שמדבר על ילדים סודניים שהתייתמו במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בסודן ב-1983. תעשו ויקי או שתורידו את הסרט עוד חודשיים.

הסרט, כמיטב המסורת ההוליוודית, משתפך על החלום האמריקאי. הו, אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והבחורות הכי יפות, כמה טוב להיות אזרח שלך. אמריקה מחד, וסודן – שם קוד למדינה שהיא לא אמריקה ונמצאת אי שם מעבר להרי האבולה, שבה טורף את אח שלך אריה, יורים במשפחה שלך ושורפים לך את הכפר – מאידך. וכמה חלומות מתגשמים באמריקה. וכמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה.

הסרט מתחיל בסצנות ממיטב הקולנוע האפריקאי. מדבר, מלחמות אזרחים, רצח ברברי, ילדים חצי עירומים, זבובים וכַּרְסוֹת נפוחות. בתפקיד הסכסוך התורן ביבשת השחורה: מלחמת האזרחים הסודאנית השניה, עימות אלים שהתנהל בין 1983 ל-2005, שבויקיפדיה העברית אפילו לא מצאו לנכון לייחד לו ערך. אתם יודעים, שגרה שכזאת. המלחמה הזאת עקרה ממקומם למעלה מ-2.5 מיליון ילדים סודנים שכונו "הילדים האבודים של סודן".

ואז אמריקה הטובה והרחומה הגיעה למחנה פליטים באתיופיה שמנה בערך 100,000 ילדים סודנים אבודים. מתוכם, היא הכינה רשימה של 3,600 ילדים שקיבלו את הזכות להתיישב מחדש בארה"ב. הסרט עוקב אחר קורותיהם של ארבעה מהם: ממר (ארנולד אוסנג), ג'רמיה (גר דואני), פול (עמנואל ג'אל) ואביטל (קואות ויל), אחותו של ממר. בעוד שלושת הצעירים נשלחים לקנזס סיטי, אביטל מופרדת מהם ומועברת לבוסטון. הארבעה לא מפסיקים לומר ת'נק יו ולהתלהב מסכין ומזלג. ממש סלאח שבתי בגרסה האמריקאית, רק בלי הגזענות.

שלום אני אפריקה

   

שלום אני אמריקה

שתהיו בעניינים: אמריקה, מעצמה של מאות מיליוני בני אדם, היטיבה עם 3,600 פליטים אפריקאים. כל הכבוד. קבלו נובל בשטוקהולם. ובאמת, בלי להקל ראש בחסד האמריקאי, מדובר כולה ב-3,600 איש שפוזרו בכל חצי היבשת העצומה הזאת. הוליווד חגגה על הסיפור הזה והפיקה רשימת סרטים בלתי נגמרת (ראו כאן). המסקנה שלי: כשאמריקה זורקת דולר למישהו, היא רוצה שכל העולם ידע מזה. עושים טובה לאנושות ורצים איתה לקולנוע.

לשם השוואה, לישראל הסתננו 65,000 אפריקאים בפרק זמן של 6 שנים. כשכאן הופק ב-2011 סרט על קליטת זרים בחברה, "כבר לא זרים" (Strangers No More) – הפרצוף שלנו נראה אחרת לגמרי. הסרט עסק בעיקר ביוזמה חברתית פרטית למען הפליטים, שברקע מרחפת עוינות סמויה וגלויה ציבורית כלפיהם. אריאנה מלמד כתבה בביקורת על הסרט, כי בישראל "שוכנת חברה גזענית שרוצה ברובה לראות את הילדים האלה עפים לכל הרוחות, רצוי מיד - ומנהיגיה ומוביליה של החברה הזאת תמימי דעים בהסכמה עם הסיסמאות הגזעניות". זה ההבדל בינינו לבין האמריקאים: בזמן שאלה עסוקים בפולחן עצמי של האמריקאיוּת על חסדון פצפון שעשו לפני שלושים שנה לכמה נערים מאפריקה, אנחנו עסוקים בהלקאה עצמית בלתי פוסקת.

