ביקור בקבר יוסף בשכם | הג'יהאד הפלסטיני רוצה מלחמת דת, כדאי שנתחיל להבין עם מי יש לנו עסק

רק לפני חודש נכנסתי לקבר יוסף בשכם, הוא נראה היה שוקק מתמיד.

מדי פעם, מתיר צה"ל לקבוצות של יהודים להיכנס לקבר יוסף. הכניסה לשכם נעשית בתיאום עם מנגנוני האבטחה הפלסטיניים, בחלון זמנים מצומצם, שמתחיל לאחר חצות הלילה ונגמר כשעתיים לפני קריאת המואזין.

כוחות צבא ליוו אותנו לתוככי שכם, עמוק בשטחי הרשות הפלסטינית. יחידות ביטחון של צה"ל ומג"ב היו פזורים ברחבת הקבר, אבל לא רק שם: גם במרכז העיר שכם עצמה עמדו לוחמים, חשופים לגמרי, ואבטחו את נתיב האוטובוסים הממוגנים. רְאוּ את תמונת החיילים בפינת הרחוב בשכם עומדים דרוכים עם הנשק. כשחלפתי על פניהם עבר בי רטט. כמה אומץ צריך בשביל לעמוד ככה בלב הגיהנום.

לוחם צה"ל חשוף בשכם

שלט פרסומת בשכם

לא יודע איך דמיינתם את שכם, אבל אני הופתעתי. שכם נראית בחושך כמו, נניח, עפולה. בניינים בני 3-4 קומות, כבישים ברמה סבירה, חנויות, שלטי פרסומת גדולים (ואפילו תמונות של נשים), יש מדרכות, תמרורים ותאורת רחוב. לא הייתם מעלים על דעתכם שהמקום הזה הוא אחת מחממות הגידול הפוריות של הטרור הפלסטיני.

הערבים נטרפים מכניסת היהודים לשכם. מבחינתם זו פגיעה בריבונות. לכן, כשירדנו מהאוטובוס, ביקשו מאיתנו לרוץ למתחם הקבר בכיפוף ראש, מחשש לירי צלפים. מלחיץ.

נכנסתי פנימה. את מי אני רואה? את ח"כ אלעזר שטרן, כן, ההוא מ'יש עתיד' ומ'התנועה' של ציפי לבני. מה לעזאזל הוא מחפש בקבר יוסף? ובכן, לא רק אני שאלתי את השאלה הזאת, גם כמה נערי גבעות מופתעים ששרו נגדו שירי נאצה וקראו לו בוגד. בקיצור, הוא היה שם ועוד עשרות רבות של מאמינים שבאו להתפלל במקום לפני יום כיפור. כיוון ששטרן חובש כיפה, נניח מחמת הספק שגם הוא בא להתפלל.

אלעזר שטרן

נבחרת המעריצים של אלעזר שטרן

מתחם הקבר נראה מתוחזק. היו שם סידורים, ספרי תהילים, כסאות פלסטיק, ספרייה קטנה, מעקות ותאורה. חדר התפילה הסמוך חוּפּה בעץ. הציוּן עצמו כוסה במעין פרוכת, ומעליו אילתרו מחיצה, כדי שגם נשים תוכלנה להשתטח על הקבר. במרכז המתחם עמד פעם עץ תות, אבל הפלסטינים גדעו אותו לפני כמה שנים. מאז שחוּלל הקבר ב-2000, מתגנבים למקום חסידים שוטים באישון ליל, ללא תיאום, כדי להתפלל.

דיברתי עם אחד הקצינים על מדחת יוסף ז"ל, החייל הדרוזי שדימם למוות בקבר יוסף בתחילת האינתיפאדה הקודמת. שאלתי אם יש סיכוי שאירוע כזה יחזור על עצמו. הוא אמר לי, אל תדאג, היום התיאום הבטחוני השתפר לאין ערוך. קצת אירוני, אבל הוא הוסיף: "כבר 15 שנה שהם לא פגעו באבן אחת בקבר".

אבל הפלסטינים, כמו פלסטינים, שוב שרפו את קבר יוסף.

יוסף הצדיק אמנם השביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו ממצרים – שבועה שקוימה – אבל יש מי שמסרב לתת לעצמות האלה מנוח.

מה הפלא?

דאעש פוצץ את קבר יונה הנביא בעיראק; הוואקף משמיד עתיקות בהר הבית; הסורים הפציצו את בית הכנסת בג'ובר (העתיק ביותר בסוריה); בהפגנות במצרים בזזו אוצרות מהמוזיאון הלאומי בקהיר – אז גם הפלסטינים נהנים מהשמדת אתרי מורשת ותרבות. אין חדש באיסלאם הקיצוני.

חדר הקבורה השרוף

חדר התפילה

כך נראה חדר התפילה לפני שריפתו

▫ ▪ ▫

למי שעוד היה ספק, אנחנו במלחמת דת. לא המדינה הפלסטינית היא שורש הסכסוך ולא ההתנחלויות, אלא הדת. הג'יהאד מחפש את ראשו של היהודי. ירושלים נמצאת על המוקד מסיבה ברורה ומוצהרת: היא סמל לאומי יהודי; טרור איסלאמיסטי בירושלים, משמעו החלשת כוחם של היהודים בעיר בירתם. זוהי המהות של קריאת הקרב על אל-אקצא – מלחמת דת ביהודים. ואם אפשר להוסיף כמה עלילות דם ושקרים, כמיטב המסורת האנטישמית, מה טוב.

שכחנו; גם לאינתיפאדה הקודמת קראו 'אינתיפאדת אל אקצא'. גם אז הפלסטינים הזדרזו לשרוף את קבר יוסף כבר בהתחלה. אבל היה מי שסימא את עינינו בטענת הייאוש והכיבוש. הפעם הפלסטינים כבר לא מסתירים את מניעיהם. המאבק הפלסטיני הפך בגלוי למאבק דתי-מוסלמי ולא טריטוריאלי-לאומי. לכן הם קודם כל פוגעים בסמלים יהודיים – טרור בעיר העתיקה, רצח של בעלי חזות דתית וחילול אתרי מורשת.

▫ ▪ ▫

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו" (בראשית לז, ג).

יוסף הוא הבן האהוב. הבן שנמכר לישמעאלים, והופך, כנגד כל הסיכויים, ליד ימינו של פרעה מלך מצרים. הוא הבן השב הבייתה מן המרחקים. הפסוק האחרון בספר בראשית נחתם בתיאור מותו. ומה הוא מבקש? "אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת... וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי". יוסף הניח לבני ישראל חזון ענק: חזון השיבה לארץ. הוא הביטוי לתקוותם של מיליוני יהודים בגלות שהתפללו לקיבוץ גלויות ולשיבה לארץ. עצמותיו היבשות של יוסף שהובאו ממצרים ונקברו בשכם, מסמלות את העצמות היבשות שקרמו עור וגידים בשיבת עם ישראל לארצו. שריפת קברו היא לא השחתה של כמה אבנים. היא פגיעה רעיונית וסמלית במורשת, באתוס, בחלום היהודי-ישראלי.

לא נמכור את יוסף שוב לישמעאלים.

▫ ▪ ▫

חדר תפילה נוסף. שרידי השריפה הקודמת עוד ניכרים בו

רחבת הקבר הייתה מלאה

לוחמים לצד אזרחים משתטחים על הקבר

כוחות האבטחה הרבים

הרב עובדיה יוסף - מה איבדנו ועל מה צריך להתפלל?

שנתיים לפטירתו.

בדיוק לפני שנתיים הצטופפתי בסמטאות ירושלים בתוך קהל של מאות אלפים שבאו לחלוק כבוד אחרון לרב עובדיה. הדוחק היה אדיר. משהו גדול ריחף באוויר. התחושה הייתה של פרידה מאישיות בקנה מידה היסטורי. פרידה שתוכל לספר עליה לניניך, בעוד 60 שנה, כמו שבירושלים עדיין מסתובבים אנשים שאומרים "הייתי בהלוויית הרב קוק" (1935), או מן העבר השני, "ליוויתי את ארונו של חיים נחמן ביאליק" (1934) – שתי הלוויות שהוציאו לרחובות את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, מאות אלפי יהודים, דתיים וחילונים.

לא הייתה הלוויה בישראל שסחפה אחריה כל כך הרבה בני אדם. לא הייתה דמות שזכתה לסיקור כה סוחף ורחב. הררי דיו נשפכו על ניתוח דמותו ואישיותו של הרב עובדיה. מ'הארץ' ועד 'המודיע', מגל"צ ועד 'קול חי', מיונית לוי ועד ג'קי לוי – התקשורת הרעיפה על הרב עובדיה סיקור במינונים לא נתפסים, אוהד ברובו, גדוש בתמונות צבע ובתיאור מפורט של פעלו. איש לא נותר אדיש. מעולם לא היה מנהיג בישראל שזכה להתעניינות שיא בסדרי גודל שכאלה, התעניינות נדירה שחצתה מגזרים, עדות ואמונות.

