פעם הייתי אוהד בית''ר

פעם הייתי אוהד בית"ר.

בילדותי, הערצתי את בית"ר כמו פסיכי. הייתי אוסף עיתונים וגוזר מהם תצלומים של שחקני בית"ר. מאות גזירי עיתון היו שמורים אצלי בקנאות בתוך מגירה סודית. בכל פורים היו לי שתי תחפושות, אחת ברוח האופנה החולפת ואחת של בית"ר: קאובוי ואוהד בית"ר; פאנקיסט ואוהד בית"ר; גורילה ואוהד בית"ר; ובשנת השיא – בערב התחפשתי לחלוץ בית"ר השמאלי, אלי אוחנה, וביום לחלוץ בית"ר הימני, רונן חרזי.

ההיסטוריה של בית"ר יושבת אצלי בזיכרון כמעט כמו האלפבית. ה'גרסא דינקותא' שלי כוללת הרכבים של שחקנים, תוצאות משחקים ושערים בלתי נשכחים. כל שבת אחרי מנחה, כשאבא שלי ישב בבית הכנסת ואכל סעודה שלישית, הייתי הולך לניסים לשאול כמה עשתה בית"ר. ניסים, נשמתו בגן עדן, היה תחנת הממסר שלנו; יושב בסובארו שלו חצי מהשבת, עם גרעינים וקולה ושתי דלתות קדמיות פתוחות, מקשיב ברדיו ל"שירים ושערים" ומעדכן את הדתיים על תוצאות המשחקים. לפי המבט שלו ידעתי מרחוק מה הייתה התוצאה. בשבת שבית"ר הפסידה הוא היה מפרק חצי פאקט סיגריות (בעצם, גם כשהיא ניצחה). כולם ידעו איפה החנייה של ניסים לפי קליפות הגרעינים ובדלי סיגריות שהושארו על הכביש.

בכתה ט' למדתי בנתיב-מאיר. הישיבה ממוקמת בבית וגן, מרחק לא גדול ממגרש האימונים של בית"ר. הייתי יורד אחרי הלימודים, ברגל, לראות את האימונים מרחוק, ואחר כך עולה את העלייה המפרכת חזרה לישיבה. נקשרתי לכמה חרדים-שבבניקים מבית וגן, שהיו משתפים איתי פעולה; עמדנו זה לצד זה, בהרמוניה מושלמת, חרדים, דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, והסתכלנו על שחקני בית"ר עושים מתיחות. הריגוש היה מטורף.

"אמא וקבוצת כדורגל הם שני הדברים היחידים בחיים שאנחנו לא מחליפים", קובעת האמרה המפורסמת. גם אני חשבתי שאהבת הכדורגל היא משהו שנולדים איתו. שלכל איש יש שם וקבוצת כדורגל שאותה הוא אוהד. מילים כמו "דם", "לב" ו"נשמה" היו חלק בסיסי בלקסיקון שלי, בכל מה שקשור לכדורגל. הייתי אולי בן עשר, אבל נשבעתי שלעולם לא תצעדי לבד, בית"ר.

אני במדי בית"ר לצד אחותי הנסיכה הבית"רית

בית"ר ירושלים של אז הייתה הקבוצה של המדינה. ראשי ממשלות היו פוקדים בקביעות את משחקיה. שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור בכירים היו נחלצים לעזרתה כשנקלעה למשברים. היא ייצגה את בירת ישראל, הגדירה השתייכות פוליטית ומעמדית, ובשיא תהילתה התיימרה להיות סמל ממלכתי ולאומי. שני המושגים הללו, בית"ר וירושלים, קיפלו בתוכם מטען ערכי והיסטורי כבד. אוהדיה בכל הארץ נשבעו לסמל המנורה, הזילו דמעה בהפסדים והתקינו לעצמם ימי חג בניצחונות. שיירות של כלי רכב היו נוסעות לטדי ברעש צפירות מחריש אוזניים.

היה פעם מושג שנקרא "הדר ז'בוטינסקי", ששיקף יושרה והגינות, מודל לתרבות שהיא במהותה אצילית – המקרינה על סביבותיה ואמורה לשמש בסיס לחברה ציונית-יהודית חדשה. קברניטי הקבוצה השתמשו במושג הרומנטי הזה לא מעט, לא רק בשם ובסמל המועדון, אלא מתוך מגמה אמיתית שבית"ר תייצג את מסורת ז'בוטינסקי הקדומה. בית"ר הייתה הביטוי החזק ביותר בספורט הישראלי ל"אוהדי נשמה": אהבה אותנטית, רגשית ועמוקה, כזאת שמנותק מאופנות חולפות, הצלחות וכישלונות. גם כשאוהדי בית"ר התנהגו בצורה לא ראויה, מיד היו מתנערים מכך ראשי הקבוצה, ומגנים בפומבי את אותו ה"קומץ".

השנים נקפו, משפחתי עזבה את איזור ירושלים, ואני התרחקתי מבית"ר. המשכתי לעקוב, אך לא מקרוב, מנסה להנחיל את המורשת בעיקר לאחיי הצעירים. התאכזבתי לראות איך הקבוצה הירושלמית מחליפה ידיים כמטבע עובר לסוחר, ואיך קומץ של אופורטוניסטים, גזענים ומאכערים משתלט עליה. קבוצת הנשמה שאהבתי הפכה לפארסה מתמשכת, החליפה בעלים כל שנתיים, ניסים ונפלאות היו פוקדים אותה תדיר. חוסר יציבות, תאוות בצע של שחקנים, הקצנה של אוהדי בית"ר, מחנאות של אוהדים (בעיקר "לה פמיליה"), וניסיונות לרכב על בית"ר פוליטית – גרמו לאוהדים רבים לנטוש את הקבוצה הירושלמית.

להיות אוהד בית"ר הפך לחוויה מפוקפקת. אם פעם אנשים כמו רובי ריבלין היו מגיעים לכל משחק, היום היציע התמלא באנשים שהם, איך נאמר זאת בעדינות, לא בדיוק הישראלי היפה. אם תרצו, ערסים, במובן הרע של המילה. כמובן לא נכליל: יש לי חברים ירושלמים טובים ויקרים שאוהדים את בית"ר בכל ליבם, אבל מה לעשות, גם הם מודים, הסחורה ביציע לא משהו.

בשנים האחרונות הפך המיעוט החבלני והגזעני לרוב. המועדון הפך לכלי שרת בידיהם של ציניקנים. התנועה של המדינה הפכה לשנואה של המדינה. אוהדי בית"ר הפגינו כל פעם שיאים של גזענות, אלימות ורדידות. גם אנשים טובים שליוו את הקבוצה בעבר – טרקו לה דלת ועזבו אותה לאנחות. אנשים החלו לבוז לבית"ר בפרט ולכדורגל הישראלי בכלל, שמייצר לנו בעיקר רכילויות, שערוריות, שנאה, גזענות ופילוג.

רימוני העשן במגרש בבלגיה

האירוע אתמול בבלגיה חרג מגבולות הספורט. בית"ר הבאישה לא רק את המועדון הביזיוני שלה, אלא גם את המדינה, את היהדות ואת הישראלים באשר הם. אוהדיה האלימים, ששפכו בטיפשותם נפט על להבת האנטישמיות, צריכים לעמוד לדין בישראל. תמונותיהם צריכות להתפרסם לעיני כל. ההתגרות שלהם בבלגים וזריקת רימוני העשן והחפצים למגרש, הפכו לידיעה ראשית בכל העולם. ישראל שוב הצטיירה כחממה של טירוף ולוחמנות.

בכל מה שקשור לאהדת כדורגל הפכתי לאגנוסטי. אתאיסט של דת הכדורגל. נראה לי היום קצת משונה לסגוד לחבורת צעירים, שתרומתם לאנושות – אני הולך להישמע זקן עכשיו – מסתכמת בהבקעת כמה שערים. ממילא אין לסגידה הזאת הסבר מניח את הדעת. אבל נשאיר את הדיון הפילוסופי על הערצת ספורטאים לפעם אחרת; אם מה שנשאר מהכדורגל הישראלי זה בעיקר אלימות וכוחנות, אין לי חלק ונחלה עמו.

עיתון פתיחת עונת הכדורגל לשנת 1997 שעדיין שוכב אצלי באיזה קלסר, מחכה שאגזור אותו

בין אמונות להמוניוּת: מחשבות על האדמו"רות המודרנית

בן דודי מנשק את ידי הרב במסע לבולגריה לפני כשנה
[צילום: נתי שוחט, מעריב]

לפני שלושה שבועות נסעתי לאירוע פרטי בהשתתפות הרב יאשיהו פינטו. מה לי ולרב פינטו? שום כלום. סקרנות נטו. שניים מבני דודיי הפכו לחסידיו האדוקים, לגרעין הקשה של "שובה ישראל", לאחר שזה הפך עליהם את חייהם מקצה אל קצה – ומאז הם מנסים לסחוף אחריהם את כל המשפחה. הקהל היה מעורב: חרדים, מסורתיים וחילונים הסתופפו זה לצד זה. מרוקאים, אתם יודעים, לא משנה כמה שבת הם יחללו וכמה יתנכרו לדת, כשיש רבנים בסביבה – הם חוזרים להיות תינוקות של בית רבן. אז עניין אותי לראות מקרוב את עדת מעריצי הרב, ויותר עניינה אותי התנהלותו של הרב עצמו. זה קרה שבוע וחצי לפני ההתאבדות של אפי ברכה, היום בדיעבד כבר לא הייתי נוסע.