בואו נודה על האמת. פליטים, לא משנה מה מוצאם, הם קוץ שתקוע במשמני העולם המערבי. ומשום מה, דווקא האמריקאים, שסובלנותם כלפי האחרונים היא מהראויות לגנאי, אוהבת לטפוח לעצמה על השכם. במונחים גלובליים הפעילות ההומניטרית שלהם למען הפליטים היא גורנישט. טיפה של סיוע בְּים של מצוקה וסבל, מרחק שנות אור ממה שהאומה העשירה בעולם יכולה הייתה – וצריכה – לעשות בנדון. כאין וכאפס לעומת התרומה של אירופה לסוגיית הפליטים. ושלא נדבר על הפעמים בהם ארה"ב הגבירה את הלהבות באפריקה, וסיפקה נשק לארגונים רצחניים בשם איזו צדקנות אמריקאית.

אז אם תרצו, הנה עוד מאפיין ישראלי מובהק: הסרטים הישראלים יעסקו כמעט תמיד – במאי נכבד, מחק את המיותר – בהשחרת פני המדינה או הצבא או הישראלים או הישראליות, לקול גרגורי העונג של אניני קולנוע אירופיים לבושי פראק ופפיון שחור. להלן רשימה חלקית: "שומרי הסף", "חמש מצלמות שבורות", "ואלס עם באשיר", "זרמים קטועים", "רוק בקסבה" – סרטים שרובם ככולם במימון נדיב של המדינה. מנגד, האמריקאים, ובעקבותיהם גם הקולנוע ההוליוודי, מתעקשים לראות את עצמם כ"טובים", המנצחים, האלופים, החזקים, הסופרמנים שבאים להציל את העולם. כשאצלנו, הקולנוע הוא בעיקר מניפסט פוליטי, חתרני, מדכא, ספוג בשנאה עצמית בשם האמנות, שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, קולנוע טוב הוא קודם כל קולנוע שמכבד את המקום ממנו הוא מגיע.

ואז, כשבית המשפט ציטט מ"הטוב, הרע והמכוער"

מי אמר שמשעמם בבתי משפט, הא? הנה החלטה של השופט מגן אלטוביה, ששולף מהאוב  את ה"מכוער" בטוב הרע והמכוער, לא לפני שהוא מזכיר לנו שקראו לו אלי וולך (יהודי, ברור), חסיד גדול של מעשים ולא של דיבורים:

אני מדמיין את הסיטואציה כך:
תובע: "אני אתבע אותך!"
נתבע: "למה מה אני מפחד? בן-דוד שלי הוא העורך-דין הכי טוב בעפולה".
תובע שולף סלולרי, מחייג לבן-דוד, מפריע לו באמצע קריאת הפרשייה החדשה ב-ynet: "לאן נעלם הפותחן של קופסאות השימורים בבית ראש הממשלה?".

טלפון קצר, נפנופי ידיים, שני הצדדים: "ניפגש בבית משפט".

התובע מגיש תביעה. דיון נקבע לעוד שנתיים.

נתבע: "נו, תבעת, שחררת לחצים, עכשיו יותר טוב?"
תובע: "אם ממילא הדיון יתקיים אחרי מותי, אז לפחות העורך-דין שלי יגיש נגדך התראה בדבר הגשת בקשה!"
נתבע: "אוּוּוו, עכשיו איימת עליי כהוגן".

התובע מגיש לבית המשפט "התראה מטעם התובע בדבר הגשת בקשה לשלילת כל זכויותיו של הנתבע בעולם הזה ובעולם הבא. אמן"

השופט: "איף יו וו'אנה שוט, שוט, דונט טוק". מזכירות, לצרף את אלי וולך כמשיב פורמאלי!
פה פאם!
- סוף -

לזכרו של ר' מנחם קרול ז"ל

ביוגרפיה, אשר כתב סב אשתי, ר' מנחם קרול ז"ל, המגוללת את סיפור הישרדותו בשואה ועלייתו ארצה, הועלתה בשעה טובה לגוגל ספרים (לינק).

למה ההודעה שלי חשובה? בגלל הרוטב הסודי שבה. כן, ברור

ובכן, גוגל כידוע נוברת לי במיילים, בקבצים, ב-DNA, ברמת החומציות במעיים שלי ובהרכב המולקולרי של הקפה שאני שותה בבוקר. תודה גוגל, אשמח מאד אם האלגוריתם שלכם יסבול כמוני מהמצגות שאמא שלי שולחת על משמעות החיים. אולי גם הוא ימצא לעצמו כמה תובנות חשובות לחיים, אחרי שהוא יקרא מה יש לקונפוציוס או לשקר כלשהוציוס להגיד.