הרב עובדיה גיבש את זהותם של המוני בני-אדם; הגדיר מהי דתיוּת, מזרחיוּת, מסורתיוּת, לאומיוּת, חרדיוּת. הוא גדול מעצבי הישראליוּת האחרת, המזרחית, השנייה, זו שצמחה בפריפריות ובעיירות הפיתוח, המאוימת מצילו הענק של הישראלי החדש, הצבר, הקיבוצניק החילוני שניסה להתיך את הישראלים כולם תחת מכבש 'כור ההיתוך'. הרב עובדיה הוא אביו של מגזר ענק בישראל שמאמין כי בכוח הנהגתו התורנית החזיר עטרתם ליושנה, הרים את קרנם, הגדיר להם את זהותם המזרחית-חרדית באופן מהימן ואותנטי. תרומתו אכן הייתה יוצאת דופן, יחידה מסוגה, ובנסיבות שנוצרו, שום מנהיג דתי לא יוכל עוד להיכנס לנעליו.

עם זאת, לא אשתמש כאן בסיסמאות כמו "יתומים היינו ואין אב" ו"צאן ללא רועה", קלישאות שחסידיו אוהבים להפריח לחלל האוויר. אין אדם שאין לו תחליף. אין מציאות של רִיק רוחני, כך לימדנו אפילו משה רבנו. אבל יש דבר אחד שכן איבדנו לנצח; איבדנו את אחד הקשרים האנושיים האותנטיים האחרונים שיש להלכה היהודית עם אלפיים שנות הגלות. יסלחו לי ש"ס וּשְׁאָר נושאי שמו לשווא – אבל התרומה האמיתית והחשובה מכל של הרב עובדיה היא ההלכתית. משם הכל התחיל. שם ראשית כוחו וגבורתו. כל שאר הישגיו הם אינם אלא נספח למפעלו ההלכתי הכביר והמונומנטלי.

אז מה בעצם איבדנו? הרב עובדיה היה מאחרוני דור הגלות, דור שראה את הגולה דרך עיניו הבוגרות, ובמקביל ראה בבניין הארץ ותקומתה. על אף שעלה לארץ בגיל צעיר, הוא נשא עמו מטען אותנטי, מכלי ראשון, של החוויה היהודית-דתית בארצות המזרח. הוא כיהן כרב במצרים עוד לפני קום המדינה, ולמעשה ראה בעצמו הצינור, המסננת, שדרכו תעבור ההלכה בדרכה מהגלות לארץ ישראל. דרך הכתפיים הרחבות הללו הוא ביטל מנהגים, שינה נוסחים, קיבע הלכות – הקים ממלכה תורנית אדירה – תוך שהוא לא מהסס להתעמת עם מתנגדיו ההלכתיים מכל העדות והצבעים. לא הרב עובדיה שיתרגש; כל חייו חתר בכוח נגד מי שהתנגד לו, לרוב ניצח. הוא הצליח לייצר סוג של מיינסטרים הלכתי אחרי 2000 שנות גלות, זרם דומיננטי  אחיד, כתובת הלכתית מרכזית למיליוני מאמינים. את כל הסלט הזה שנקרא 'מסורות' ו'מנהגים' הוא ניקז לזרם הלכתי אחד וברור. אין כבר מי שיכול לעשות את זה. הפריבילגיה של ביטול מנהגים ואמונות גלותיים הייתה נחלת הדור הקודם, והדור הזה אבד ואיננו. על זה יש להצטער.

הרב עובדיה קיבץ גלויות. לא במובן הפיזי, של להביא את האנשים מעיראק ומפרס וממרוקו ומתוניס – אלא במובן הדתי. הוא רצה לבנות אימפריה על-הלכתית שלא הייתה כמותה מאז ימי שני. הוא התיימר להיות האליעזר בן יהודה של ההלכה, מחייה ההלכה הארץ-ישראלית. המטרה הייתה נחרצת: לייצר כור היתוך דתי, למזג גלויות, לדבר בשפה הלכתית אחת. זהו מפעל ציוני מהמעלה הראשונה. כן, ציונות רוחנית טהורה, ביסוסה של ארץ ישראל כבית הלאומי של ההלכה היהודית.

▫ ▪ ▫

אני נזכר ברכב הכחול של חברא-קדישא חוצה את ההמונים. הרכב עבר בריחוק של כמה מטרים ממני. עמדתי על קצות אצבעותיי, תוך שאני מגביה את גופי מעוצמת הדוחק, ופתאום הגוף שלי נישא בכוח הדחיפות. הלחץ של ההמון יצר מעין תנועת מלקחיים, ואני הורמתי, כמעט-ריחפתי, היישר לעבר הרכב הכחול. לשנייה קלה החזקתי ברכב, והתפללתי בלבי, שכל האלפים המקיפים את מיטתו, יזכרו לא רק עניין זה או אחר שכתב עליו בספריו – אלא את מגמתו הגדולה, הענקית, הציונית להפליא: לחזק את ההלכה הישראלית, להעניק את ההגמוניה והבכורה לתורת ארץ הקודש, לנער מעלינו את ספיחי חוץ-לארץ, להחזיר את עטרת ארץ-ישראל ליושנה.

שזכותו תגן עלינו בימים טרופים אלה.

▫ ▪ ▫

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/14058

למה אתה דוקר אותי?

- בוקר טוב, למה אתה דוקר אותי?
- כי יהודים רוצים להרוס את אל אקצא.
- להרוס?! אפילו להתפלל אסור להם שם!
- זו הבנייה בהתנחלויות.
- מוקפאת מזה שנים.
- בגלל האפליה.
- אבל יש לך תעודת זהות כחולה, 100% זכויות סוציאליות ואפס חובות.
- הכיבוש!
- הרי כבר 100 שנה אתה דוקר יהודים, לפני שהייתה פה בכלל מדינה או כיבוש.
- המצור על עזה.
- הוסר חלקית, אך הם ממשיכים לירות עלינו טילים.
- מוחמד, ציירו אותו בעיתון!
- זה באירופה.
- כי... סיכולים ממוקדים, איחוד משפחות, הריסת בתים...
- על בג"צ שמעת?
- סוריה, פליטים, איראן, המערב הארור.
- נו באמת!
- בגלל שאתה יהודי.
- שוקראן.

▫ ▪ ▫

* הם מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות לפגוע ביהודים *

שיר לגיל 30

לא ייאמן - אני בן 30

זֶה קָרָה מַהֵר מֵהַצָּפוּי

  שֹׁד וְשֶׁבֶר

הֶחְלַפְתִּי קִדֹּמֶת, יָאלַלה

  חֲצִי רֶגֶל בַּקֶּבֶר

מַה מְחַכֶּה לִי וְאֵיךְ אֶתְגַּבֵּר

  אֲנִי כְּבָר בֶּן שְׁלוֹשִׁים, חֲתִיכַת מַשְׁבֵּר

וּבְכֵן, בִּשְׁלַב רִאשׁוֹן צָרִיךְ לְגַדֵּל אֵיזוֹ כֶּרֶס

לְהַחְלִיף חִתּוּלִים, לָשִׁיר שִׁירֵי עֶרֶשׂ

לְהִתְעוֹרֵר לַתִּינֹקֶת כָּל לַיְלָה בִּשְׁתַּיִם

לְכַפְתֵּר אֶת הַחֻלְצָה, לְהַכְנִיס לַמִּכְנָסַיִם

לִנְשֹׁם אֲוִיר מִשְׂרָדִי מְמֻחְזָר

מַחְשֵׁב, פְלוֹרוֹסֶנְטִים, לָחַץ בִּלְתִּי נִגְמַר

לָרוּץ כְּמוֹ מְשֻׁגָּע בְּמֵרוֹץ הָעַכְבָּרִים

לְהִתְעַסֵּק כָּל הַיּוֹם בְּצָרוֹת שֶׁל אֲחֵרִים

לְגַלּוֹת שְׂעָרוֹת בִּמְקוֹמוֹת לֹא צְפוּיִים

לְהַרְגִּישׁ אֵיךְ פִּתְאוֹם טָסִים לְךָ הַחַיִּים

מֵהָעֲבוֹדָה לַחְזֹר יָשָׁר לַבָּלָגָן וְלַמִּקְלָחוֹת

לַעֲבֹד לִפְעָמִים עַד שָׁעוֹת מְטֹרָפוֹת

לְהִתְעַנְיֵן בְּתוֹסְפֵי תְּזוּנָה

לְהִתְבָּאֵס מֵעוֹד שַׂעֲרָה לְבָנָה

לִשְׁקֹעַ עַד צַוָּאר בִּמְחֻיָּבֻיּוֹת

לָצֵאת מֵהַבַּיִת עִם חָמֵשׁ מִזְוָדוֹת 

לְהִתְעוֹרֵר מַדֵּי פַּעַם עִם גַּב תָּפוּס

לְהֵרָדֵם עַל הַסַּפָּה וְלִנְחֹר כְּמוֹ סוּס

לַעֲמֹד בַּפְּקָקִים, לְדַבֵּר עַל נוֹשְׂאִים אַקְטוּאָלִיִּים

לְהָבִין שֶׁגַּם אִתָּהּ הָפַכְתָּ לַמַּעֲמָד שֶׁל בֵּינַיִם

לְהַפְסִיק לַעֲשׂוֹת מְשִׂימוֹת כְּמוֹ חָאפֶּר

לָלֶכֶת כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב עִם רְשִׁימָה לַסּוּפֶּר

לַחְסֹךְ כֶּסֶף לַפֶּנְסְיָה, לִדְאֹג לְקֻפַּת גֶּמֶל

לְהוֹרִיד כָּל בֹּקֶר אֶת הַשַּׂקִּית עִם הַזֶּבֶל

לְהָבִין שֶׁאֶת הַשְּׁאֵלָה

'מַה אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת שֶׁתִּהְיֶה גָּדוֹל?'