אבל נסעתי. קבעו לשעה 20:00 באשקלון, הרב כצפוי הגיע באיחור אלגנטי של שעתיים. להקת החימום כללה תלמידים ומקורבים שסיפרו סיפורי נפלאות ומעשיות. באחת הדרשות סיפר תלמידו כי הרב העיד על עצמו ש"הוא הבן אדם הכי מיוחס בעולם", לא פחות. הרב פינטו, למי שלא יודע, הוא נכד של הבאבא-סאלי מצד האמא ושל הרב חיים פינטו מצד האבא. אכן, בעל ייחוס מופלג. "הרב מקושר לכל הצדיקים באלף השנים האחרונות", סיפר תלמידו, "הוא נצר לשושלת רבנים, פינטו ואבוחצירא, בן אחר בן, זרע של קדושים משני צדדיו". הקהל היה באטרף. חשמל זרם באוויר.

הרב בסוף הגיע, ההמון הריע. במשך דקות ארוכות שרו חסידיו "יָ-אָ-מִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ" וכמובן את המנון הבית: "וקרבנו לצדיק יסוד עולם. צדיק, צדיק, צדיק יסוד עולם, נחל נובע מקור חוכמה. רבנו יאשיהו פינטו, בן הרבנית זארי, זכות תורתו יגן עלינו". כשההמנון הזה התנגן בפעם ה-72, שוב ושוב, כולם היו כבר עמוק בקצב, מוחאים כף באקסטזה; אי אפשר לברוח מזה. אם טומי לפיד היה שם – גם הוא היה נדבק.

המעריצים מקיפים את הרב פינטו בטבעת חנק מיוזעת. גברים בחזית ונשים בעורף, מנסים להתקרב לרב, ללחוש משהו על אזנו, לתפוס איתו רגע אינטימי. "שיברך את דוריס בת סולטנה", צועקת מישהי שלא הצליחה להתקרב מספיק. מבטו של הרב תקוע באיזו נקודה, חי בתוך עולם משלו, עיניו לפעמים נעצמות, כאילו לא מרגיש כיצד שורה ארוכה של גברים חוטפת את ידו ונלחמת מי ינשקנה.

עם שוך הקרב הראשוני שארך רבע שעה לערך, תופס הרב את מקומו. כמנהג אדמו"רים, הוא לא מיד פותח בדברים אלא נותן לשתיקתו הארוכה לחלחל בציבור. במשך חצי דקה הוא מנענע את גופו כבמעין תפילה, השקט מנסר את האוויר, הבלגאן שהיה לפני רגע נעלם כלא היה.

חצי דקת שקט ואז הרב נוטל את המיקרופון ומדבר בקול נמוך. דיבורו הוא בלשון רבים – ריבוי מלכותי, כיאה לבני אצולה – רצינו, באנו, בירכנו, עשינו. "היה בדעתנו לדבר על פרשת השבוע", הוא אומר פעמיים, "אך בליבנו בא דבר אחר שנדבר, שהוא תשובה לכמה אנשים פה בכמה עניינים". המשפט האחרון אמור לתת לך הרגשה שעומד לפניך נביא שיודע בדיוק מה הבעיות שלך ואיך פותרין אותן. הרב ממשיך במִסְפּר דברי תודה למארחים, משם לרעיון קצר על מעלת האחדות, ומיד עובר לדרשה המנצחת: חשיבות הצדקה והסיוע ללומדי התורה – פרק חובה שכל ראש מוסד משנן ביומו הראשון; איך לגרום לאנשים לפתוח את הכיס. זה עובד: "הנדסת המסרים" המוחצת של הרב – להרבות תמיכה במוסדות "שובה ישראל" ולהחזיק תלמידי חכמים – נוגעת איפה שצריך לגעת, בכיס של האנשים.

האמת, לא שמעתי איזה נאום דגול או רטוריקה יוצאת דופן. סגנון הדיבור של הרב הוא מעניין, טיפה מתנגן, אך רחוק מלהיות ממגנט, רהוט או סוחף כפי שמתארים אותו. שפתו עממית למדי, לא תמיד תקנית. ההילה סביבו ומעטה המסתורין שזוכים לו מקובלים שכמוהו, הרבה יותר מרתקים מאשר תוכן הדברים עצמם. נדמה שבנסיבות שנוצרו, לא משנה מה נאמר בדרשה, חסידיו יביטו בו בעיניים נוצצות ובפה פעור, יהסו את כל מי שיוציא הגה קטן מפיו או חלילה יתעלם מהשֹרף שעומד לפניהם. זה אגב כוחם של האדמו"רים בכל הדורות: כל תזוזה, כל ניד וניע, כל היגד, כל פעולה שעשו – היה מתפרש על ידי חסידיהם כמעשה אלוקים ממש.

הערב, איך לא, הסתיים בהתרמה חונקת ובמילוי הוראות קבע. העסקן מטעם הרב פתח ואמר: "היום, בנוכחות הקדוש הרב פינטו, נמכור בעזרת ה' 40 בקבוקי יין שהרב בירך אותם באופן אישי". המחיר היה מופקע: 6,000 ₪ לבקבוק אחד, בפריסה של 12 חודשים. זה לא מנע מאנשים, חלקם מבוגרים, חלקם קשי יום שבוודאות לא סוגרים את החודש, לפתוח את הארנק ולהתחייב להוראת הקבע שתקרע אותם לגזרים. הבקבוקים זרמו בין המשתתפים, והעסקן לא הרפה עד שלא עמד ביעד של 40 הבקבוקים, יעד מינימאלי בשביל הפריבילגיה לארח את הרב פינטו. כל משפחה חזרה עם בקבוק. אנשים חיבקו את היין כמו שהם מחבקים כרית לפני השינה. לא מצאתי למכרז הפומבי הזה הסבר רציונאלי שמניח את הדעת.

המחזה עשה לי לא טוב: אנשים שלא באו כדי לתרום – בטח לא חלמו להיפרד מ-6,000 ₪ בסוף הערב – נכנעו ללחץ החברתי והתחייבו ל"שובה ישראל", כמעט בעל כרחם. ממתי בדיוק הזכות להסתופף בצל רבנים הפכה לפריבילגיה יקרה להחריד? למה איש תם עם אמונת חכמים, לא טייקון ולא אחד שישתעבד למינוס בשביל לפרנס אברך בכולל, לא יכול לקבל מזכרת בדמות בקבוק יין בעלות, נניח, של 250 שקל? ואיך המסתורין, הפחד המשתק הזה מאדמו"רים ושליחיהם, הופך אנשים נורמטיביים, כולל אנשי עסקים שיודעים דבר או שניים על העולם, לנאיביים ואפילו פראיירים?

הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ-נָא לִי.

▫ ▪ ▫

יש לי עוד הרבה שאלות. מחשבותיי ברוח הנ"ל הולכות ומתרוצצות כבר זמן רב ולא מוצאות מנוח. לא רק על הרב פינטו – שנמצא עכשיו בכותרות – אלא בכלל על אדמו"רים, מקובלים ושאר עושי ניסים. מיהם, מהם, איך לעכל אותם. למה אנשים נוהים אחריהם. מה הם מייצגים. איזו בשורה יהודית הם מביאים לעולם. האם באמת יש בינינו מכנה משותף. מושגים של כסף, כוח, יוקרה, מעמד, אחיזת עיניים, טירוף והמוניוּת מתערבבים לי עם מושגים כמו יהדות, רוחניות, יראת שמיים, חסידות, אמונת חכמים וקרבת אלוקים. עוד לא הצלחתי לגבש מחשבה סדורה בנושא, וספק אם אצליח.

אני ומרפקיי בין ההמון

אברהם מנגיסטו הוא לא טננבוים, ועדיין

גם אתם בטח שואלים את עצמכם הבוקר איך לעזאזל חדר ישראלי לעזה, למה אף אחד לא מנע זאת והאם בכלל יש לנו חובה מוסרית לשחרר אותו.

