מיאמי ביץ' - לטמון את הראש בחו"ל

בהתחלה חשבתי שזה מצחיק

עשינו כמה תמונות

ואז הרגשתי שאני נחנק. החול התחיל לחדור לי לאונה הימנית

והיה גם מי שחשב שזה יהיה קורע לבעוט לי קצת בראש

וצריך כמובן כובע נגד השמש

ולסיום - טקס חלוקת כאפות

סיפור עייף ממיאמי ביץ' וקצת על ישראלים

מיאמי ביץ' היא יופי של עיר. קחו את אילת, תוסיפו לה קצת לחות, תיירים, יאכטות, כסף, ישראלים, המון המון ואף יותר מדי ישראלים, ותצא לכם מיאמי ביץ'. זה מחזה ביעותים שהוציא אותי לגמרי מהאדישות – רק עכשיו אני מבין לאן נעלמו כל הישראלים מבאר שבע, לקחו הכל ובאו לגור במיאמי: עם הילדים, הקרוקס, הפאג'רו, האישה, השיפודים, מכנסי השני-שליש המוכתמים, החמוצים, הרעש, ברוך מקבץ נדחי עמו ישראל. תאמינו או לא, אבל כשבאנו רעבים לאיזה מסעדה, שאלה אותנו, בעברית כמובן, איזו מיטל אחת: "לשבת או לקחת?". תעמיסי לנו יפה יפה בצלחת, אמרנו בטבעיות, והיא ענתה שבבת-ים – סליחה, מיאמי – יודעים לפנק כמו שצריך. זוהי, רבותיי, מיאמי ביץ'.

בדרך למיאמי היה לנו אירוע נפלא. טסנו מבוסטון, ומאחורי ידידי קצובר ישבה אמא ישראלית עם שלושת ילדיה הצעקניים: עידן, שירן ואלירן. טיסה בארה"ב היא אירוע סולידי ושגרתי בדרך-כלל, בעיקר כשאין על המטוס ישראלים. אבל כשעידן מחליט להרביץ לשירן, ושירן יורקת על עידן בחזרה – אמריקה או לא אמריקה – המטוס כולו נראה כמו טיול מנגלים לגליל ביום העצמאות.

"עידן, אנחנו יורדים מהמטוס, וו'אלק אבא מפרק אותך", אמרה האמא כשברקע קרבות הטריטוריה השגרתיות.
והיא המשיכה: "יקרע אותך, אבא, יוריד לך את הראש, פעם אחרונה שאני יוצאת איתך מהבית", "אני אומרת לטייס שיוריד אותך פה, עידן, לא רוצה לשמוע ממך עוד מילה".
ועידן מפרק את הצלעות לאחותו הבוכייה, שירן, והאמא בעצבים "בחייאת עידן, עזוב אותה, מה אתה חונק אותה? השתגעת?"
"וו'אלק עידן, אבא מחזיר אותך לעפולה מחר, אתה שומע אותי?! נבלה. מחר אתה חוזר לעפולה עם אבא!"
והאמא מסכמת, כנועה תשושה ומצווחת: "סיוט לצאת איתכם מהבית. הרגתם אותי. בהמות".
הישראלים הקטנים, למרות שלא ראו את ישראל מימיהם, בלעו הכל: את האוכל שהבריחו למטוס, את התוספות, את הדיילות, את הנוסעים, את הסכו"ם ובעיקר אחד השני, אבל הכל ברוח טובה – מה שגרם לי להתגעגע עוד יותר לסאחבקייה הישראלית. ולהבדיל: יש לי איזה מאתיים שכנים בבניין, עזבו שאין לי מושג מה השם של אחד מהם, אפילו במעלית הם לא עולים איתי.

אוירת הנופש משתלטת עלינו מהר מאד שם במיאמי, אלא שבמיקום הכי מרכזי בעיר – שנראה הכי פחות מתאים בעולם להקים אנדרטה כזו – נגלה משום מקום מראה מסמר שיער: אנדרטת ענק של "יד" הבוקעת מן הקרקע ומתנשאת לגובה 13 מטר, עליה נאחזות דמויות המבקשות להימלט מגורלן. האנדרטה היא חלק מאתר ההנצחה לזכר קרבנות השואה שהקימה ד"ר הלן פייגין,יהודיה היסטוריונית, שגייסה קבוצה של ניצולי שואה אמידים מקומיים למימון ההקמה. הקשר בין היהודים למיאמי מעולם לא נראה לנו מוחשי כל כך.

The Sculpture of Love and Anguish

הדיסוננס בין מיאמי ביץ' לשואה בולט מכל עבר – אבל הנשמה היהודית צעקה לנו שאנחנו צריכים לבקר שם. נכנסים למקום, ובתוך כל השמש והזיעה והבלגאן, משתררת עלינו לפתע אוירה כבדה, תחושת מועקה שצובעת לנו את הלב באפור.

סביב האנדרטה - נגלים לנו פסלי ילדים, זועקים, מתחננים, שרועים על הרצפה.

דופקים על החלון בכניסה, שני פנסיונרים מתעוררים מתרדמת החורף שלהם, מסבירים לנו פנים. "מי אתם?", "אנחנו מישראל, מה זה המקום הזה?", "בואו כנסו". וכך, מוּבלים בידי פנסיונר באמצע מיאמי ביץ', מצאנו את עצמנו באולם חשוך ואפל, שטיחים חומים על הקירות וריח חזק של תחב. בחיי, המקום הזה לא נפתח מאז שקולומבוס גילה את אמריקה ושלומי אפללו גילה את מיאמי.

הוא אמר לנו שיש כאן סרט שמסביר על האתר וכמה טוב שבאנו. הסבא לחץ על פליי, הסרט התחיל, "תקראו לי כשיסתיים", ויצא. אני וקצובר, באולם חשוך במיאמי ביץ', לבד, רואים סרט על שואה. בואו נאמר שמראות עדינים לא ראינו שם, אני מסתכל על קצובר, הוא מסתכל עליי במבט של "איזה הזוי", ושנינו נשפכים שם על הספסלים.

כמה שעות אחורה, 5 בבוקר. אנחנו מתעוררים כעבור שלוש שעות שינה כדי להחזיר איזה אוטו ליהודי-פרואני חביב שהשאיל לנו אותו בתמורה לנחמדותינו. לא חתיכת סיפור, אלמלא היינו שנינו שפוכים כבר לגמרי, מחפשים לגרד בכוח כמה שעות שינה כמו שני הומלסים על ספסל בבת-ים. סחוטים מעייפות, מפהקים במשך רוב שעות היממה. ובמצב צבירה הזה הפילו עלינו סרט שואה, מזג אוויר אידאלי וכיסאות מרופדים מדי. אז נרדמנו כמו מלאכי השרת, כמו תינוקות אחרי הגרעפס של האוכל, מנקרים בלי סוף כמו שני עכברי מעבדה מסוממים – מתעפצים ומתפגרים לאיטנו מול סרט בשחור-לבן. איזה עייפות תפסה אותנו שם, לא תאמינו לגמרי, וכשהתעוררנו, לא רק שנגמר הסרט אלא שכבר סגרו את האתר ונותרנו שם לבד. יצאנו החוצה, ברחנו, עד לפעם הבאה שנגיע למיאמי ונפקוד מחדש את האתר.

לפני שאני משחרר אתכם, תגידו לי, מה הסיכוי שתפגשו בכל אמריקה הגדולה את אותו בן אדם פעמיים? הגלובליזציה נראית לי רעיון די מבורך, אבל הייתם מאמינים שיש צ'אנס שנפגוש את החבורה של עידן ושירן שוב? והאמא המצווחת? והתיקים והבלגאן והצעקות? ואכן, כנגד כל סיכוי תאורטי מצאנו את עצמנו בדרך חזרה עם עידן והחבורה, יושבים לידנו בספסל של המטוס. אם כבר הסתברות קלושה כזאת, עדיף היה לזכות בלוטו או משהו. ועידן, תעזוב כבר את אחותך, עידן!

היום בו הצ'ולנט הפך לחלבי

אני רוצה לשתף אתכם במעשייה דגולה מן השבת האחרונה, סיפור שלא יסופר בבית של מרוקאים.

הסיפור שלנו מתחיל ביום חמישי או רביעי. שבוע קר ורגיל במיוחד פה בניו-יורק, ואנשי הקהילה, שיחיו, אנשים חביבים ואדיבים בדרך כלל, מארגנים לנו עוד אירוח לשבת. כמה דקות אחר-כך קיבלנו בשורה מרגשת: ארוחת שבת היא חלבית, תתאפקו עם הסטייקים או ההמבורגר, צפו להפתעות. המארחים האמריקאים סוגרים הכל באי-מייל, הזמנות להלוויות מקבלים כאן באינטרנט, ובכלל החיים פה הם ג'ימייל אחד גדול. אבל לא התכנסנו כאן היום בשביל שיעור באנתרופולוגיה.

שבת בבוקר, את האידיליה של תפילת שחרית הפר ריח הצ'ולנט מלמטה. צ'ולנט למי שלא יודע, זה תערובת אקראית של כל מה שעולה על דעתכם – ובלבד שיהא בצבע חום. חומוס, תפוחי אדמה, הרבה שעועית, קצת בשר – בקיצור בלגאן אחד שלם שנראה כמו גרסה קולינרית לא מעודדת של מלט טרי, אם כי האפקט דומה: בשני המקרים החומר הופך ליציקה אחת גדולה. הקטע המופרך שזה בסוף יוצא טעים, אנשים מסתערים על הצ'ולנט כלאחר-יד, עד שמכל העיסה נשאר גל עצמות קניבלי משהו. גם אני, כאקט של יהודי טוב וגווע, טרפתי צ'ולנט על צלחות קלקר ומזלגות חד-פעמיים, נהנה מאווירת הגלות שמסביב – וידעתי, שגם בגלות, במרחק של קילומטרים מהבית, תמיד יהיו יהודים טובים שידעו על איזה צד של הלחם מרוח הגפילטע-פיש.

מקור לחגיגות הת'נקסגיבינג‎

רבים מתעסקים בימים אלה במציאת המקור לאכילת התרנגול המטופש במועד הקדוש של הת'נקסגיבינג.

מצאתי את המקור.

עד כאן בדיחות מצחיקות להיום.

מכתב לסבא וסבתא - מהנכד באמריקה

לסבא וסבתא הצדיקים שלי,

מזל טוב ליום נישואיכם העשרים ומשהו (אחרי זה מי כבר סופר?)

אני מבין שאני על דיבורית, ולכן לא ארחיב במילים. יש סיפורים שראוי שישמרו כמוסים, ובכלל אלה גם סיפורים של חבורת הישראלים במנהטן שאני חבר בה (כמו הסיפור על האשכנזי שחשב שאני מדבר אידיש, מי היה מאמין שמילה קטנה במרוקאית תגרום לו להפוך ללבן עוד יותר). ובכל זאת, אכתוב כמה מילים:

אין כמו שולחן שבת

לפני הכל, אני מצטער שאני לא יכול לשמוח יחד אתכם בשמחה הגדולה שלכם. שמעתי שכמה דודות התקשרו לג'ורג'יו ארמני שיתפור להן חליפה כשמקביל הן מבשלות עשרה סירים ו-18 סוגי סלטים. כל הבאסה כאן באמריקה: במקום עוף ממולא ומרק חְרִירַה, אני נתקע פה עם אספרגוס וגפילטע פיש. במקום לשמוע דברי תורה מסבא מנחם, אני שומע על תוצאות בייסבול ועל מניות בבורסה.

אני כותב מכתב זה בשם אומה שלמה, אמריקה הגדולה, אומה שלא יודעת מה זה אוכל של סבתא, אומה שלא טעמה מעולם ספינג' או מופלטה, אומה שחיה בתוך עצמה והסבים והסבתות שלהם הם סתם זקנים שמבזבזים את החיים על בינגו כל היום. ברידג' במקום ספינג', חתולים במקום נכדים.