כְּבָר לֹא תּוּכַל לִשְׁאֹל

וְאִם פַּעַם חָלַמְתִּי לְשַׂחֵק כְּמוֹ רוֹנַאלְדוֹ אוֹ לִהְיוֹת אַסְטְרוֹנָאוּט

מַחְשָׁבוֹת כָּאֵלֶּה הֵן כְּבָר לְגַמְרֵי אָאוּט

בְּגִיל 30 חַיִּים תַ'שִׁגְרָה, תְּקוּעִים עִם מַשְׁכַּנְתָּא

מְוַתְּרִים עַל הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁרָצִיתָ ודִּמְיַנְתָּ

אָז לְפָחוֹת תִּתְפַּנֵּק קְצָת, תִּנְצֹר רְגָעִים,

לִפְנֵי שֶׁמַּגִּיעַ גִּיל אַרְבָּעִים

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית.

למה חשוב לי לומר את זה? כי יש אנשים שנדמה להם שה'דמוקרטיוּת' של המדינה משמעותה סימטריה מוחלטת בין היהודיוּת לערביוּת שלה. שהדמוקרטיה שלנו לא יכולה להסתפק בשיוויון אזרחי וחברתי מלא לכל אזרחיה, אלא צריכה להעניק גם שיוויון רוחני, תרבותי, ערכי, דתי ולאומי מוחלט בין ערכיה היהודיים לערכים מוסלמיים.

הנה דוגמא: עיריית לוד מקצה כל שנה את רחבת העירייה לטובת ריקודי ההקפות בשמחת תורה. כמה נציגי המיעוט הערבי טענו שהעירייה מפלה את הערבים בכך שאינה מקצה את רחבת העירייה לטובת אירועים מוסלמיים, ואולי אפילו להיפך, מונעת מהם לשמוח את שמחתם באמצעות ירי זיקוקים או ירי חי, כמקובל שם. מדובר בהעדפה אסורה, לטענתם, ואם רחבת העירייה טובה לחגיגות שמחת תורה, היא טובה גם, נניח, לחגיגות עיד-אל-אדחא.

זהו טיעון מתריס. ישראל בהגדרתה מעניקה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה" כאמור במגילת העצמאות, אולם המיעוט המוסלמי, בישראל בפרט ובעולם המערבי בכלל, לא מסתפק בזה. הוא דורש הרבה מעבר. הוא דורש שוויון תרבותי, כלומר, יחס שווה של המדינה לערכים ערביים או מוסלמיים. הוא עושה זאת באיצטלה של 'דמוקרטיוּת', תוך שהוא רוכב פעם אחר פעם על זעקת אי-השוויון והאפליה. זהו שימוש מוסלמי ציני בדמוקרטיה; ניצול שלה כדי לחתור תחתיה. אהבת דמוקרטיה כדי לקדם איסלמוקרטיה.

עוד דוגמא: בנייני עירייה רבים ברחבי אירופה מתקשטים לרגל חגיגות חג המולד. זהו מנהג מדורי דורות, להאיר את המרחב הציבורי באורות ובסמלי הכריסמס. יש כאן אמירה תרבותית ולאומית, שקשורה בקשר עמוק למורשת הנוצרית של אירופה. על דגליהן של דנמרק, אנגליה, פינלנד, נורווגיה, סקוטלנד, ספרד, שוודיה, שווייץ ומלטה יש צלב – כי אירופה היא נוצרית. ואולם, בשנים האחרונות מספר ערים באירופה הפסיקו להתגנדר לרגל הכריסמס, כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמיים, שתבעו הכרה זהה גם בחגיהם. הנה, הכניעה הלאומית מתחילה בכניעה תרבותית.

זהו המצב גם בירושלים. מה הערבים רוצים שם? נכון, להכניע אותנו, קודם כל, תרבותית. לנתק אותנו מחבל הטבור הרוחני שלנו. להגדיר מחדש את הריבונות על ירושלים באמצעות כיבוש רעיוני של המקומות הקדושים. הם מצליחים: הטרור בירושלים מפחיד ישראלים רבים שמתרחקים מהעיר. כפי שאמר לי מישהו השבוע, רק מטורפים עולים לירושלים. אתם הבנתם מי הפך למטורף בסיפור הזה?

שמחת תורה הוא חג לאומי לא פחות מיום העצמאות. חג של זקיפות קומה רוחנית. הוא מבטא את חירות הרוח של העם היהודי, העם היחיד שרוקד עם ספר המצוות שלו בחוצות העיר. מותר ורצוי שעירייה תתהדר ותתגנדר בחגיגות החג הזה, ולא תממן, נגיד, את חג עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה. למה? כי למדינה מותר להעדיף אתוס יהודי על-פני אתוס של דת אחרת. כי דווקא עכשיו נדרשת אמירה משמעותית לעיגון זכותנו בארץ. כי משום מה זה כבר לא מובן אליו.

כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית.

~

אחרי-החגים שמח לכולנו!

אשרי האייפון, שיש בו גם טעם וגם ריח

מי שמיומן בארבעת המינים מכיר את השלב הזה שבו אתה זקוק לארבע ידיים. יד אחת מחזיקה את האתרוג, השנייה נוטלת את אגודת הלולב, השלישית אוחזת במחזור לסוכות והרביעית מסדרת מעת לעת את הטלית שלא תחליק ימינה ושמאלה, וכל זה תוך כדי הקפות סביב התיבה. הבעיה היא שעד שהמוח היהודי לא ימציא לנו פטנט הולם לבעיה, נצטרך להסתדר עם שתי הידיים השמאליות שיש לנו.

הבוקר בבית הכנסת ראיתי צדיק אחד שהסמארטפון שלו היה מונח לפניו. כל כמה דקות הציץ אותו צדיק במכשירו, מוודא שהעולם עדיין עומד על עומדו ושאין שום אסון שמחייב אותו להשליך טליתו מעליו ולנטוש תיכף ומיד את בית הכנסת. כל פעם שמסך הטלפון האיר – האיר גם עולמו של אותו צדיק. היה קורא כל עדכון וכל הודעה בכוונה יתרה ובדבקות עצומה.

והנה בשעת נטילת הלולב קיבל עדכון בהול מפייסבוק. ראיתי שלחייו מעט סמוקות, כנראה זכה ללייק ממישהו בלתי צפוי. כיוון שידיו מוגבלות באותה המגבלה הנ"ל, הניח הצדיק את אתרוגו ואחז בסמאטרפון בחיל ורעדה, רוגש ורוטט מהעולם המרצד לנגד עיניו.

החזן קרא בספר ההושענות, הצדיק סיים לעיין במכשירו, אך עניין האתרוג שהניח נשתכח מלבו לגמרי. בלי ששם לב, הותיר אותו צדיק-ורע-לו בידו הימנית את האייפון וצירף אליו את אגודת הלולב, ההדסים והערבות. בידו האחרת החזיק את הסידור והקיף בהתלהבות את התיבה.

אשרי האייפון, שיש בו גם טעם וגם ריח.

לך אלי תשוקתי

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי.

סבתא שלי, עליה השלום, הייתה ממשפחת בן עזרא, נצר לרבי אברהם אבן עזרא, מגדולי משוררי ספרד. הפיוט "לך אלי תשוקתי", אותו כתב הראב"ע, פותח את תפילת ערב יום הכיפורים (לפני 'כל נדרי') בבתי הכנסת הספרדיים. זהו פיוט אינטימי, אישי מאד, מלא רגש, שכולל וידוי נוקב החושף את צפונות הלב את רגשותיו העמוקים של האדם המשתוקק לקרבת אלוקים. הפיוט נחתם בבקשה לחסות בצל כנפי האל, תוך תחינה לרחמיו וחמלתו של הקב"ה.

אני אוהב את הפיוט הזה. תחינתו של האדם המדבר בגוף ראשון אל בוראו היא קסומה בעיני. גם שפתו הבהירה, השווה לכל נפש, והרגש הפועם המובע במילותיו – מעוררת ומטלטלת לבבות. הפנייה הישירה, בראש כל בית, לקב"ה ("לך", בגוף שני) מעצימה את נוכחותו של האל בערב יום הדין. יש בזה משהו עדין וציורי, מתוק ונכון.

גמר חתימה טובה!

גאון, משפטן, אציל, נפש יהודי סוערה - על דמותו של מישאל חשין

חוזר עכשיו מהלוויית השופט חשין. על גאונותו של חשין ודאי תקראו במקומות אחרים. על  הדבש שניגר מכתיבתו הפנומנלית אכתוב אולי מחר. יש לי רק סיפור אישי קטן וכמה מחשבות על האגדה המהלכת הזאת, הגאון המשפטי, הסוער, הרגשן, המטאור בשמי המשפט, חביב הסטודנטים למשפטים, האיש שהמציא ז'אנר כתיבה מופלא משל עצמו, שהטיס אותנו אל-על בפסקי דינו הפיוטיים-ציוריים – דווקא מתוך עולם המשפט המיובש לעיתים עד מוות – והיום הובא אחר כבוד למנוחת עולמים.

