המילקי בברלין זול יותר? הצחקתם אותי

בקיצור, נכנסתי אתמול לסופרמרקט בברלין כדי לבדוק, קצת באיחור, כמה עולה סל מצרכים בסיסי בבירת גרמניה. מדובר בסופּר ממוצע, כזה שבאים אליו לעשות קניות בינוניות וגדולות אחת לשבוע. עברתי על המוצרים, אחד אחד, צילמתי ולהלן המסקנות (לחצו על התמונות להגדלה):

* נתחיל במילקי. בישראל פורסם שמילקי עולה בברלין שקל. חיפשתי ולא מצאתי. יותר בכיוון של מילקי בשקר. יוגורט דמוי-מילקי עולה כאן 0.79 €. אפילו היום, כששער היורו הוא הנמוך ביותר מאז ומעולם, זה יוצא 3.30 ₪, יותר מגביע מילקי בארץ. יוגורט מפנק יותר עולה כאן 1.99 €, מחיר מופקע לכל הדעות בשביל מעדן חלב.

 

* הלאה, לירקות ולפירות. נתעלם שניה מהעובדה שכל מלפפון כאן באורך מטר וחצי, עטוף בניילון נצמד וחסר כל טעם – בואו נדבר על המחיר. כמה עולה בברלין קילו מלפפונים? 0.99 €. אפילו בשנת שמיטה, או בצורת, או מה שתרצו – קילו מלפפונים בישראל יותר זול.

* אם תרצו להכין איזה פירה לארוחת ערב, דעו שקילו תפוחי-אדמה עולה בברלין 4.99 €.

* וכמה עולה קילו פלפלים קצת עייפים? שוב, לא פחות מ- 4.99 €.

* בא לכם אבטיח קר? ובכן בברלין האבטיחים נמכרים ברבעים. מנה אישית של רבע אבטיחון קטנטן, עטוף בניילון נצמד, עולה כאן בערך 2 €. זה גם המחיר של קילו גזר.

 

* קילו חצילים עולה 2.99 € וקילו בננות 3.49 €.

* קילו עגבניות עולה 2.49 €, ואם תרצו אותן אורגניות תשלמו 9.90 € (!).

 

* אם תרצו להתפנק בגלידת בן אנד ג'ריס תיפרדו בלא פחות מ- 5.99 €. חשבו פעמיים על כל כפית.

* חתיכה קטנה של דג סלמון, הקשיבו טוב, עולה 9.99 €. ומדובר באומה חובבת סלמונים לרוב.

▫ ▪ ▫

לסיכום: אין חולק שעלות המזון בארץ לא זולה, אך בטח לא יקרה משמעותית מעלותה בברלין. נכון, יש מוצרי מזון זולים יותר בברלין, בעיקר מוצרי חלב ונקניקים, אך כשמשקללים את סל המוצרים שמשפחה ממוצעת צורכת, מגיעים למסקנה שמגוון רחב של מוצרים במדפי הסוּפּרים בישראל – זול משמעותית. התמונות, רבותיי, מדברות בעד עצמן. מי שחושב אחרת, מוזמן להיכנס לסופר בברלין או במינכן, ולראות איך הגרמנים מעמיסים בקושי רבע עגלה, כְּאיִן וכאפס לעומת עגלות הסוּפּר המתפקעות של הישראלי הממוצע.

מי היה מאמין, אבל פתאום באמצע יום חם בגרמניה, רמי לוי נדמה לי אטרקטיבי כל כך.

מזרחי, דתי, המשטרה הייתה כל עולמו | דברים לזכרו של תנ"צ אפי ברכה ז"ל

אפי ברכה ז"ל היה האדם האחרון שהייתם מדמיינים לחוקר משטרה קשוח. חייכן, כיפה על הצד, מדבר עם ח' ו-ע' גרוניות, חובב סוודרים, נראה כמו גבאי של בית כנסת. המילים 'בעזרת השם' ו-'בורא עולם' היו שגורות על לשונו. תמיד הקפיד לציין שהוא אדם מאמין. לבנו הצעיר קרא אורי-חיים, על שם הרב חיים פינטו, אביו של הרב יאשיהו. אהב רבנים והיה מתדפק על דלתותיהם כדי לקבל ברכה. "אפי – ברכה", כך היו אומרים לו.

הוא נולד וגדל בשכונת רמת עמידר שברמת גן, שכונת פשע שהצמיחה מקרבה את בכירי העבריינים בישראל. השפה העממית שלו, והיכולת שלו לדבר בשפת העם – דוגרי, בלי נפיחוּת, בלי יהירות – הקנו לו יכולת פנומנלית בחקירת עבריינים ובגיוס עדי מדינה. גם כשהייתה סביבו קטסטרופה, הוא היה אמן הדיבור השקט. גם כשהשטח סביבו בער, כשאיימו על חייו ועל חיי משפחתו, אפילו כשהסגיר את רבו הנערץ, שמר על השקט. נפשו סערה, נשמתו נקרעה – אך הוא הוסיף לשדר רוגע. יכול הרי היה לרוץ לתקשורת ולספר על מסע הצלב שמתנהל נגדו – מסע מתוזמר ומאורגן נגד מי שפענח עבורנו אינספור פרשיות פליליות סבוכות – אך הוא העדיף לנצור ולשתוק. מערכת אכיפת החוק תעשה את שלה, כך האמין כנראה עד ימיו האחרונים.

בפעמים שהזדמנו לי להחליף עם ברכה חצי מילה, התמלאתי גאווה באיש הזה. מזרחי, אותנטי, עם מבטא עמוק, שלא השתכנז ולא הוריד את הכיפה, שדבק באמונת החכמים שלו מחד, אך נותר חוקר מקצוען ונדיר מסוגו מאידך. שהיה נאמן לדיוק ולעובדות, וגם כשהשיג הישגים כבירים – לא קשר לעצמו קשרים. סחבק כזה, לא קצין של דיסטנס, לא מלא בחשיבות עצמית, לא 'שוטר' במובן השלילי של המילה.

אני חש היום, שוב, שברכה הוא קרבן נוסף של התקשורת הישראלית, שחורצת גורלות וגוזרת אנשים לחיים או למוות. העיתונות הפכה לקולוסיאום המודרני; בעבר, בזירת הגלדיאטורים, אם השופט היה מניף את אגודלו למטה, הפוגע היה מניח את נשקו, אם סימן למעלה, גורלו של הנפגע נחרץ. כיום די במקלדתו של עיתונאי אחד שממהר להסיק מסקנות כדי לקבור אדם עוד בחייו.

למי שלא עקב, מספר עיתונאים הריחו בימים האחרונים דם והחלו להפיץ שמועות על מעורבותו של ברכה בפלילים. ברכה שרד עד כה אינספור שמועות כאלה. מכולן יצא כשידו על העליונה, ואף הוסיף לטפס בסולם התפקידים במשטרה. בג"צ אף קבע שלא דבק בו רבב. אך השמועות האחרונות היו הקש ששבר את גב הגמל. אפילו חבריו הטובים, כפי שקראתי בתקשורת, אמרו ש"משהו בברכה הזה מריח לא טוב". הוא הרגיש מבודד ונרדף, שלא בצדק – בטח עד שלא ניתנה לו הזדמנות להוכיח את חפותו – והתוצאה הקשה לא איחרה לבוא.

הפרשה הזאת, שסופה לא נראה באופק, עוד תסופר בתולדות מדינת ישראל. וככלות הכל, היום, דווקא היום, צום י"ז בתמוז, קיבלנו עוד תזכורת כואבת לשנאת החינם שמחרבת את ביתנו ושורפת את היכלנו.

יהי זכרו לברכה.

מי ימציא לך נחמה, אליעזר רוזנפלד?

עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מַּיִם על אליעזר רוזנפלד, יהודי מתוק ומקסים, ששימח בחייו מאות זוגות ביום חתונתם – וניגן בהתלהבות עצומה בחתונתנו –  וניצב היום, שוב, גלוי ושבור לעיני עם ישראל, מעכל-לא-מעכל את הרצח הנפשע של בנו, מלאכי רוזנפלד הי"ד.

▫ ▪ ▫

כשאליעזר רוזנפלד למד בישיבת ההסדר מעלות נהרג אחיו הבכור, יצחק, בתאונת אימונים בצה"ל. אותו היום שינה את עולמו של אליעזר מקצה אל קצה, והוא התהלך אפוף ומהורהר במשך שבועות ארוכים, ממאן לקבל את הבשורה הכואבת על אחיו. כדי לרפא את שברו הוא ביקש מאביו שיתן לו צ'ק כדי לקנות קלרינט. המוסיקה, אכן, הפיחה באליעזר נשמה מחודשת והוא החל מנגן בשמחות ואירועים. תוך זמן קצר שמו יצא לפניו כאמן כלי נשיפה. הניגונים שלו ניחנים בקצב מדבק, עוצמתי, סוחף, מלא התלהבות. הוא מלהטט בין כלי נשיפה שונים ומביא תעצומות ורגש יוצאים מן הכלל.