אמנם אין לי עדיין חמישה עשורים של נישואים ואמנם אני חי כעת בסביבה של אמריקאים שבגיל שלכם חושבים על הילד הראשון, אבל כמה דברים בהקשר לזמן כבר הבנתי. הזמן הוא לא קבוע, הוא זז בקצב אחר במקומות שונים לאנשים שונים.

אצלכם סבא וסבתא, הזמן לא זז לאט, הוא זז אחורה. בכל פעם שאני בא אליכם לטבריה אני מרגיש כאילו בשיכון ד' הכל זז וחולף ועובר – ורק בבלוק אלף ומשהו יש זוג שהרעננות והחיוּת והשמחה וההקרבה לא חולפים מהם לעולם. כל האנשים בספסל ליד המכולת של מוטי מתחלפים, ורק סבא – ברוך השם, חזק וצעיר ובריא – נשאר שם כדי להגיד שלום לנכדים בשבת. אשריה של סבתא, כבר חמישים שנה שהיא רק מתרוצצת וטורחת, לא נס ליחה ולא כהתה עינה. אפשר להיות בטוחים, חמישים זה רק תחילת הדרך, רק אחרי 50 שנה אפשר להתחיל להבין מה זה אהבה. בכל יום יהיו בעינכם כחדשים, גם אחרי כל כך הרבה זמן.

אני אספר לכם סיפור. לפני השליחות הייתי בטיול בצפון. משהו בלב אמר לי שהבטן שלי רעבה. בלי להסס עליתי לסבתא עם עוד חבר, בלי הודעה של שבועיים מראש או הזמנה באימייל כמו שעושים באמריקה, סתם ככה הגעתי לסבתא פתאום. אני לא צריך להרחיב, אבל תדעו שאחרי רבע שעה עמדו שתי צלחות גדושות מכל טוב, עם זיתים וחמוצים והמון אהבה. אם עליי היו נופלות שתי קיבות מקרקרות הייתי מקסימום מוציא להן נמלים מהארונות...

---

אני לא מכיר הרבה אנשים בעולם שדואגים רק לדבר אחד: לזולת. אנשים שכל חייהם מקריבים למשימה אחת – למען הכלל, למען המשפחה, למען עם ישראל. עוד לא ראיתי אצילות כמו שלכם, סבא וסבתא, שבכל שעה ובכל זמן ובכל מקום, תמיד אתם נושאים את עיניכם למקום אחד – למען הציבור. מציאות ללא אינטרסים, ללא נגיעה אישית – רק רצון טהור להיטיב עם העולם כולו. לפעמים אני חושב שאף פעם ראיתי אתכם עסוקים בעצמכם, וזה אפילו טיפה מוזר לפעמים איך הבעיות האישיות שלכם בטלות אל מול הצרכים של הכלל.

תודה רבה לכם סבא וסבתא שבניתם משפחה לתפארת, שלמה ואוהבת. אשריכם שהצמחתם ילדים לתפארת, איש איש ומעלותיו ותכונותיו.

תודה רבה לכם סבא וסבתא –
תמשיכו להיות חזקים ודואגים כמו שאתם.
אנחנו זקוקים לאהבה שלכם, עם ישראל זקוק לתפילות שלכם.


אני מתגעגע לכולכם, משפחה יקרה ומתוקה, תמשיכו להיות יפים ואוהבים,
תבואו אליי לאמריקה, יהיה בסדר, יש לנו במקרר קוקה קולה וחצי עגבניה.


האחיין, הנכד,
  אלירם רחמים זְרֵר בּוֹעוֹ.

טיול + שיט + כל מנהטן בשני דולר: לא בשמיים היא

חיפשנו הבוקר משהו לעשות בסאנדיי, יום שהוא מתנת האל לאמריקה כדי להוכיח סופית שאמריקאים מעדיפים לעבוד כדי לחיות ולא לחיות כדי לעבוד. מצאנו איזה מסלול בסטטן איילנד, אי דרומית למנהטן וחלק מניו-יורק סיטי.

חצינו את מנהטן, עלינו על ספינה, נסענו באוטובוס – והגענו עד לאי – וכל זה בזוג דולרים. לא מאמינים? שימו לב: משלמים שני דולר ועולים על הסאבוו'יי עד נמל ניו-יורק שנמצא בדרום העיר. משם, לוקחים מעבורת (ferry) שכלולה אף היא במסגרת השעתיים שמעניק הכרטיס לסאבוויי ובדרך יש אפילו בונוס: חולפים על פני פסל החירות. כשירדנו בסטטן איילנד חיכה שם אוטובוס. ניצלנו את 40 השניות שנותרו לנו לשימוש בכרטיס, אז גם האוטובוס היה סוג של חינם.

המעבורת לסטטן איילנד - רק שני דולר

ראשיתו הבלתי זוהרת של הסנטר הכפול

ברוך הבא, אמרתי לעצמי בבוקרו של יום עם תאורה חזקה מדי, נכנסת – לכל-השמנים-והרוחות – למועדון הסנטר הכפול. עדיין לא ממש חבר מועדון מן המניין, בינתיים רק מתחמם על הקווים. אבל בלי ספק, נכון לרגע זה יש שני דברים שמפריעים לי ממש: הסנטר. וההוא שצומח מאחוריו.

בהתחלה זה נראה כמו שקית עור שהתנפחה טיפונת. לא נורא, אוטוטו ייצא האוויר והיא קרוב לוודאי תתפנצ'ר. ואז השקיק הקטן מתפתח בהדרגה, תופח בשקט כמו עוגה לפני אפייה, מציץ מאחורי הזיפים, הופך בבטחה ואמונה לחלק אינטגרלי מהפרצוף שלנו. לא מרגישים בו, הוא ערמומי ומתוחכם, אבל הוא יודע בדיוק איפה אנחנו הכי שונאים אותו. אתה גם לא צריך להיות שמן מדי כדי שהוא יתפוס אותך, הוא פשוט בא. בצקי, רך כמו מרשמלו, רוטט, מושי כזה, כמו קרבולת רק הפוך, כמו שקנאי רק כמו שקנאי.

אז עד שימציאו לי פה באמריקה משאבת עשה-זאת-בעצמך לטיפול בסנטר מספר 2, נצטרך בעיקר להתמודד עם העובדה המצערת: ישות מדולדלת ונטולת שריר מתחילה לצמוח לי מתחת לפנים. הלו, מישהו שם בממשלה חייב לשים לזה סוף.

ק"ק דמנהטן. קווים לדמותה

דברים טובים קורים כשאתה בג'ט-לג. או לחילופין, דברים רעים קורים. מה שלא יהיה, הדברים שקורים נוטים להיות טובים או רעים במידה יתרה ממה שהיו יכולים להיות כשאתה פיכח. אז ככה, שכחתי להזכיר, הגענו לארה"ב וזהו אות חיים ראשון בהחלט משליחי ניו-יורק העייפים והתשושים.

נתחיל במטוס, כי כל ג'ט-לג טוב מתחיל במטוס עם הרבה אנשים שנרדמים לך על הכתפיים. אם תסתכלו פעם על כל האנשים הישנים במטוס תגלו שיש בערך 100 תנוחות אפשריות לישון על כסא, וזה לא כולל את אלה שנרדמים על הרצפה של המטוס, או על הדיילת, או בשירותים. ואחרי כל הנסיעה הקלילה הזאת שלקחה חצי יום, עוד טרטרו אותנו כל מיני פקידים שחשבו שהעוגיות של סבתא שלי זה פוטנציאל מובטח להקמת רשת לסחר בסמים.

מכאן אני הולך להתלהב; אין לכם מושג איזה טירוף זה לעבור מהשעמומון שלי בראשון לציון לטירוף הזה של ניו-יורק. כמו עוּבּר קטן שיצא לאוויר העולם כך אנחנו – משולהבים, מתבוננים, מהופנטים. כמו שתתנו לדג שחי באקווריום לצאת לטיול באוקיינוס השקט. כמו עיוור שהתפקח. כמו חירש שהתחיל לשמוע באמצע הופעה של נירוונה. כמו חילזון בפרארי. הכל כאן הרבה יותר מהיר, ואלוהים, כמה אנשים יש במקום הזה. לאן הם ממהרים שם, לעזאזל.

ניו יורק, אם אתם שואלים, זו לא בדיוק עיר. זה מקום שהוא ככל הנראה חלק מהפקה קולנועית ענקית של וודי אלן, שהמון אנשים משמשים בה ניצבים מבלי שהם יודעים על כך בכלל. ואנחנו רק פיסה קטנה ולא משמעותית בתוך רפרודוקציית הענק הזאת.

את פנינו קיבל גשם. אני יודע לכם שזה נשמע לכם הזוי כי במזרח התיכון בעיקר מזיעים בימים אלה, והגשם היחיד שיורד נמצא אצל רובכם בבתי השחי. אתם כמובן יודעים שאם בישראל היום חם אז גם מחר יהיה חם וחוזר חלילה – כך שבאופן כללי מאד חם לנו בישראל. אבל בניו-יורק יורד גשם גם בקיץ, ושום אמא פולניה לא מתרגשת מזה! פה לא מכירים את המשוואה גשם = חורף = קר. אפילו חם לפעמים וגם יורד גשם, בו זמנית! הללויה! מים מהשמיים באמצע הקיץ! רק בניו-יורק.

יש כאן מכוניות שאם תראו כאלה בסרטים תדעו שההפקה השקיעה. לימוזינות שהקצה שלהן נמצא בתחילת הרחוב, בניינים שהצנוע שבהם עושה אצבע משולשת לעזריאלי, חנויות שהקטנה שבהן נראית כמו שופרסל ביג, ואנשים שהנמוך שבהם הוא בגובה עמוד תאורה בבת-ים. כדי להפיק חשמל לעיר הזאת צריך תחנת-כח בגודל המזרח התיכון, כדי לקלוט מה זה הסאבוו'י צריך לדמיין את כל עפולה מתחת לאדמה.

ואנשים מוזרים. המון אנשים מוזרים, ללא הבדלי דת גזע ומין. כל כך הרבה אנשים ממקומות שונים, שאם יסתובב בניו-יורק חייזר בצבע ירוק עם קרניים, אף אחד לא יחשוב שהוא טיפוס שנוי במחלוקת.

הדירה שלנו אגב ממוקמת על שדרה מרכזית בצמוד לברודווי, כך שאתם מוזמנים כמובן לבקר.
המפגש החשוב הראשון שלנו עם הקהילה היה בבית הכנסת ע"ש המרא דאתרא, האדמו" ר הקדוש אברהם לינקולען סקוו'ר סינגוג. זה כמו שבישראל יקראו ל בית כנסת על שם גולדה. או לחילופין בית הכנסת הלבנוני ע"ש אהוד ברק. בכל מקרה, אמריקאים, לכו תבינו אותם.

מסעי גוליבר בדרך לויזה האמריקאית

להלן קורטוב מדרכי עמוסת החתחתים בדרך אל המנוחה ואל הנחלה – (ויזה ל)ארה"ב.

• אלקטרז זה אולי מקום פחות מבוצר מהקונסוליה בארה"ב. סבורני שהאנשים שתכננו את האבטחה שם ראו יותר מדי פעמים את אושן 11. הקונסוליה זה בעצם כלא אמריקני שבמקום נרקומנים ומחבלים החליטו לאכלס אותו בערבים, חרדים ושליחים למיניהם שמוכנים לעשות הכל כדי להיכנס לבית של הדוד מאמריקה. בכלאסוליה (כלא+קונסוליה) חיכה לי איזה בובי שחיפש יותר מדי צומי ושאל אותי אם אני חבר בארגון טרור, בעבר או בהווה. לא רציתי להתחכם אז ויתרתי לו הפעם. בסופו של דבר, טובה ויזה אחת בכיס מאלף דאחקות עם בובי.