▫ ▪ ▫

בימיי כסטודנט הייתי בוהה בחשין מסתובב במסדרונות האוניברסיטה. חשין היה עונה בסבלנות לסטודנטים שנה א' שחשבו שדעתם על המהפכה החוקתית מעניינת לו את הזרת. תחת זרועו היה קלסר מבולגן וזרוע דפים. כשמישהו נקלע איתו לוויכוח, זה יכול היה להימשך דקות ארוכות. חשין היה מדבר בתקיפות ומסדר את השיער שהתבדר לו בלהט הויכוח. אי אפשר היה לנצח אותו.

בתשע"א נרשמתי אצלו לסמינריון. זאת הייתה משימה מאתגרת, אך זכות יוצאת-דופן מבחינתי. חשין שכל את בנו שניאור ביוני של אותה שנה, והעצב ניכר עליו. שיעורו התאפיין בדייקנות קיצונית, קפדנות עיקשת גם על דברים שלכאורה נראים טפלים. באחת מהתכתבויותינו רשמתי לו "אעביר לעיונך היום בערב את ראשי הפרקים". חשין לא אהב את צמד המילים 'היום בערב', והשיב: "אלירם, יש יום ויש ערב. אין היום בערב. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אמתין הערב". לא ויתרתי. הרמתי טלפונים כמו משוגע לאקדמיה ללשון העברית, כדי להוכיח לו שאני צודק. האקדמיה כינסה את חכמיה באופן מיוחד לרגל המאורע, ופסקה ש"קשה לנקוט לשון פסיקה בעניין ששאלת עליו, משום שהאקדמיה ללשון העברית לא דנה בו", אך בכל זאת אישרה גם את הצורה 'היום בערב'. את חשין זה לא עניין. "ואני על עומדי אעמוד", הוא השיב בחשיניותו.

▫ ▪ ▫

זאת הייתה הלוויה מאד בורגנית, מאד אליטיסטית, הקרם דה לה קרם של החברה הישראלית נכח בה. מאות מבני האליטה הלבנה, החילונית, הבג"צית, המשכילה, האשכנזית, השבעה,הקיבוצניקית, העשירה, הפרקליטותית, המפאי"ניקית, זו שמשמיעה את אריק איינשטיין בהלוויותיה, המתבגרת, הכמעט הולכת ונכחדת – ההיי-סוסייטי, כפי שקראו להם פעם, בכירי עולם המשפט והאקדמיה, לצד אנשי עסקים וידוענים – התכנסו כדי לחלוק כבוד אחרון לאחד הסמלים הבולטים של מה שהם אוהבים לכנות בערגה 'ארץ ישראל הישנה והטובה'.

(הסתכלתי על פניהם של הנוכחים ותהיתי כמה מתוך האלפים שהתקבצו היום בגבעת השלושה, היו, נניח, גם בהלוויית הרב עובדיה או חנן פורת).

ובעמדי מעל קברו של חשין, מצאתי כי הוא קבור לצד אחד, עזרא חייט בן סלח. סמלי בעיני. אם אותו עזרא המנוח היה מאמין שיום אחד יתאספו מעל קברו כל האבירים הללו, הוא היה מתהפך בקברו וחוזר לנוח על משכבו בשלום.

▫ ▪ ▫

חשין היה אדם חילוני. חילוניותו לא באה על חשבון העולם הרוחני העשיר אותו הוא נשא. פעם הוכתר – למגינת לבם של כמה דתיים – כאביר המשפט העברי. חשין אמנם לא השתמש במשפט העברי כמו שהרב שך, נגיד, השתמש בו, אבל הוא נפח בארון הספרים היהודי רוח חדשה, כשהוא שואב באהבה אינספור מליצות, אגדות ומכתמי לשון של חז"ל. בעוד חברו אהרון ברק היה זר ומנוכר למשפט העברי, חשין היה אמן הפראפרזה והשימוש באוצר היהודי הקדום. בעושר סגנוני שאין שני לו  יצר לעצמו חשין שפה חדשה – מתנגנת, ציורית, חז"לית, פיוטית. ספק גדול אם מי שעמד סביב קברו שתה בחייו דבר מה מבאר המים החיים שממנה דלה חשין את עולמו הרוחני.

▫ ▪ ▫

בית המשפט העליון עוסק לעיתים בסוגיות משעממות כדי מוות. קייסים יבשושיים ודקדקנות אינסופית בתילי תילים של משפט. כל סטודנט למשפטים מכיר את הגיהינום הזה. חשין היה חביב הסטודנטים, בזכות פסקי דינו שהיו מלאים בריחות ודמיונות וצבעים וסיפורים, לצד שירים וקטעים ספרותיים; היו אלה פסיקות עם נשמה. צריך הרבה אומץ וכישרון כדי לכתוב פסק דין של בית המשפט העליון ולהעמידו כיצירה ספרותית, לצד תוכנו המהותי. לחשין, שידע להפעיל במיומנות רבה את הלב עם המוח, בסינרגיה מושלמת, במינון ובדיוק הנכון, היה את הכשרון הנדיר הזה לחבר ספרא וסייפא, מזרח ומערב, יהדות ודמוקרטיה, משפט וספרות. וכמובן הרבה מאד אומץ.

▫ ▪ ▫

אם תשלחו לחשין מייל, תראו שבג'ימייל יש לו תמונה של איזה אציל. עיון נוסף בתמונה, מגלה שמדובר בתמונתו של משה מונטיפיורי, שהיה איש אצולה נכבד ורם-מעלה, וגם דומה באופן מיוחד לחשין.

חשין הוא מצאצאי האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי. אביו, השופט שניאור-זלמן חשין נקרא על שם מייסד השושלת, וגם בנו המנוח שניאור, שנהרג בתאונת דרכים מחרידה, קרוי כך. האדמו"ר הזקן העמיד שושלת זהב של גאוני עולם, גדולי רוח ותלמידי חכמים מופלגים. צאצאיו לאורך הדורות ביטאו יהודיוּת-אצילית, של זקיפות קומה יהודית רוחנית, לצד גדלות אישיותית. חשין היה יהודי חדש, ישראלי חדש, מקפל באישיותו את החזון של איש ישראלי תלמיד חכם, שעל אף שאינו מקיים מצוות – זוכר מורשת אבות.

שינוח על משכבו בשלום.

עשרת כללי הזהב | המדריך למדריכי טיולים

לפעמים גם מדריכי טיולים צריכים מדריך. הנה כל התורה כולה על רגל אחת:

(1) בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. הענק לכל קבוצה את תחושת ההתלהבות שהייתה לך בפעם הראשונה שביקרת במקום.

(2) הֱיֵה קודם כל מורה דרך = אישיות שֶׁמּוֹרָה על הדרך. לא רק דרך פיסית, של שבילים ונחלים, אלא דרך חינוכית וערכית: של מורה מחד, ומתווה דרך מאידך.

(3) למד להבין בני אדם, היה קשוב, שאל אנשים לשלומם, זהה מי ומי ההולכים לפניך.

(4) דע איך לדבר על העצים ועל האבנים וכיצד להפיח בהם רוח חיים; מדריך טיולים יודע להגיע לסלע ולהוציא ממנו מים.

(5) שא איתך ידע בהיסטוריה, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, סוציולוגיה, אמנות, אדריכלות ואנתרופולוגיה. הכר צמחים, מבנים, דמויות, תרבויות, תאריכים, שמות. למד לחבר דבר מתוך דבר. שנן לך לפחות 30 בדיחות וחידות.

(6) זכור שאין די בידע בלבד; מדריך טיולים הוא לא אחד שעשה איזה קורס, קרא קצת ספרים והשתתף בכמה הרצאות; הוא גם לא "ויקיפדיה מהלכת" עם נעלי הליכה טובות.

(7) אל תשעמם. אנשים לא באו להרצאה באוניברסיטה.

(8) חשוֹב בזריזות, שלוף תשובות, דע מה שתשיב לגדול ולקטן.

(9) זכור שאתה נושא עמך אחריות כבדה, להחזיר את המטיילים הבייתה. דאג לעצירוֹת לשירותים, לאווירה טובה, למורל, לשירה, ולפעמים לרצינות ולריכוז; המתן לאחרונים והיה סובלני עם הראשונים. טיול הוא קודם כל חוויה. לא מסע טירונות ולא מסלול מכשולים.

(10) אל תשכח שמדריך טיולים הוא נקודת החיבור בין המטיילים לסביבתם, הוא המפתח לטיול מוצלח. להגיע לאתר תיירות בלי לשמוע הדרכה – זה כמו לראות סרט בלי קול.



איך להיות מדריך טיולים? גם בפייסבוק של שינפלד תיירות:

הכירו את אלירם אלגרבלי, מדריך טיולים ועורך סדר פסח בשינפלד תיירות, מאז 2011. אלירם ליווה את אורחי שינפלד בדרזדן (ארבע...
‎Posted by ‎שינפלד תיירות‎ on‎ חמישי 23 יולי 2015

לקסיקון האמא המרוקאית

כללי המזרח-התיכון | למה ירדן שחטה פליטים פלסטינים וחיבקה פליטים סורים?

הנה בכמה מילים תיאטרון האבסורד והצביעות בסיפור העגום עם הפליטים הסורים.