בנו בכורו של אליעזר (ושרה) רוזנפלד נולד זמן קצר לאחר מות האח המנוח, והוריו קראו לו על שמו – יצחק. ברית המילה של יצחק נערכה ביום האזכרה השני לדודו. סמיכות האירועים הייתה גורם מכונן באישיותו של יצחק הנער, אשר נשא על כתפיו את משא הזיכרון, וגדל בבוא היום להיות טייס בצה"ל. יצחק היה גאוות המשפחה, גאוות הישוב כוכב השחר, מלח הארץ, פאר הציונות הדתית.

היכה הגורל במשפחת רוזנפלד בשנית, ובתאונה טראגית לפני 13 שנה נהרג גם יצחק הטייס. המשפחה התאבלה על בנה בכורה ימים רבים, אך אליעזר רוזנפלד לא נשבר: הוא המשיך לשמח חתנים וכלות, ולא הרפה לרגע משליחותו להרבות שמחה בעולם.

מלאכי הוא בנו החמישי של אליעזר, אחרי יצחק ז"ל ועוד שלוש בנות תבדל"א. הוא נורה אתמול על ידי חיות טרף, רוצחים אכזריים, מתועבים ושפלים.

השכול פקד בשלישית את משפחת רוזנפלד.

▫ ▪ ▫

מי ימציא לך נחמה, אליעזר רוזנפלד?

מי יכול לעמוד במחיצתך, אתה, שכל חייך משמח חתנים וכלות?

▫ ▪ ▫

אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם, עַד אֲשֶׁר יַשְׁקִיף ה' מִשָּׁמַיִם, וְיָחוּס עַל עַמּו אַרְצו וְנַחֲלָתו.

כלל ישראלי | דברים לזכרו של דני גונן הי"ד

חוזר עכשיו מהלווייתו של דני גונן הי"ד, שכן טוב שהספקתי להכיר אך במקצת.

רבים וטובים ספדו בהלוויה. הם סיפרו על החבר, בן המשפחה, על איש שיח ענו וישר דרך. שׂמוּ אבן אחר אבן בפסיפס המרתק שנקרא "דני". בן-דודו, איציק גונן, ספד לו בהתרגשות רבה וכינה את אישיותו "כלל ישראלית". הביטוי הזה, "כלל ישראלי", הוא מרכיב חשוב בשפה הפנים-ישיבתית, שאוהבת לדבר גבוהה על חשיבותה של הסתכלות-מאקרו על העם היהודי בכללותו, אך, הלכה למעשה, מתקשה ליישם זאת בחיי המעש.

דני בתמונת הפרופיל בפייסבוק, איך לא, בטיול בארץ ישראל

אבל דני היה איש כלל ישראלי באמת. הוא קיפל באישיותו את ה-DNA המסובך שנקרא "ישראלי": תושב לוד, בן לעדה הגרוזינית, יתום מאב, שסייע כבר בגיל צעיר לאמו בעול החזקת המשפחה. זה לא מנע ממנו ללמוד בישיבת ההסדר מעלה אדומים, בית גידול לעילית שבציונות הדתית, או להצטיין במסלול היוקרתי של הנדסת חשמל בבר-אילן. הוא אהב להתפלל בבית הכנסת המרוקאי ישורון בלוד, וגם ליהנות, כפי שציין ראש העיר, מקריאת ההפטרה בנוסח גרוזיני. ובמותו, חבש לרגע לראשו את כובע המתנחל (וליתר דיוק: בא בסנדלי המתנחל), ובספונטניות ארץ-ישראלית לא היסס לרדת למעיין לטבול קצת לפני שבת. כזה היה; תמהיל נדיר של עולמות מרוחקים, איש אמת, חף ממניירות, מגשים בחייו את אשר אמר קהלת: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם".

העיר לוד הייתה יקרה לו. למרות שהיו לו את כל הסיבות להפנות לה עורף, נשאר מחובר לעיר ואהב את העיר. הוא היה חלק מחבורה של צעירים שניסו להפוך את לוד למקום טוב יותר, בין אם בפעילויות, בשיעורים, במפגשי סטודנטים או בעזרה הדדית. כבן המקום, הוא ראה עצמו שותף חשוב בדור העתיד של העיר.

▫ ▪ ▫

ואז פלסטיני סימן לו לעצור. למה שיעצור? בטח מישהו נתקע, או שצריך מים, כי יום חם היה יום שישי. והוא בטבעיות עוצר. בטח מתוך אינסטינקט מובנה, איפה שצריך לתת יד – נותנים. לא הייתה לו בעיה לחלק אוכל למי שנזקק או לעזור בסבלות לחבר שעובר דירה. אז הוא פתח חלון. שכח שבג'ונגל, איפה שמסתובבות חיות טרף, לא פותחים חלון. ומול חלונו הפתוח ירתה החיה ארבע יריות מהירות. ירתה ונמלטה. משאירה את דני להתבוסס בדמו הזועק. קשה למצוא נחמה בידיעה שכוונתו האחרונה של דני בחייו, הייתה להושיט יד למחבל שרצח אותו.

במותו נתרמו איבריו. בחייו תרם לנו את רוחו, רוח כלל ישראלית.

חבל על דאבדין.

מה באמת רוצה עודד קוטלר?

בחיי, אני לא מבין מה רוצים הקוטלרים.

בעצם כן, הם רוצים כסף.
▫ ▪ ▫

קוטלר. תחי החוצפה ועזות המצח

הם רוצים שהכסף שלנו ילך למימון הפעילות שלהם. שאנחנו, הפרולטריון הנבער, הבהמות, מנשקי הקמעות, נמשיך לשלם מע"מ ומס הכנסה ומס-בלו לקופת המדינה, כדי שהמדינה תממן אותם, את אצולת התרבות הישראלית. ומה היא אותה "תרבות" אם לא קמפיין אנטי-ישראלי מתוזמר היטב? המלחמה היא הרי לא על התרבות הלגיטימית – 99% מהיצירה הישראלית הנפלאה – אלא על תרבות השוליים שהם מתעקשים שנמשיך כולנו לממן. אה כן, ושנשלם על הדרך למחבל על יצירת המופת המופלאה שלו, ותיכף גם יגאל עמיר יבקש תמלוגים על הסרט המהולל שהפיקו על חייו.

וכל זה מהכסף שלנו. אתם קולטים! אנחנו, הבהמות, צריכים לשלם על זה!

מה שעצוב בסיפור הזה הוא שהקוטלרים שוכחים שהמימון שלהם מגיע מקופת מדינת ישראל, ולא, נגיד, מאיזו קרן דמיונית שרשומה בטאבו על שם אמני תל-אביב. היד צריכה לרעוד כשהיא נוגעת בקופה הציבורית, שמתמלאת הודות לעמל כפיהם של מיליוני ישראלים עובדים, שלא יושבים בסינמטקים ולא מבלים צהריים נעימים בתיאטרון פרינג' ובתערוכות פולקלור. רשימת ההמתנה לכסף הזה ארוכה. הדרישה שהמדינה תממן את תרבות השוליים הסהרורית היא מחוצפת ועזת פנים. שקוטלר יסבסד מכיסו הצגות / סרטים על רוצחים. אני מעדיף שהכסף שלנו ילך למקומות טובים יותר.

סגולה לשמירה והצלה מטלפי עורכי דין

הנה לכם, שלומי אמוני ישראל, תפילה נוראה ועצומה שחיברתיה להינצל מעורכי דין. וכל מי שנתקל בהם, בין בשוגג בין במזיד, יאמר תפילה זו לאלתר, שמסוגלת לישועות, וישים מבטחו בהשי"ת, ויינצל מנזקם ומשכר טרחתם וסר חטאתו ועוונו יכופר.

אובמה ב"עובדה": ככה נראה נשיא אמריקני שנשבר לו מישראל

בין אם אתם מתחברים לאובמה ובין אם לא – צפו בריאיון איתו ב'עובדה'.

הנשיא האמריקני נראה כבוי, עייף, מיואש, מדבר בחוסר חשק על המצב במזרח-התיכון. מחשבותיו היו איטיות, דיבורו מדוד, כל מילותיו נשקלו בזהירות רבה, לעיתים רבה מדי, מה שעמעם לגמרי את התכונות שאובמה מצטיין בהן: רהיטות וכריזמה אישית.

הנשיא ומעריצה

זה היה ריאיון כאוב, מבאס, שיחה מדכאת בין שני אנשים שהחלומות שלהם התנפצו על סלע של מציאות דפוקה ומסובכת. הנשיא האמריקני כיוון אותו היטב לעם בישראל. נתניהו וממשלתו הם בטח לא הכתובת לריאיונות כאלה. ה"תקווה" שליוותה את קמפיין אובמה מיומו הראשון - כבר לא הייתה שם; הנשיא, המפוקח-מנוסה, הודה אמנם שהסדר עם הפלסטינים הוא חסר סיכוי, אך אמר שארה"ב תתקשה להגן על ישראל בעתיד. במילים אחרות: אם הפלסטינים יהיו אומללים גם אתם תהיו כאלה. כשדיבר על נתניהו כבשה את פניו ארשת מוזרה פתאום. הוא חשב ארוכות על כל מילה שיצאה לו מהפה, מה שחידד את התחושה שאהבה גדולה לא הייתה שם מעולם. אין ספק שאובמה רואה ברה"מ את אחד הגורמים המרכזיים לכישלון המיוחס לו בארה"ב.