Super Jew

אלי האנה. יותר מדי שמרים.

מסגרת חדשה

יום ירושל-מַיִם

"אז מי בקטע של מסע אופניים קטנטן מקרית ארבע לירושלים", כך התחילה הבדיחה שנגמרה בקוצר נשימה כבד, בשרירים תפוסים ובגשם שהיה משבית אפילו את הטיטאניק.

לפני חודש וחצי הודיעו לי על מסע אופניים מקרית ארבע לירושלים לזכרו של יצחק גואניש ז"ל. הודעתי שאני מצטרף, למרות שהדרך המועדפת עליי לנסוע באופניים זה לחבר להם מנוע, להחליף את הכסא בריפוד נוח ולקרוא לזה קטנוע. בתקופה הזאת של השירות הצבאי הסרעפת שלי מתורגלת בעיקר לריגושים נוסח "שוב ספגטי לארוחת צהריים", ופחות לשעשועי אקסטרים לילדים בני 16. ולמרות הכל, פתחתי בתכנית אימונים שכללה ארוחות שחיתות, רביצה בבתי קפה ותרגול שרירי הלסת. הקונספט המתוחכם לפיו חייב לעשות לשמור על כושר גופני מדי יום נראה לי בנאלי לגמרי למי שהפז"ם שלו מתקרב לשלוש שנים.

חובש, חמצן

הקילומטר הראשון הוא שעתם הגדולה של העצלנים. הם תמיד פותחים מהר, כדי לתת לעצמם פוֹר קטן לפני שהם מתחילים להתערפל במעלה הכביש. וכך, כשהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, דיוושתי לי ברבאק את הקילומטר הראשון עד שהחלו איתותים מהגוף שמבשרים על תהליך אל-חזור מסוכן שהאיברים לא מתורגלים בו. אגב, אומרים שכל שתתאמץ יותר כך הגוף יתרגל יותר. בולשיט. ככל שאתה מתאמץ יותר כך השרירים שלך נתפסים יותר והגוף שלך סובל יותר. למרות הכל, יש היגיון מאד מעניין במסעות הארוכים האלה. אתה מתחיל לדווש, חמש דקות ראשונות הלב והריאות שלך משתנקים לדעת, אתה מגלה סימני ייאוש ראשוניים שלא מוכרים לפסיכולוגיה המודרנית, ואז, אחרי סדרת ההתנשפויות התחלתית אתה מתחיל לאמץ את הרעיון שאפשר לנסוע יותר מקילומטר על אופניים ואפילו להמשיך לחיות אחרי זה. הטריק הבטוח ביותר הוא לחכות למצב שבו הגוף מכניס את עצמו לאוטומט ומשייט כמו סירת דייגים – לאט לאט אבל בטוח, הגוף מתנתק מהמוח ומחליט לבד מה הוא צריך לעשות.

אז כמה עשינו כבר?

אם אתה לא מסתובב עם קילומטראז' על האופניים, תמיד נראה לך שנסעת יותר ממה שעשית באמת. בקילומטר הרביעי אתה ממלמל משהו על עשרה קילומטר, ובקילומטר העשרים אתה רואה שלט: "ירושלים 43 קילומטר" ומבין שבינתיים דיוושת בערך עשירית מהדרך. בערך בשלב הזה, אחרי שעברתי את שערי הגיהנום, התחלתי להרהר לעצמי על תקלות אפשריות. תחושת חוסר וודאות מילאה את חלל מוחי. כל שריר כואב הפך בעיניי לתהליך הרסני של מבנה העצם. כל גירוד או עקצוץ מתחת לגרב נעשה פתאום לשטף דם מתפרץ. אלי הטוב, זמזמתי לעצמי, כנראה יש לי פנצ'ר באופניים, וגם הכיסא לא יציב, ולמה לעזאזל הכידון סוטה שמאלה? למה? למה כולם עוקפים אותי?

כשאתה מסתכל סביבך ורואה איזה 40 צלפים בכל מטר, ישנה נטייה לנחש שאתה בשטח עוין. בייחוד עם חמולות של כמה בני דודים עומדים בצידי הדרך עם מבט בעיניים שמתלבט בסוגיות הבאה: האם היהוד ויתרו על הממוגנים? כמה יהוד אפשר להרוג בצרור אחד קטן? – וכך, במקום לפגוש בלהקת פלמינקו שתפנק אותך בלימונדה קרה ותצעק לך "וו-הווווו", אני נתקל בשבטים מוסלמיים בוהים בצידי הדרך ומבין שכולנו נמצאים עמוק בשלב האל-חזור. לעצור בצד לא בא בחשבון, אלא אם כן מתחשק לי לומר לתוך קלטת "שחררו את לוחמי החופש מהחמאס". איפשהו בדרך בין כפר ערבי א' לכפר ערבי ב' המחשבות הסופניות על דום-לב תוך כדי רכיבה מתחלפות במחשבות סופניות על חייל שנחטף כשהוא על אופניים. כמה פתטי.

בסביבות החצי הגיע הרגע הגדול שלו חיכיתי. עצירת רענון בפונדק דרכים של חיילים בצומת הגוש, שהפך לפונדק-שעה עבור מתנחלים. כמה דודות עם מבטא אנגלוסקסי פיזרו שם פופקורן וסלט פירות חינם לכל דורש, וכולנו כמו אווזים מפוטמים טוחנים שזיפים כאילו אין עוד איזה 20 קילומטר לדווש. אני דוחף אותם זה אחר זה וחש בצרבת קלה שמחכה לי לקראת המשך הנסיעה.

אחרי עצירה באמצע השוונג כל הסרט מתחיל מחדש. אתה מרים בייאוש את ראשך לשמיים ומרגיש איך הסבל רק משכפל את עצמו. השזיף הופך לך בקיבה לחומצת עסיס רעילה, והמוח שלך מתעסק בחזיונות על אוכל ("8 סוגי סלטים, חצי קילו סטייק, לאפה חמה, יש למה לחכות"). אני מסתכל סביבי ורואה 200 זוגות אופניים משלבות הילוך ונוסעות כמו צ'יטה במדבר. אין ספק, המתנחלים יודעים להתאמץ, וכמו כל מתנחל הם עושים את זה באופן מתנחלי להפליא. ציציות מתנפנפות וכיפה עם 4 סיכות, או המין השני עם מכנסיים מתחת לחצאית וחולצת גבעות. אם היו מחליפים את החבר'ה מגולני במתנחלות שדיוושו שם בעליות, כנראה החמאס היה שוקל שנית אם לאיים עלינו בקסאמים.

אופניים המציאו בשביל הירידות. אחרי עלייה של 20 דקות במצב קטטוני, מתנשף בקולי קולות עם לשון שמגיעה עד הבלם הקדמי, ירידה תלולה הופכת לאקסטרים לוהט בנסיעה על אופניים. זאת הסיבה שאני טס אותן בלי ידיים במהירות של יגואר. האופניים מתפתלות ימינה ושמאלה, כולם לצידי נראים בהילוך פארקינג, משייט אל הלא-נודע עם אדרנלין מוקצן. אבל רק בשביל זה אני בא. בשביל העליות מספיק לי גם סובארו ג'אסטי.

ואז כשבא הגשם

תארו לכם שהייתי בא ושופך עליכם דלי של מים. ולא סתם דלי אחד אלא מיליוני דליים של מים, לקראת סופו של מסע אופניים, כשאתם מאבדים כל תחושה מהראש ומטה, חיגרים ופיסחים עם שרירים תפוסים, וכל זה באמצע היום. גשם זלעפות שאפילו נוח היה שוקל לבנות בשבילו תיבה חדשה. הכבישים הפכו לנהרות, הצמתים לאגמים, ארובות השמיים הורידו גשם לשלוש שנים. אנשים הסתכלו דרך הווישרים על קבוצת החוליגנים שהתאספו לרכיבה בתוך המבול הזה, התחילו לצפור מתוך ערפול או בלבול והיו בטוחים שהם באיזה סרט של יוסי סידר. מדובר בחוייה מוקצנת שהתחילה אחרי המנהרה השנייה של גוש עציון ונגמרה רק בזכות תושייתם של מתנחלים שרגילים שתוקפים אותם ממקומות בלתי צפויים.

בהחלטה אמיצה החליטו המארגנים לשחות עם הזרם למוסך ירושלמי בשם א.א. גלאס. מדובר במוסך שמתקן בעיקר שמשות, מה שרלוונטי במיוחד עבור החבר'ה שם בשטחים שמחליפים שמשות בקצב שבו הם מתדלקים (אבנים וכאלה). המחזה היה הזוי במיוחד: 400 איש ו-400 אופניים נמלטו לתוך מוסך באזור תעשייה. כל העסק הפך מאיזה בדיחה ילדותית במיוחד של המתנחלים מחברון לפקעת עצבים נוראה של זיעה, גשם ופקקים. זה השלב המסוכן ההוא שבו אנשים נטו לחשוב על עצמם כגיבורי תרבות והתחילו להרים ידיים אל-על ולנופף למכוניות לשלום, כאילו לסמן: אני אידיוט, אבל אני סיימתי מסע אופניים בתוך בריכת שחייה ירושלמית. וכאילו לא די בזה, אחרי שהגענו למוסך כמה טיפוסים התכנסו באמצע המוסך וצרחו "לירושלים עירך" לצד שירי יציע לבעל המוסך. כולם הסתובבו כחולמים, מנגבים משקפיים ומתקשים להאמין למחזה המופרך. כל אחד מחפש את החברים שלו בתוך ים אנשים רטובים ומזיעים.

אני יורד מהאופניים אחרי חמישים קילומטר ומבין שכוח המשיכה זה המצאה של בני אדם. הרגליים שלי עדיין מדוושות על הקרקע, מה שלאחרים נראה כמו שפשפת קשה במיוחד. "בקו הגמר הכל נראה פשוט יותר" אמרו פעם, כנראה קו הגמר היחיד נמצא מתחת לבלאטות.

צבא העורף והשירות האזרחי-לאומי | מכתב לרמטכ"ל רא"ל דני חלוץ

לכבוד:

   רב אלוף דני חלוץ

   ראש המטה הכללי

   באמצעות תיבת הפניות

צבא העורף והשירות האזרחי-לאומי

מדינת ישראל מחזיקה כיום במשאב נדיר שרק מדינות טוטאליטאריות יכולות להתפאר בו – לטוב ולרע – עשרות אלפי בני נוער המוכנים להקריב את מיטב ימיהם למען המולדת, בעלות אפסית, בנאמנות, בדבקות. במאגר כח האדם הבלתי נדלה הזה יש בזבוז קשה; צאו והביטו מה מתחולל בבסיס העורף הקרוב לביתכם. והיום זה כבר ברור: חייבים לקצץ. מיליון וחצי עניים בישראל זו סכנה קיומית, הרבה יותר מחזית מזרחית נגד ירדן, או ממתקפה גרעינית מצד אחמדינג'אד והאיראנים. 

עשרות אלפי חיילי סדיר ופי שלושה אנשי מילואים, זה בערך היקף הכח שמחזיק היום צבא ההגנה לישראל. אין עוד גוף במדינה עם עוצמה אנושית, אינטלקטואלית, כלכלית, חברתית ותרבותית כמו זו של צה"ל. אולם, כבר כיום עולים ניצנים של תהייה, האם הצבא, בעידן הנוכחי, צריך באמת את לגייס לעצמו כל כך הרבה נכסים ומשאבים אנושיים ולאומיים?