על פי נתוני האו"ם, מספר הפליטים בסוריה מגיע אוטוטו ל-3 מיליון. ירדן לבדה קלטה אליה כמעט מיליון פליטים. זהו מספר לא נתפס למדינה שאוכלוסייתה קטנה משלנו. במרחק 45 דקות נסיעה מישראל, היא בנתה להם את מחנה הפליטים זעתרי, שגודלו מהווה כיום את העיר השנייה בגודלה בירדן. נתון מוטרף; מדינה ענייה, צחיחה, מהחלשות בעולם – קלטה בזרועות פתוחות מאות אלפי אזרחים סורים.

עד כאן סוריה. מכאן לישראל.

ישראל ניצחה ב-67' את ירדן וכבשה את יהודה ושומרון. הפלסטינים שגרו באיו"ש היו אזרחי הממלכה הירדנית. כשירדן נסוגה ביולי 67' היא דחקה בנתיניה להישאר תחת כיבוש ישראלי. הפלסטינים לא עניינו אף אחד; ירדן טבחה בהם באלפיהם באירועי ספטמבר השחור והעולם, כרגיל, החריש. היא שללה את 'האופציה הירדנית', הסדר שביקש להחזיר את השליטה הירדנית באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, בתמורה לחוזה שלום עם ישראל. הירדנים נכנסו לחרדות מעצם הרעיון, עד שב-31 ליולי 1988 הם ביטלו בבת-אחת את האזרחות הירדנית של כל הפלסטינים בגדה המערבית. התנתקות חד-צדדית, בלי להתייעץ באו"ם ובלי לקבל אישור מג'ון קרי. ברגע שהם הבינו עם מי יש להם עסק, הם סילקו כל תביעה על יהודה ושומרון.

כשישראל חתמה על הסכם השלום עם ירדן, היה מי שניסה להעלות את בעיית הפלסטינים על השולחן. המלך חוסיין אז אמר, רבותיי, תודה רבה, אם אתם רוצים שלום – תשאירו את הצרה הזאת מחוץ להסכם. פלסטיני אחד לא יחצה את הגבול. ירדן הידקה את המעברים והקשיחה את החוקים הנוגעים לאיחוד משפחות ירדני-פלסטיני. חוסיין פחד מהם עד מוות.

מאז ועד היום ירדן ממשיכה לשלול בשיטתיות אזרחות של אלפי פלסטינים. כמה ארגונים בינלאומיים צווחים מדי פעם, אבל ירדן לא סופרת אף אחד. כל התקוממות פלסטינית היא דיכאה באכזריות שאין שני לה. גם הפלסטינים לא נותרו פראיירים. הם נלחמו בירדנים עד חורמה; למעשה, מלחמתם המקורית של הפלסטינים לעצמאות הייתה נגד הירדנים. ב-1971 רצחו הפלסטינים את ראש ממשלת ירדן.  רצח אכזרי במיוחד, במהלכו כרע המתנקש הפלסטיני על ברכיו, ליקק מהרצפה ושתה את דמו של ראש הממשלה בעודו גוסס-חי. בפברואר 1971 הכריזו הפלסטינים על ירדן כעל מדינתם. לא, לא כהנא, הפלסטינים הם שראו בירדן את ביתם הלאומי.

והנה פתאום, מאמא תרזה ירדן, קולטת אליה מאות אלפי סורים. מניין פרץ האהבה הזאת לפליטים? ממתי ירדן הפכה לאברהם אבינו של הסורים? למה 200,000 פלסטינים שנותרו ביו"ש ב-67' לא זכו לחיבוק החם הזה מירדן? למה דווקא את הפליטים הפלסטינים היא בחרה לשחוט ואת הסורים לשקם? ובכלל, איך אירופה הפכה להיות הבית החם של פליטי אסיה ואפריקה?

התשובה ברורה. אם לא היו פלסטינים, היה צריך להמציא אותם. העולם מתעניין בהם רק בגלל הסכסוך שלהם עם ישראל. הפלסטינים הם תירוץ מצוין לאנטישמיות. הם מתדלקים את שנאת היהודים בעולם. בירדן, בלבנון, בסוריה, בערב הסעודית, בעיראק, בכווית, ואפילו בצ'ילה ממשיכים להחזיק את הפלסטינים כפליטים. דור רביעי וחמישי לפליטוּת, ואין אופק, הם יישארו במעמד של פליטים גם עוד מאה שנה. למה? כי בזכותם אפשר להמשיך להלום ולחבוט בישראל. אפשר להיות אנטישמי ולישון טוב בלילה. זה למה.

אז עם כל הצער, אי אפשר להתאפק מלומר: חכו חכו, על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון ("על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפייך לצוף").

האדמו"ר במגפיים

בעקבות הפוסט הקודם, כתב לי מישהו בפרטי: לא כל החסידים הם קיצוניים. הנה, תראה את האדמו"ר של סערט-ויז'ניץ שנפטר לפני חודש – הוא לחם במלחמת העצמאות!

ואני, בעוונותיי, לאחר שנפטר האדמו"ר (המוערך והראוי) הטריד אותי רק דבר אחד: שהוא נהג לנעול מגפיים.

בקיץ ובחורף, בסתיו ובאביב, נעל אותו צדיק מגפי עור שחורים וכבדים, עד הברך, כמו שהיו לנפוליאון בונפרטה עליו השלום, מהסוג שבטח מייצרים רק בהזמנה אישית. חם, קר, לא משנה – האדמו"ר התעקש על מגפיים.

למה הוא נעל מגפיים? כי אדמו"ר אחר בשושלת נעל מגפיים. ולמה הראשון נעל מגפיים? כי כאבו לו הרגליים. גדולי עולם נועלים מגפיים באוגוסט כי מישהו לפני 50 שנה סבל מפלטפוס.

אגב, לפני חודש מונה אדמו"ר-יורש חדש: התקשורת החרדית מיהרה להדגיש שהוא לא משנה ממנהגי אבותיו וכבר התאימו לו זוג מגפיים.

המנהג של המגפיים קיים בעוד כמה חסידויות, אבל המסר ברור: מאחורי היצמדות עיוורת לאידיאולוגיה חסרת פשר – יש משהו שלא ממש עמד טוב על הרגליים.

▫ ▪ ▫

בתמונות: אדמו"רים במגפיים לדורותיהם

מי אתם סאטמר? | תיעוד מקריית יואל, המושבה היהודית הקנאית בעולם

האדמו"ר מסאטמר קרא השבוע למתנחלים "מופקרים ורוצחים". הצעקות הרמות של מנהיג הכת הזאת, הזכירו לי ביקור מטורף ומדהים בַּמָּקוֹם בו נאם האדמו"ר, "קריית יואל" בארה"ב, המושבה היהודית הקנאית וההזויה ביותר בעולם, בירתה של חסידות סאטמר.

אם עד היום לא שמעתם על קריית יואל, או בהגייה אשכנזית-אמריקאית "קִירְיַיס ג'ואל", כדאי לכם להמשיך לקרוא.

▫ ▪ ▫

בשנת תשס"ח הייתי בשליחות בארה"ב. כמה ימים לפני פסח, הציע לנו חבר קהילה, חסיד סאטמר לשעבר, לבקר במושבת יהודים מנותקת מכל מציאות, מרחק שעה וחצי ממנהטן. 'אוטופיה', הוא כינה את המקום. בלי לשאול שאלות, זרמנו כמו לא-אמריקאים והצטרפנו אליו כבר למחרת.

עלינו על האוטוסטרדה לכיוון צפון מדינת ניו-יורק ופנינו לכביש צר, שהוביל למעבה יער סבוך. מימין ומשמאל עמדו עצים גבוהים שעשו צל גדול. הגענו לפתחו של יישוב, בכניסה היה מחסום. השומר זיהה את החסיד-לשעבר, ונתן לו להיכנס, כשהוא מסמן לו בידו על השלט שמאחוריו. על השלט נכתב באנגלית (ראו תמונה): "יש ללבוש חצאית ארוכה או גרביים • צוואר מכוסה • שרוולים ארוכים מהמרפק • השתמש בשפה ראויה • הקפד על הפרדה בין גברים לנשים בכל השטחים הציבוריים". השוֹק הראשוני הגיע מוקדם מהצפוי. הרגיש לי כמו שטח אקס-טריטוריאלי בארה"ב. ברוך הבא לקריית יואל, ע"ש אדמו"ר סאטמר יואל טייטלבוים.

נכנסנו פנימה. חסידים עטויי שחורים התרוצצו אנה ואנה, הביטו בנו בעיניים חשדניות. כולם דיברו יידיש. למזלנו, היה איתנו מישהו משלהם, אז הם נרגעו. עשינו סיור ממונע בתוך הקריה: הנה כאן בית האבות, הוסבר לנו, וכאן משחטה ומאחוריה מאפיית המצות, וכאן בית הספר לבנים, לצידו אולם השמחות ובהמשך לומדות הבנות; זה בית היולדות, ולידו בית החולים; במרכז יש סופרמרקט, בית מדרש ובית כנסת; בית העלמין בסוף. אלוהים, שאלתי, למה הם צריכים את כל זה? פשוט מאד, ענה המארח, הרעיון של קריית יואל הוא לייצר מקום שאין תירוץ מדוע לעזוב אותו. אף פעם. אנשים נולדים בבית היולדות, מתחנכים במוסדות הקריה, מתחתנים, ממשיכים ללמוד בדוחק, ובסוף מזדקנים ונקברים בבית העלמין. הכל מרוכז כאן, לא צריך לצאת לשום מקום. יש אנשים שלא עזבו את הקריה מיום היוולדם. לא יאומן, אמרתי לעצמי, הגעתי לארץ הדרדסים. קונדסון עוד רגע הולך להגיש לי פצצה שתעיר אותי מהחלום.