אילנה דיין, שכנראה התקשתה לשלוף שאלות נוקבות באמת – בין אם בשל המעמד ובין אם בשל הקושי לעשות זאת באנגלית – הייתה נינוחה ומחבקת. אובמה הציף בה רגשות עזים של תקווה וחלום, וההתרגשות ניכרה עליה. אותי הטרידה העובדה ש'עובדה' לא הכינו מספיק שאלות על הפלסטינים; אלה שמעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות; שהתפוצצו לנו ברחובות; שמטילים אימה על אזרחי ישראל; שמופלים לא בשל דתם או צבע עורם – כפי שהמראיינת והמרואיין הניחו כאקסיומה מרגיזה – אלא בשל העובדה הפשוטה שהם מהווים איום בטחוני אמיתי. על כל אלה אובמה לא השיב, וחבל.

הריאיון הזה ייחתם בדברי הימים של יחסי ישראל-ארה"ב. ימים יגידו מה יהיו השלכות הנאמר בו.

אילנה דיין בראיון בלעדי עם נשיא ארה״ב ברק אובמה.צפו בראיון המלא
Posted by ‎עובדה‎ on Tuesday, June 2, 2015

למה חזרתי לקרוא רק עיתונות מודפסת?

הטוקבקים מוגשים לנו ככוס תרעלה צוננת אחרי כל כתבה באינטרנט, תהא רגישה וחשובה אשר תהא. הם מייצרים כאן שיח אלים, מתלהם וגזעני. חוזרים לקרוא עיתון, פשוט כי אין ברירה

זהו, קיבלתי החלטה. והיא סופית. לא קורא יותר כתבות באינטרנט.

למה לא בעצם? כי עמוד חדשות טיפוסי באינטרנט מכיל 15% תוכן, 30% פרסומות והשאר פסולת טוקבקיסטית מרושעת ורעילה. עדת המגיבים הקולנית, חבורת הבריונים, העילגים, אותו קומץ שמשתלט על הנדל"ן האינטרנטי של אתרי החדשות, ומציף אותם בטונות של ניבולי פה, רוע וגזענות – כל אלה נמאסו עלי. לא רוצה להיתקל בדבר הזה, אפילו לא בטעות. כמו שחובבי גורמה לא ילקקו שאריות מהזבל, ככה מי שאוהב את המילה הכתובה – לא יחשוף עצמו לטוקבקים.

ברור אם כן למה כדאי לקרוא רק עיתונות מודפסת: כי עיתון מנייר מספק לכם בדרך כלל טקסט ערוך, מהודק, מרוסן, כפוף למגבלות נוקשות, מתוחם למגבלת תווים, שקול, כזה שמתיימר להיות מהימן – גם אם לא תמיד אובייקטיבי – ובעיקר זהיר. והכי חשוב: עורך העיתון לא יכניס כתבה שעיתונאי עבד עליה יום, יומיים, שבוע – ותחתיה, כמעט באותו מעמד, 200 טוקבקים, שנכתבו תוך, נניח, רבע דקה. הסלקציה הזאת טובה לי. קניית עיתון מעולם לא נראתה לי משתלמת יותר.

החירות שהאינטרנט העניק לכל אדיוט להפיץ רעל – הפכה לבלתי נסבלת. הרשת נהייתה הזירה המוצלחת ביותר לקידום תוכן פוגעני, הסתה, גזענות, ניגוח חברתי, השמצה של אדם אחר, חשיפה של סודות אישיים, בעוד הקרבן הרלוונטי לא יכול להגיב או להתגונן. אפילו מייסד הרשת החברתית המרושעת 'סיקרט', אותה סגר לאחרונה, אמר שטבעו ההרסני של האדם לא בנוי להפקרות הזאת. כל זה מבלי שהזכרנו את השיימינג,  אלפי בני אדם שביישו את אריאל רוניס למוות.

יתרונות החופש הוירטואלי מנוצלים לרעה על ידי גורמים בשולי החברה, שבאינטרנט הפכו לסוג של מלכים. המגיבים הטיפוסיים הללו הרי מבינים בהכל, ותמיד מוצאים סיבה טובה לנבל פה, לפגוע באחר, להסית ולהקניט. השיח שלהם הוא כולו נהמות קצרות ומתלהמות. מה הפלא? באתרי החדשות הגדולים בישראל הטוקבקים זוכים למעמד מקודש: על כל כתבה ניתן להגיב גם באמצעות חשבון הפייסבוק וגם במערכת התגובות של האתר. הגולשים גוללים את העמוד מטה, שותים כמעט מאונס את כוס התרעלה של הטוקבקיסטים. זאת, בשעה שבכל אתרי החדשות החשובים בעולם בכלל לא קיימת האופציה להגיב.

אז חזרתי לשלם על עיתון מודפס. אחרי שנים של קריאת טוקבקים אני עובר כעת חוויה מטהרת. טוב לי לדעת שאני נחשף רק לטקסטים שעברו עריכה, שהשקיעו בהם מחשבה, שזהות הכותב ידועה ומוכרת. כמה שקלים וחסכתם מעצמכם את האחת שיודעת ואת ההוא שמבין.

כמה נמוך יכולים עורכי דין לרדת?

לא נגענו. הייתם מאמינים?

בעוד שבוע יתקיימו בחירות ללשכת עורכי הדין. לא משהו שאמור לדגדג לכם – או לי – את הזרת הימנית. סתם קרב בין עסקנים שחגים סביב עצמם וסביב המקצוע המהולל בו בחרו לעסוק. המנטרה שחוזרת על עצמה בבחירות האלה, ואלה שלפניהן, ובעצם מאז שנוסדה הלשכה הזאת, היא שמירת כבודו של "המקצוע". עורכי הדין כל כך עסוקים בשמירת הכבוד של עצמם, שזה פתטי; ממלכה שלמה של עסקנים בחליפות שכל כולה עיסוק ב"כבוד" וב"מקצוע". גם כן מקצוע.

 ▫ ▪ ▫

לאן דברים מגיעים?

ובכן, יש בחירות ללשכה. כמה "חברים" לאותו ה"מקצוע" רוצים להיבחר לעסקונה הפנימית. שוב, הזרת מתעניינת. מה שמרגיז הוא שהחבורה הזאת מטרידה ציבור ענק של עורכי דין מדי יום במיילים, בטלפונים, בסמסים. ממטירים טונות של רפש וטינופים הדדיים איש על רעהו. ומה מצחיק בכל הסיפור? שהפוליטיקאים האלה בטוחים שאם אדע שעסקן א' חָבַר מאחורי גבו של עסקן ב' יחד עם עסקן ג' להפלת עסקן ד' – ארוץ להצביע לעסקן ה'.

אני יודע; כך היא דרכן של בחירות. טרוף כפי יכולתך. אבל רבאק, אלה עורכי דין, אנשים מכובדים. תעברו על התמונות ותבינו כמה נמוך הם יורדים. וזו טיפה בים. "כבוד המקצוע" – כבר אמרנו?

שוברים שתיקה | החיילים מוסרי העדויות הם פסולת חברתית

נכנסתי היום לאתר של שוברים שתיקה (לא אצרף את הקישור אליו כדי שלא יקודם אפילו במילימטר). לחצתי על הלשונית של העדויות "הכי נצפות". בחרתי את הראשונה, העדות מספר 1 באתר. הכותרת: "בוא אני אתן לך משהו מצחיק קצת". כך נכתב שם:

"בוא אני אתן לך משהו מצחיק קצת. היינו שמים ברוס עם רימון הלם בפנים, מוציאים לו את הנצרה ושמים על זה מעדנים, מעדני דני שהיינו לוקחים מהמטבח. ואז הילדים היו באים ומסתכלים על המעדן דני, ואיך שהם מרימים את זה הנצרה נפתחת וזה היה מתפוצץ להם בפנים. זה אחד. אני אתן לך עוד דוגמה. היה ספה שהם היו מזיזים כל היום אז היינו שמים, ממלכדים את הספה עם רימוני הלם, למשל."

מי שעשה את המעשה הזה הוא פסולת אישית וחברתית. בפעם הראשונה, הוא איש רע ואכזר, שחומד לצון ילדים תמימים. הוא מהנבלות האלה בכיתה ח', הבריונים שנהנים לראות אחרים סובלים בשביל הצחוקים. בפעם השניה, הוא מספר את הסיפור הזה – אולי אפילו קצת מרגיש גיבור – לגוף רע שהופך אותו לתעמולה אנטי-ישראלית. במקום להתוודות על המעשה במקומות המתאימים, להתחרט ולעשות תשובה, הוא בוחר למנף את זה נגד המדינה. הוא הסיבה והמסובב. אדם קטן שגם נועץ את הסכין וגם שואל לתומו מי המרשע שעשה את זה.