אל תחליטו. אל תיחפזו להניח אותו לגורלו. זכרו את פרשת טננבוים, פרשה מסריחה שעד היום נותרה לא פתורה. הנה עיקריה, למי ששכח: טננבוים יפה הבלורית, אל"מ לשעבר, נחטף ללבנון. לפני שנחטף, המדינה מימנה לו 150 ימי מילואים בשנה, כדי שיהיה לו מאיפה להתפרנס. העזרה הנדיבה של צה"ל לא הספיקה לו, והוא פנה לעסקים מפוקפקים עם לבנונים ופלשתינים. השייח' חסן עובייד פיתה אותו להבריח כמויות ענק של סמים לישראל. טננבוים מכר את נשמתו עבור בצע כסף, השתמש בדרכון ונצואלי מזויף, נסע לדובאי תוך שהוא יודע שמדובר במדינת אויב, נחטף ללבנון וסיבך את כל המדינה.

נסיבות חטיפת טננבוים הוסתרו מאיתנו במזיד, שעה שכולנו, גדולים וקטנים, אכלנו את עצמנו מדאגה. אני זוכר את התפילות לשחרורו בבתי הכנסת, את העיניים שנצצו כשהוא חזר. זהו סיפור שלא ייאמן. ישראל שחררה מאות רוצחים בתמורה לעבריין הזה. ארגוני הטרור קיבלו מוטיבציית שיא לפיגועים. בעקבות העסקה הרגו מחבלים משוחררים 231 ישראלים. אזרחים טובים וישרים שילמו בדמם כדי שטננבוים יסתובב לו חופשי בתל-אביב.

נכון, טננבוים זה לא מנגיסטו, ועצוב שכך. כן, הוא אתיופי, בטח שמתם לב. ועם זאת, כדאי שקברניטי המדינה יזכרו היטב כמה מאמצים – דיפלומטיים, מדיניים, צבאיים – השקיעה המדינה בשחרור טננבוים. כמה מלחמות נלחמו אנשי ציבור במאבק להצלתו, תוך שהם מודעים לנזקים הביטחוניים חסרי התקדים שהוא גרם למדינה. אין זה אומר שישראל שוב צריכה לשלם בשחרור מחבלים, חלילה, אך יש להפוך עולמות כדי לשחרר את מנגיסטו.

איננו יודעים מה עבר בראשו של מנגיסטו כשחצה את הגבול, אך דבר אחד ברור: דמו של טננבוים אינו סמוק יותר.

נשוב להתפלל, למרות הכל; ושבו בנים לגבולם.

המילקי בברלין זול יותר? הצחקתם אותי

בקיצור, נכנסתי אתמול לסופרמרקט בברלין כדי לבדוק, קצת באיחור, כמה עולה סל מצרכים בסיסי בבירת גרמניה. מדובר בסופּר ממוצע, כזה שבאים אליו לעשות קניות בינוניות וגדולות אחת לשבוע. עברתי על המוצרים, אחד אחד, צילמתי ולהלן המסקנות (לחצו על התמונות להגדלה):

* נתחיל במילקי. בישראל פורסם שמילקי עולה בברלין שקל. חיפשתי ולא מצאתי. יותר בכיוון של מילקי בשקר. יוגורט דמוי-מילקי עולה כאן 0.79 €. אפילו היום, כששער היורו הוא הנמוך ביותר מאז ומעולם, זה יוצא 3.30 ₪, יותר מגביע מילקי בארץ. יוגורט מפנק יותר עולה כאן 1.99 €, מחיר מופקע לכל הדעות בשביל מעדן חלב.

 

* הלאה, לירקות ולפירות. נתעלם שניה מהעובדה שכל מלפפון כאן באורך מטר וחצי, עטוף בניילון נצמד וחסר כל טעם – בואו נדבר על המחיר. כמה עולה בברלין קילו מלפפונים? 0.99 €. אפילו בשנת שמיטה, או בצורת, או מה שתרצו – קילו מלפפונים בישראל יותר זול.

* אם תרצו להכין איזה פירה לארוחת ערב, דעו שקילו תפוחי-אדמה עולה בברלין 4.99 €.

* וכמה עולה קילו פלפלים קצת עייפים? שוב, לא פחות מ- 4.99 €.

* בא לכם אבטיח קר? ובכן בברלין האבטיחים נמכרים ברבעים. מנה אישית של רבע אבטיחון קטנטן, עטוף בניילון נצמד, עולה כאן בערך 2 €. זה גם המחיר של קילו גזר.

 

* קילו חצילים עולה 2.99 € וקילו בננות 3.49 €.

* קילו עגבניות עולה 2.49 €, ואם תרצו אותן אורגניות תשלמו 9.90 € (!).

 

* אם תרצו להתפנק בגלידת בן אנד ג'ריס תיפרדו בלא פחות מ- 5.99 €. חשבו פעמיים על כל כפית.

* חתיכה קטנה של דג סלמון, הקשיבו טוב, עולה 9.99 €. ומדובר באומה חובבת סלמונים לרוב.

▫ ▪ ▫

לסיכום: אין חולק שעלות המזון בארץ לא זולה, אך בטח לא יקרה משמעותית מעלותה בברלין. נכון, יש מוצרי מזון זולים יותר בברלין, בעיקר מוצרי חלב ונקניקים, אך כשמשקללים את סל המוצרים שמשפחה ממוצעת צורכת, מגיעים למסקנה שמגוון רחב של מוצרים במדפי הסוּפּרים בישראל – זול משמעותית. התמונות, רבותיי, מדברות בעד עצמן. מי שחושב אחרת, מוזמן להיכנס לסופר בברלין או במינכן, ולראות איך הגרמנים מעמיסים בקושי רבע עגלה, כְּאיִן וכאפס לעומת עגלות הסוּפּר המתפקעות של הישראלי הממוצע.

מי היה מאמין, אבל פתאום באמצע יום חם בגרמניה, רמי לוי נדמה לי אטרקטיבי כל כך.

מזרחי, דתי, המשטרה הייתה כל עולמו | דברים לזכרו של תנ"צ אפי ברכה ז"ל

אפי ברכה ז"ל היה האדם האחרון שהייתם מדמיינים לחוקר משטרה קשוח. חייכן, כיפה על הצד, מדבר עם ח' ו-ע' גרוניות, חובב סוודרים, נראה כמו גבאי של בית כנסת. המילים 'בעזרת השם' ו-'בורא עולם' היו שגורות על לשונו. תמיד הקפיד לציין שהוא אדם מאמין. לבנו הצעיר קרא אורי-חיים, על שם הרב חיים פינטו, אביו של הרב יאשיהו. אהב רבנים והיה מתדפק על דלתותיהם כדי לקבל ברכה. "אפי – ברכה", כך היו אומרים לו.

הוא נולד וגדל בשכונת רמת עמידר שברמת גן, שכונת פשע שהצמיחה מקרבה את בכירי העבריינים בישראל. השפה העממית שלו, והיכולת שלו לדבר בשפת העם – דוגרי, בלי נפיחוּת, בלי יהירות – הקנו לו יכולת פנומנלית בחקירת עבריינים ובגיוס עדי מדינה. גם כשהייתה סביבו קטסטרופה, הוא היה אמן הדיבור השקט. גם כשהשטח סביבו בער, כשאיימו על חייו ועל חיי משפחתו, אפילו כשהסגיר את רבו הנערץ, שמר על השקט. נפשו סערה, נשמתו נקרעה – אך הוא הוסיף לשדר רוגע. יכול הרי היה לרוץ לתקשורת ולספר על מסע הצלב שמתנהל נגדו – מסע מתוזמר ומאורגן נגד מי שפענח עבורנו אינספור פרשיות פליליות סבוכות – אך הוא העדיף לנצור ולשתוק. מערכת אכיפת החוק תעשה את שלה, כך האמין כנראה עד ימיו האחרונים.

בפעמים שהזדמנו לי להחליף עם ברכה חצי מילה, התמלאתי גאווה באיש הזה. מזרחי, אותנטי, עם מבטא עמוק, שלא השתכנז ולא הוריד את הכיפה, שדבק באמונת החכמים שלו מחד, אך נותר חוקר מקצוען ונדיר מסוגו מאידך. שהיה נאמן לדיוק ולעובדות, וגם כשהשיג הישגים כבירים – לא קשר לעצמו קשרים. סחבק כזה, לא קצין של דיסטנס, לא מלא בחשיבות עצמית, לא 'שוטר' במובן השלילי של המילה.

אני חש היום, שוב, שברכה הוא קרבן נוסף של התקשורת הישראלית, שחורצת גורלות וגוזרת אנשים לחיים או למוות. העיתונות הפכה לקולוסיאום המודרני; בעבר, בזירת הגלדיאטורים, אם השופט היה מניף את אגודלו למטה, הפוגע היה מניח את נשקו, אם סימן למעלה, גורלו של הנפגע נחרץ. כיום די במקלדתו של עיתונאי אחד שממהר להסיק מסקנות כדי לקבור אדם עוד בחייו.

למי שלא עקב, מספר עיתונאים הריחו בימים האחרונים דם והחלו להפיץ שמועות על מעורבותו של ברכה בפלילים. ברכה שרד עד כה אינספור שמועות כאלה. מכולן יצא כשידו על העליונה, ואף הוסיף לטפס בסולם התפקידים במשטרה. בג"צ אף קבע שלא דבק בו רבב. אך השמועות האחרונות היו הקש ששבר את גב הגמל. אפילו חבריו הטובים, כפי שקראתי בתקשורת, אמרו ש"משהו בברכה הזה מריח לא טוב". הוא הרגיש מבודד ונרדף, שלא בצדק – בטח עד שלא ניתנה לו הזדמנות להוכיח את חפותו – והתוצאה הקשה לא איחרה לבוא.