ערכנו ביקור במאפיית המצות. לחסידים אסור לאכול מצות שלא יוצרו במאפייה המקומית, וממילא כל מזון שנכנס לעיירה נבדק בקפידה. ידידי לסיור שלף, כמתבקש, את המצלמה וביקש להנציח את החסידים בעבודתם. אחד המשגיחים קלט אותו. הוא התנפל עליו ודרש שימחק את התמונה, אחרת הוא ישבור לו את המצלמה. כמה חסידים החלו להתקהל סביבנו, לא נתקררה דעתם עד שהתמונה נמחקה. אבל תסמכו עלינו שהספקנו לצלם יותר מתמונה אחת. מודה, טיפה נלחצתי.

הביקור בקריית יואל היה עבורי חוויה אתנית, פרק בנשיונל ג'אוגרפיק של החיים. הרגשתי כמו חסיד במאה ה-18 שמזדמן לשטעטל בערבות אוקראינה. מצאתי כת מבודדת ומבודלת, הרבה יותר מכת האמיש או מכת הטאליבן בבית שמש, שחיה את חייה על פי קודים סגורים ומסוגרים. קשה היה לי למצוא מכנה משותף עם החבורה הזאת, על אף ששנינו בני אותה הדת. ואף על פי כן, הרגשתי צורך לפקוד את קברו של מייסד חסידות סאטמר, האדמו"ר יואל טייטלבוים.

ווארנונג - Warning

הגענו לבית העלמין. שלט נוסף, ביידיש ובאנגלית, קידם את פנינו (תמונה): "חל איסור חמור לנשים להיכנס עם גרביים בעובי של פחות מ-70 דנייר, זה נאסר על ידי רבינו הקדוש, ובנוסף יש לכסות באופן מוחלט את הראש". אותי שעשעה השאלה, מאיפה הם מבינים כל כך טוב בעובי של גרביונים, אבל למה להיות קטנוניים.

ציונו של האדמו"ר הוא מאוזוליאום ענק. קברו עטוף בנייר כסף ועליו עשרות נרות נשמה. כבר פשט המנהג שאדמו"רים דואגים שאחרי מותם מישהו יבנה להם היכל קבורה מפואר, מקדש-מעט, שינחיל את זכרם בעולם וישמש לחסידים אתר עלייה לרגל. זה לא הטריד אותי. באמריקה יש נדל"ן בשפע. קראתי פרק תהילים על קברו והדלקתי נר נשמה. אבל שום דבר לא הכין אותי לדבר הבא.

צעדנו בשביל במרכז בית העלמין. "פה אפילו המתים נקברים בהפרדה", מלמל המארח. "מה?" שאלתי, לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה. ואז הסתכלתי סביבי, וראיתי שמימין חרוטים על המצבות שמות של גברים בלבד, ומשמאל חרוטים רק שמות נשים. וואו! גברים קבורים בצד אחד של בית העלמין, נשים קבורות בצד השני. נבעתתי, זה לא נתפס! פעם ראשונה בחיי שראיתי הקפדה בין המינים אפילו במיתתם. איש לא נקבר ליד אשתו. במאה ה-15 פרח ז'אנר אמנותי שנקרא "ריקוד המוות", שבו צוירו שלדים או גופות מרקדים ומנגנים בכינור. אולי מזה הם חששו? אולי מאיזה ערבוב חלילה שיתרחש בתחיית המתים?

אז היה נעים להכיר: מנהיג הכת החשוכה הזאת, שכולאת את חסידיה בסוג של עיירת מקלט נבערת ומוגפת ומנותקת, מכנה את המתנחלים "מטורפים ורוצחים". אנחנו פה המטורפים, ברור. איזו יהדות בדיוק הוא מתיימר לייצג? זאת שמטיפה לשנאה ולפלגנות בין יהודי ארץ ישראל? זאת שחסידיה נפגשו בשנת 2006 עם אחמדינג'אד? זאת שהקצינה והסלימה ועיוותה את התורה כולה? ועוד לא הזכרנו את העובדה, שלא רק שהאדמו"ר הראשון מסאטמר נטש את חסידיו לפני מותם בשואה – ואף הורה להם להישאר במקומם – הוא הסתייע לשם כך בקסטנר הציוני. כן כן, מייסד החסידות הפנאטית ניצל בזכות הציונים. זה לא הפריע לו, אגב, לפרסם כעבור 17 שנה ספר בשם "ויואל משה", פלסתר שטנה נגד כל יהודי שהעז לחלום על מדינה וקיבוץ גלויות, שמשמש עד היום כתנ"ך של הפלגים הקנאים שונאי מדינת ישראל והציונות.

קריית יואל מחזיקה בעוד שיא מפוקפק. היא הרשות המקומית הענייה ביותר בארצות הברית: כ-70% מתושביה נמצאים מתחת לקו העוני. לא שמורה אינדיאנית מרוחקת או רובע עירוני מוזנח באוהיו – בירת סאטמר, היא ולא אחרת, צועדת בראש רשימת העוני בארה"ב. אבל זהו פרט שולי; האסון הגדול של החסידות הזאת הוא העובדה שמנהיגה היוקד והרושף עומד בעיירה הביזיונית שלו, העלובה והאפלה, כולו אומר גלות, ומסית בקנאות עיוורת נגד מדינה שלמה, נגד עם שלם, תוך שהוא מעניק רוח גבית לאויבי ישראל. בעזות שאין לה גבול,הוא מטיף נגד מפעל ההתיישבות, מתפאר במוסדות החינוך שבנה על אדמת ארה"ב, ומגדף את החרדים שמשתפים פעולה עם מוסדות המדינה.

אז שלום ולא להתראות, כת סאטמר; תסתגרו לכם בשקט ב"קריית יואל", אנחנו נמשיך לבנות את מדינת ישראל.

תמונות מקריית יואל: שלטי הצניעות; בית השחיטה; מאפיית המצות; בית העלמין; רכב הצלה; כולל; משאית גניזה; סופרמרקט; עוף מקומי. תצלום האוויר נלקח מגוגל תמונות.

בין ברוך גולדשטיין לעלי דוואבשה – כך התבגרנו

כשברוך גולדשטיין ביצע את הטבח במערת המכפלה הייתי בן תשע וחצי. אני נושא עמי מאז זיכרון אחד חזק: בבוקר למחרת אותו פורים, נכנס לכיתה אחד המורים בבית הספר, חייך מבעד לזקן, והפטיר בקריצה 'ברוך שפטרנו'. אחר כך טרח להסביר: 'ברוך' – גולדשטיין, 'שפטרנו' – מהערבים; משל היה מדובר באיזה מעשה קונדס שעשה ליצן מקריית ארבע לכבוד פורים.

לא ברוך ולא גבר. רוצח

גולדשטיין נתפס, בעיני רבים, כגיבור לאומי, כצדיק, כברוך הגבר. אלפים תמכו במעשיו. חיברו לכבודו שירי הלל. גם ​מנהיגי המגזר הדתי לא עשו ברובם מאמץ כביר להסיר את הכתם הזה. נכון שכמעט כולם הביעו הסתייגות מהמעשה, אבל ​באופן כללי התגובות מימין היו מעורבות. אפילו הרב אבינר, בדרך-כלל ממלכתי, כינה לימים את גולדשטיין "קדוש" ו"צדיק".

אל תטעו, הטבח במערת המכפלה היה קומבינציה נדירה של חילול אידיאלים: גולדשטיין רצח 29 מוסלמים חפים מפשע בשעת תפילתם, כשהוא לבוש במדי קצין צה"ל, באמצע שמחת חג הפורים, במקום סופר-קדוש ליהודים וגם למוסלמים, בערב הרמדאן. כל זה, תוך התאבדות מתוכננת ומכוונת, כשהוא אף משאיר צוואה בה נכתב "תהא מיתתי כפרה על כל החטאים והעוונות שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך". לא ניתן לחשוב על מעשה שיכול לחלל כל כך הרבה ערכים – דתיים, לאומיים, אנושיים, מוסריים – ברגע אחד. ולמרות כל זאת, למרבה הצער, הוא עדיין ברוך הגבר.

הרצח של התינוק עלי דוואבשה שוב כיוון את הזרקור על הציונות הדתית. הפעם התגובה הייתה אחרת. מכל קצות המגזר הביעו זעזוע ושאט נפש, ותמיכה ברצח קנתה שביתה רק בשולי השוליים של החברה הדתית. ברדיו, בבתי הכנסת, באינטרנט, בעלוני השבת הזכירו לנו – "לא תרצח", כאילו רצחנות היא עניין שבשגרה בציונות הדתית. השינוי בתפיסה היה ברור וחד. רצח חפים מפשע הוא נבזה ומאוס, לא משנה מי התוקף ומי הקורבן.