עם זאת, יש לציין כי רוב עם ישראל טרם הבשיל להקשות על תפקודו של הצבא. האזרחים נוטים חסד לחייל של מלחמת ששת הימים ועד להוא של תכנית ההינתקות. זה צבא אחד. טלוויזיוני יותר, מתוקשר, בולט, אהוב, עדיין נערץ. לצידו יש צבא אחר, אפור, מסורבל: צבא של פקידות ופקידים, מש"קי הסברה ומשמעת, מש"קי הובלה ושינוע, מש"קי חלוקת מסכות מגן, עובדי רס"ר, חייטים, אפסנאים, נגנים, תומכי לחימה, ואפילו מש"קי ממטרות ומעבירי עיתונים. עַם גדול ורב של חיילי עורף, ג'ובניקים, שאמורים לשמש את צה"ל על שלל משימותיו. הללו, כידוע, גוברים בכמותם על אחיהם הלוחמים.

היום ברור, וזאת יודע כל לובש מדים, שלא צריך את כל היקף החיילים הפנומנאלי שמחזיק צבא העורף. לכן, כדי לנתב את התפרוסת האנושית הזאת, יש להקים מאגר אנושי של כח אדם, שישמש בהקבלה לזה שמופעל כיום בצה"ל. המידע, שיהיה כמובן ממודר לגורמים הרלוונטיים, ישקלל בתוכו את מטעניו הרפואיים, האינטלקטואליים וההתנהגותיים של המלש"ב הצעיר. בפניו תעמודנה, לראשונה בתולדות המדינה, שתי אופציות: שירות בצה"ל או שירות לאומי-אזרחי. הוא יחליט אם הוא רוצה להתנדב באיכילוב או להדריך טירונים בבט"ר ניצנים. חשוב להדגיש: המסה המשמעותית תוענק לצה"ל והוא יהיה רשאי לגייס מכסת אנשים כראות עינו. הטובים ביותר יאותרו כמובן מראש – לסיירות, למודיעין, לאגף המבצעים, לאגף התכנון, לחיל האוויר והים.

בראש שתי מערכות הענק הללו – צה"ל והשירות האזרחי – יפקח גוף מבקר נשכני ורב זרועות, שידע לווסת ולתאם, להשגיח ולשמור, כך שכל הצדדים יצאו מרוצים. באחרית דבר, צה"ל ירוויח פעמיים: בפעם הראשונה, הוא יצמצם יחידות, תקנים ומשרות, תוך שדרוג והתמקצעות הנדרשת ממנו כצבא. בפעם השנייה, הוא ישמר את עקרונות גיוס החובה והערכים בעקבותיהם, במקביל לתפוקה הגבוהה והעלות הנמוכה שהוא יזכה מחייליו.

על מי יכול צה"ל לוותר? ראשית, נניח הנחה בסיסית:

"מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה" (מתוך 'רוח צה"ל'). דהיינו: צה"ל מגן על האזרחים מהאויב.

על פי האמור, יש לחתור לצמצום המעורבות הצבאית הישירה בחיי האזרחים, תוך מזעור החיכוך בין אנשי הצבא לאוכלוסייה. כמובן שבמדינת ישראל זה בלתי אפשרי, אולם תרומה לאזרוח החברה בישראל יכול להוסיף ליוקרתו של צה"ל, למעמדו, לחוסנו, ללגיטימציה שלו.

בצבא העורף יש הכרח בשורת פעולות מעמיקה ויסודית שתייעל את המערכת: הרחבת סמכויות לחיילי הסדיר, קיצוץ בתקנים, איחוד מתקנים צבאיים, סינון חיילים א-פרודוקטיביים, ויסות כח האדם ביחידות, ביטול קורס הקצינים (של גדודי גלבוע) לטובת קורס ניהולי, רה-אורגניזציה למשימות הצבאיות אל מול היכולות, שיקול מחודש של הצרכים הצבאיים, ועוד. ברקע, כאמור, תעמוד תמיד המטרה המרכזית לשמה הוקם צה"ל: בטחון האזרחים. להלן דוגמאות לקיצוץ תקציבי אפשרי:

א.         הפדגוגיה תישאר בידי משרד החינוך: חסל סדר המורות-חיילות / מש"קיות ההוראה, שעושות בייביסיטר לילדים בכתה ד'; צמצום הפנימיות הצבאיות ויתר מערכות החינוך היקרות הללו; הפסק המעורבות בשיקום נערים במצוקה ונערי מקא"ם  –  כל אלו הם באחריותה הבלעדית של יולי תמיר ואנשי משרד החינוך. צה"ל ומעהב"ט לא אמורים לשאת על כתפיהם את כל התחלואים שמצמיחה ההזנחה והזלזול והאטימות. מה כן? טיפוח לוחמים במכינות הקדם הצבאיות ובמסגרות ההכשרה (גדנ"עות למינהם).

ב.         פיקוד העורף יצומצם: בכל העולם, האחריות על הגנת העורף מופקדת בידי כוחות הביטחון האזרחיים. קצרה היריעה מלהכיל את החשיבות של הרחבת גופי החירום הקיימים (מד"א, מכבי אש, אנשי החירום באט"ה ובאר"ן) – תוך שימוש בזרועות החירום של צה"ל רק במקרים חריגים במיוחד. יש לנתב את פקע"ר להקמת זרועות חירום צבאיים בלבד, דוגמת 669 ויתר יחידות החילוץ, כאשר המלאכה האזרחית תיעשה בידי גופי החירום הממשלתיים.

בפועל, השירות האזרחי יוביל לסיוע ותרומה חסרת תקדים לחברה הישראלית. 70 אלף בני נוער ילכו ויתפרסו בעיירות הפיתוח ויסייעו בשיקומן. כמו כן, בבסיס השיטה, יוכלו לתרום למדינה הפציפיסטים והחרדים למינהם, וגם הערבים שבהחלט יכולים לסייע בשיקום המגזר הדווה שלהם. לו ישתלבו 20 אלף בני נוער ערבים במערך הסעד, ההזנה או הרווחה של מדינת ישראל, זה יהיה ללא ספק תקדים חברתי מהמעלה הראשונה.

נ.ב.

עניין זה מצטרף למשבר העמוק שמזעזע את הג'ובניקים של צה"ל. כאשר אנו מניחים שדרך נקודה אחת – בסיס הקליטה והמיון – יכולים לעבור שני חזונות שונים של עשייה צבאית, מי לסיירת ומי לניירת, אנו יוצרים ניגוד גס: מחד, הלוחמים בתשוקת הקרב האצילית, ומאידך, חייל רופס וממורמר שהריק שמלווה אותו מחטיא את ייעודו ההתנדבותי, ויותר מכך, גורם לו לזלזול עמוק בצה"ל, שלא לומר תיעוב. את המתודה הזאת מכיר כל קב"ן: הלוחם אוהב את החברים, את הצוות, אבל שונא את המפקדים ואת היציאות; הג'ובניק שונא את המדים, שונא את העבודה, שונא את צה"ל, שונא את עצמו, או יותר נכון: שונא את זהותו המשתקפת משירותו בצה"ל.

לתשובתך אשמח מאד,

                        אלירם אלגרבלי

---

רב-אלוף דני חלוץ, ראש המטה הכללי

מענה:

אלירם שלום,   

הרשה לי להביע את התפעלותי מן המסמך שכתבת אלי, הוא מבטא את הרעיון באופן ברור מאד. אינני מקבל את ההשוואה למדינות טוטליטריות באשר לגיוס חובה. המציאות הבטחונית באזורנו מחייבת לעת הזו גיוס חובה.

עניינית: גם אנו סבורים שניתן וצריך לייצר ערוץ שרות לאומי והנושא מצוי בטיפול מתקדם (מצוי על שולחנה של ממשלת ישראל), יחד עם זאת לצה"ל תשמר זכות לבחור ראשון את מי שדרושים לו למילוי המשימות. הדבר כרוך בשינוי חוקי מדינה וזה כמובן בסמכות הדרג המדיני.

על הפרק קיים נושא נוסף הנוגע לקיצור השרות לחיילי חובה וגם זה יבוא לידי סיכום בעוד מספר חודשים.

בהצלחה רבה.

                                דני חלוץ,  רב אלוף
                               ראש המטה הכללי

בממלכתה של אביבית (במפקדה אי שם בארץ)

פרק אמיתי מחייה של מִפְקָדָה במרכז הארץ, החושף את המזימות של המִפְקָדָה נגד חייליה, של חייליה נגד המִפְקָדָה, המִפְקָדָה נגד המִפְקָדָה והחיילים נגד כל השאר:

לפני כמה ימים ביקשה סג"מ אביבית לוי, קצינת השלישות, ממושיקו ועוזי, שני ג'ובניקים עם ת"ש גבוה, לסיים את המשימה הממש-ממש חשובה שהטילה עליהם ולהתקשר אליה כשמסיימים. מושיקו הבטיח לסגור את העניין תוך 24 שעות. אביבית מתקשרת לשאול את מושיקו אם הוא סיים, מושיקו מסנן בפעם הראשונה, מתקשרת שוב, מושיקו אומר שהוא סוגר את זה תוך דקותיים. כיוון שלא סגר, תתן לו אביבית עוד 12 צלצולים, אז הוא מבקש ארכה של שבוע ימים.

אביבית, שנמצאת אי שם במטולה או בבאר-שבע או ב"פגישה חשובה עם קצינים שיש להם פלאפלים", דורשת לקבל כבוד מהחיילים שלה, ומקפידה על "נאה דורש נאה מקיים". לכן חשוב לה להיות נוכחת ולפקח על העניינים כראוי, מה שנקרא השגחה צמודה. ביום רביעי בערב מתקשרת אביבית מביתה בכרמיאל אל עוזי כדי לשאול איפה מושיקו ואם אפשר להעיר אותו. מושיקו ישן. "אם לא תבוצע המשימה מיידית תאמר למושיקו שהוא יקבל טופס תלונה".
"ואיפה את, אביבית?".
"זה לא עניינך, מושיקו, אאאאה, עוזי! עכשיו ביי". ניתוק.

מושיקו התעורר, אז הוא מתקשר קצת לאביבית. אביבית מסננת אותו כבר שלושה ימים, ומושיקו חוזר לישון. היא ככל הנראה בקציר חיטים בגליל או אולי ב"סיור חינוכי" כפי שהיא מיטיבה לכנות את הנופשונים הקטנים שלה. כשהמפקדת של הבסיס, סא"ל ריקי, תתקשר, תשים אביבית לב פתאום שהיא שייכת לגוף שלא ממש מזוהה איתה – צה"ל. ריקי באמת התקשרה לאביבית. היא צריכה משהו בהול, יש לה איזה מצגת בפאוור פוינט שצריך להכין. איפה אביבית? אביבית עושה שנורקלים באילת, אבל כמובן תענה שהיא בדרך, בתחנה מרכזית, שאין מה לדאוג, ושאוטוטו היא במפקדה. בקור רוח אופייני תיתן אביבית צלצולון למושיקו, שיסנן אותה, ואז כמובן הודעונת קטנה לעוזי עם המילה "טופס תלונה", כדי להמחיש את רצינותה ואת סמכותיותה המתבקשת. המשימה עכשיו עברה לידיים של מושיקו, ומכאן ואילך – פקקט.

מקץ שבוע ימים נכנס גם עוזי לתמונה. הסלולרי שלו מלא בהודעות בלשון ציווי שהוא מקבל מאביבית. עוזי יתקשר למושיקו וישאל איפה אביבית. מושיקו יספר שהוא בבית כבר מזמן, אז הוא יתקשר למִפְקָדָה כדי שיענו לו בתחזוקה. עוזי, שנמצא במקום שהוא לא המפקדה, מבקש להספיק לאוטובוס של 13:30, שולח הודעה לאביבית ומקבל עליה תשובה בשבע בערב.
"עוזי, אתה לא יורד. חייב להיות מישהו במִפְקָדָה".
"אבל אביבית".
"בלי אבל, תקבע איתי שיחה ונדבר על זה".