הפרשה הזאת, שסופה לא נראה באופק, עוד תסופר בתולדות מדינת ישראל. וככלות הכל, היום, דווקא היום, צום י"ז בתמוז, קיבלנו עוד תזכורת כואבת לשנאת החינם שמחרבת את ביתנו ושורפת את היכלנו.

יהי זכרו לברכה.

מי ימציא לך נחמה, אליעזר רוזנפלד?

עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מַּיִם על אליעזר רוזנפלד, יהודי מתוק ומקסים, ששימח בחייו מאות זוגות ביום חתונתם – וניגן בהתלהבות עצומה בחתונתנו –  וניצב היום, שוב, גלוי ושבור לעיני עם ישראל, מעכל-לא-מעכל את הרצח הנפשע של בנו, מלאכי רוזנפלד הי"ד.

▫ ▪ ▫

כשאליעזר רוזנפלד למד בישיבת ההסדר מעלות נהרג אחיו הבכור, יצחק, בתאונת אימונים בצה"ל. אותו היום שינה את עולמו של אליעזר מקצה אל קצה, והוא התהלך אפוף ומהורהר במשך שבועות ארוכים, ממאן לקבל את הבשורה הכואבת על אחיו. כדי לרפא את שברו הוא ביקש מאביו שיתן לו צ'ק כדי לקנות קלרינט. המוסיקה, אכן, הפיחה באליעזר נשמה מחודשת והוא החל מנגן בשמחות ואירועים. תוך זמן קצר שמו יצא לפניו כאמן כלי נשיפה. הניגונים שלו ניחנים בקצב מדבק, עוצמתי, סוחף, מלא התלהבות. הוא מלהטט בין כלי נשיפה שונים ומביא תעצומות ורגש יוצאים מן הכלל.

בנו בכורו של אליעזר (ושרה) רוזנפלד נולד זמן קצר לאחר מות האח המנוח, והוריו קראו לו על שמו – יצחק. ברית המילה של יצחק נערכה ביום האזכרה השני לדודו. סמיכות האירועים הייתה גורם מכונן באישיותו של יצחק הנער, אשר נשא על כתפיו את משא הזיכרון, וגדל בבוא היום להיות טייס בצה"ל. יצחק היה גאוות המשפחה, גאוות הישוב כוכב השחר, מלח הארץ, פאר הציונות הדתית.

היכה הגורל במשפחת רוזנפלד בשנית, ובתאונה טראגית לפני 13 שנה נהרג גם יצחק הטייס. המשפחה התאבלה על בנה בכורה ימים רבים, אך אליעזר רוזנפלד לא נשבר: הוא המשיך לשמח חתנים וכלות, ולא הרפה לרגע משליחותו להרבות שמחה בעולם.

מלאכי הוא בנו החמישי של אליעזר, אחרי יצחק ז"ל ועוד שלוש בנות תבדל"א. הוא נורה אתמול על ידי חיות טרף, רוצחים אכזריים, מתועבים ושפלים.

השכול פקד בשלישית את משפחת רוזנפלד.

▫ ▪ ▫

מי ימציא לך נחמה, אליעזר רוזנפלד?

מי יכול לעמוד במחיצתך, אתה, שכל חייך משמח חתנים וכלות?

▫ ▪ ▫

אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם, עַד אֲשֶׁר יַשְׁקִיף ה' מִשָּׁמַיִם, וְיָחוּס עַל עַמּו אַרְצו וְנַחֲלָתו.

כלל ישראלי | דברים לזכרו של דני גונן הי"ד

חוזר עכשיו מהלווייתו של דני גונן הי"ד, שכן טוב שהספקתי להכיר אך במקצת.

רבים וטובים ספדו בהלוויה. הם סיפרו על החבר, בן המשפחה, על איש שיח ענו וישר דרך. שׂמוּ אבן אחר אבן בפסיפס המרתק שנקרא "דני". בן-דודו, איציק גונן, ספד לו בהתרגשות רבה וכינה את אישיותו "כלל ישראלית". הביטוי הזה, "כלל ישראלי", הוא מרכיב חשוב בשפה הפנים-ישיבתית, שאוהבת לדבר גבוהה על חשיבותה של הסתכלות-מאקרו על העם היהודי בכללותו, אך, הלכה למעשה, מתקשה ליישם זאת בחיי המעש.

דני בתמונת הפרופיל בפייסבוק, איך לא, בטיול בארץ ישראל

אבל דני היה איש כלל ישראלי באמת. הוא קיפל באישיותו את ה-DNA המסובך שנקרא "ישראלי": תושב לוד, בן לעדה הגרוזינית, יתום מאב, שסייע כבר בגיל צעיר לאמו בעול החזקת המשפחה. זה לא מנע ממנו ללמוד בישיבת ההסדר מעלה אדומים, בית גידול לעילית שבציונות הדתית, או להצטיין במסלול היוקרתי של הנדסת חשמל בבר-אילן. הוא אהב להתפלל בבית הכנסת המרוקאי ישורון בלוד, וגם ליהנות, כפי שציין ראש העיר, מקריאת ההפטרה בנוסח גרוזיני. ובמותו, חבש לרגע לראשו את כובע המתנחל (וליתר דיוק: בא בסנדלי המתנחל), ובספונטניות ארץ-ישראלית לא היסס לרדת למעיין לטבול קצת לפני שבת. כזה היה; תמהיל נדיר של עולמות מרוחקים, איש אמת, חף ממניירות, מגשים בחייו את אשר אמר קהלת: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם".

העיר לוד הייתה יקרה לו. למרות שהיו לו את כל הסיבות להפנות לה עורף, נשאר מחובר לעיר ואהב את העיר. הוא היה חלק מחבורה של צעירים שניסו להפוך את לוד למקום טוב יותר, בין אם בפעילויות, בשיעורים, במפגשי סטודנטים או בעזרה הדדית. כבן המקום, הוא ראה עצמו שותף חשוב בדור העתיד של העיר.

▫ ▪ ▫

ואז פלסטיני סימן לו לעצור. למה שיעצור? בטח מישהו נתקע, או שצריך מים, כי יום חם היה יום שישי. והוא בטבעיות עוצר. בטח מתוך אינסטינקט מובנה, איפה שצריך לתת יד – נותנים. לא הייתה לו בעיה לחלק אוכל למי שנזקק או לעזור בסבלות לחבר שעובר דירה. אז הוא פתח חלון. שכח שבג'ונגל, איפה שמסתובבות חיות טרף, לא פותחים חלון. ומול חלונו הפתוח ירתה החיה ארבע יריות מהירות. ירתה ונמלטה. משאירה את דני להתבוסס בדמו הזועק. קשה למצוא נחמה בידיעה שכוונתו האחרונה של דני בחייו, הייתה להושיט יד למחבל שרצח אותו.

במותו נתרמו איבריו. בחייו תרם לנו את רוחו, רוח כלל ישראלית.

חבל על דאבדין.

מה באמת רוצה עודד קוטלר?

בחיי, אני לא מבין מה רוצים הקוטלרים.

בעצם כן, הם רוצים כסף.
▫ ▪ ▫

קוטלר. תחי החוצפה ועזות המצח

הם רוצים שהכסף שלנו ילך למימון הפעילות שלהם. שאנחנו, הפרולטריון הנבער, הבהמות, מנשקי הקמעות, נמשיך לשלם מע"מ ומס הכנסה ומס-בלו לקופת המדינה, כדי שהמדינה תממן אותם, את אצולת התרבות הישראלית. ומה היא אותה "תרבות" אם לא קמפיין אנטי-ישראלי מתוזמר היטב? המלחמה היא הרי לא על התרבות הלגיטימית – 99% מהיצירה הישראלית הנפלאה – אלא על תרבות השוליים שהם מתעקשים שנמשיך כולנו לממן. אה כן, ושנשלם על הדרך למחבל על יצירת המופת המופלאה שלו, ותיכף גם יגאל עמיר יבקש תמלוגים על הסרט המהולל שהפיקו על חייו.

וכל זה מהכסף שלנו. אתם קולטים! אנחנו, הבהמות, צריכים לשלם על זה!

מה שעצוב בסיפור הזה הוא שהקוטלרים שוכחים שהמימון שלהם מגיע מקופת מדינת ישראל, ולא, נגיד, מאיזו קרן דמיונית שרשומה בטאבו על שם אמני תל-אביב. היד צריכה לרעוד כשהיא נוגעת בקופה הציבורית, שמתמלאת הודות לעמל כפיהם של מיליוני ישראלים עובדים, שלא יושבים בסינמטקים ולא מבלים צהריים נעימים בתיאטרון פרינג' ובתערוכות פולקלור. רשימת ההמתנה לכסף הזה ארוכה. הדרישה שהמדינה תממן את תרבות השוליים הסהרורית היא מחוצפת ועזת פנים. שקוטלר יסבסד מכיסו הצגות / סרטים על רוצחים. אני מעדיף שהכסף שלנו ילך למקומות טובים יותר.