איך נלחמים בהם? עוברים ממגננה למתקפה: אחד, מחדדים את הנקודה שכל לובש מדים מייצג את מדינת ישראל; אחריות כבדה רובצת על כתפיו, משא כבד ומסע עמוק של בירור נוקב לזהותו העצמית חייב להתלוות לכל פעילות צבאית. שנית, מי שמתבכיין על התנהגותו האישית השפלה בשירותו הצבאי ומאשים בכך את צה"ל - הוא פושע בעצמו; אם זה אפשרי וניתן לאתר את החיילים, הייתי מעמיד אותם לדין על סמך עדויותיהם שלהם. שלישית, מבהירים שמתוך מאות אלפי אנשי צבא בסדיר ובמילואים, שחשופים כמעט מדי יום לפעילות מבצעית ברמה זו או אחרת תוך חיכוך מתמיד עם אוכלוסייה אזרחית, צומחים – למרבה הצער ושרירות ליבה של הסטיסטיקה – גם כמה פירות באושים. פעילותם של יחידים מעכירה את פרצופו של צבא שלם, של עם שלם. עם זאת, רובה המכריע של מערכת הביטחון היא בעלת מוסר וערכים לחימה מהגבוהים בעולם.

ושוב, שוברי השתיקה למיניהם - חנכו עצמיכם לפני שתחנכו את כולנו.

מאמר | מעבר מחכירה לבעלות על קרקע

מי יציל את בית הדין הגדול?

דמיינו איזו קטסטרופה הייתה אם בית המשפט העליון היה מתנהל בהרכב חסר עשר שנים. מדוע כשבית הדין הרבני הגדול עומד לקרוס לתוך עצמו – זה לא מעניין אף אחד?

אורית נפרדה מבעלה לפני חמש שנים. השניים תכננו להתגרש, ובינתיים פנו לבית הדין הרבני האזורי שיסדיר את עניין המזונות עד לגירושין הסופיים. אורית הרגישה שההחלטה הזמנית שנתן בית הדין גרמה עוול לה ולילדיה, ופנתה לערכאת הערעור, לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. את הערעור היא הגישה בסוף 2013. מבית הדין הגדול הודיעו לה השבוע שהיא תצטרך להמתין לדיון עוד זמן רב, כיוון שבית הדין מתפקד בהרכב חסר מזה למעלה מ-10 שנים ויש תיקים דחופים יותר. הבירוקרטיה חוגגת, ומחלוקות פוליטיות על הרכב בית הדין – השאירו את אורית עגונה, אלמנה חיה, עד היום.

בבית הדין הרבני הגדול, המקביל במעמדו לבית המשפט העליון, קיים תקן לתשעה דיינים: שני הרבנים הראשיים לישראל ועוד שבעה דיינים קבועים. בפועל, מאז 2007 לא מונו דיינים חדשים, ומ-2011 רק שני דיינים קבועים מכהנים מתוך השבעה. הרבנים הראשיים משקיעים את עיקר זמנם בענייני הרבנות, ובפועל זמן הישיבה שלהם בהרכבי בית הדין – מצומצם ביותר. בית הדין הגדול, שחייב להתכנס כמעט תמיד בהרכב של שלושה דיינים, קורס תחת העומס. התוצאה: דיוני בית הדין נדחים, ערעורים דחופים ובקשות לצווי ביניים מבוטלים, פסולי חיתון משוועים לפתרונות, הציבור נפגע. תיקים סבוכים במיוחד של התרת עגונות וממזרים – שבית הדין הגדול הוא המוצא היחיד שלהם – תקועים כבר שנים ארוכות, ולאף אחד זה לא מזיז.

הוועדה למינוי דיינים התכנסה מספר פעמים בשנים האחרונות. הרכב הוועדה מסוכסך ומפולג; המאבק על כל דיין עיקש וחוצה דעות, וספוג באינטרסים של חלוקת משרות, כסף וכבוד. כל ניסיון למנות דיינים חדשים הפך למלחמת כיפופי ידיים, שבו נציגי הוועדה בעיקר חושבים איך לגזור קופון פוליטי על גבם של המועמדים מטעמם. גם לשרת המשפטים העתידית, איילת שקד, הבהירו שהוועדה למינוי דיינים היא מחוץ לתחום שלה. אם כל מינוי לבית המשפט העליון היה הופך לקרב בין מגזרים ומפלגות – הארץ הייתה גועשת. כיוון שמדובר בבית הדין הרבני, הסוגיה נשארת בחסותם הבלעדית של הפוליטיקאים.

בתי הדין הרבניים מתריעים מזה שנים שהם כורעים תחת העומס. שהם על סף תהום, ושאמון הציבור בהם נשחק עד דק. שהתדמית שלהם גרועה עד כדי כך שאנשים לא מתחתנים כדי שאם חלילה יתגרשו – לא יעברו את הגיהינום שמחכה להם בבית הדין. עשרות פניות בעניין למשרד המשפטים, ללשכת היועץ המשפטי לממשלה ולראש הממשלה – נפלו על אוזניים ערלות. המדינה מתעלמת, ונותנת לעסקני המפלגות להתגושש ביניהם, שעה שמאות אזרחים סובלים מעינוי דין משווע. גם ציבור עורכי הדין, שנאלץ לנהל דיונים בהפרש של חודשים ארוכים, זועק על ההתעללות הממסדית בציבור המתגרשים והמתגרשות – ונתקל בקיר אטום ובהתחמקות מתחסדת.

אפילו מי שסולד מהמוסד הזה, יסכים שבתי הדין הרבניים עוסקים בדיני נפשות. הצלתם מהווה עניין אזרחי-משפטי ולא דתי. המדינה יצרה מציאות בלתי-נסבלת, בה היא מחד כובלת את אזרחיה ומאלצת אותם להתגרש דרך מסדרונות בית הדין, ומאידך תוקעת את בתי הדין והופכת את הליך מינוי הדיינים לזירת אגרוף פוליטית. הציפיות של הציבור ממערכת שיפוטית להתנהלות איכותית הן גבוהות יותר מאשר מגוף ממסדי אחר. אם המדינה תמשיך באדישותה להתעלם מצרכי בתי-הדין הרבניים – שלא תופתע מדוע הדימוי של כל מערכת המשפט הוא כל כך גרוע.

בית הדין הרבני הגדול

בית המשפט העליון

לְיוּבַּאַוִיצֶנְטְרִיה - היקום על פי חב"דפדיה

יש אתר חביב שנקרא חב"דפדיה. זה כמו ויקיפדיה, אבל של חב"ד. אני מסמפת מאד את החב"דניקים, אבל מי שנכנס לאתר הזה יחשוב שהעולם סובב סביבם. בראשית ברא הרבי את השמיים ואת הארץ. או בקיצור: לְיוּבַּאַוִיצֶנְטְרִיה.

אני מבקר בחב"דפדיה מדי פעם. היום חיפשתי קצת חומר על בית הדפוס "האלמנה והאחים ראם" בוילנא. בית הדפוס הזה אחראי להדפסה המוערכת והחשובה ביותר בעולם היהודי: הדפסת התלמוד הבבלי בפורמט המוכר לנו כיום. הפורמט של "האלמנה" נחשב למקודש; הוא משמש יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום. כמעט כל יהודי בעולם שפתח תלמוד ב-100 השנים האחרונות, ראה לנגד עיניו את העימוד הפופולארי של "האלמנה". כשהרב שטיינזלץ ביקש לשנות אותו לפורמט עדכני יותר – עם ניקוד ופיסוק – החרימו אותו וקראו לגנוז את ספריו. גם מי שחובש כיפה מקרטון בכניסה לכותל – מזהה את הצורה הייחודית של ש"ס "האלמנה".

ומה קורה בויקיפדיה של חב"ד?
כך נפתח הערך על האלמנה והאחים ראם: "דפוס האלמנה והאחים ראם, היה בית הוצאה לאור יהודי שפעל בווילנא בו הודפס ספר התניא, ועוד ספרי יסוד יהודיים חשובים...".

אתם שומעים?
ספר התניא, ועוד ספרי יסוד יהודיים חשובים, נגיד, אהההה, תלמוד בבלי. איזו הבחנה נהדרת בין עיקר לטפל!

עם כל הכבוד והיקר לספר התניא, 104 שנים לאחר שהודפס לראשונה, הוציאו מהדורה זניחה שלו בבית הדפוס הוילנאי. כעבור 9 שנים הופסקה הדפסתו. את פורמט ש"ס "האלמנה" ממשיכים להדפיס כבר 135 שנה. לזה קוראים לְיוּבַּאַוִיצֶנְטְרִיה.

איך אומרים "מזל וברכה" בדנמרק?

במסגרת עבודתי בחו"ל, התכתבתי במייל עם גרמני אחד שמוצאו מדנמרק. בסוף המייל, שנכתב כולו באנגלית, הוא כתב לי "Mazel und brucha" עם סמיילי קטן. לקח לי כמה שניות לפענח מה רצה הגרמני, הלא-יהודי: הוא התכוון לכתוב לי "מאזעל אוּן בְּרוּכֶה", כלומר 'מזל וברכה'. תודה על הברכה בעברית ושלום חבר, אמרתי לו, אבל הייתי שמח שתסביר לי מה העניין.