כעבור שבוע ימים מתקיימת השיחה, אבל אביבית לא באה בגלל מחלה, ולכן נדחית השיחה למועד מאוחר יותר בשבוע הבא. אז שוב לא תהיה שיחה מפני ששכחו להביא טפסי תלונה וזה ממש מוציא את החשק לקיים שיחה בלי טופס תלונה. מחכים עוד שבוע וחצי, אך משלא נמצא זמן הולם לשיחה אמיתית אלא רק לשיחות עובר ושב, פונה עוזי לאביבית באמצעות המייל בתפוצת כלל המשתמשים ודורש: "בואי נעשה כבר את השיחה". עוזי מחליט לקיים את השיחה בכל מחיר, אך אביבית לא הייתה מוכן להתדיין בהיעדרו של מושיקו. "מה מושיקו", ערער עוזי על ההחלטה, ואביבית החליטה לדחות שוב את השיחה בגלל החוק החדש, לפיו אין דנים את עוזי מבלעדי מושיקו ולהיפך. המתינו עוד חודש-חודשיים עד שנפגשו שלושתם – אביבית, מושיקו, עוזי – אלא שעכשיו כבר נידון עוזי לעוד שלושה אישומים חריפים ומסוכנים בגין אי-קימה למסדרי בוקר. מה שגלגל את כל השיחה הזאת לפתחה של ריקי.

(אריאלה, שהיא נושאת הכלים של אביבית וסגניתה בכבודה ובעצמה, היא הצד האופרטיבי. מתפקידה להיות אחראית שיהיו שני אנשים נוכחים במִפְקָדָה. כלומר, שאם היא נמצאת שם, אזי צריך להיות איתה אדם אחד נוסף. ביום שני נפגשות אביבית ואריאלה להעביר חוויות על כל השבוע הקשה שעומד להיות להן. "אני מותשת", מתוודה אביבית, "יש לי מלא מלא משימות").

הלכה המִפְקָדָה כולה אל ריקי הקצינה-הכל-יכולה במפקדה ותיארה לפניה את הפרשה. היא הקשיבה קשב רב ויעצה להם ללכת לקשט את המִפְקָדָה כדי שיהיה נעים יותר לחיות במקום. אחר כך קישטו החיילים את המִפְקָדָה בתמונות וספרים. החיילים תכף ומיד הפכו לממושמעים וצייתנים. אבל ברגעים הקריטיים ביותר, כאשר כולם מסתובבים בהיסטריה מחוץ לדלת המִפְקָדָה הנעולה אשר אם לא תיפתח מייד ירד כל הבסיס לטמיון, מתברר ש:
א. המפתחות היחידים הם אצל אביבית.
ב. אביבית איננה ואין דרך לאתרה.

כדאי לשרת במִפְקָדָה.

המדינה של העיתון | סיפור

המדינה של העיתון

סיפור. 2008.

סיירת צריפין | סיפור

-סיפור קצר   - לפני ואחרי

מלש"ב אחד רצה להתגייס לסיירת. כמה רצה? אם אני אשאל אתכם אתם תגידו לי שיותר מדי, אבל אותו זה לא עִנְיֶין, כי ככל שהוא רצה יותר כך הוא התאמץ יותר ויותר. היה רץ יחף על שפת הים של נתניה. היה לוקח בַּלָאטוֹת מהרחוב והופך אותם למשקולות. היה פריק של גדנ"עות, לא גדנ"עות של חיל החינוך עם כל מיני בונבוניירות משדה בוקר, אלא גדנ"עות של סֵבֶל, כאלה שיונקים ממנו את כל שרידי האנוש והופכים אותו לאיזה קוֹאַלָת שטח מאולפת.

בְּחִירָה חָפְשִׁית

       בַּצֹּמֶת הַזֶּה

       מִפְתָּן הַדְּרָכִים הָעֲקַלְקַל הַזֶּה

       נִצָּב אוֹתוֹ הָאִישׁ בְּעֵסֶק בִּישׁ

    יָמִין                         וּשְׂמֹאל

14 כללים למפקד החדש

זה אמנם לא רשום בשום פקודת מטכ"ל, אבל כמה כללים כדי שהדרגות והמעמד לא יהפכו למפקדים את הלב ואת ראש:

הֶדִים בְּמַדִים. לְסַמוּאֵל

סיפור על חייל שלא לבש מדי א' | מעשייה

אני אף פעם לא לובש מדי א'. לא בתחנה המרכזית, לא בטקסים של יום השואה, לא בהשבעה וגם לא כשיוצאים הביתה. זה לא שהדקרון עושה לי חָרָרָה או משהו כזה, או בגלל שגנבו לי את הקיטבג ביום האחרון של הטירונות, בטוח לא בגלל שהשמנתי בצבא והמדים עכשיו נורא לוחצים לי על הבטן ובבית השחי. (כן, אל תחשבו שזה נעים לגמגם למשטרה צבאית ולהתחנן אליהם ביד רועדת שיבטלו לי את הדו"ח על הופעה במדי ב'). גם זה לא מתוך שנאה או רשע, כי בי אין אפילו טיפה אחת של שנאה – אלא מתוך אידיאולוגיה.
כי מדי א' זה כבוד. גאוות יחידה. המדים שלך זה מי אתה. זה לא סתם תלבושת אחידה בתיכון, אלא זו הזהות שלך, האישיות שלך, הבן אדם הקטן שמסתתר בתוכך. כשיש לך סיכת גּוֹלנצִ'יקוֹן זה אומר שטחנת טירונות ואימון מתקדם ואתה אולי מכיר את הריח בביוב של ג'באליה. אם יש לך כנפ"ץ אז בטח היית אמיץ וצנחת בשמיים כאילו אתה יונה או פרפר. אפילו במקומות דפוקים כמו חיל הרפואה מקבלים סיכה שנראית כמו פָּפִּיוֹן אדום, שתדע שאתה שייך למשהו, שאתה חלק מקבוצה גדולה של אנשים שמסתובבים עם פָּפִּיוֹנִים אדומים על הכיס של החולצה שלהם.

פרק שני

בנאדם הולך שמונים קילומטר כדי לקבל סיכה שעולה שני שקל. אנשים הולכים למות כגיבורים כשהם צועקים קודם גולני שלי ורק אחר כך שמע ישראל. הם גם יודעים שהרבה חושבים שהם סתם פראיירים ונטחנים, ושיהיה להם הרבה הרבה יותר קל להתגייס לאגף משאבי אנוש ולקבל נשיקות וחיוכים מכל מיני פקידות עם ליפ-גלוס. רק שבבחירה בין נשיקה וחיוך לבין גאווה עצמית רצופת סבל וייסורים, אין ספק שעדיף להם הסבל והבלאגן.

פרק שלישי

אני משרת בתפקיד של מכבה אש צבאי, שזה אומר שאם פורצת אש בבסיס אני צריך לכבות אותה או לפחות להתקשר מאה ושתיים שיבואו עם הזרנוקים שלהם וירטיבו את השריפה. לפי דעתי יש כבר איזה חמישים שנה לפחות מכבי אש בצבא, אולי אפילו יותר מהיום, בגלל שפעם הצבא היה בתוך צריפים, לא כמו היום עם השִׁיאַצוֹ והבריכה בבסיס וכל זה. 
חמישים שנה היו חיילים שהתפקיד שלהם זה לכבות אש בבסיס, רק שהם, בניגוד לחיילים שנולדו אחרי שנת 85, לא היו צריכים לענוד את סיכת כיבוי האש, הכִּיבּוּאוֹן אם להיות יותר מדויק, כמו שקוראים לזה המַעָאפְנִים. כן, ככה פתאום, חוברה פקודת מטכ"ל שכתוב בה: "כל חייל או חיילת המשתייכים, בין במישרין ובין בעקיפין, למערך כיבוי האש, יחויבו ע"פ הוראות הפיקוד העליון לענוד את סיכת היחידה כמובא בנספח הסמלים והאותות לפקודת מטכ"ל 6/054247/6". ברור וחד משמעי.

פרק רביעי

את הסיפור הזה הכי כדאי להפסיק לקרוא כאן, כי למרות שאתם חיילים אני רוצה להודיע לכם שהסיכה הקטנה הזאת חירבנה לי את כל המדים, יודעים מה – את כל הצבא. עד עכשיו הלכתי עם מדים וכומתה בצבע זית ואף אחד ברחוב לא שאל איפה אני משרת, רק ידעו שאני ג'ובניק שהולך עם כומתה בצבע בקו"ם ומדים בצבע בקו"ם ונשמה בצבע בקו"ם. הייתי בקבוצת החיילים האנונימיים שתמצאו אצלכם בבסיס: הנהגים, הטבחים, האפסנאים, חוטבי העצים ושואבי המים. חיילים בלי שֶׁם, היום הם יכולים להיות היום בביסל"ש ומחר במוצב בקלקיליה. אבל עכשיו, אני רואה מרחוק את השכן שלי הולך עם הכלב ושואל שאלות, ויודע שגם אם אני אגיד לו שזה התפקיד שמציל את המדינה, הוא יצחק. למה? כי הוא היה בנח"ל המוצנח ואני לא. כי להיות מכבה אש בצבא זה כמו להיות אופה בבית מרקחת או שוטר בבית חולים.

פרק חמישי

לבנאדם שהכי אמור לסבול מהאידיאולוגיה הזאת קוראים ניסים, הרס"ר של הבסיס, רק שהוא, בניגוד לרס"רים אחרים, אפילו לא היה נותן לי לאסוף בדלים של סיגריות מרוב שהייתי עצלן ומיואש. ניסים הזה העניש אותי כמה פעמים, אפילו המציא את המשפט "מוח של סיכה לא לובש סיכה" על שם ההגיג הכי מוצלח שאגודת הרס"רים המציאה. אבל בסוף הוא נכנע לאידיאולוגיה. ואידיאולוגיה, אתם יודעים, זו מחלה. מחלה שבגללה מחמיצים הרבה דברים. זה לא מסוג המחלות שמגרדים לך את האפנדיציט או משהו, אבל היא בכל זאת עושה הרבה נזק. כשמאבדים רגל שוכבים בבית החולים ומקבלים הרבה מתנות, וכשנגמרות המתנות אתה נשאר בלי הַרֶגֶל. והרס"ר שלנו, שהתחיל פתאום להבין אידיאולוגיות, ויתר לי על מדי א'.