סגולה לשמירה והצלה מטלפי עורכי דין

הנה לכם, שלומי אמוני ישראל, תפילה נוראה ועצומה שחיברתיה להינצל מעורכי דין. וכל מי שנתקל בהם, בין בשוגג בין במזיד, יאמר תפילה זו לאלתר, שמסוגלת לישועות, וישים מבטחו בהשי"ת, ויינצל מנזקם ומשכר טרחתם וסר חטאתו ועוונו יכופר.

אובמה ב"עובדה": ככה נראה נשיא אמריקני שנשבר לו מישראל

בין אם אתם מתחברים לאובמה ובין אם לא – צפו בריאיון איתו ב'עובדה'.

הנשיא האמריקני נראה כבוי, עייף, מיואש, מדבר בחוסר חשק על המצב במזרח-התיכון. מחשבותיו היו איטיות, דיבורו מדוד, כל מילותיו נשקלו בזהירות רבה, לעיתים רבה מדי, מה שעמעם לגמרי את התכונות שאובמה מצטיין בהן: רהיטות וכריזמה אישית.

הנשיא ומעריצה

זה היה ריאיון כאוב, מבאס, שיחה מדכאת בין שני אנשים שהחלומות שלהם התנפצו על סלע של מציאות דפוקה ומסובכת. הנשיא האמריקני כיוון אותו היטב לעם בישראל. נתניהו וממשלתו הם בטח לא הכתובת לריאיונות כאלה. ה"תקווה" שליוותה את קמפיין אובמה מיומו הראשון - כבר לא הייתה שם; הנשיא, המפוקח-מנוסה, הודה אמנם שהסדר עם הפלסטינים הוא חסר סיכוי, אך אמר שארה"ב תתקשה להגן על ישראל בעתיד. במילים אחרות: אם הפלסטינים יהיו אומללים גם אתם תהיו כאלה. כשדיבר על נתניהו כבשה את פניו ארשת מוזרה פתאום. הוא חשב ארוכות על כל מילה שיצאה לו מהפה, מה שחידד את התחושה שאהבה גדולה לא הייתה שם מעולם. אין ספק שאובמה רואה ברה"מ את אחד הגורמים המרכזיים לכישלון המיוחס לו בארה"ב.

אילנה דיין, שכנראה התקשתה לשלוף שאלות נוקבות באמת – בין אם בשל המעמד ובין אם בשל הקושי לעשות זאת באנגלית – הייתה נינוחה ומחבקת. אובמה הציף בה רגשות עזים של תקווה וחלום, וההתרגשות ניכרה עליה. אותי הטרידה העובדה ש'עובדה' לא הכינו מספיק שאלות על הפלסטינים; אלה שמעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות; שהתפוצצו לנו ברחובות; שמטילים אימה על אזרחי ישראל; שמופלים לא בשל דתם או צבע עורם – כפי שהמראיינת והמרואיין הניחו כאקסיומה מרגיזה – אלא בשל העובדה הפשוטה שהם מהווים איום בטחוני אמיתי. על כל אלה אובמה לא השיב, וחבל.

הריאיון הזה ייחתם בדברי הימים של יחסי ישראל-ארה"ב. ימים יגידו מה יהיו השלכות הנאמר בו.

אילנה דיין בראיון בלעדי עם נשיא ארה״ב ברק אובמה.צפו בראיון המלא
Posted by ‎עובדה‎ on Tuesday, June 2, 2015

למה חזרתי לקרוא רק עיתונות מודפסת?

הטוקבקים מוגשים לנו ככוס תרעלה צוננת אחרי כל כתבה באינטרנט, תהא רגישה וחשובה אשר תהא. הם מייצרים כאן שיח אלים, מתלהם וגזעני. חוזרים לקרוא עיתון, פשוט כי אין ברירה

זהו, קיבלתי החלטה. והיא סופית. לא קורא יותר כתבות באינטרנט.

למה לא בעצם? כי עמוד חדשות טיפוסי באינטרנט מכיל 15% תוכן, 30% פרסומות והשאר פסולת טוקבקיסטית מרושעת ורעילה. עדת המגיבים הקולנית, חבורת הבריונים, העילגים, אותו קומץ שמשתלט על הנדל"ן האינטרנטי של אתרי החדשות, ומציף אותם בטונות של ניבולי פה, רוע וגזענות – כל אלה נמאסו עלי. לא רוצה להיתקל בדבר הזה, אפילו לא בטעות. כמו שחובבי גורמה לא ילקקו שאריות מהזבל, ככה מי שאוהב את המילה הכתובה – לא יחשוף עצמו לטוקבקים.

ברור אם כן למה כדאי לקרוא רק עיתונות מודפסת: כי עיתון מנייר מספק לכם בדרך כלל טקסט ערוך, מהודק, מרוסן, כפוף למגבלות נוקשות, מתוחם למגבלת תווים, שקול, כזה שמתיימר להיות מהימן – גם אם לא תמיד אובייקטיבי – ובעיקר זהיר. והכי חשוב: עורך העיתון לא יכניס כתבה שעיתונאי עבד עליה יום, יומיים, שבוע – ותחתיה, כמעט באותו מעמד, 200 טוקבקים, שנכתבו תוך, נניח, רבע דקה. הסלקציה הזאת טובה לי. קניית עיתון מעולם לא נראתה לי משתלמת יותר.

החירות שהאינטרנט העניק לכל אדיוט להפיץ רעל – הפכה לבלתי נסבלת. הרשת נהייתה הזירה המוצלחת ביותר לקידום תוכן פוגעני, הסתה, גזענות, ניגוח חברתי, השמצה של אדם אחר, חשיפה של סודות אישיים, בעוד הקרבן הרלוונטי לא יכול להגיב או להתגונן. אפילו מייסד הרשת החברתית המרושעת 'סיקרט', אותה סגר לאחרונה, אמר שטבעו ההרסני של האדם לא בנוי להפקרות הזאת. כל זה מבלי שהזכרנו את השיימינג,  אלפי בני אדם שביישו את אריאל רוניס למוות.

יתרונות החופש הוירטואלי מנוצלים לרעה על ידי גורמים בשולי החברה, שבאינטרנט הפכו לסוג של מלכים. המגיבים הטיפוסיים הללו הרי מבינים בהכל, ותמיד מוצאים סיבה טובה לנבל פה, לפגוע באחר, להסית ולהקניט. השיח שלהם הוא כולו נהמות קצרות ומתלהמות. מה הפלא? באתרי החדשות הגדולים בישראל הטוקבקים זוכים למעמד מקודש: על כל כתבה ניתן להגיב גם באמצעות חשבון הפייסבוק וגם במערכת התגובות של האתר. הגולשים גוללים את העמוד מטה, שותים כמעט מאונס את כוס התרעלה של הטוקבקיסטים. זאת, בשעה שבכל אתרי החדשות החשובים בעולם בכלל לא קיימת האופציה להגיב.

אז חזרתי לשלם על עיתון מודפס. אחרי שנים של קריאת טוקבקים אני עובר כעת חוויה מטהרת. טוב לי לדעת שאני נחשף רק לטקסטים שעברו עריכה, שהשקיעו בהם מחשבה, שזהות הכותב ידועה ומוכרת. כמה שקלים וחסכתם מעצמכם את האחת שיודעת ואת ההוא שמבין.

כמה נמוך יכולים עורכי דין לרדת?

לא נגענו. הייתם מאמינים?

בעוד שבוע יתקיימו בחירות ללשכת עורכי הדין. לא משהו שאמור לדגדג לכם – או לי – את הזרת הימנית. סתם קרב בין עסקנים שחגים סביב עצמם וסביב המקצוע המהולל בו בחרו לעסוק. המנטרה שחוזרת על עצמה בבחירות האלה, ואלה שלפניהן, ובעצם מאז שנוסדה הלשכה הזאת, היא שמירת כבודו של "המקצוע". עורכי הדין כל כך עסוקים בשמירת הכבוד של עצמם, שזה פתטי; ממלכה שלמה של עסקנים בחליפות שכל כולה עיסוק ב"כבוד" וב"מקצוע". גם כן מקצוע.

 ▫ ▪ ▫

לאן דברים מגיעים?

ובכן, יש בחירות ללשכה. כמה "חברים" לאותו ה"מקצוע" רוצים להיבחר לעסקונה הפנימית. שוב, הזרת מתעניינת. מה שמרגיז הוא שהחבורה הזאת מטרידה ציבור ענק של עורכי דין מדי יום במיילים, בטלפונים, בסמסים. ממטירים טונות של רפש וטינופים הדדיים איש על רעהו. ומה מצחיק בכל הסיפור? שהפוליטיקאים האלה בטוחים שאם אדע שעסקן א' חָבַר מאחורי גבו של עסקן ב' יחד עם עסקן ג' להפלת עסקן ד' – ארוץ להצביע לעסקן ה'.