"נולדתי בקונפהגן", הוא סיפר, "יש שם קהילת יהודים סוחרים, בעיקר יהלומנים, שסוגרים ביניהם עסקאות כל יום. בלי ניירות, בלי חתימות, בלי עורכי דין. לוחצים יד, אומרים 'מזל וברכה' והעסקה סגורה. בדנמרק מעריכים את האמון הזה מאד. זה מלמד אותנו שלמילים (בעברית) יש כוח. בקהילה שלנו אנחנו משתמשים בברכה הזאת המון".

כדי שלא אפקפק הוא צירף לינק לויקיפדיה הדנית. יש שם ערך קצר בדנית (!) על צמד המילים "מזל וברכה", שבו נכתב: "אחרי צמד המילים הללו, הסכם לא ניתן להפרה".

"תודה שלימדת אותי שיעור על כוחן של מילים, מילים בשפתי שלי", השבתי.

מזל וברכה לכולנו.

לינק לויקיפדיה הדנית:
http://da.wikipedia.org/wiki/Mazel_und_brucha

נ.ב.
עשיתי חיפוש קטן בגוגל וגיליתי שאפילו בתקנון בורסת היהלומים בניו-יורק נקבע שעסקה נחשבת כגמורה ומחייבת ע"י אמירת מילים 'מזל וברכה'. לעתים קרובות סוחרים בבורסה בניו-יורק שואלים 'Do I have Mazal?', שמשמעותו 'האם העסקה סגורה?'

ברכות לישראל-אודי אלגרבלי, סגן חתן התנ"ך העולמי

ברכתי לבן-דודי, ישראל-אודי אלגרבלי, שהוכתר היום כסגן חתן התנ"ך העולמי. אשריו ואשרי יולדתו.

ישראל-אודי נולד ביום העצמאות. לכן הוריו קראו לו ישראל. השם אודי ניתן לו על שם בן-דודנו סגן אודי אלגרבלי הי"ד, שנפל בקרב בלבנון בכ"ז תמוז תשנ"ד. כששני השמות הללו נישאו היום פעם אחר פעם במהלך החידון – אין לב שלא רטט במשפחתנו.

כשישראל חגג בר מצווה הוריו הפיקו סרטון – משהו חביב, לא הפקה הוליוודית כפי שנערי בר-מצווה דורשים לקבל היום – בו הוא עצמו גילם ילד שמתמודד בחידון התנ"ך. כיוון שהוא נולד ביום העצמאות שבו כידוע מתקיים מדי שנה החידון, הוריו חשבו שלשלב אותו במעין חידון תנ"ך יהיה רעיון סמלי וטוב. הילד בן ה-13 ראה את הפקת הבר-מצווה הצנועה והחליט להגשים לעצמו חלום: שהסרטון שהכינו לו הוריו – יתממש.

הוא החל ללמוד, לא בחרשנות, לא כמו רובוט, פרקי תנ"ך. הוא לא נרשם לנוער חובב תנ"ך (נח"ת) ולא חשב את עצמו לגאון גדול, אבל הוא החליט בגיל 13 לצאת לריצת מרתון. ילד קטן שיוצא למסע גדול. לאט לאט, פרק אחר פרק, פסוק ועוד פסוק, על חשבון זמנו הפנוי – הוא העמיק וקרא תנ"ך. במקום לבזבז את הזמן בפייסבוק – הוא למד תנ"ך; במקום לראות טלוויזיה – הוא העדיף ללמוד פרק או שניים בספר שמואל; במקום יהודה לוי – הוא בחר ביהודה ולוי.

הוא לא החצין זאת מעולם. עד הרגע שבו הוא עלה לחידון העולמי לא ידעתי בכלל שהוא בעניין של תנ"ך. אף פעם לא ראיתי אותו אוחז תנ"ך בפומבי. בחול-המועד האחרון, הוא לא ישב וטחן פרקי תנ"ך, אלא בחר לטייל עם משפחתו ברחבי הארץ – כי מבחינתו חידון התנ"ך לא מבטל טיולים של פסח. הכל אצלו במידה: שוקד על תלמודו, אך אינו מהילדים שמסתנוורים מאור השמש כשהם מרימים את הראש מהספר.

היום הוא ניצב בגאון ודקלם פסוקים בצורה מעוררת השתאות. הוא השתתף בקרב צמוד, מלחיץ, מול יריבים מכל העולם. לפניו ישבו ראש הממשלה ונשיא המדינה, מאות אלפי עיניים נישאו אליו. ובתוך כל הלחץ, הוא דקלם פסוקים מספר יחזקאל וישעיה, קישר וחיבר פסוקים עלומים, זכר שמות של כמה ברי-מזל שהשתרבבו לתנ"ך, בבקיאות שלא תיאמן, עד שהגיעה שאלה על איזה נְחֶמְיָה בֶן-עַזְבּוּק, וישראל, שהוא עז-book – חזק בספר הספרים – פספס בקטנה והגיע למקום השני המכובד.

לנו, המבוגרים, חידון התנ"ך הוא שיעור אמיתי. הוא לא עוד תכנית ריאליטי, אלא שיעור ענק במוטיבציה: שיעור על נערים צעירים, שמסמנים לעצמם מטרה ונאחזים בה. בתוך זמן קצר יחסית הם אוצרים בתוכם ידע בהיקפי ענק, ידע שהוא נכס לכל החיים. החידון הזה הוא אות ומופת למדינת ישראל, גאווה לעם הספר. "וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל-סֵפֶר וְחָכְמָה" (דניאל א', י"ז).

שפטו אתם: האם בית המשפט לא נסחף קצת?

על עורכת דין לחוצת חתונה, שופט סקרן מדי והפי-אנד מרגש. מעשיה קצרצרה משולחנו של בית המשפט

מעשה בעורכת-דין חרוצה שאהובהּ כרע ברך והציע לה נישואין. הגבר האמיץ, שנשבה בקסמה של סנגורית קשוחה, החיש מהר ומצא אולם שמחות וגם מועד נוח לחתונה. מתי? בעוד חודשיים וחצי - יוני 2015. אולם, מכיוון שאין מערבין שמחה בשמחה, ביקשה שלשום עורכת הדין המאושרת מבית המשפט שיאפשר לה לדחות דיון שנקבע סמוך ליום כלולותיה.

השופט שמאי בקר השיב, שאם הפרקליטה רק קיבלה הצעת נישואין, לא יתכן שבקצב כה מטורף - לא תאמינו, 10 ימים בלבד - החליט כבר הזוג מתי והיכן תתקיים החתונה, ומיד קפץ על ההזדמנות כדי לעקוץ קצת את הכלה המסכנה. גם בני המין החזק לא יצאו אצלו בזול.
לא נגענו:

"מבלי חלילה להיכנס לענייני ג'נדר"

הכלה המהוללה לא התבלבלה, וכמעשי עורכי הדין כתבה לבית המשפט הבהרה מנומקת, שבה היא מסבירה שמותר גם לה להיות לחוצת חתונה, ושעדיף באופן כללי גברים שסוגרים עניינים בצ'יק צ'אק:

"לעניין מגדרי ישנם גם גברים המעוניינים להינשא במהרה"

סוף טוב הכל טוב. "אם נופל המועד החדש על ירח הדבש - נא להודיע בהקדם!", ולא לשכוח לשמור קצת סושי לשופט הנכבד.

השופט שמאי בקר

פוסט אורח | עו"ד שמוליק ספיר - הנס של נתניהו: איך זה קרה?

עו"ד שמוליק ספיר

איך הצליח רה"מ נתניהו להביס את כל מתנגדיו, "כנגד כל הסיכויים", ולנצח את אחד הניצחונות הפוליטיים הגדולים ביותר בדור האחרון. האם זה היה מעשה קוסמות פוליטי של הקמפיינר הטוב ביותר או נס נסתר של ההשגחה העליונה? 

---

מאמר | הבעת חרטה על ידי נבחרי ציבור שהורשעו - רשות או חובה?

מאמר חדש בגיליון "עו"ד על הפרשה":

בחירות 2015, אפקט הבומרנג: נקמתו של הציבור הישראלי

המסקנה ממערכת הבחירות היא חד משמעית: בהכפשה מכוערת, כוחנית, בוטה, ממוקדת, שלא נראתה כמותה מאז ומעולם, שנעשתה כלפי אדם אחד, כלפי זוג אחד, ולוותה בגזענות דוחה, בהשחרה של ציבורים שלמים, בהתנשאות מגעילה, בבוז ניחר שמכוון כלפי אוכלוסיות ענק - לא משיגים שלטון.

אז כל הכבוד לך נוני, סחתיין עליך גרבוז, יופי של עבודה עשיתם סרנה, וי-15, המומחים לבטחון למיניהם, ציפי, ארגוני השמאל והסובול: רק בגללכם, הצביע הציבור הישראלי בהמוניו לאיש-שרק-לא-הוא, כדי לתת לכם את הכאפה הפוליטית הכי חזקה שנשמעה פה מאז מהפך 77.