אבל לאחרונה, בפינת ה – "אמנם אנחנו גיקים אבל גם, בין חיטוט באף למשנהו, יודעים להצחיק; כלומר, להצחיק גיקים; כלומר, את עצמנו ואת החד-קרן שמציל איתנו את העולם" – גוגל עשו משהו נועז למדי, ודירגו את הדואר אלקטרוני לפי הסיווג הבא:

אז למה ההודעה חשובה? "חשובה בגלל הרוטב הסודי שבה".

ובכן, גוגל, ההודעה הזאת לא הייתה חשובה. למעשה טוב הייתם עושים אם הייתם מעבירים אותה לספאם בצירוף הודעה לשולח: "הודעתך נשלחה לזבל של הנמען בגלל הג'אנק הגלוי שבה".

הכניסה אך ורק לרכבי אדמו"רים ורבנים

צולם במועדון הזאפה תל אביב
סתם, צולם בירושלים

הם הסתכלו עליי.
פתחתי את החלון ובלי להסס: "נעים מאד, אני האדמו"ר מצסק"א מוסקבה, נצר לשושלת אדמו"רים ידועה וצאצא של צ'ורצ'יץ (נסו להגיד את זה 5 פעמים ברצף), נוהג מנהגי אדמו"רות וגם נוהג על שברולט, זקני מורי רשם פטנט על הקנייטש, אשתי מעצבת קולקציה חדשה של הויזען אין די זאקען, יש לי לפחות שני מויפתים על שמי ברשם המופתים וקצת לחם שיריים בשבילכם. בואו נשיר איזה ניגון מגלגל"צ".

נכנסתי, סגרתי את החלונות כיאה לאדמו"רים, אלמלא הייתי לבד באוטו הייתי יושב במושב האחורי. ואז בערך אלפיים חסידים התחילו לרקוד לי מסביב לאוטו. פתחתי שוב את החלונות, וצעקתי: "יאיר לפיד בג'יפ מאחוריי". מיד החלה שם מהומת אל עליון. ברוך שעשה לי נס במקום ההוא.

וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא - חֲלָף

בשנים האחרונות אנו עדים לאינפלציה גוברת בשוק ה"צדיקים", ה"גאונים" וה"גדולים". תארי הכבוד שמוענקים לכל דיכפין הובילו לזילות מוחלטת בערכם של תארים אלה. עסקנים הופכים בין לילה ל"רבנים"; "ראשי מוסדות" הם לא אחת אברכים צעירים שפתחו בקושי מעון. בעיתונות מסוימת מוקדשים התארים הרה"צ והגה"צ וה"הרב הגאון רבי" לכל בעל משרה תורנית זוטרה, ואפילו נציגי ציבור ברשות המקומית זוכים לסופרלטיבים ותארי רבנות מוגזמים. ראוי אפוא לבחון האם כך דרכה של תורה.

מרן האדמו"ר מסימפסען זוצקלה"ה

בהיסטוריה של עם ישראל, התואר "רב" הוענק לתלמידי חכמים שהיו בקיאים בספרות ההלכה והפסיקה, ואשר הוסמכו על ידי רבני הדור. הם קנו את מעמדם הודות ליכולתם לפסוק הלכה ולשמש כ"דעת תורה". התואר "רב" לא היה מתת שמים, מתנת חינם המסורה אוטומטית בידיו של כל בעל זקן, ויהא אפילו מרביץ תורה, אלא למי שהיה בעל סמכות תורנית משמעותית בקהילה. התוספתא במסכת עדויות (פ"ג ה"ד) אף קבעה בשעתה קריטריונים בנושא: "מי שיש לו תלמידים – קורין אותו 'רבי'; נשתכחו תלמידיו – קורין אותו 'רבן'; נשתכחו אלו ואלו קורין אותו בשמו".