אין חולק שהטבח במערת המכפלה לא פחות מזעזע, בכל פרמטר, מהרצח של עלי דוואבשה. אלא שגולדשטיין, גם אם בחצי פה, צרוב תודעתית כסוג של גיבור, רוצחי דוואבשה, ככל שיימצאו, ייחקקו כחבורת פוחזים עלובה. הלגיטימציה לפגיעה מכוונת בערבים ירדה פלאים. זה מוכיח שהתבגרנו. שלמרות המציאות המורכבת בה אנו חיים, מציאות של טרור כמעט יומיומי, לא התעוורו עינינו לגבולות המותר והאסור במסגרת המאבק על ארץ ישראל.

הציונות הדתית מתיימרת לשאת על כתפיה אחריות לאומית כבדה. אם כן, טוב עושים מנהיגיה שמשרטטים לאט ובזהירות את גבולות הגזרה שלה: מגדירים את האידיאלים של המגזר, ומואסים באמת ובתוקף במי שמשחית דרכו בשם אותם אידיאלים.

מניע טהור, לא פחות. דברים לזכר גולדשטיין

זכרונות מגוש קטיף | עשר שנים אחרי

הטירוף של השבועיים האחרונים השכיח מאיתנו: כבר עשור להתנתקות.
זה הזמן לפתוח פצעים ישנים.

▫ ▪ ▫

לפני עשר שנים הייתי חייל בצה"ל. חודש לפני ההתנתקות ירדה החטיבה שלי לסיור בגוש קטיף. הלכנו לראות את הים, את המתיישבים, את החופים של רצועת עזה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שם. כשכולם חזרו הבייתה באוטובוסים, אני החלטתי להישאר. הרגשתי שלא מיציתי, שהביקור הקצר לא הספיק לי. מאז אותו יום, במשך חודש, נכנסתי ויצאתי מרצועת עזה שש פעמים. נשארתי שם עד הסוף. רציתי לראות את המקומות בו פיכו חיים, בו נרקמו חיים – רגע לפני שהגוש נופל בריסוק איברים.

ניצלתי את כל ימי הרגילה והגימלים שיש בצה"ל ומה לא, כדי להרוויח עוד כמה שעות וימים בגוש. ירדתי לרחוץ בים התכול של שירת הים, ישנתי עם מילואימניקים בכפר דרום, נפגשתי עם מתיישבים מנווה דקלים ומגני טל. ישבתי ימים ארוכים בגוש קטיף – לא בהמתנה עצבנית לגזר הדין, כפי שרבים עשו, אלא מתוך שאיפה לטעום כמה שיותר את טעם המקום. צילמתי ותיעדתי בכתב. עבר עליי חודש מטורף. חודש מטלטל ומעצב ומחשל. חודש שרק עכשיו, עשר שנים אחרי, אני מרגיש שהוקל לי ושמותר כבר לספר עליו.

▫ ▪ ▫

תכנית ההתנתקות הביאה עליי מבול של דילמות. ניסיתי לגעת בכולן, כדי שבאמת אוכל להבין ולחוש לעומק את רוח המקום. הייתי נכנס לגוש, שהיה כבר שטח צבאי סגור, עם מדים ובלי כיפה, ואחרי שעברתי את המחסום עליתי על מכנסי שורטס וסנדלים. עמדתי ליד הגדר של תל קטיפא, מרחק נגיעה מהבתים של עזה. ראיתי מעבר לגדר פלסטינים רוחצים בים עם ילדיהם, כמה עשרות מטרים מהישראלים שמשחקים מטקות על החוף. מילואימניק יושב במגדל, ותחתיו חייל סדיר בבודקה הלוהט, משתעשע עם ילדים עטויי פאות. ישנתי עם חיילים במאהלי נחל אשכול. הסתננתי לתוך הגרעין הקשה של השב"חים – שהיו בחזית המאבק – שהעניקו לי ערכה לפינצ'ור רכבים. הקשבתי לרב אבינר אומר "היה לא תהיה", לרב חנן פורת שהתחנן בפני חיילים לסרב פקודה ולרב מוטי אלון שלא חדל מלומר: "מנסים אותנו, נתגבר". פעם הייתי עם החיילים ופעם עם המתיישבים, לובש ופושט את המדים לפי הצורך.

היום בו פינו את בית הכנסת בנווה-דקלים, היה היום הקשה בחיי. לילה לפני, העדפתי שלא לישון עם החיילים, ומצאתי לי חלקה קטנה על הדשא מחוץ לבית-הכנסת, שם דיברתי עם אנשים עצובים. נערים ונערות בני 14 הסתובבו שם, תוהים ובוהים, גיבורים ליום אחד, מחפשים קצת אקשן בתוך החושך שפקד אותם. היה קור לא טיפוסי באותו לילה של אוגוסט, ואני שמעתי לחשושים על פינוי חטוף בשש בבוקר. בחמש וקצת השמש כבר זרחה בשמיים, והמארגנים-מטעם-עצמם – עם מגאפון וחולצות כתומות – הודיעו על דחיית הפינוי בכמה שעות. התחילו לרוץ ספקולציות מתי יפנו את בית הכנסת ואיך נערכים לקראתו. בשבע בבוקר רצה שמועה שהפינוי בוטל. מישהו חמד לצון ושלח הודעות סמס פיקטיביות. כמה צדיקות עם ספרי תהילים היו בטוחות שהתפילות התקבלו. הן בכו וצחקו, ושוב בכו כשנודע להן שהפינוי ייצא לפועל בעוד כמה שעות.

בינתיים החלו לנוע לגיונות של מג"ב וצה"ל, ונעמדו בשורות ארוכות שלמראית-עין נראו כמו הצבא האנגלי המסודר ב"לב אמיץ". שורות שורות של אלפי חיילים ושוטרים צועדים על המדשאות המטופחות של נווה דקלים. טבעות של עיתונאים מקיפים את בכירי המשטרה והצבא, שהרגישו לרגע כמו שחקני קולנוע על השטיח האדום. מירי רגב, במדי ב', ניהלה את כל מערך הדוברות כמו תכנית ריאליטי. מישהו זרק לה על הראש פחית שימורים. במקום לשים קצת קרח היא רצה למצלמות של רשות השידור ודיווחה שהמתנחלים משתוללים.

הכוחות הקיפו את בית הכנסת, גידרו את מה שצריך, קראו במגאפון לכל המתבצרים להתפנות והחלו ליישם את מה שתרגלו חודשיים מראש. מאות חיילים וחיילות עמדו בשמש הקופחת דקות ארוכות, כשבינתיים נעשו כל מיני מאמצי תיווך של הרגע האחרון כדי למנוע פינוי בכוח. שירת הנערות המפורסמת ביקעה רקיעים: "ה' שִׁמְעָה תְפִלָּתִי, וְשַׁוְעָתִי, אֵלֶיךָ תָבוֹא, אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, בְּיוֹם צַר לִי". שוב ושוב. תחינה עוצמתית, נשית, שבורת-נפש, שכמוה לא שמעתי מעולם. הלב שלי נשרף. ובתוך כל הזיעה, הבלגאן, הלחות, האנשים והצעקות, יצא מבית הכנסת איזה פסיכופת עם דגל ישראל ומצת, והחל קורע ושורף אותו לעיני הצבא ומפקדיו. החיילים – מעולפים מהחום, מאולפים מדי מכדי למחות – הביטו בו באדישות, ומנגד הצלמים ששיוועו לקצת עניין קפצו על המציאה. אני, שהתבוננתי מהצד, לבוש מדים, זינקתי וחטפתי לו את הדגל הקרוע. עם כל הכאב, יש גבול: דגל ישראל לא קורעים, לא שורפים, כי הדגל לא משתתף בבחירות ולא מזוהה עם שום מפלגה או תכנית מדינית. התמונות שודרו בטלוויזיה. שידורן עשה לי נזק מאוחר יותר.

המשא-ומתן עם הרבנים כשל, פינוי בית הכנסת החל. בשנייה שניתן האות החלו לזרום פנימה נחילים של חיילים וחיילות. השתחלתי עם קבוצת החיילים הראשונה, ומצאתי מקום ליד הבימה. חבר שלי מהתיכון עמד בפינה אך לא הסתכלתי לו בעיניים. בתוך דקה וחצי כבר נשמעה מהומת אלוהים בתוך בית הכנסת. החזקתי בידי מצלמת וידאו ותיעדתי את העקירה, ובעיקר שוטרים שהרביצו בלי סיבה. המפונים הגיבו בצרחות ודחיפות, אבל לא באלימות. המסר היה ברור: הגוש לא יימסר לכם על מגש של כסף. אנחנו ניאבק, בהתנגדות פסיבית עיקשת, גם אם למראית עין בלבד, ולוּ בשל החובה שלנו למחות על פינוי חבלי ארץ ישראל.