למה בנט לא מתרומם בסקרים?

עזבו אתכם מסיפורים: לא הרבנים, לא הכיפה, לא אוחנה; לא אלה תוקעים את בנט. בנט לא מתרומם כי הוא כרך את עצמו עם נתניהו. כי הוא הפך את עצמו ואת נתניהו לישות פוליטית אחת, דו-ראשית, כפי שמתנגדיו של בנט מכנים זאת: הליכוד ב'. או גרוע מכך: בנטניהו. כי הוא לא קרא את המפה ולא זיהה את הצופר הישראלי שזועק: רק לא ביבי.

'נתניהו' היום זה מותג עייף, דהוי, שישראלים רבים פיתחו כלפיו מיאוס אמיתי. זה סוס לא טוב לדהור עליו. לא מישהו שכדאי לחבק חזק בקמפיין פוליטי. מנהיג שקנה לו יריבים מרים מבית ומחוץ והפך לסדין האדום של גוש המרכז-שמאל. לכן טוב יעשה בנט אם יְבַדֵּל עצמו. לא יקפוץ על כל מיקרופון כדי להכריז שהוא ונתניהו שלובי זרוע. לא יבריח אנשים שמתלבטים בינו לבין כחלון – וכעת, מתוך המרמור על נתניהו, יעדיפו את האופציה שלמראית עין לא נדבקת למנהיג שאותו הם עוינים. גם ליברמן הבין זאת, ומיהר להבהיר לליכוד שהנדוניה השמנה שלו כבר לא מובטחת להם.

צריך לזכור שגם בקרב הדתיים הלאומיים נתניהו כבר לא נחשב למציאה גדולה. העובדה שבנט כפה על נתניהו את צירופו לקואליציה לא ממש גורמת להם נחת, בטח לא היום, כשברור לכל שנתניהו צריך את בנט יותר משבנט צריך את נתניהו. בנוסף, השיוך האוטומטי לנתניהו מבריח הרבה דתיים שמתרפקים בערגה על הימים שהמפד"ל הייתה עלה התאנה של כל קואליציה, ולא הייתה לה בעיה לשבת בממשלת שמאל.

בנט, בשבוע שנותר לו, צריך לומר: אני לא רוקד לפי החליל של נתניהו ולא מבטיח הבטחות לאף אחד; הבית היהודי לא בכיס של שום מפלגה, ואין לי חשש מישיבה באופוזיציה; נתניהו הוא לא חלק אינטגרלי מעסקת חבילה, קנה אחד קבל את השני חינם. שיגיד זאת, לפחות למראית עין ולמשמע אוזן. שיחשבו לפחות שהחבירה שלו לליכוד נעשית מתוך כורח, לא מרצון, לא באופן אוטומטי. שישאיר קצת עמימות, חשאיות, שלא יחשוב שאם הוא אומר "אני עם נתניהו ויהי מה" מיד ינתרו ממקומם אלפי ליכודניקים כדי להצביע לו. כי גם הליכודניקים, כפי שמראים הסקרים, כבר לא הולכים בטור ארוך אחרי נתניהו.

הקמפיין של השמאל בשבועות האחרונים זיהה את הפוטנציאל השלילי. ה"מומחים לשלום ולביטחון" השקיעו הון בקמפיין "עם בִּיבִּיבֶּנֶט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח" והדביקו את הצמד כמו שני תאומים סיאמיים, כשבנט עומד בפרונט ונתניהו מאחוריו. המשימה שלהם הוכתרה כנראה בהצלחה: מאוכזבי נתניהו, שחשבו בעבר להצביע בנט, כבר לא ישימו "טב" בקלפי.

כיוון שיהודי הוא בעל-הבית על העולם | על ההיגיון של 'דבר מלכות'

למישהו בחב"ד יש הרבה כסף. אחרת, אין דרך הגיונית להסביר את קמפיין 'דבר מלכות' שרץ בשלטי החוצות.

▫ ▪ ▫

'דבר מלכות', למי שטרם נתקל, הוא אוגדן לימוד-תורני שבועי שאוחז כ-200 עמודים, מודפס על נייר דקיק של ספר טלפונים (תבקשו מאמא שתראה לכם איך נראה ספר טלפונים) ומופץ בעשרות אלפי עותקים. הסוד של 'דבר מלכות' הוא העובדה שבשונה מספרי קודש אחרים, אפשר לגלגל אותו, לקפל ולתחוב אותו בכיס של הז'קט. וכן, מובאים שם דברים יחסית אקטואליים לכל זמן ועת כך שמבחינת הלומד השקדן, וגם להוא שרוצה שיחשבו שהוא לומד דבר או שניים, מדובר באחלה של דבר. אני, אגב, לא מכיר מישהו שקרא חוברת אחת של דבר-מלכות במלואה, אבל יש שמועה שקיים יהודי כזה בבית חב"ד שנפתח לאחרונה על כוכב נפטון.

עד כאן סבבה. לאחרונה איזה גאון החליט לרוץ עם פרסום חוצות לדבר מלכות. הקמפיין הולך ככה: תמונה של הרבי מצד ימין, משמאל מופיעה באותיות ענק תורה=הוראה של הרבי, שהיא בעצם משפט עלום שלקורא הממוצע, אפילו אחד דתי, אפילו אחד שלא מסובב את הראש רק לשלטי חוצות של רנואר, אין שום מושג מה רוצים ממנו.

אני עובר על המשפטים ומנסה למצוא שם הגיון. הנה אחד שראיתי לפני דקה ברכבת: "מפורסם מנהג בני-ישראל יראי-שמים - שצריכים להיות ב' מטות (נפרדות על ידי שולחן לילה וכיוצא בזה)" - כאילו מה, מיטות, נפרדות, על ידי שולחן, מתי, איך ולמה. לא ברור. נראה כאילו מישהו פתח את אחד מספרי הרבי - משל הוא נועץ קוויטל באגרות הקודש - עשה קופי-פייסט ושלח להדפסה.

רמת החייל, ת"א

גם עד כאן הכל יחסית סבבה. לא מבינים את תורת הרבי? שלא יבינו. אבל לאחרונה הופיע בתל-אביב שלט פרסום מחופף לגמרי. זה הולך ככה:

"כיוון שיהודי הוא בעל-הבית על העולם, מתהפך גם העולם לטוב"

אתם הבנתם את זה זקני ציון? אתם בעלי הבית על העולם. בלי פוליטיקלי קורקט, בלי התנצלויות: אתה בלומברג, וגם אתה מר כהן, וכן גם את גברת צנעני - אתם בעלי הבית על העולם. ובזכותכם, ובזכות ההיא שצרחה "תמכור לה שוקולד", מתהפך גם העולם לטוב. אתם היהודים, מתת האל לאנושות. טוב שהמציאו אתכם, באמת היה חסר בעל-בית לעולם. פרידריך מנירנברג, וגם מחמוד מאיראן - כולם התקשרו להודות - והבטיחו לעצור לתדלק ליד השלט את גל האנטישמיות הבא.

▫ ▪ ▫

ידוע שחב"ד הולכת חזק על פרסום חוצות. היא שופכת מיליונים על קמפיינים שחלקם הזויים לחלוטין, כמו אלה שבהם היא מעודדת אנשים לבקש מהרבי ברכה. אבל בגדול, מדובר בארגון יוצא דופן שמפיץ חסד בכל פינה בגלובוס. יש כל כך הרבה מעשים טובים בחב"ד, חומר מצוין לקמפיין חוצה מגזרים, אפילו חוצה יבשות, שיכול להאיר את המפעל הגלובאלי הלא-ייאמן שהקים הרבי מילובביץ'. חבל שאת הכסף על פרסום שופכים על מסרים חסרי פשר. תמונה אחת מליל הסדר בתאילנד, תצלום של יהודי סועד את ליבו בבית חב"ד ויאטנם, יעשו שירות אמיתי ומייצג פי כמה לפנים היפות של תנועת חב"ד.

וודג'י?

מעומק הלב: כשבית המשפט מתחיל להשתפך

בפוסט הקודם סיפרתי לכם על שופטת שכתבה החלטה בערך כמו שאני משרבט את הרשימה השבועית לסוּפר. השבוע במסגרת פינתנו "גם שופטים הם בני אדם" תראו שאפילו שופטים אוהבים להשתפך מדי פעם. המקום היחיד שמותר להם להתפרע - אלו פסקי הדין שיוצאים תחת ידם. לא נגענו.