בפרקי אבות אנו זוכים להכיר דמויות רבות ללא תואר רבני, ובתקופת התלמוד נשאו אמוראים רבים כינוי בלבד. הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים מבאר מדוע חכמי הזוגות לא זכו לתואר רבני: "כל מי שיהיה בעיניו נכבד מאד במעלתו על כל המעלות, קראו בשמו, כגון שאמר: 'הלל ושמאי', ו'שמעיה ואבטליון'. וזה לגדולתם וכבוד מעלתם, בשביל שאי אפשר למצוא כינוי ראוי להם לכבד את שמם, כמו שאין כינוי לנביאים. אבל החכמים שהיו בעיניו למטה מן המעלה הזו, יכנה אותן ב'רבן', כגון 'רבן גמליאל', ו'רבן יוחנן בן זכאי'. ושהיו בעיניו למטה מן המעלה הזאת, יכנה את שמם 'רבי', כמו שאמר 'רבי מאיר' ו'רבי יהודה'".

מבין שלל תאריו ופעליו, הרב עובדיה יוסף ביקש כי במצבתו יופיעו מקצת הספרים שחיבר – יביע אומר, יחווה דעת, חזון עובדיה וכיו"ב – ותו לא. כל המוסיף גורע. גם אדם שמילא כרסו ש"ס ופוסקים מכונה בצניעות "צורבא מרבנן", תלמיד חכם – דהיינו לא הוא החכם, אלא רבותיו. ומי שמתגדר בתואר זה לשווא, עליו נאמר "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו" (ויקרא רבה, א, ט"ו). הרב הוטנר כתב כי ישנה רמה מסוימת של "דעת" הנחוצה והחיונית ל"רב" באשר הוא, ובהיעדרה – חוכמתו נפגמת פגם של ממש.

היבט נוסף בתופעת בפיזור התארים מתקשר לסוגיית קבלת "סמיכה" לרבנות על מנת לעסוק בהוראת הלכה. באופן אינטואיטיבי, דרישות הסמיכה עולות כמאליהן, בדומה לכל מקצוע אחר: כשם שרופא או מהנדס חייבים לעבור מבחנים מסוימים כדי שיהיו כשירים לעסוק במקצוע אותו למדו, כך גם ברבנות ובהוראת ההלכה. ואולם, לאור חלוקת התארים הסיטונאית הנהוגה כיום, מעיקרא יש לתמוה: לשם מה על אדם לעמול וליגע כדי לקבל "סמיכה" ולהתקרא רב אם ממילא התואר רב הוא סחורה המוענקת לכל דורש?

בשנת תשע"ב הוגשה הצעת חוק להגביל את השימוש בתואר "רב" רק למי שהוסמך לרבנות והינו שומר מצוות. ההצעה נועדה למנוע כניסת שרלטנים לעולם הרבנות ובד בבד להעלות את קרנם של הרבנים האמיתיים. עם זאת, הצעה זו מעוררת קושי, כיוון שגוף יכול לשלול תואר רק אם הוא בעל הסמכות להעניקו או לפקח עליו. תארי הרבנות שניתנו עד היום לא היו כפופים לאמות מידה כלשהן, והתואר "רב" – שלא נאמר "רבנו" – הפך יותר לכינוי עממי מאשר לתואר רוחני.

מי יתן ויהיה שם שמיים מתאהב על ידי על ידי כלל העוסקים בתורה, ובפרט על ידי המתעטרים באצטלה של תורה.

 

הקולות של פיראוס, מזכירים את ירושלים | יום ירושלים תשע"ד

לפני חודשיים נסעתי לאתונה. בסיור במוזיאון האקרופוליס החדש (2009) האזנתי ליוהאנה, מדריכה מקומית, שסיפרה על בניית המוזיאון ועל פרויקט השיקום האדיר שעושה יוון לשכיות החמדה הארכיאולוגיות שלה. אבל בעיקר היה חשוב לה לספר לקבוצה שלפניה, חבורת סבתות בריטיות ואני, על השוד הגדול, לדבריה, שביצע הבריטיש מיוזאום לאוצרות הפרתנון, המקדש המפורסם ביותר של יוון בתפארתה והמתחרה הגדול של בית המקדש השני. איזה חצי שעה היא טחנה על זה את המוח. הבריטים, אגב, לא ממש מתביישים בזה.