שמונה שעות אחר-כך הכל כבר היה גמור, בית הכנסת התרוקן מאנשיו, הזיעה נשטפה בטל קריר, השקט תקף את הכל. כמה חיילים התפרקו ליד ארון הקודש, מסתגרים בכאבם. הרב חנן פורת ז"ל, מיוזע ומפורק, הסתובב בחוץ כמו חיה פצועה. אני לקחתי טרמפ לבאר-שבע ובדרך בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. הרגשתי שאין לי אוויר, שהנשימה נעתקת, שגוש ענק חוסם לי את הגרון. אמוציות של חודש שלם התפרצו ממני ברגע אחד. עצרתי לקנות פלאפל חצי-שרוף בפיצוציה מקומית, כולם התרכזו שם בטלוויזיה ששידרה את אירועי היום. הייתי כל כך חנוק שהפלאפל לא נכנס, בקושי רבע מנה עברה לי. ואז הופיע על מסך הטלוויזיה ראש הממשלה, אריאל שרון, שנראה נהדר. ערוץ 2 שידרו את נאומו מכנס הרצליה, הכנס בו הודיע על תכניתו לפנות את גוש קטיף. "שימו לב איך אריק זורח מתמיד" הדגיש אמנון אברמוביץ', ובאמת שמתי לב שאריק היה מבריק כל כך. מקולח, מגוהץ, ומגולח, החליפה ישבה עליו בול. המאפרת שמה עליו טונה מייק-אפ, והעפעפיים שלו התרוממו אל על. הייתה לו עניבה בצבע סגול, העיניים שלו ברקו כמו חתן ביום חתונתו. פתאום ראיתי רוח של אנרגיה נכנסת בתוך הבן-אדם. הייתה לי צמרמורת.

משם, וידאו מהכנסת, שרון עומד על הבימה באחד מנאומיו לקראת ההצבעה על ההתנתקות, המליאה מלאה מפה לפה. "אני משוכנע בעמקי לבי ובמיטב הכרתי", הכריז, "כי ההתנתקות הזאת תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומנו ותזכה בברכתם והוקרתם של קרובים ורחוקים, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינים ושאר שכנינו". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

הטלוויזיה עברה לשידור ישיר מבית ראש הממשלה. אריק יושב על כסא עור בלשכתו המהודרת, דגל ישראל לאחוריו, ופוצח בנאומו המפורסם בו הוא אומר, באלו המילים: "אנו עולים על דרך חדשה, שיש בה אור של תקווה לכולנו". כשראיתי את אריק זחוח, מבהיק וקורן – כמעט מאושר – בכיתי עוד יותר. אריק מדבר על אור ועל תקווה כשחבל ארץ שלם נקרע מאיתנו. מנהיג אמיתי היה צריך, קודם כל, לכרוע ברך ולבקש סליחה. תחילה בפני המתיישבים שהוא במו ידיו דחף להתיישב שם, ואחר כך בפני אזרחי ישראל. שרון ידע שההתנתקות מטילה סימני שאלה כבדים על היכולת שלנו להגן על עצמנו. הוא ידע שפניהם של הפלסטינים למלחמה ולא לשלום. שההתנתקות תעניק רוח גבית לטרור. הוא זרע תקוות שווא כדי להצדיק את פינוי הגוש. כשבגין, להבדיל, פינה את סיני תמורת שלום אמת הוא התייסר עד יומו האחרון. כשאריק פינה את הגוש, ללא כל הסדר, תוך שהוא מפקיר את גורל תושבי הדרום, הוא עשה זאת בלי שמץ של נקיפות מצפון. זה מה שהורג אותי, עד היום.

ההתנתקות השאירה לנו טעם רע. בציניות מחרידה, שוּוקה העקירה כאיזה רילוקיישן – עוד מונח מכובס של אנשים שממילא מתים לעוף מהמדינה – ולא כצעד מוטל בספק שנעשה בחוסר אחריות משווע. התקשורת הצליחה להשניא את המתנחלים, והפכה אותם למכשול היחיד לשלום (כאילו שלפני מלחמת ששת הימים היה פה שלום משגשג). השלטון דרס את מתנגדיו. הפלסטינים קיבלו מאיתנו מתנה שלא היו ראויים לה, חבל ארץ משגשג ופורח, והשיבו לנו בדם וטרור. יישובים מפוארים נפחו את נשמתם בחרחורים מחרידים. האזור כולו נהפך לקן של טרור. נותרנו בלי שלום, בלי ביטחון, בלי אחדות ובלי אדמה.

▫ ▪ ▫

הזמן כבר עשה את שלו, ואני את שלי. אך הלב, הלב טרם נרפא.

~~~~~~

[בתמונות: צילומים מיישובי גוש קטיף, מכפר מימון, מנחל אשכול, מהפינוי - ולאחריו. חלק מהתמונות נדגמו מסרט וידאו].

אנדרדוס | דתיים לאומים מצחיקים, יש דבר כזה

טוב, מי שלא ראה את הקליפ האחרון של אנדרדוס, "סנדלים", לא ראה קליפ ביינישי כה מוצלח מימיו.

ועוד מילה: אין לי ספק שבמימד הזמן, במלוא הרצינות, אנדרדוס יירשמו כאלה שסימנו את המהפכה האמיתית בהומור הפנים-מגזרי: מבדיחות עבשות על שוויגעריות ודג מלוח קיבלנו סרטונים מושקעים, קריאייטיביוּת, ירידה לדקויות וניתוח, באיזמל מנתחים קר, של הניואנסים, הקטנות והשוונצים של המגזר הדתי.

ומה שיפה, החבורה מלאת החן הזאת לא מתלכלכת: ההומור שלהם באשכרה זך ונקי. אל תקלו בכך ראש; בעידן שבו עולם הסטנד-אפ מלא במצחיקנים בשקל שעסוקים בעיקר בטינופים מחדר המיטות, בנפיחות, בחיקויים של יונה גוססת ובלעג שיטתי על מסכני העולם – אנדרדוס מביאים לנו הומור שנון וקליל, מדויק וחף מגסויות. הם מצליחים להצחיק למרות המסגרת הדתית הקשוחה שמכתיבה כללים נוקשים של מותר ואסור. והם עושים זאת כמו לוליין על חבל דק, נוגעים בעניינים המגזריים בגבול הטעם הטוב, משדרים על התדר הדתי-לאומי עם בדיחות מדויקות ומושחזות, מאלתרים במקומות הנכונים ויורים את הפאנצ'ים בזמן. נכון, מי שלא בקי בנבכי המגזר ירגיש כמו חוצן מול רביעיית אנדרדוס. אבל זה מה שכיף, תודו; אין יותר מצחיק מבדיחות פנימיות.

בעוד כמה שנים, אנדרדוס יהיו הגשש החיוור של הציבור הדתי. כמו הגששים, שהצליחו בשעתו לפרק את הישראליוּת לגורמים ולצחוק עליה במינון ובטעם הנכון, כך גם אנדרדוס: באמצעות עשרות קליפים, מטבעות לשון, שירים ודמויות הם הפכו לביטוי המייצג של הדתיים הלאומיים. הארבעה הללו חצו כבר מזמן את רף החלטורה – "הליצנים שעושים קונצים", כפי שאמר לי פעם ראש הישיבה – ואוטוטו נוגעים במקום שיעמיד אותם בשורה אחת עם גדולי הסטנדאפיסטים שהיו פה. או במקום הריאלי ברשימת הבית היהודי. הכל יכול להיות.

סיפור על עתיפלונית שיפלונית ובגפלונית

או: מחיר העצלנות – איך בית המשפט פגע בפרטיותם של ילדים?
או: למה צריך להיזהר כשעושים ב-וורד 'החלף הכל'?

▫ ▪ ▫

שמעו קטע אדיר שאני מוכרח לשתף: ידידי שלמה שובי האיר את עיניי בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה נצרת עילית​. שמות הצדדים אמורים להיות חסויים. הבן הגדול כונה: "פלוני", הבן השני כונה "אלמוני" והבת - "פלונית". למרות פלוניותם, אחרי קריאה קצרה ידעתי את שמות כולם.

איך זה קרה?

עברו על התמונות. נסו להבין בעצמכם. אם לא הצלחתם - המשיכו לקרוא.

פסק דין שניתן בדלתיים סגורות מתפרסם ללא שמות הצדדים. בית המשפט מוחק את השמות המקוריים וכותב במקומם: "פלוני" ו"פלונית". הפקידה כנראה התעצלה באותו יום לעבור על כל השמות, ופשוט עשתה 'חיפוש' ולאחריו 'החלף הכל'.

בלי לשים לב, נולדו בפסק הדין מילים מוזרות כמו "עתיפלונית", "שיפלונית", "אמיפלונית" ו"הפלונית גורל". המילים הללו עוררו את חשדנו, ובמעין שעשועון קצר של השלמת מילים גילינו שלילדה קוראים 'רוּת'.

מה קרה? הפקידה עשתה 'החלף הכל' לכל הפעמים בהם מופיעה המילה 'רות' למילה 'פלונית', וכך יצא ש: "עתיפלונית" = עתירות, "שיפלונית" = שירות, "אמיפלונית" = אמירות ו"הפלונית גורל" = הרות גורל.

איך קוראים לילד פלוני? ובכן, גם זה לא היה קשה. פסק הדין מפנה למאמר של ד"ר "פלוני יגיל". ראיתם פעם חוקר ששמו הפרטי פלוני? בחיים לא. חיפוש קצר בגוגל מעלה שפלוני הוא דויד.



ומה עם אלמוני? בית המשפט כותב: "המותב (=ההרכב) הנוכחי הוא המותב הרביעי שאלמוני בעניינה של המשפחה". תודה באמת לבית המשפט שגילה לנו את זהותו של דן הקטן.

▫ ▪ ▫


ומי לכל הרוחות, מי ההורים האלה שקוראים לילדה שלהם שיפלונית?

כשרוצחים תינוק