פרק אחרון

המחלה הזאת עשתה לי המון נזק, כבר סיפרתי, רק שהפעם מכיוון שהיה מדובר בשלבים סופניים שלה, החלטתי להתגבר על המחלה, ובמקום לקום בבוקר, ללבוש מדי ב' ולהסתובב כמו דמיקוּלוּ, גמלה הקביעה בליבי שאני אהיה הגיבור של הבסיס בחודש הזה. בגלל שהייתי רגיל לישון ארבע-עשרה או שש-עשרה שעות ביממה, כיוונתי לי שלושה שעונים מעוררים לשעה שלוש בלילה בדיוק, ועוד הזמנתי בטלפון השכמה. בשעה שלוש ורבע בלילה התעוררתי לתוך רעש מחריש אזניים של מיליון טריליון שעונים שצועקים לי לקום, לבשתי מדי א' עם סיכת כִּיבּוּאוֹן וכומתה תקנית וגומיות בנעליים. הפעלתי את האידיאולוגיה, אידיאולוגיה הגיונית, צרופה, שיותר מכל הסתמכה על רדיפת צדק פשוט. פתחתי את התיק שלי, שמתי בו את הגפרורים וג'ריקן של דלק 4 ליטר, היה לי לפיד קטן ופנס להגברת אפקט הפחד. יצאתי בשקט מהחדר שלי לתוך החושך והתחלתי לרוץ, ריצה מהירה, חזקה, מאמינה, עם תיק ששוקל מאתיים קילו בערך. לא זכרתי איך רצים, והרגליים שלי התבלבלו קצת בכל פעם שעזבו את המדרכה. הפעם האחרונה שרצתי בחיים שלי הייתה בטירונות, כשגיליתי שאפשר לברוח מהמד"ס לתוך השיחים. רק בניגוד לאז, הפעם רצתי בכל הכוח. וכאבים בחזה, וצפצופים וחרחורים, והתנשפויות כבדות של מרלבורו אדום – כל אלה לא מנעו ממני את הריצה. נפלתי על הברכיים, מתנשם וחנוק, הגעתי לצריף הכי רחוק בבסיס, המספרה, היא הייתה חשוכה ועשויה מגג רעפים מתפורר. שעתיים ביום היה נמצא שם הספָּר, בשאר הזמן הוא היה מתעלל בחתולות. רעדתי כמו משוגע ולא הצלחתי לפתוח את הריצ'רץ' של התיק מרוב פחד, עד שהתאמצתי ממש ופיזרתי אותו על הרצפה. סובבתי את הפקק של הג'ריקן, ושפכתי מלא דלק פנימה דרך החלון של המספרה. ניסיתי להדליק גפרור בפעם הראשונה, בפעם השנייה ובפעם השלישית, עד שהצלחתי בפעם העשרים אולי – בגלל הרוח והפחד וכל זה. זרקתי את הגפרור פנימה, חיכיתי את העשר שניות הכי ארוכות בחיים שלי, עד שאש ענקית התחילה להבעיר את המספרה. עשן בצבעים כתום ושחור יצא מתוך החלונות, אש אמיתית שאחזה בכל פינה במספרה והפיצה חום כמו בל"ג בעומר. העיניים שלי היו רטובות לגמרי, מרגיש איזה מיליון שרירים עייפים בכל צד, ידעתי שזו שעתו הגדולה של כבאי האש, אותם רגעים של תהילה להם הוא מחכה כל חייו. התקרבתי לאש, והתחממתי, וגשם זלעפות התחיל לרדת כמו משוגע, גשם אלים שכיבה את כל השריפה. 

ואיש כבר לא היה מסביב, רק אני והגחלים הלוחשות שנשארו מהשריפה הגדולה.

- מבוסס על סיפור קצת אמיתי -

הרדיפה

יש אנשים רדוּפִים. מסתכלים ימינה, רדופים, מסתכלים אחורה, נרדפים. יש אנשים שהנרדפות כל כך חזקה אצלם, שהם לא יכולים לחיות איתה, ופותרים את זה עם כדור בראש. אלה שלא משתוללים, לפעמים בוכים, לפעמים הולכים לכומר, יש שכועסים, יש שמסתגרים, ויש כאלה שבוחרים לחיות. לאיש הנרדף יש שטן, לא אחד עם קרניים וזנב, אלא שטן אישי, רע, שהולך איתו בשבתו בביתו, ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו.

ד' תשרי תשס"ז

יש כל מיני סוגים של נִרְדַפוּת. איש מכה את בִּתוֹ, היא תהיה רדופת אימה מפניו, היא בראה לעצמה שטן אמיתי, אב בדמות מפלצת; פגועי מלחמה הם רדופים; אחרי אלביס פרסלי תרדוף הקונספירציה; את איציק מרדכי תרדוף הבושה, את רון ארד התעלומה. השטן של אריאל שרון הוא מלחמת לבנון הראשונה, השטן של אולמרט יהיה מלחמת לבנון השנייה. כשאנחנו מדברים על שטן מודרני, אנחנו רואים איש שכּל חייו מנסה להשתחרר מהשְׂטַנים שמקיפים אותו – בביתו, בחברתו, במדינתו, בשכונה המרקיבה שלו, במוחו.

איש הולך לפסיכולוג. מבקש ממנו, דוקטור יש בי שטן רע, תעזור לי לחלץ אותו. הפסיכולוג עונה, תעשה כך, תחשוב כך וכך, תחביא את השטן. תקטין אותו. כי השטן לא מת, מודה הפסיכולוג, הוא רק מתחבא לפעמים. והאיש עושה כמצוות הדוקטור, ותמורת אלפיים שקלים ושמונה מפגשים חושב האיש שהלך השטן. והשטן, מוכרחים לציין, כלל לא טיפש, הוא מכיר את חולשות האדם, ויודע, כן כן, שהאדם הגדול מפחד מהשטן הקטן פחד מוות. כי בראשית ברא האדם את השטן, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי השטן לנפש חיה. השטנים שלנו קמו על יוצריהם, השטנים חזקים ממני וממך. ממש מעשה שטן.

יש טרגדיות שצריך לזכור. זכור את אשר עשה לך עמלק. השואה כמובן, לזכור ולא לשכוח. זכרו גם את השבויים ואת הנעדרים, ובהזדמנות זו אל תשכחו את העניים ואת המסכנים בפריפריות. ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר. יש טרגדיות שאנחנו זוכרים – צריך לזכור – כי זה מצפוננו הכואב. באמת.

אז מה ההבדל בין נרדפוּת שטנית לזכירה מצפונית?
- הלילה.

מצפון טוב מתעורר ביום, רדיפה שטנית פורצת בלילה. עיתון נכתב בלילה, למה? כדי שכל השטנים יוכלו להרים בלילות את ראשם המכוער על גבי העיתון, שחור על גבי אדום, ולייצר שטנים נצחיים, רודפים, חצופים, מכריעי הכרעות, קובעי קביעות, משני עולמות. כן, השעות החשוכות ביממה, לפני שהולכים לישון, אלה הם שעות המבחן של האדם. האם השטן שלנו מחייך אלינו כשאנחנו לבד? האם הוא בא לנו בחלומות? האם הוא גורם לנו לחרדות, לדאגות, למריבות, לכאבי ראש, לסכסוכים מיותרים? האם הוא כבר חלק מחיינו?

*   *   *

אם התשובה היא לא, תפסיקו לקרוא כאן, ואם כן אז תשמעו חידוש:
למה יום הכיפורים בא אחרי ראש השנה? הרי אם מתחילים שנה חדשה, צריך לשים את יום כיפור לפני ראש השנה, כאילו לסגור את השנה נקי, בניחוֹחַ סטרילי, בלי שק הפשעים שרובץ לנו על הכתפיים. אלא שכאן בדיוק המסר: כשאנחנו מתחילים שנה חדשה, אנו מראש מניחים שלוקחים איתנו את השטן הפרטי שלנו. כלומר, לוח השנה יכול להתחלף שלושים פעם, אבל עולם כמנהגו נוהג, אין חדש תחת השמש. ולכן יום הכיפורים מגיע כדי לבלום אותנו. לרגע אחד, סטופ, תראו מה לקחנו איתנו לשנה החדשה, איזה קופה של שרצים אנחנו סוחבים לכל מקום. יש לנו הזדמנות להשליך את הכל ולפתוח דף חלק, דווקא עכשיו, כי הימים האלה חשובים באמת.

לא כדי לפגוש את החבר'ה בתיכון, ולא כדי לישון 14 שעות, אלא כדי לבדוק ולהרהר. תעשו את זה איפה שאתם רוצים, בפארק הציבורי, בחורשה הסמוכה לביתך, מעל מגדל המים, או אפילו בבית הכנסת. אל תעשו את זה בחדר שלכם או במיטה כי שם אורב השטן.

כל האנשים רדופים.
המרדף חייב להיפסק.

*   *   *

(אני בכל שנה מכין לי דף ובו רשימת משימות שאני רוצה להספיק בשנה הקרובה. זה יכול להיות משהו קטן, כמו לעשות עשר כפיפות בטן כל יום. אני מצלם את הדף ותולה בכל מיני מקומות, לא גונז אותו במגירה של הגרביים. בסוף השנה, אני עורך לעצמי משפט שדה קטנטן ובו אני מסמן מה הספקתי ומה לא)


שנה בריאה מאד לכולנו.

לדמותה של מש"קית החינוך

"בואנה אחי, ראית אתמול את ההופעה של עברי לידר? וכמה מש"קיות חינוך היו שם"
"מה אמרת?!?!"
"מה? רק אמרתי ש..."
"אל תגיד את זה!"
"לא להגיד מה..??"

אל תגיד מש"קיות חינוך, אחי. זה לא פוליטיקלי קורקט. אתה פוגע באוכלוסיה שלמה!
תגיד... מאותגרות ועדת קישוט. גוזרות בריסטולים, אוהבות צה"ל, פלצניות.
מדברות חינוך בלי לחנך, לימור לבנת קטנות, אומרות חיוך במקום חינוך - אבל אל תגיד מש"קיות חינוך. זה לא יפה!

תגיד בלונדיניות שקופצות בתכנית של יאיר לפיד, משתתפות בטוק-שואים, אוהבות את המפקדים יותר מאמא ואבא, גוזרות הרבה ועושות מעט, רוצות חבר לוחם, בנות קטנות ומציקות, משמינות, ישנות עם רוח צה"ל מתחת לכרית, מסתובבות עם נשק בלי לדעת למה. אבל לא להגיד מש"קיות חינוך – זה פוגע בציבור שלם של אנשים!

תגיד ילדות שלא הצליחו להשתחרר מבית הספר, חובבות איכות הסביבה, מנמיכות גזרה, תולות לוח קיר, מופיעות במילון צה"ל תחת ההגדרה: "חושבות שהן חשובות".
כאלה שאם תגיד להן "תזהרי לא ליפול, השרוך שלך פתוח" הן מיד יבדקו באזור הכתף. כאלה שיש להן כומתות בכל הצבעים, משרתות בקריה וחולמות צנחנים.

תגיד צוות הווי, מומחיות למור"קים, מדריכות טיולים, קוראות ספרים על מבצע קדש, ילדות של מדי א', פקידות פלוגתיות עם שרוך, פסיכולוגיות בשקל, כוכבות "השיר שלנו".
תגיד אגם רודברגיות, חובבות קריוקי, כותבות מצגות.

תגיד כאלו שרואות בבית סרטים על נסיעה בטרמפים, כאלו שגיליון ההתנהגות שלהם יותר חלק מהקרחת של הרס"ר, מחוררות דפים, מתייקות בקלסרים, כאלה שאוספות את השיער כמו הזרבובים. מפנטזות על הרמטכ"ל וחושבות שהוא חתיך. כאלו שתולות לך דפים בשירותים, כאלה שיש להם יותר סיכות על הכומתה מבשדכן תעשייתי, כאלה שאם תשאל אותם איך מגיעים לז'בוטינסקי הם יגידו לך לנסוע להר הרצל, חלקת גדולי האומה. ואל תשכח את הואוצ'רים.


רק אל תגיד מש"קיות חינוך!

מלחמת לבנון 2. זה עוד לא הסוף.

אנחנו בהפסקת אש, חברים, זה הזמן לחשבון נפש קטנטן.

רק לפני שנתחיל, אני רוצה שנתעלם רגע מכל הקלישאות שמפמפמים בתודעה הלאומית שלנו, ונביט בעיניים חדות, ברורות, חסרות פניות, אובייקטיביות – על מאזן הרווח וההפסד של מבצע "שינוי כיוון", או בלשון העיתונות "מלחמת לבנון השנייה". יש למחוק את כל המינוחים הבאים: "צבא חזק" , "אפקט ההרתעה" , "צבא חכם" , "המעצמה הגדולה ביותר במזה"ת" , "לסבל יש מחיר" , "במלחמה יש הרוגים" ועוד טרמינולוגיה ישראלית נפוחה ומתנשאת.