משם הלכתי ל'אגורה', כיכר השוק ומרכז החיים של אתונה בעת העתיקה. מדריכה אחרת סיפרה על עולם שהיה ואיננו. "זו הייתה האימפריה שלנו", אמרה ודמעות בעיניה, כאילו אריסטו מת לפני שעתיים. "כל מי שעבר באתונה חיסל לנו את המורשת ונישל אותנו מאוצרותינו ההיסטוריים". אכן, מאות שנות כיבוש הותירו את אתונה חבולה ומחוללת. קיסרי האימפריה הביזנטית-רומית בזזו את אוצרותיה הרבים והעבירו אותם לקונסטנטינופול; העות'מאנים הפכו אותה לבית קברות גדול וקבעו מסגד בלב האקרופוליס; הוונציאנים הפגיזו את הפרתנון והותירו את חלקו עירום ומנותץ, ועם האבנים ההיסטוריות השתמשו לבניית חומות מפני תוקפים; וכמובן, בל נשכח את הספורט הלאומי של האומות הנאורות במאה ה-19: שוד עתיקות ובזיזת אוצרות לאומיים.

בסוף היום, חשבתי, אתונה היא כנראה תערובת של תל-אביב וירושלים גם יחד. חיבור מיוחד של עיר חדשה-ישנה ש"מתכתבת" – כך מכנים זאת היום – עם ארץ ישראל, ולכן לא פלא שהיא חולקת עמה הרבה מן המשותף. לא רק את אותם כובשים חלקה לנו ההיסטוריה עם היוונים, אלא גם עולם של הגות ופילוסופיה (חלקו אמיתי וחלקו פרי הדמיון), שנשמע היטב גם בימנו. לחכמי ישראל היו יחסי אהבה-שנאה עם יוון ותרבותה; "אָרוּר הָאָדָם שֶׁיְלַּמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית" (בבא קמא פ"ב), אומרת הגמרא מחד, ומאידך כאשר נשאל רבי יהושע כן חנניה, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, אם מותר ללמד את הבנים ספרות יוונית, הייתה תשובתו עמומה: "שאלו את רבי יהושע: מהו שילמד אדם את בנו יווני ספר? אמר להן: ילמד בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה" (תוספתא עבודה זרה א, כ). אתם מזהים את הקריצה בעינו של רבי יהושע? כן, גם אני שמתי לב אליה.

איי טאטע: ירושלים הייתה צריכה להיות אתונה של עולם הרוח. נחל נובע, מקור החכמה של העולם כולו. בית המקדש, אלמלא נחרב, היה צריך להיות האולימפוס החדש, הפרתנון של העולם המונותיאיסטי הפוסט-אלילי-יווני-רומאי – "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב', ב') – ומציון הייתה צריכה לצאת תורה חדשה, אחרת, לכל העולם. תורה ששוללת את האמונה בפסל ובמסכה ומביאה במקומה את תפיסת האלוהות המונותאיסטית. אבל ההצלחה הייתה חלקית בלבד: במקום העולם האלילי קיבלנו את הנצרות של ישו הגלילי.

חזרתי לחדר, ונזכרתי בשתי המדריכות המקומיות שהתאבלו על חורבנה של אתונה, חורבן שמסתכם בביזה ובהרס עתיקות, שמשמעותם כיום היא היסטורית בלבד. זאוס ואתנה, דיוניסוס והרקולס, אינם אלא "אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דברים ד', כ"ח). אבל יוהאנה מבינה שחורבן אתונה הוא לא אירוע דתי, אלא אירוע תרבותי, פספוס בקנה מידה היסטורי ואבדן הבכורה לדתות ותרבויות, חלקן מפגרות ופרימיטיביות פי כמה מזו של היוונים.

כשכל המחשבות הללו מציפות אותי, הלכתי לבית הכנסת. מעל דלת בית הכנסת קידם אותי הכיתוב הבא, שחדי העין מביניכם יוכלו להבחין בו:

למי שמתקשה בפענוח צפנים, מופיע הפסוק מספר בראשית: "'מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה. אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם"

מה נורא המקום הזה? כאן?! אין זה כי אם בית אלוקים? פה, באתונה, בית אלוקים?

כשיעקב יצא מבית אביו, הוא ישן בדרך וחלם על סולם ובו מלאכי אלהים עולים ויורדים. וכשהתעורר נתמלא פחד, שמא חילל את קדושת המקום הנורא. לא היה בלבו ספק: הוא נמצא במקום קדוש - "הוא בית המקדש, שהוא שער לעלות משם התפלות והקרבנות לשמים" (רמב"ן).

כמה אירוני.