▫ ▪ ▫

לפני כחודש נתן הנשיא אשר גרוניס את פסק הדין האחרון שלו. את לבי שבתה ההשתפכות (הנדירה!) של שופטי בית המשפט העליון האחד על רעהו. כך מתייחס השופט חנן מלצר לפסיקת חבריו:

"זה המקום להדגיש כי מקובלים עלי, כמובן, החלקים התומכים בחוות דעתה של חברתי, המשנָה לנשיא, השופטת מ' נאור וכן חוות דעתו המעניינת ורצופת הניסיון של חברי, השופט א' רובינשטיין, לרבות האמור בפיסקה כ' שבה, אליה אני מצטרף מעומק הלב" (דנא 5698/11 מדינת ישראל נ' מוסטפה דיב מרעי דיראני)

באותו פסק דין, השופט רובינשטיין לא נרגע וברגשנות יתר כתב על כהונת הנשיא גרוניס:

החטא ועונשו - הרשמת קרן כ"ץ משלמת את מחיר העומס בבתי המשפט

כפי שכבר סיפרתי לכם פעם, עולמם של השופטים הוא עולם בודד וקשה.

תצקצקו מצידי עד מחרתיים, אבל זאת מלאכה שדורשת תעצומות נפש בלתי רגילות. עשרות שנים של עבודה לבדית, מבודדת, מנותקת ומנוטרלת. השופט עם עצמו, בלשכתו, בתוך גבעות של קלסרים וטונות של ניירת. עומס נוראי. צריך לעמוד בהספקים רצחניים שמכתיבה מזכירות בתי המשפט. הם נבחנים בשבע זכוכיות מגדלת וכל טעות הכי קטנה נחרטת להם ברזומה לדורות. תוסיפו לזה את התנהלותם של עורכי הדין ובעלי הדין, ותקבלו את אחת המלאכות הקשות ביותר שהמציא המין האנושי.

לאנשים הללו אין אפשרות לפרוק את התסכולים בפייסבוק, בתקשורת או באיזה בלוג נידח כמו שלי. כל צעד ושעל שלהם נמדדים לא על ידי הבוס, אלא על ידינו, הציבור. כשהם יושבים בדין, הם בעצם עומדים לדין. זהו תפקיד שכל כולו שליחות והתמסרות והשתעבדות לצרותיהם וענייניהם של אחרים. כמו להיות רופא, רק יותר גרוע.

והנה מצאתי החלטה של הרשמת קרן כ"ץ משנת 2009. ההחלטה, למי שטרם שם לב, רשומה בין השורות של הבקשה:

החטא

המבקש הנכבד ראה את ההחלטה והחליט לנקום. לא מכבודו לקבל ככה החלטה של בית משפט. במקום לסגור את זה יפה מול השופטת, הוא רץ לנציבות תלונות הציבור על השופטים, שהביעו את מורת רוחם. שתבינו, זה לא סתם נו נו נו. מדובר בחתיכת כאפה לקריירה. מאז 2001 תקועה קרן כ"ץ כרשמת בכפר סבא, חתיכת 14 שנה, וטרם קיבלה קידום.

הפעם אתם תהיו השופטים.

ועונשו

אורי אורבך - לא רק דתי מחמד | דברים לזכרו

השר אורי אורבך הלך לעולמו. הצער על פטירתו חצה מגזרים. פוליטיקאים מכל קצות הקשת הרכינו ראש. זהבה גלאון כתבה הספד קצר ונאה בדף הפייסבוק שלה, וציינה כי לאורבך הייתה "יכולת מעוררת התפעלות לגשר על העולמות השונים בחברה הישראלית". ואכן, המפד"לניק הצנום פער בלכתו חלל בליבם של רבים, שהרגישו את אותה הרגשה השמורה למותם של גיבורים לאומיים: משהו בישראליות הטבעית נעלם. איבדנו עוד חלק חשוב בפאזל.

אורי אורבך ז"ל. מפד"לניק

באורי אורבך היה משהו פשוט לעיכול, נוח להגדרה. לא סתם הוא ראה את עצמו כ"דתי מחמד", כי באמת היה בו משהו רך, חינני, מסביר פנים. הוא היה לץ טוב-מידות, לא מגזים, לא בוטה, מצחיקן בטעם, חמוד אך לא פראייר, אחד שיכול להשמיע דברים נוקבים כשצריך מבלי להתדרדר לשפה שפוליטיקאים רבים נכשלים בה.

אבל יותר מכל אלה, אורבך היה מאחרוני המוהיקנים של מפד"ל ההיסטורית. בלי גינונים מיוחדים, הוא ייצג את המפד"לניק האולטימטיבי, עם השפם, הציניות, חולצת הפלנל המשובצת והסנדלים. דתי-לאומי שחושב שהמגזר שלו הוא, כפי שכינה זאת פעם, סוג של "היפהפיה הנרדמת", ובכל זאת מתלוצץ שלנסיך אסור לנשק את היפהפיה, כי עוד עלולים לזרוק אותו מהמפלגה על דאחקה כזאת.

אורי מוקם עמוק במרכז הגזע של המפד"ל. בנט, אורי אריאל, הרב אלי בן דהאן, בוודאי סטרוק ומועלם – אינם אלא ענפים, הסתעפויות ותולדות של המשברים והתמורות שפקדו את הציונות הדתית וערכיה. הענפים הללו זכו לשמות – דתיים לייט, מתנחלים, משיחיים, חרד"לים, נוער גבעות – שהתפצלו אף הם לתתי ענפים, בהתאם לרוח המקום ורוח התקופה. אורבך לא היה שם, לא בקטגוריות המשנה. הוא איננו מפד"ל הניצית ולא מפד"ל היונית. הוא המיינסטרים, הגזע, אבן היסוד של השיטה כולה, נקודת החיבור שבין מפד"ל ההיסטורית לבית מפד"ל החדשה, או בשמה המעודכן, הבית היהודי.

אורבך הגיע בסוף 2008 למפלגה מרוסקת, למודת עסקנים שלא הרפו מלנסות להתוות למפלגה "דרך". הספינה של המפד"ל היטלטלה במשך שנים על ידי מנהיגיה. מפעל ההתיישבות משך אותה לכיוון הלאומי. רבנים משכו אותה לכיוון התורני. אנשי מרכז-שמאל ניסו למשוך את המפלגה למחוזות בהם הייתה לפני גוש אמונים. ראשיה הבולטים, כמו חנן פורת, הרב חיים דרוקמן, צבי הנדל, אפי איתם והרב יצחק לוי – פרשו ממנה והקימו מחנות מקבילים. כל מנהיג ניסה להמציא את הגלגל מחדש, ודירדר את המפלגה לנקודות שפל חדשות. אורי ביקש להחזיר למפד"ל את התמהיל המקורי שלה. מפלגה ימנית, אבל לא ניצית מדי. חברתית, אך לא סוציאליסטית. דתית, אך לא פנאטית. הפורמולה הדתית-לאומית האולטימטיבית: כזאת שיושבת על התפר שבין כל העולמות, בלי התנצלויות.

בכתביו, עסק אורבך בביתור וניתוח החברה הישראלית. באיזמל מנתחים חד וזהיר, היה מאבחן את הניואנסים הדקים ונקודות ההשקה שבין המגזרים השונים, ומפרק אותם לגורמים. הוא עשה זאת בכתיבה נהירה, מלאת הומור, כמו זו שעלתה בספרו "סבא שלי היה רב". גם ספרות הילדים הענפה שהותיר הייתה מלאה רמיזות ושנינויות דקות שלמראית עין כוונו לילדי בית-ספר, אך בפועל הוטמעו בה מסרים עדינים, שמטרתם הייתה לגשר בין עולמות שונים בציבור הישראלי.

נוח על משכבך בשלום, אורי אורבך. היית לנו לנציג נאמן.

כמה דברים טובים על אורי אורבך

אורי אורבך ביקש שיתפללו לרפואתו.
אולי בגלל השפם, אולי הקול הגבוה, אבל מבחינתי אורי אורבך בן 30-35 גג. לגמרי לא בקטע של תתפללו עליי.

והנה, דווקא הנשמה הרכה של הפוליטיקה המגזרית, האיש שחולל מהפכה ביחס לקשישים בישראל, מבקש חסדי שמיים. דווקא הוא שוכב בבית החולים כשבחוץ מערכת הבחירות רועשת וגועשת. הנחמה הקטנה שלו היא שנחסכה ממנו החובה להיגרר בכל הארץ לחוגי בית עם שולי מועלם.

ואם כבר באורבך עסקינן, אז דעו שמבחינתי הוא האיש, הוא ולא אחר, ששיגר את הבית היהודי לעננים. בכנסת ה-18 היו לבית היהודי 3 ח"כים מפוהקים בכנסת. אורי היה אחד מהם. יו"ר המפלגה כיהן כשר החלל, והתנועה כבר התכוננה ל'שמע ישראל' שלפני המוות. בעודו עֵד לקטסטרופה הגדולה בתולדות המפד"ל, פעל אורי אורבך במרץ לרענון שורות מטורף במפלגה תוך שהוא מביע תמיכה נלהבת בצמד בנט את שקד. בכנסת הבאה הבית היהודי כבר עם 12 מנדטים, השאר היסטוריה.