ברכה ליום הולדת - אבא בן 51

אבא שלי חוגג 51 שנים.
איש חכם, מלא דעת, סקרן, מנהיג.
כלפי חוץ, מלא קשיחות; מבפנים, נשמה רכה וקשובה, עם רצון אמיתי להיטיב לכל.
נאחל לו בריאות וחיים מלאי עשייה.

תריסים | סיפור קצר

התריסים היו פתוחים והוא התעורר עם הזריחה. הציץ בשעון שבסלולרי – מוקדם מדיי – ומיהר לסגור אותם, מקפיד שלא להותיר אפילו חריץ.

הוא חש מועקה סתומה וכיסה את ראשו בסדין ממנו נדף ריח שתן של החתול.
בזמנו, התחושה הייתה שקיבל את חייו בחזרה. אפילו לא ציפה להקלה כזאת – בכל זאת פרידה. אמנם יזומה, אבל בכל זאת מין הראוי להתאבל.

הַפַּרְשְׁדֹנָה | סיפור קצר

את סרגיי פגשתי לראשונה תוך כדי שהלכנו מכות. הוא היה בן שתים עשרה וכבר אז היו לו צלקות. אחת מהן הוא אהב במיוחד. היא הייתה על השוק והוא קרא לה "הצלקת האיטלקית", כי הייתה בצורת מפת איטליה. בשנים אחר כך, כשהיית מבקש ממנו משהו, היה יושב כשקרסול שמאל על ברך ימין ומלטף את הצלקת תוך כדי שהוא חושב אם להגיד לך כן או לא. באותו זמן עדיין היה היפראקטיבי, אבל כבר היה שמן מדי בשביל להתרוצץ, ורק היה מעביר ככה את היד למעלה ולמטה על הצלקת. כבר בגיל חמש עשרה נעשה שמן מדי, ואפילו הפסיק לרכב על אופניים. אותם אופניים שבגללם נפגשנו, אותם אופניים שבגללם הלכנו מכות.

בין המיצרים. אז והיום.

ט"ז תמוז תשס"ו

ימים קשים לישראל.

אני כותב את הדברים כשעתיד גזרת הצפון לוט בערפל. אקטואלי מתמיד, ערב צום י"ז בתמוז, רגע לפני תקופת בין המיצרים – נדמה שישראל נכנסת לתקופה סבוכה ומעורפלת. יש תחושה שקלחת חדשה, אלימה מאין כמותה, של מלחמה וכעס ויצרים ולאומנות ודם – עוד פעם, דם – רובצת לפתחנו.

כָּכָה וְכָּכָה

הקצינים בורחים? מה הפלא | מכתב לרמטכ"ל דני חלוץ

לכבוד

רב אלוף דני חלוץ
ראש המטה הכללי

קצינים בורחים מצה"ל, "נתונים מדאיגים", "מוטיבציה נמוכה", גיבוש תכנית חירום וכו'. כבר עשרים שנה שצה"ל מאבד את יוקרתו, וזה באמת לא חדש. הבשורה הגדולה היא שגם בצה"ל מבינים שהצבא הוא לא בית טוב לגדול בו. קצין בדרגת סרן מוותר על הדרגות, על המקצוע, על הוותק ועל הביטחון האישי, ומצהיר כי מלצר (כן, מלצר) היא עבודה משתלמת יותר (מתוך הכתבה המצ"ב). אין ספק כי בדרגים הנמוכים התסכּוּל עמוק, וזה מחלחל גם לחיילי הסדיר. הקצינים מסביב לא מהססים לספר: משהו רקוב בממלכה.

(בעקבות כתבתו של יוסי יהושע "בריחת הקצינים" ידיעות אחרונות)

יום אחד בשנה

דמדומי בוקר, יום שני, ז' תשרי תשס"ו. אני ריקני כמו שהרבה זמן לא הייתי.

לפני כמה דקות עוד היה מי שמלמל לי כמה מילים על גיל עשרים, על קידומות מתחלפות וכאלה, אבל באמת לא תכננתי שכל הכלום הזה, כמו אוויר דחוס שמשתחרר מבלון, יתנפץ בפניי בסתירה מאיימת. זה קורה וזה מיידי ואיש אינו שם לב.

ארבעים וארבע - לאמא

בְּיוֹם הֻלַּדְתֵּךְ, הִסְתַכְּלִי 👁 👁

 בְּיוֹם  הֻלַּדְתֵּךְ

הִסְתַכְּלִי   👁   👁

יָמִין                             וּשְׂמֹאל

כֹּה וָכֹה

אַ נָּ ה     וְ אַ נָּ ה

וּרְאִי לְמֱרַחוֹק

לֹא

כָּכָה  וְכָּכָה

וְלֹא

כָּ

כָ

ה

 וְ

כָּ

כָ

ה

וְגַם לֹא

_כָּ ^כָ _ה    ^וְ _כָּ ^כָ _ה

אֶלָא

כָּ כָ ה    וְ כָּ כָ ה 

- - הַמְשִׁיכִי לָשִׁיר - -

אֶת הַשִּׁירָה הַחֲזָקָה,

שֶׁלָּךְ

בִּיְדִידוּת,

                            אֱלִירָם

פלסטינים או פלשתינאים? פלשתין או פלסטין?

לאורך השנים הפך הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאחד מנושאי הסיקור המרכזיים והחשובים ביותר בתקשורת העולמית בכלל והישראלית בפרט. למרות זאת, טרם נוצרה תמונה ברורה באשר למינוח המדויק אותו יש לכנות את "הצד השני" – העם הפלסטיני. אמצעי התקשורת הישראלים השונים מוסיפים לנקוט בשלל מינוחים, המתייחסים למעשה לאותו שם העצם.

להלן מקבץ דוגמאות הממחישות את מגוון המינוחים :

• YNET: "מאות צעירים פלסטינים ניסו להגיע להר הבית דרך שער האריות". 
• מעריב NRG: "י-ם: מאות פלשתינים פתחו בקריאות 'אללה אכבר' בשער האריות".
• עיתון "הארץ": "חייל צה"ל ואזרח ישראלי נפצעו אתמול מאש צלפים פלשתינאים בציר 'פילדלפי' מול רפיח....".
• "מעריב" : "שני ישראלים נפצעו אתמול מירי צלף פלשתיני סמוך לרפיח..."
• "ידיעות אחרונות": "...בצה"ל אומרים כי מדובר בשחיקה של ממש בהפסקת האש, וזאת מכיוון שהרשות הפלשתינית פועלת פחות לסיכול פיגועים..."

מדוגמאות אלה עולה השאלה – באיזה מהמינוחים יש להשתמש?

פרופ' שמעון שמיר עונה על השאלה, במאמר המתפרסם בגיליון "העין השביעית". לטענתו, התשובה נעוצה באבחנה בין שני מושגים: פלשתינה (בפ"א דגושה) ופלסטין (בפ"א רפויה).

פלשתינה: שמה של א"י כולה כפי שנקראה בימי המנדט הבריטי ובגבולותיו. זו הגרסה העברית לשם האנגליPalestine . לדבריו, השימוש במושג "פלשתינה" הדגיש את תושבי א"י היהודים, ולראיה תושבי א"י היהודים שהתנדבו לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה נקראו "פלשתינאים".

פלסטין: מושג זה הוא מושג המעוגן בהוויה הערבית ולפיכך יש לשעתק אותו לפי כללי השעתוק מערבית: בסמ"ך, בטי"ת ובפ"א רפויה. משנת 48' הלכה והתחזקה התנועה הלאומית-ערבית תחת המושג "פלסטין". לראייה כותב פרופ' שמיר, כי כיום ה"פלסטינים" מוגדרים כתושבי הארץ הערבים אשר גיבשו לעצמם זהות לאומית- פלסטינית, ומוסיף שבהתאם לכך נקראים מוסדותיהם "הרשות הלאומית הפלסטינית" ו"הארגון לשחרור פלסטין".

ואולי בכלל בלסטין?

לאחר שהציג את השוני שבין שני המושגים עומד פרופ' שמיר על "לב הבעיה", כהגדרתו; "שעה שבעברית אנו יכולים להבחין בין "פלשתינה" ל"פלסטין": אין הבחנה כזו בשפה הערבית ובשפות הלועזיות". התוצאה: המושג Palestine מקבל משמעות כפולה בעודו מוצג במקביל גם בתור ה"מדינה שבדרך" וגם כא"י כולה. לטענתו, בצורה זו הולך ונטמע הנרטיב הפלסטיני בקרב אומות העולם, זאת משום שבקרב הדור הצעיר שאינו חי בישראל מתעצבת התפיסה ש-Palestine [א"י] היא ארצו של אש"ף, ולכן כך הוא גם קורא ומבין את ההיסטוריה והספרות הארצישראלית.

לסיכום, בסיומו של המאמר מתריע פרופ' שמיר כי "להתכרסמות ההבחנה בין המושגים יש מחיר גבוה בטווח הארוך" בעודו מדגיש כי "את המלאכה הזאת יש להתחיל בבית – בשימוש נכון במושגים "פלשתינה" ו"פלסטין" בשפה העברית".

---

שמעון שמיר, נוח בשבע שגיאות, העין השביעית

שר רחוץ | סטיקר

שר החוץ, סילבן שלום, לא מוזמן לפסגת שארם א-שייח'

הטלוויזיה אוהבת אותנו אהבלים

בדיוק כשהחבר'ה מפרוייקט Y מזכירים לנו איך מכינים אהבת אינסטנט כמו חתולים בפח זבל, נדמה שהישראלים, כמו באייטם חולף, נשבים בכל ספין, בכל תרועת התפעלות טלוויזיונית שלא ממש קשורה למה שמחבר בין האזניים. בלית ברירה, תוצאה של מחדל נואש, אנו ניזונים מעולם של מחוות תקשורתיות זמינות; תן לנו בר זוהר, תן לנו ריאליטי, תן לנו זומביות שמחייה את עצמה כל יומיים מחדש, תכה בנו, תצליף בנו, ונעבור לפרסומות. הנה לכם התרגשות.

* * *

בעידן של פטיפונים, אינפלציה ומנחם בגין, הנוקיה של סלקום היה נראה כמו תחנת ממסר של אפולו, נגמ"ש בדמות סלולר, מעיין שופע של קרינה אלקטרומגנטית. אחד כזה היה רק לצה"ל ולעובדי הכור האטומי בדימונה. למרות זאת, רגע לפני, שום ילדה תל אביבית לא הרגישה מנותקת כי נגמר לה הטוקמן ואף אתיופי בן 6 לא הרגיש דחוי כי הוא מסתובב בלי, הם לא ידעו כי "בשבילי הכוכב זה אתה" וש"לאהוב זה לשלוח תמונה כי לא התראיתם הבוקר"; מבחינתם לפחות, העולם שלהם הסתכם בשבע על הקיר וחמש אבנים. ואולי למרות הכל, גם בשנות השמונים יצא לאנשים להתאהב מדי פעם.

אבל נדמה לכם שתרבות הוואקום הגיעה לקיצה. היא אינה מסוגלת עוד לייצר דמויות אנושיות שיגרמו לכם להרים טלפון לאקסית שזרקתם לפני שבוע. עוגת הרומנטיקה העילגת מצליחה לייצר אפילו בטייבה את הגיחוך הנדרש. אז הבאנו לכם אותה בפרסומת כמו שצריך להיות, פרסומת חבויה לציבור האהבל, אנחנו לא נשכנע אתכם לשרוף שעות בסלולרי, אנחנו נשכנע אתכם לאהוב. ואיך אוהבים? מדברים בסלקום.