רק עשר דקות ממקדש הפרתנון, מקדש שחזה  בעם ישראל שב לארצו לאחר גלות בית ראשון, מופיע לי דווקא הפסוק הזה. בית המקדש נחרב מזמן – אוי, אני נזכר בפסוקים הנוראיים של איכה: "בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת-יְהוּדָה... הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו" – ומהפרתנון נשארה רק ההיסטוריה והאבנים. אבל תחושת ההחמצה, האובדן והכאב על אלפיים שנות גלות שעם ישראל יכול היה להאיר את העולם מארצו. תחשבו מה היה קורה אילו נשארנו על אדמתנו. אין לי ספק שהעולם שאנחנו מכירים היום היה נראה אחרת. ההיסטוריה הייתה מתחלפת בכל כך הרבה צמתים. מעמדו של היהודי היה אחר. כל מה שנותר לנו זה מבנה בסמטה בשולי העיר אתונה, שבא לחטט לנו בפצע הכואב ולאלץ אותנו לקרוא את הפסוק בלשון תמיהה:

אין זה כי אם בית אלוקים? 

וזה, זה שער השמיים?!

מה נורא המקום הזה.

---

   וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!

     אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.  

אמר רבי אחא: עתיד השער הזה להפתח להרבה צדיקים, כיוצא בך. 

דבר אחר: 

מלמד, שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי, ויירא, ויאמר: מה נורא המקום הזה.

זה – בנוי, היך מה דאת אמר: (תהלים סח): נורא אלהים ממקדשיך,

ואין זה – הרי חרב, כמה דאת אמר: (איכה ה): על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו. 

כי אם בית אלהים – בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כמה דאת אמר: (תהלים קמז) כי חזק בריחי שעריך.

(מדרש רבא בראשית ס"ט)

מגש הכסף | יום הזכרון תשע"ד

         מַגַּשׁ הַכֶּסֶף, נָתָן אַלְתֶּרְמַן

    "אֵין מְדִינָה נִתֶּנֶת לְעַם עַל מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף" –

                                    חַיִּים וַיִצְמָן

...וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת

תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ

עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים.

וְאֻמָּהּ תַּעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת...

לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס

הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי...

הִיא לַטֶּקֶס תִּכּוֹן.

הִיא תָּקוּם לְמוּל סַהַר.

וְעָמְדָה, טֶרֶם-יוֹם, עוֹטָה חַג וְאֵימָה.

- - אָז מִנֶּגֶד יֵצְאוּ

נַעֲרָה וָנַעַר

וְאַט-אַט יִצְעֲדוּ הֵם אֵל מוּל הָאֻמָּה.

לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם,

בַּנָּתִיב יַעֲלוּ הֵם

הָלוֹךְ וְהַחְרֵשׁ.

לֹא הֶחְלִיפוּ בִּגְדָם, לֹא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם

אֶת עִקְּבוֹת יוֹם-הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו-הָאֵשׁ.

עֲיֵפִים עַד בְּלִי קֵץ, נְזִירִים מִמַּרְגּוֹעַ,

וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים - -

דַּם הַשְּׁנַיִם יִגְּשׁוּ, וְעָמְדוּ לִבְלִי-נוֹעַ.

וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים.

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם.

וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים,

יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף

שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים

כָּךְ יֹאמְרוּ. וְנָפְלוּ לְרַגְּלָהּ עוֹטְפֵי-צֵל.

וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל.

---

בערב יום הזכרון שלחו לי את הקריקטורה שראיתם למעלה. זוג פוסע על שפת הים, נהנה מהנוף ומהילדים, ותחתיהם חיילים חיילים מתבוססים בדמם, נושאים על גביהם את פירות המלחמה שמהם לא זכו לטעום.

הקריקטורה לא צוירה בישראל. קל לזהות: לחיילים מותקן פגיון בצמוד לקצהו של הרובה, נשק שמוכר בעיקר מימי מלחמת העולם הראשונה; הנוף אירופאי; החיילים כנראה טורקיים. אבל הרעיון לכאורה זהה - צעירים מסרו את חייהם למען אנשים שלא הכירו, עבור מלחמה שלא בחרו להיות בה.

זה הזכיר לי את שירו של נתן אלתרמן, מגש הכסף, שנכתב כחצי שנה לפני קום המדינה (כשלושה שבועות לאחר כ"ט בנובמבר). גם שם החיילים כבר מתים - "אֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים" - אלא שהם קמים לתחייה כדי להיפגש עם העתיד, האומה למענה הקריבו את חייהם.