אני יודע; כך היא דרכן של בחירות. טרוף כפי יכולתך. אבל רבאק, אלה עורכי דין, אנשים מכובדים. תעברו על התמונות ותבינו כמה נמוך הם יורדים. וזו טיפה בים. "כבוד המקצוע" – כבר אמרנו?

שוברים שתיקה | החיילים מוסרי העדויות הם פסולת חברתית

נכנסתי היום לאתר של שוברים שתיקה (לא אצרף את הקישור אליו כדי שלא יקודם אפילו במילימטר). לחצתי על הלשונית של העדויות "הכי נצפות". בחרתי את הראשונה, העדות מספר 1 באתר. הכותרת: "בוא אני אתן לך משהו מצחיק קצת". כך נכתב שם:

"בוא אני אתן לך משהו מצחיק קצת. היינו שמים ברוס עם רימון הלם בפנים, מוציאים לו את הנצרה ושמים על זה מעדנים, מעדני דני שהיינו לוקחים מהמטבח. ואז הילדים היו באים ומסתכלים על המעדן דני, ואיך שהם מרימים את זה הנצרה נפתחת וזה היה מתפוצץ להם בפנים. זה אחד. אני אתן לך עוד דוגמה. היה ספה שהם היו מזיזים כל היום אז היינו שמים, ממלכדים את הספה עם רימוני הלם, למשל."

מי שעשה את המעשה הזה הוא פסולת אישית וחברתית. בפעם הראשונה, הוא איש רע ואכזר, שחומד לצון ילדים תמימים. הוא מהנבלות האלה בכיתה ח', הבריונים שנהנים לראות אחרים סובלים בשביל הצחוקים. בפעם השניה, הוא מספר את הסיפור הזה – אולי אפילו קצת מרגיש גיבור – לגוף רע שהופך אותו לתעמולה אנטי-ישראלית. במקום להתוודות על המעשה במקומות המתאימים, להתחרט ולעשות תשובה, הוא בוחר למנף את זה נגד המדינה. הוא הסיבה והמסובב. אדם קטן שגם נועץ את הסכין וגם שואל לתומו מי המרשע שעשה את זה.

איך נלחמים בהם? עוברים ממגננה למתקפה: אחד, מחדדים את הנקודה שכל לובש מדים מייצג את מדינת ישראל; אחריות כבדה רובצת על כתפיו, משא כבד ומסע עמוק של בירור נוקב לזהותו העצמית חייב להתלוות לכל פעילות צבאית. שנית, מי שמתבכיין על התנהגותו האישית השפלה בשירותו הצבאי ומאשים בכך את צה"ל - הוא פושע בעצמו; אם זה אפשרי וניתן לאתר את החיילים, הייתי מעמיד אותם לדין על סמך עדויותיהם שלהם. שלישית, מבהירים שמתוך מאות אלפי אנשי צבא בסדיר ובמילואים, שחשופים כמעט מדי יום לפעילות מבצעית ברמה זו או אחרת תוך חיכוך מתמיד עם אוכלוסייה אזרחית, צומחים – למרבה הצער ושרירות ליבה של הסטיסטיקה – גם כמה פירות באושים. פעילותם של יחידים מעכירה את פרצופו של צבא שלם, של עם שלם. עם זאת, רובה המכריע של מערכת הביטחון היא בעלת מוסר וערכים לחימה מהגבוהים בעולם.

ושוב, שוברי השתיקה למיניהם - חנכו עצמיכם לפני שתחנכו את כולנו.

מאמר | מעבר מחכירה לבעלות על קרקע

מי יציל את בית הדין הגדול?

דמיינו איזו קטסטרופה הייתה אם בית המשפט העליון היה מתנהל בהרכב חסר עשר שנים. מדוע כשבית הדין הרבני הגדול עומד לקרוס לתוך עצמו – זה לא מעניין אף אחד?

אורית נפרדה מבעלה לפני חמש שנים. השניים תכננו להתגרש, ובינתיים פנו לבית הדין הרבני האזורי שיסדיר את עניין המזונות עד לגירושין הסופיים. אורית הרגישה שההחלטה הזמנית שנתן בית הדין גרמה עוול לה ולילדיה, ופנתה לערכאת הערעור, לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. את הערעור היא הגישה בסוף 2013. מבית הדין הגדול הודיעו לה השבוע שהיא תצטרך להמתין לדיון עוד זמן רב, כיוון שבית הדין מתפקד בהרכב חסר מזה למעלה מ-10 שנים ויש תיקים דחופים יותר. הבירוקרטיה חוגגת, ומחלוקות פוליטיות על הרכב בית הדין – השאירו את אורית עגונה, אלמנה חיה, עד היום.

בבית הדין הרבני הגדול, המקביל במעמדו לבית המשפט העליון, קיים תקן לתשעה דיינים: שני הרבנים הראשיים לישראל ועוד שבעה דיינים קבועים. בפועל, מאז 2007 לא מונו דיינים חדשים, ומ-2011 רק שני דיינים קבועים מכהנים מתוך השבעה. הרבנים הראשיים משקיעים את עיקר זמנם בענייני הרבנות, ובפועל זמן הישיבה שלהם בהרכבי בית הדין – מצומצם ביותר. בית הדין הגדול, שחייב להתכנס כמעט תמיד בהרכב של שלושה דיינים, קורס תחת העומס. התוצאה: דיוני בית הדין נדחים, ערעורים דחופים ובקשות לצווי ביניים מבוטלים, פסולי חיתון משוועים לפתרונות, הציבור נפגע. תיקים סבוכים במיוחד של התרת עגונות וממזרים – שבית הדין הגדול הוא המוצא היחיד שלהם – תקועים כבר שנים ארוכות, ולאף אחד זה לא מזיז.

הוועדה למינוי דיינים התכנסה מספר פעמים בשנים האחרונות. הרכב הוועדה מסוכסך ומפולג; המאבק על כל דיין עיקש וחוצה דעות, וספוג באינטרסים של חלוקת משרות, כסף וכבוד. כל ניסיון למנות דיינים חדשים הפך למלחמת כיפופי ידיים, שבו נציגי הוועדה בעיקר חושבים איך לגזור קופון פוליטי על גבם של המועמדים מטעמם. גם לשרת המשפטים העתידית, איילת שקד, הבהירו שהוועדה למינוי דיינים היא מחוץ לתחום שלה. אם כל מינוי לבית המשפט העליון היה הופך לקרב בין מגזרים ומפלגות – הארץ הייתה גועשת. כיוון שמדובר בבית הדין הרבני, הסוגיה נשארת בחסותם הבלעדית של הפוליטיקאים.

בתי הדין הרבניים מתריעים מזה שנים שהם כורעים תחת העומס. שהם על סף תהום, ושאמון הציבור בהם נשחק עד דק. שהתדמית שלהם גרועה עד כדי כך שאנשים לא מתחתנים כדי שאם חלילה יתגרשו – לא יעברו את הגיהינום שמחכה להם בבית הדין. עשרות פניות בעניין למשרד המשפטים, ללשכת היועץ המשפטי לממשלה ולראש הממשלה – נפלו על אוזניים ערלות. המדינה מתעלמת, ונותנת לעסקני המפלגות להתגושש ביניהם, שעה שמאות אזרחים סובלים מעינוי דין משווע. גם ציבור עורכי הדין, שנאלץ לנהל דיונים בהפרש של חודשים ארוכים, זועק על ההתעללות הממסדית בציבור המתגרשים והמתגרשות – ונתקל בקיר אטום ובהתחמקות מתחסדת.

אפילו מי שסולד מהמוסד הזה, יסכים שבתי הדין הרבניים עוסקים בדיני נפשות. הצלתם מהווה עניין אזרחי-משפטי ולא דתי. המדינה יצרה מציאות בלתי-נסבלת, בה היא מחד כובלת את אזרחיה ומאלצת אותם להתגרש דרך מסדרונות בית הדין, ומאידך תוקעת את בתי הדין והופכת את הליך מינוי הדיינים לזירת אגרוף פוליטית. הציפיות של הציבור ממערכת שיפוטית להתנהלות איכותית הן גבוהות יותר מאשר מגוף ממסדי אחר. אם המדינה תמשיך באדישותה להתעלם מצרכי בתי-הדין הרבניים – שלא תופתע מדוע הדימוי של כל מערכת המשפט הוא כל כך גרוע.

בית הדין הרבני הגדול

בית המשפט העליון

לְיוּבַּאַוִיצֶנְטְרִיה - היקום על פי חב"דפדיה

יש אתר חביב שנקרא חב"דפדיה. זה כמו ויקיפדיה, אבל של חב"ד. אני מסמפת מאד את החב"דניקים, אבל מי שנכנס לאתר הזה יחשוב שהעולם סובב סביבם. בראשית ברא הרבי את השמיים ואת הארץ. או בקיצור: לְיוּבַּאַוִיצֶנְטְרִיה.