ואם לא טמנתם ידיכם בצלחת החומוס אתם בטח זוכרים שחומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל.
את הנרווים האמיתיים אני חוטף כשאני קולט שהווזיר התורכי בפרסומת של צבר הוא הוא הגרסה הכי קרובה לישראליות. במקרה הזה ישראלי זה שייח' דובר עברית עם מניירות בעלבוסטיות ואלגנטיות סטייל מערבל בטון שמקנח כיכר לחם בקערת חומוס. אפילו אם נעלים עין מהאופן הבוטה והילדותי שבה מנסים לשדך את המושג אהבה עם חוסר העידון האסתטי שיש בקונוטציה של שווארמה, לאפה וסביח, עדיין הוולגריות המיובלת שיש באמירות כמו "אצלנו במפעל משתמשים באהבה בשביל להכין חומוס" נשמעת כמו שיר של פעיל חמאס בקסבה של שכם. אם החיים בלאפה אז אתם בעצם על נקודת הדמיון בין חומוס, צ'יפס וסלט.

אנו חיים בפריודה שבו המילה מתה, המשמעות איבדה מתוקפה וריטואל ההווה שלנו חוזר על עצמו כמו תקליט מדוכא. ברשת התרבות הרופפת שנסרגה סביבנו, הטלוויזיה אינה יכולה להתניע את עצמה לבד, היא זקוקה למדחפים חיצוניים כדי להתקיים: פרסומות, זכייניות, סרטי בורקס, דודו טופז ועוד אמתלות נוספות לקיומו של המדיום; כל בן אנוש, כל קמילה, כל עלה נידף, כל עץ יבש שיוכל להזרים דם לעורקים של יונית לוי מתקבל בקריאות ריגוש בולמוסיות מצד יוסי שנוחר רדום על הספה בסלון. העולם התרוקן, הרומנטיקה מפנה את מקומה לציניות, כל מה שנותר הוא אוטופיה שהיא הכי קרובה ליכולת להרגיש, לכעוס, לשנוא, להעריץ, ולכן בוחרים באופציה הקלה: טוק שואוז ושעשועונים ושחקנים שבוכים וחתונה בשידור חי וריאליטי ווילה ויאכטה וכלום. יישור קו וחוזרים להתחלה, לאמת הנוקשה של הריקנות.

ככה זה. הפכנו לחורים שחורים, למבואות סתומים, להדמיות אנוש, לאלומות חושך, לחלקיק רזולוציה, להולוגרמות, לרצף אותות סתומים, ללוח צילום, לפרוטון רייטינג, לשלם הזעיר באופן ניכר מסך כל שלליו. איננו ולא נהיה עוד. המשימה הוכתרה בהצלחה: תרבות הכלום, יצירת כפיו של מוטי שקלאר והפיפל מיטר, השלימה את התרבותה הסרטנית שפיצוצה אינו גובה קרבנות חיים, אלא רק מציג את העדות לקהות חושים אסתטית, לדמיון משועבד, לציץ פורח, לעטרת התלהבות מאולצת בכוח השלט.
לחידלון, לאבדון.

שני פנים ליוסף הצדיק | לפרשת "וישב"

בפרשת וישב נפתח רצף ארוך ומרתק המתאר את קורות חיי יוסף. מתחים, אינטריגות ותככים עוטפים את דמותו של האיש ומשַׁווים לו ארשת של גיבור-על, הילה של קרבן המסיים את מסכת חייו הפתלתלה כשידו על העליונה. הגדיל המדרש באומרו: "בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו - נתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים" (מגילה טז:) – נראה, איפוא, כי חותם-תעודתו העז של יוסף הצליח "לשעבד" את מרבית פרשני-המקרא לאישיותו הקוסמת. אחריותו העקיפה לירידה למצרים יוצקים לרוחו נופך אדיר, ומעניקים לו את דמותו הבוהקת בראי ההיסטוריה הלאומית. "יוסף הצדיק" כאייקון, כפורמה, כסמל תרבות.

נרד לעמקם של דברים. יוסף מגיח לעולם כשעל גבו רובץ טנא של מחויבויות סימבוליות: בכור ובן זקונים, "יפה תאר ויפה מראה", נולד לאחר שנות עקרות ובנה של רחל – אשת יעקב האהובה. רובד נוסף מתגלה בדמיונו הרב לאביו "שהיה זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב" (ב"ר נג' ד"ה "וה' פקד") וכן האנלוגיה המוכרת "כל מה שארע לזה ארע לזה: זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו..." (עיין ב"ר פרשה פד ד"ה "א"ר שמואל") – יעקב מזהה את ייחודו של יוסף ומעמידהו באופן צפוי בלב הקונצנזוס המשפחתי, רוצה לומר: ממנה "בעל-בית" חדש. השריף בא לכפר, יש פריץ חדש בעיירה.

יעקב רוצה לבטא את הקשר עם בנו האהוב "ועשה לו כתונת פסים" – הכתונת לא כפיג'מה מפוספסת שניתנה ליוסף כדי שתערב לו שנתו, הכתונת היא אקט, היא סימן, היא כתונת הנסיך אך בד בבד היא כתונת האסיר. יעקב מכיר היטב את סמליותו של הבגד, "בגדי החמודות" שנכפו עליו בעל כרחו והפכוהו לקדוש בחסד, ניתנים לבנו במתנה ע"מ לעשותו לקדוש בזכות. אולם, לא רחק היום, והנער הפיקח החל מרחרח סביבו ומבין את המטען הרגשי בו הוא נתון. התעמרויותיו באחיו שולות אותו מן המרקם המשפחתי ומבדלות אותו כישות עצמאית נפרדת. "יוסף" אל מול "אחי יוסף" במובן הגס של החלוקה. מיטיב המקרא לבטא זאת ביוצרו חיץ בין יוסף לאחיו: "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם: וישראל אהב יוסף מכל בניו, כי בן זקנים הוא לו... ויראו אחיו כי אותו אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו..." – שני עברים למתרס: יוסף מחד, בני יעקב מאידך. יוסף מצידו אינו מנסה לגשר על הפערים, אדרבא, הוא מרחיב ביודעין את השסע ומשתדל בכל מאודו לבודד עצמו מן ההוואי שהתגבש במשפחת בני יעקב.

בני יעקב. הם בטראומה, קשה להם, הם מחדשים את חווייתה של לאה "כי שנואה אני" (בר' כט' לג'), וחשים כי ההיסטוריה משכתבת עצמה מחדש. הם חשו נבגדים לא מכבר, באונס אחותם דינה, וראו כי יעקב לכאורה התיר לבני בלייעל לבצע זממם "והחריש יעקב" (שם לד' ו'), ואכן, חרף רצון אביהם הם הלכו ו"צדו" את בני שכם הדואבים. פרק חדש נפתח כעת מול פניהם. שבורים ורצוצים הם ששים לבגוד פעם נוספת באביהם. בטבעיות כמעט מוחלטת מתפרצים רגשי הטינה שלהם "בטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו". בני יעקב אנשי מלחמה המה, עיר שלמה חרבה תחת ידם, מיהו הנער אשר יקניטם על נקלה?

אני יוסף. העוד אביא?

יוסף מרגיש בגדלותו, חלומותיו המתבטאים בשאיפותיו לחתור אל מחוזות הכבוד הנשגבים ביותר, מובעים בצורה נערית המוכרת לו עד תקופה זו של חייו. ידיעתו כי בערעור הדינמיקה המשפחתית המקובלת, יחל הוא במסכת התגדלותו, תחילה במשפחתו הקרובה, בשבט, בעם וכן הלאה. הוא חולם כי אחיו הבוגרים כורעים ומשתחווים לו, ואפילו אביו – אותו יעקב שפורר את זהותו למענו – משתחווה לו. יוסף משתמש ברטוריקת הסיפור הנע, תחילה אחיו, משיכת תשומת ליבם והציפייה לתגובתם, ואז אביו, משיכת תשומת ליבו והציפייה לתגובתו. הפרוצדורה מוכרת לנו בפן החינוכי, האב מעניק לבנו את כל אשר לו, מגדלו, מטפחו, משקהו ומאכילו, והבן יורק בפניו ומתבהם בפני יוצרו הכנוע ("ואביו שמר את הדבר"). ניתן לומר כי יוסף היה נרקיסיסט. "שהיה עושה מעשה נערות, ממשמש בעיניו ומתקן בשערו כדי שיהיה נראה יפה" (רש"י לז' ב') – הייתה לו חיבה עצמית מופרזת, לו, לאישיותו, ליופיו, לכל מה שסוכך תחת ההגדרה "יוסף".

כאשר השליכו בני יעקב את יוסף לבור, הם שינו את דמותו על פיה. הוקעתו של יוסף מן התלכיד המשפחתי הייתה מחוייבת המציאות. תרבות של אדנות-עבדות בין אחים כה נוקשים ותובעניים אינה יכולה להסתופף תחת קורת גג אחת (או: קורת אוהל אחד). מישהו שם היה חייב ללכת.

התרומה האדירה שהעניקו ההגלייה והניתוק, הפכו את יוסף לאישיות בוגרת, מתונה ואחראית. לא עוד נער צעיר ומשולהב החש פטרונות על כל סובביו, אלא בחור שקול ואחראי המרגיש כ"קש לפני רוח" (תהילים פג' יד'). יוסף היה זקוק לזעזוע ולניעור כדי להבין את גודל קטנותו ואפסותו. מיותר לציין, כי הוא הוכיח את השינוי התפיסתי בחייו בהתגברותו על אשת פוטיפר, בירידתו לכלא ובפתרון החלומות. שבריריותו שלו כאדם וכאיש חבטה נמרצות בתודעתו, והוסיפה לו קורטוב משמעותי של רציונל ושכל, הגיון ותבונה. נכון לשער, שאלמלא היה יוסף חווה את רצף הייסורים ואת פרשת התלאות, לא היה מגיע לגדלותו ומטפס למשרתו הרמה בבית פרעה.

סדאם חוסיין קופץ לביקור

ובזה העניין נשפוך מעט אור אקטואלי על הפרשה: השבוע נתבשרנו בשעטו"מ על נפילתו של העריץ מבגדד. בהיבט של חנוכה, ג'ורג' בוש וודאי היה אומר: "זה נצחונם של בני האור על בני החושך". ראוי לדפדף לרגע 15 שנה לאחור. בוש האב (יוסף לפני ירידתו) הוביל את ארה"ב לנצחון מוחץ במלחמת המפרץ הראשונה. העם האמריקני היה אחוז גדלות ושיכור כוח. בוש אכן ידע כי הוא נשיא ארה"ב, אך רוממותו וכבודו גרמו לו לתהות בדבר שליטה איזורית על שטחי סכסוך נרחבים. הועלתה אף ההצעה, לבטל את הבחירות באותן השנים כיוון שנצחון הרפובליקנים היה בטוח. בבחירות שהתקיימו, הלמו הדמוקרטים בבוש ובמפלגתו. באורח פלאי ומקרי לחלוטין, חזר ג'ורג' בוש למרכז המפה הפוליטית בדמות בן צעיר ותוסס (יוסף השני). ושוב הוא עלה לגדולה, ושוב האחים משתחווים לו, ושוב הוא חש פטרון בלעדי על העולם כולו. אם יתמיד בוש ביושבו על כורסת המיינסטר וישגה בהליכותיו היהירים, הרי ברור כי ימצא עצמו שוב בלב התוכחה והביקורת הצולבת. ברם, אם ישכיל האיש ויבין ש"בנפול אויבך אל תשמח" וכן "הצנוע יתבייש לעשות מעשיו בגלוי" - מובן שהדבר ייטיב לו ולעתידו הפוליטי. "מאד מאד הווה שפל רוח" (דעות פ' ב' הל' ג') זו לא מילה גסה, יש חיה כזאת. תשאלו את יוסף הצדיק.