והאומה מופתעת. "מִי אַתֶּם?", שואלת האומה. והם מתוודעים אליה, ומזעזעים אותה באמירת הווידוי המפתיעה ומרעידת-הלב: "מַגַּשׁ הַכֶּסֶף", הם עונים, "מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים", הכלי שעל גבו הוקמה מדינת ישראל. אבל, הם אומרים בין השורות, מאבקנו, גם אם מותנו, נעשה במסירות נפש ובהקרבה מודעת.

וכאן טמון ההבדל. התרופה לכאבם של אותם הנערים ההיא הבנת תכליתו. מלחמתם הייתה בעודם "נוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים"; סיפור חייהם העצוב של הנוער הלוחם והחולם - שגיבוריו האגדיים מהלכים בדרכים - ואשר נגדע בטרם עת, הוא סיפור ארוך שללא ספק "יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל".

הנזיר שמכר את הליל-סדר שלו

בעודי מהלך בירושלים פגש אותי נזיר שלא מכר את הפרארי שלו, חבר בכת סגפנית במיוחד, הִיפִּי שמגדל שיער מאז ספירת העומר תשנ"ט. "אני מלך", פנה אליי הנזיר והסביר את משנתו, "קונה אוכל במארזים, פעם בחודש, כולל מזון שפג לו התוקף אבל עדיין נראה סבבה. את האוכל אני מאחסן בבוידעם, אוכל ושותה וחי כמו קינג בדירת השאנטי, בלי להיות תלוי בעולם הקפיטליסטי שאתה שוחה בו. האמונה היחידה שלי היא הטבע".

והוא הוסיף: "חומרי ניקוי אני מכין בעצמי בעזרת סודיום בוראט אותו אני קונה בסיטונאות מחברה לייצור כימיקלים, וכשאני יוצא לחופשה אני ישן על ספסל או בגינה ציבורית עם שק"ש".

"מה עם הילדים?", שאלתי.

"ילדים?! יצורים חסרי ישע שיצטרפו למין האנושי שצמח יתר על המידה ויתחרו באלימות כל חייהם על משאבי טבע? אין סיכוי שיהיו לי ילדים".

הבנתי שלפניי עומד טיפוס אמיתי. הצעתי לו למקסם עוד יותר את אורח החיים הסגפני שלו. כך למשל, המלצתי שיוותר על הכנה ביתית של חומרי ניקוי; הוא יכול בקלות לזקק את מיצי זעתו, לייבש על נייר פרגמנט במשך 90 יום בשמש חורפית, לפזר מעל קצת מלח אטלנטי, לחמם, להרתיח, לגלגל, לרדד, להפוך, לקמט, להרטיב, ולתלות לייבוש – וצ'יק צ'ק יש לו קוטל חיידקים טבעי, בלי כסף!

התפלאתי גם שהוא ישן על שק"ש. בשביל מה לקנות שק"ש אם אפשר לקחת כמה עיתונים מפח המחזור, להרטיב קלות, לערום אחד על השני ולקבל מזרון אמריקן קומפורט חינם אין כסף; במהדורת הסופשבוע יש לפעמים נייר כרומו, עמיד נגד גשם – מי צריך שמיכה יותר טובה מזו?

חבל גם על האוכל. בבית הכנסת העיראקי הסמוך, מיד אחרי המניין הראשון של שחרית, מכין הגבאי – כנראה אדם בשם עזרא או ששון – פינה קטנה עם קפה, סוכר בשפע, קצת עוגיות עבאדי ורוגלך; שלא נדבר על שאריות של אזכרות, סיכוי גבוה שהוא יפול על חתיכת דג מלוח. כיאה לבן אצולה, אין שום סיבה שיעמוד כמו פראייר בתור לקופה בסופר.

אתם חושבים שהוא עזב אותי? הצעתי לו שירים לי גביע לֶבֵּן עם חוט כדי שנמשיך את השיחה, אבל הוא התעקש שנמשיך לשוחח בעמידה. לא, הוא לא הזמין אותי לכוס קפה.

איפה איפה איפה איפה האפיקומן שלי?

השבוע פגשתי שוב את הנזיר, שהותיר את הזקן אבל החליף את הראסטות בכיפה גדולה. עוד לפני ששאלתי מה קרה, הוא התחיל לספר.