אני מבקר בחב"דפדיה מדי פעם. היום חיפשתי קצת חומר על בית הדפוס "האלמנה והאחים ראם" בוילנא. בית הדפוס הזה אחראי להדפסה המוערכת והחשובה ביותר בעולם היהודי: הדפסת התלמוד הבבלי בפורמט המוכר לנו כיום. הפורמט של "האלמנה" נחשב למקודש; הוא משמש יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום. כמעט כל יהודי בעולם שפתח תלמוד ב-100 השנים האחרונות, ראה לנגד עיניו את העימוד הפופולארי של "האלמנה". כשהרב שטיינזלץ ביקש לשנות אותו לפורמט עדכני יותר – עם ניקוד ופיסוק – החרימו אותו וקראו לגנוז את ספריו. גם מי שחובש כיפה מקרטון בכניסה לכותל – מזהה את הצורה הייחודית של ש"ס "האלמנה".

ומה קורה בויקיפדיה של חב"ד?
כך נפתח הערך על האלמנה והאחים ראם: "דפוס האלמנה והאחים ראם, היה בית הוצאה לאור יהודי שפעל בווילנא בו הודפס ספר התניא, ועוד ספרי יסוד יהודיים חשובים...".

אתם שומעים?
ספר התניא, ועוד ספרי יסוד יהודיים חשובים, נגיד, אהההה, תלמוד בבלי. איזו הבחנה נהדרת בין עיקר לטפל!

עם כל הכבוד והיקר לספר התניא, 104 שנים לאחר שהודפס לראשונה, הוציאו מהדורה זניחה שלו בבית הדפוס הוילנאי. כעבור 9 שנים הופסקה הדפסתו. את פורמט ש"ס "האלמנה" ממשיכים להדפיס כבר 135 שנה. לזה קוראים לְיוּבַּאַוִיצֶנְטְרִיה.

איך אומרים "מזל וברכה" בדנמרק?

במסגרת עבודתי בחו"ל, התכתבתי במייל עם גרמני אחד שמוצאו מדנמרק. בסוף המייל, שנכתב כולו באנגלית, הוא כתב לי "Mazel und brucha" עם סמיילי קטן. לקח לי כמה שניות לפענח מה רצה הגרמני, הלא-יהודי: הוא התכוון לכתוב לי "מאזעל אוּן בְּרוּכֶה", כלומר 'מזל וברכה'. תודה על הברכה בעברית ושלום חבר, אמרתי לו, אבל הייתי שמח שתסביר לי מה העניין.

"נולדתי בקונפהגן", הוא סיפר, "יש שם קהילת יהודים סוחרים, בעיקר יהלומנים, שסוגרים ביניהם עסקאות כל יום. בלי ניירות, בלי חתימות, בלי עורכי דין. לוחצים יד, אומרים 'מזל וברכה' והעסקה סגורה. בדנמרק מעריכים את האמון הזה מאד. זה מלמד אותנו שלמילים (בעברית) יש כוח. בקהילה שלנו אנחנו משתמשים בברכה הזאת המון".

כדי שלא אפקפק הוא צירף לינק לויקיפדיה הדנית. יש שם ערך קצר בדנית (!) על צמד המילים "מזל וברכה", שבו נכתב: "אחרי צמד המילים הללו, הסכם לא ניתן להפרה".

"תודה שלימדת אותי שיעור על כוחן של מילים, מילים בשפתי שלי", השבתי.

מזל וברכה לכולנו.

לינק לויקיפדיה הדנית:
http://da.wikipedia.org/wiki/Mazel_und_brucha

נ.ב.
עשיתי חיפוש קטן בגוגל וגיליתי שאפילו בתקנון בורסת היהלומים בניו-יורק נקבע שעסקה נחשבת כגמורה ומחייבת ע"י אמירת מילים 'מזל וברכה'. לעתים קרובות סוחרים בבורסה בניו-יורק שואלים 'Do I have Mazal?', שמשמעותו 'האם העסקה סגורה?'

ברכות לישראל-אודי אלגרבלי, סגן חתן התנ"ך העולמי

ברכתי לבן-דודי, ישראל-אודי אלגרבלי, שהוכתר היום כסגן חתן התנ"ך העולמי. אשריו ואשרי יולדתו.

ישראל-אודי נולד ביום העצמאות. לכן הוריו קראו לו ישראל. השם אודי ניתן לו על שם בן-דודנו סגן אודי אלגרבלי הי"ד, שנפל בקרב בלבנון בכ"ז תמוז תשנ"ד. כששני השמות הללו נישאו היום פעם אחר פעם במהלך החידון – אין לב שלא רטט במשפחתנו.

כשישראל חגג בר מצווה הוריו הפיקו סרטון – משהו חביב, לא הפקה הוליוודית כפי שנערי בר-מצווה דורשים לקבל היום – בו הוא עצמו גילם ילד שמתמודד בחידון התנ"ך. כיוון שהוא נולד ביום העצמאות שבו כידוע מתקיים מדי שנה החידון, הוריו חשבו שלשלב אותו במעין חידון תנ"ך יהיה רעיון סמלי וטוב. הילד בן ה-13 ראה את הפקת הבר-מצווה הצנועה והחליט להגשים לעצמו חלום: שהסרטון שהכינו לו הוריו – יתממש.

הוא החל ללמוד, לא בחרשנות, לא כמו רובוט, פרקי תנ"ך. הוא לא נרשם לנוער חובב תנ"ך (נח"ת) ולא חשב את עצמו לגאון גדול, אבל הוא החליט בגיל 13 לצאת לריצת מרתון. ילד קטן שיוצא למסע גדול. לאט לאט, פרק אחר פרק, פסוק ועוד פסוק, על חשבון זמנו הפנוי – הוא העמיק וקרא תנ"ך. במקום לבזבז את הזמן בפייסבוק – הוא למד תנ"ך; במקום לראות טלוויזיה – הוא העדיף ללמוד פרק או שניים בספר שמואל; במקום יהודה לוי – הוא בחר ביהודה ולוי.

הוא לא החצין זאת מעולם. עד הרגע שבו הוא עלה לחידון העולמי לא ידעתי בכלל שהוא בעניין של תנ"ך. אף פעם לא ראיתי אותו אוחז תנ"ך בפומבי. בחול-המועד האחרון, הוא לא ישב וטחן פרקי תנ"ך, אלא בחר לטייל עם משפחתו ברחבי הארץ – כי מבחינתו חידון התנ"ך לא מבטל טיולים של פסח. הכל אצלו במידה: שוקד על תלמודו, אך אינו מהילדים שמסתנוורים מאור השמש כשהם מרימים את הראש מהספר.

היום הוא ניצב בגאון ודקלם פסוקים בצורה מעוררת השתאות. הוא השתתף בקרב צמוד, מלחיץ, מול יריבים מכל העולם. לפניו ישבו ראש הממשלה ונשיא המדינה, מאות אלפי עיניים נישאו אליו. ובתוך כל הלחץ, הוא דקלם פסוקים מספר יחזקאל וישעיה, קישר וחיבר פסוקים עלומים, זכר שמות של כמה ברי-מזל שהשתרבבו לתנ"ך, בבקיאות שלא תיאמן, עד שהגיעה שאלה על איזה נְחֶמְיָה בֶן-עַזְבּוּק, וישראל, שהוא עז-book – חזק בספר הספרים – פספס בקטנה והגיע למקום השני המכובד.

לנו, המבוגרים, חידון התנ"ך הוא שיעור אמיתי. הוא לא עוד תכנית ריאליטי, אלא שיעור ענק במוטיבציה: שיעור על נערים צעירים, שמסמנים לעצמם מטרה ונאחזים בה. בתוך זמן קצר יחסית הם אוצרים בתוכם ידע בהיקפי ענק, ידע שהוא נכס לכל החיים. החידון הזה הוא אות ומופת למדינת ישראל, גאווה לעם הספר. "וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל-סֵפֶר וְחָכְמָה" (דניאל א', י"ז).

שפטו אתם: האם בית המשפט לא נסחף קצת?

על עורכת דין לחוצת חתונה, שופט סקרן מדי והפי-אנד מרגש. מעשיה קצרצרה משולחנו של בית המשפט

מעשה בעורכת-דין חרוצה שאהובהּ כרע ברך והציע לה נישואין. הגבר האמיץ, שנשבה בקסמה של סנגורית קשוחה, החיש מהר ומצא אולם שמחות וגם מועד נוח לחתונה. מתי? בעוד חודשיים וחצי - יוני 2015. אולם, מכיוון שאין מערבין שמחה בשמחה, ביקשה שלשום עורכת הדין המאושרת מבית המשפט שיאפשר לה לדחות דיון שנקבע סמוך ליום כלולותיה.