בתחילת 2011 הגיע ח"כ אורבך לבית הספר שבו עבדתי. נכנס לכיתה, שאלתי את התלמידים אם מישהו מזהה את האיש הזה. הם הסתכלו עליי בעיני עגל, ועוד לפני שהספיקו להגיד אֶה בֶּה, ח"כ אורבך הפציר בי להמשיך כאילו כלום. "אני לא פה", הוא אמר. בחולצת בייניש צנועה ואפס גינוני מלוכה, הפך אורי אורבך לאחד הפוליטיקאים המוערכים בעיני.

אני, כפי שאתם שמים לב, זרמתי. אורבך ופמלייתו דיברו, ככל הנראה, על שלום עולמי וחינוך חינם מגיל מינוס, ואני הסתלבטתי לי בכיף בידי המגובסת מול המחשב.

בריאות ורפואה לאורי.
עוף נדיר בפוליטיקה הישראלית.

"השקר הטוב" - כשהאמריקאים משקרים לעצמם

אשתי לקחה אותי לסרט אחד פלוס אחד בסינמה סיטי. אחרי שהתיישבנו בשורת נתפס-לי-הצוואר והעדפנו לא לשלם 60 שקל על פופקורן, גילינו שהתענוג הזה בסינמה כולל חצי שעה של פרסומות, ווטסאפ מרצד מכל עבר, טינופת של אוכל – מילא פופקורן, אבל לאפה עם עמבה?! – ורחש אינסופי של אנשים שבטוחים שאבא שלהם קנה את הקולנוע.

בקיצור, אנחנו בסרט "השקר הטוב". שקר אמריקאי, כלומר סרט אמריקאי, שמדבר על ילדים סודניים שהתייתמו במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בסודן ב-1983. תעשו ויקי או שתורידו את הסרט עוד חודשיים.

הסרט, כמיטב המסורת ההוליוודית, משתפך על החלום האמריקאי. הו, אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והבחורות הכי יפות, כמה טוב להיות אזרח שלך. אמריקה מחד, וסודן – שם קוד למדינה שהיא לא אמריקה ונמצאת אי שם מעבר להרי האבולה, שבה טורף את אח שלך אריה, יורים במשפחה שלך ושורפים לך את הכפר – מאידך. וכמה חלומות מתגשמים באמריקה. וכמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה.

הסרט מתחיל בסצנות ממיטב הקולנוע האפריקאי. מדבר, מלחמות אזרחים, רצח ברברי, ילדים חצי עירומים, זבובים וכַּרְסוֹת נפוחות. בתפקיד הסכסוך התורן ביבשת השחורה: מלחמת האזרחים הסודאנית השניה, עימות אלים שהתנהל בין 1983 ל-2005, שבויקיפדיה העברית אפילו לא מצאו לנכון לייחד לו ערך. אתם יודעים, שגרה שכזאת. המלחמה הזאת עקרה ממקומם למעלה מ-2.5 מיליון ילדים סודנים שכונו "הילדים האבודים של סודן".

ואז אמריקה הטובה והרחומה הגיעה למחנה פליטים באתיופיה שמנה בערך 100,000 ילדים סודנים אבודים. מתוכם, היא הכינה רשימה של 3,600 ילדים שקיבלו את הזכות להתיישב מחדש בארה"ב. הסרט עוקב אחר קורותיהם של ארבעה מהם: ממר (ארנולד אוסנג), ג'רמיה (גר דואני), פול (עמנואל ג'אל) ואביטל (קואות ויל), אחותו של ממר. בעוד שלושת הצעירים נשלחים לקנזס סיטי, אביטל מופרדת מהם ומועברת לבוסטון. הארבעה לא מפסיקים לומר ת'נק יו ולהתלהב מסכין ומזלג. ממש סלאח שבתי בגרסה האמריקאית, רק בלי הגזענות.

שלום אני אפריקה

   

שלום אני אמריקה

שתהיו בעניינים: אמריקה, מעצמה של מאות מיליוני בני אדם, היטיבה עם 3,600 פליטים אפריקאים. כל הכבוד. קבלו נובל בשטוקהולם. ובאמת, בלי להקל ראש בחסד האמריקאי, מדובר כולה ב-3,600 איש שפוזרו בכל חצי היבשת העצומה הזאת. הוליווד חגגה על הסיפור הזה והפיקה רשימת סרטים בלתי נגמרת (ראו כאן). המסקנה שלי: כשאמריקה זורקת דולר למישהו, היא רוצה שכל העולם ידע מזה. עושים טובה לאנושות ורצים איתה לקולנוע.

לשם השוואה, לישראל הסתננו 65,000 אפריקאים בפרק זמן של 6 שנים. כשכאן הופק ב-2011 סרט על קליטת זרים בחברה, "כבר לא זרים" (Strangers No More) – הפרצוף שלנו נראה אחרת לגמרי. הסרט עסק בעיקר ביוזמה חברתית פרטית למען הפליטים, שברקע מרחפת עוינות סמויה וגלויה ציבורית כלפיהם. אריאנה מלמד כתבה בביקורת על הסרט, כי בישראל "שוכנת חברה גזענית שרוצה ברובה לראות את הילדים האלה עפים לכל הרוחות, רצוי מיד - ומנהיגיה ומוביליה של החברה הזאת תמימי דעים בהסכמה עם הסיסמאות הגזעניות". זה ההבדל בינינו לבין האמריקאים: בזמן שאלה עסוקים בפולחן עצמי של האמריקאיוּת על חסדון פצפון שעשו לפני שלושים שנה לכמה נערים מאפריקה, אנחנו עסוקים בהלקאה עצמית בלתי פוסקת.

בואו נודה על האמת. פליטים, לא משנה מה מוצאם, הם קוץ שתקוע במשמני העולם המערבי. ומשום מה, דווקא האמריקאים, שסובלנותם כלפי האחרונים היא מהראויות לגנאי, אוהבת לטפוח לעצמה על השכם. במונחים גלובליים הפעילות ההומניטרית שלהם למען הפליטים היא גורנישט. טיפה של סיוע בְּים של מצוקה וסבל, מרחק שנות אור ממה שהאומה העשירה בעולם יכולה הייתה – וצריכה – לעשות בנדון. כאין וכאפס לעומת התרומה של אירופה לסוגיית הפליטים. ושלא נדבר על הפעמים בהם ארה"ב הגבירה את הלהבות באפריקה, וסיפקה נשק לארגונים רצחניים בשם איזו צדקנות אמריקאית.

אז אם תרצו, הנה עוד מאפיין ישראלי מובהק: הסרטים הישראלים יעסקו כמעט תמיד – במאי נכבד, מחק את המיותר – בהשחרת פני המדינה או הצבא או הישראלים או הישראליות, לקול גרגורי העונג של אניני קולנוע אירופיים לבושי פראק ופפיון שחור. להלן רשימה חלקית: "שומרי הסף", "חמש מצלמות שבורות", "ואלס עם באשיר", "זרמים קטועים", "רוק בקסבה" – סרטים שרובם ככולם במימון נדיב של המדינה. מנגד, האמריקאים, ובעקבותיהם גם הקולנוע ההוליוודי, מתעקשים לראות את עצמם כ"טובים", המנצחים, האלופים, החזקים, הסופרמנים שבאים להציל את העולם. כשאצלנו, הקולנוע הוא בעיקר מניפסט פוליטי, חתרני, מדכא, ספוג בשנאה עצמית בשם האמנות, שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, קולנוע טוב הוא קודם כל קולנוע שמכבד את המקום ממנו הוא מגיע.

ואז, כשבית המשפט ציטט מ"הטוב, הרע והמכוער"

מי אמר שמשעמם בבתי משפט, הא? הנה החלטה של השופט מגן אלטוביה, ששולף מהאוב  את ה"מכוער" בטוב הרע והמכוער, לא לפני שהוא מזכיר לנו שקראו לו אלי וולך (יהודי, ברור), חסיד גדול של מעשים ולא של דיבורים:

אני מדמיין את הסיטואציה כך:
תובע: "אני אתבע אותך!"
נתבע: "למה מה אני מפחד? בן-דוד שלי הוא העורך-דין הכי טוב בעפולה".
תובע שולף סלולרי, מחייג לבן-דוד, מפריע לו באמצע קריאת הפרשייה החדשה ב-ynet: "לאן נעלם הפותחן של קופסאות השימורים בבית ראש הממשלה?".

טלפון קצר, נפנופי ידיים, שני הצדדים: "ניפגש בבית משפט".

התובע מגיש תביעה. דיון נקבע לעוד שנתיים.

נתבע: "נו, תבעת, שחררת לחצים, עכשיו יותר טוב?"
תובע: "אם ממילא הדיון יתקיים אחרי מותי, אז לפחות העורך-דין שלי יגיש נגדך התראה בדבר הגשת בקשה!"
נתבע: "אוּוּוו, עכשיו איימת עליי כהוגן".

התובע מגיש לבית המשפט "התראה מטעם התובע בדבר הגשת בקשה לשלילת כל זכויותיו של הנתבע בעולם הזה ובעולם הבא. אמן"

השופט: "איף יו וו'אנה שוט, שוט, דונט טוק". מזכירות, לצרף את אלי וולך כמשיב פורמאלי!
פה פאם!
- סוף -