"לפני שנה בליל הסדר, כשכל עם ישראל חגג, במקום לשיר 'מה נשתנה' ישבתי לעשן עם חברים. היינו ארבעה חבר'ה, כל אחד והסיפור שלו, והאמת – לגלגלנו על החגים. פתאום נזכרתי בסיפור על ארבעת הבנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. תהיתי לעצמי איזה בן מהבנים הוא אני. פתאום קלטתי: אני לא חכם וגם לא תם, לא זכיתי להיות אפילו הבן הרשע או זה שאינו יודע לשאול. אני הבן החמישי, הבן האבוד שהתנתק מהשולחן של פסח בעבור אידיאולוגיות סתמיות".

בערך שבועיים אחרי פסח, אולי בה' באייר, חגג הנזיר את עצמאותו המחודשת.

הלילה הזה, הלילה הזה, כולו מרור

בוקר טוב אליהו התשבי וברוך הבא לליל אי-סדר. כבכל שנה, נציג בפניך את הדחקן של המשפחה אשר ייקח את הצלחת המרכזית, ישים אצלו ויאמר: "זה בשבילי, אתם מה תאכלו?". המצות כרגיל יככבו במדור "מוציא מצה", שבו כל אחד משתף בתחושות שליוו אותו לאחר אכילת המצה. לדוֹד איציק יש תגלית מרעישה בעניין: "בואנ'ה, המצות עושות מה זה בלאגן בבטן". תודה ששיתפת אותנו, עכשיו אני מחכה בקוצר רוח לאכילת האפיקומן.

הבעיה, אגב, באפיקומן היא לא באכילתו – משימה לא קלה כשלעצמה – אלא במה שנלווה לה. מכיוון שלא טועמים כלום לאחריה, המצה נדבקת לשיניים כמו טיט. קיסם לא יעזור, יותר בכיוון של ללעוס קיפוד.

סבתא, שתאריך ימים, תדחף לך אוכל. יש לה טריק מוכר: היא שואלת "טעים לך", ואתה: "כן, כן, סבתא. טעים".

"אז אני אביא לך עוד!".

סבתא מתרחקת למטבח, ואתה אחריה בשובל של צעקות: "לא צריך, סבתא, לא צריך". אף אחד כמובן לא שאל את דעתך אם צריך או לא. ככלל, ככל שיותר בני משפחה מסבים על שולחן אחד, הפולניוּת בדם של הסבתות עולה.

ב'שולחן עורך' יגישו לך דגים. בעדות מסוימות טוחנים את כל הקרפיון עם העצמות, מכניסים אותו לקופסה עם ג'לי וכדי להעצים את ההשפלה תוקעים לו חתיכת גזר על הראש. אבל לדגים יש את הנקמה שלהם. בכל ליל סדר תשמע מקצה השולחן את אחד הסועדים מתחיל להשתנק ולפרפר, וכולם צועקים: "תנו לו לחם! תנו לו לחם!". אבל כזכור אין לחם, זה פסח! עד שבא דוד איציק ומוריד להוא שנחנק איזו מכת קונג-פו על הגב. שוב תודה איציק, הוצאת לו את העצם מהגרון אבל השארת אותו עם חוליה סדוקה בעמוד השדרה.

בסוף הערב המארחים מעוכים, נוזלים על כסאותיהם, לנגד עיניהם כתמי יין בכל מטר רבוע, ערימות של כלים, רצפה מטונפת ואלפי שברי מצות פזורים בזירת הקרב. אצל אחינו האשכנזים נהוג לסיים את הערב בשתיקה מעיקה כזאת, עד שהמארחת זורקת: "אז זהו…". בדיוק ברגע הזה, יש מי שנזכר לשיר "אחד מי יודע" וכבונוס – שיר השירים; אלמלא התשישות מארבע הכוסות, דוד איציק היה עושה ממנו קורבן פסח.

ואחרי שהאורחים מתקפלים והמארחים נשארים בבית עם כל הבלגאן, יש שתי אסכולות מתי לסדר את הבית: יש את הגישה של האישה שאומרת: "יאללה, צדיק, בוא נתקתק את זה, בבוקר כל הבית יהיה מסודר". ויש את הגישה של הגבר שאומרת: "חרררר-פפפפששש".