השופט שמאי בקר השיב, שאם הפרקליטה רק קיבלה הצעת נישואין, לא יתכן שבקצב כה מטורף - לא תאמינו, 10 ימים בלבד - החליט כבר הזוג מתי והיכן תתקיים החתונה, ומיד קפץ על ההזדמנות כדי לעקוץ קצת את הכלה המסכנה. גם בני המין החזק לא יצאו אצלו בזול.
לא נגענו:

"מבלי חלילה להיכנס לענייני ג'נדר"

הכלה המהוללה לא התבלבלה, וכמעשי עורכי הדין כתבה לבית המשפט הבהרה מנומקת, שבה היא מסבירה שמותר גם לה להיות לחוצת חתונה, ושעדיף באופן כללי גברים שסוגרים עניינים בצ'יק צ'אק:

"לעניין מגדרי ישנם גם גברים המעוניינים להינשא במהרה"

סוף טוב הכל טוב. "אם נופל המועד החדש על ירח הדבש - נא להודיע בהקדם!", ולא לשכוח לשמור קצת סושי לשופט הנכבד.

השופט שמאי בקר

פוסט אורח | עו"ד שמוליק ספיר - הנס של נתניהו: איך זה קרה?

עו"ד שמוליק ספיר

איך הצליח רה"מ נתניהו להביס את כל מתנגדיו, "כנגד כל הסיכויים", ולנצח את אחד הניצחונות הפוליטיים הגדולים ביותר בדור האחרון. האם זה היה מעשה קוסמות פוליטי של הקמפיינר הטוב ביותר או נס נסתר של ההשגחה העליונה? 

---

מאמר | הבעת חרטה על ידי נבחרי ציבור שהורשעו - רשות או חובה?

מאמר חדש בגיליון "עו"ד על הפרשה":

בחירות 2015, אפקט הבומרנג: נקמתו של הציבור הישראלי

המסקנה ממערכת הבחירות היא חד משמעית: בהכפשה מכוערת, כוחנית, בוטה, ממוקדת, שלא נראתה כמותה מאז ומעולם, שנעשתה כלפי אדם אחד, כלפי זוג אחד, ולוותה בגזענות דוחה, בהשחרה של ציבורים שלמים, בהתנשאות מגעילה, בבוז ניחר שמכוון כלפי אוכלוסיות ענק - לא משיגים שלטון.

אז כל הכבוד לך נוני, סחתיין עליך גרבוז, יופי של עבודה עשיתם סרנה, וי-15, המומחים לבטחון למיניהם, ציפי, ארגוני השמאל והסובול: רק בגללכם, הצביע הציבור הישראלי בהמוניו לאיש-שרק-לא-הוא, כדי לתת לכם את הכאפה הפוליטית הכי חזקה שנשמעה פה מאז מהפך 77.

למה בנט לא מתרומם בסקרים?

עזבו אתכם מסיפורים: לא הרבנים, לא הכיפה, לא אוחנה; לא אלה תוקעים את בנט. בנט לא מתרומם כי הוא כרך את עצמו עם נתניהו. כי הוא הפך את עצמו ואת נתניהו לישות פוליטית אחת, דו-ראשית, כפי שמתנגדיו של בנט מכנים זאת: הליכוד ב'. או גרוע מכך: בנטניהו. כי הוא לא קרא את המפה ולא זיהה את הצופר הישראלי שזועק: רק לא ביבי.

'נתניהו' היום זה מותג עייף, דהוי, שישראלים רבים פיתחו כלפיו מיאוס אמיתי. זה סוס לא טוב לדהור עליו. לא מישהו שכדאי לחבק חזק בקמפיין פוליטי. מנהיג שקנה לו יריבים מרים מבית ומחוץ והפך לסדין האדום של גוש המרכז-שמאל. לכן טוב יעשה בנט אם יְבַדֵּל עצמו. לא יקפוץ על כל מיקרופון כדי להכריז שהוא ונתניהו שלובי זרוע. לא יבריח אנשים שמתלבטים בינו לבין כחלון – וכעת, מתוך המרמור על נתניהו, יעדיפו את האופציה שלמראית עין לא נדבקת למנהיג שאותו הם עוינים. גם ליברמן הבין זאת, ומיהר להבהיר לליכוד שהנדוניה השמנה שלו כבר לא מובטחת להם.

צריך לזכור שגם בקרב הדתיים הלאומיים נתניהו כבר לא נחשב למציאה גדולה. העובדה שבנט כפה על נתניהו את צירופו לקואליציה לא ממש גורמת להם נחת, בטח לא היום, כשברור לכל שנתניהו צריך את בנט יותר משבנט צריך את נתניהו. בנוסף, השיוך האוטומטי לנתניהו מבריח הרבה דתיים שמתרפקים בערגה על הימים שהמפד"ל הייתה עלה התאנה של כל קואליציה, ולא הייתה לה בעיה לשבת בממשלת שמאל.

בנט, בשבוע שנותר לו, צריך לומר: אני לא רוקד לפי החליל של נתניהו ולא מבטיח הבטחות לאף אחד; הבית היהודי לא בכיס של שום מפלגה, ואין לי חשש מישיבה באופוזיציה; נתניהו הוא לא חלק אינטגרלי מעסקת חבילה, קנה אחד קבל את השני חינם. שיגיד זאת, לפחות למראית עין ולמשמע אוזן. שיחשבו לפחות שהחבירה שלו לליכוד נעשית מתוך כורח, לא מרצון, לא באופן אוטומטי. שישאיר קצת עמימות, חשאיות, שלא יחשוב שאם הוא אומר "אני עם נתניהו ויהי מה" מיד ינתרו ממקומם אלפי ליכודניקים כדי להצביע לו. כי גם הליכודניקים, כפי שמראים הסקרים, כבר לא הולכים בטור ארוך אחרי נתניהו.

הקמפיין של השמאל בשבועות האחרונים זיהה את הפוטנציאל השלילי. ה"מומחים לשלום ולביטחון" השקיעו הון בקמפיין "עם בִּיבִּיבֶּנֶט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח" והדביקו את הצמד כמו שני תאומים סיאמיים, כשבנט עומד בפרונט ונתניהו מאחוריו. המשימה שלהם הוכתרה כנראה בהצלחה: מאוכזבי נתניהו, שחשבו בעבר להצביע בנט, כבר לא ישימו "טב" בקלפי.

כיוון שיהודי הוא בעל-הבית על העולם | על ההיגיון של 'דבר מלכות'

למישהו בחב"ד יש הרבה כסף. אחרת, אין דרך הגיונית להסביר את קמפיין 'דבר מלכות' שרץ בשלטי החוצות.

▫ ▪ ▫

'דבר מלכות', למי שטרם נתקל, הוא אוגדן לימוד-תורני שבועי שאוחז כ-200 עמודים, מודפס על נייר דקיק של ספר טלפונים (תבקשו מאמא שתראה לכם איך נראה ספר טלפונים) ומופץ בעשרות אלפי עותקים. הסוד של 'דבר מלכות' הוא העובדה שבשונה מספרי קודש אחרים, אפשר לגלגל אותו, לקפל ולתחוב אותו בכיס של הז'קט. וכן, מובאים שם דברים יחסית אקטואליים לכל זמן ועת כך שמבחינת הלומד השקדן, וגם להוא שרוצה שיחשבו שהוא לומד דבר או שניים, מדובר באחלה של דבר. אני, אגב, לא מכיר מישהו שקרא חוברת אחת של דבר-מלכות במלואה, אבל יש שמועה שקיים יהודי כזה בבית חב"ד שנפתח לאחרונה על כוכב נפטון.

עד כאן סבבה. לאחרונה איזה גאון החליט לרוץ עם פרסום חוצות לדבר מלכות. הקמפיין הולך ככה: תמונה של הרבי מצד ימין, משמאל מופיעה באותיות ענק תורה=הוראה של הרבי, שהיא בעצם משפט עלום שלקורא הממוצע, אפילו אחד דתי, אפילו אחד שלא מסובב את הראש רק לשלטי חוצות של רנואר, אין שום מושג מה רוצים ממנו.

אני עובר על המשפטים ומנסה למצוא שם הגיון. הנה אחד שראיתי לפני דקה ברכבת: "מפורסם מנהג בני-ישראל יראי-שמים - שצריכים להיות ב' מטות (נפרדות על ידי שולחן לילה וכיוצא בזה)" - כאילו מה, מיטות, נפרדות, על ידי שולחן, מתי, איך ולמה. לא ברור. נראה כאילו מישהו פתח את אחד מספרי הרבי - משל הוא נועץ קוויטל באגרות הקודש - עשה קופי-פייסט ושלח להדפסה.

רמת החייל, ת"א

גם עד כאן הכל יחסית סבבה. לא מבינים את תורת הרבי? שלא יבינו. אבל לאחרונה הופיע בתל-אביב שלט פרסום מחופף לגמרי. זה הולך ככה:

"כיוון שיהודי הוא בעל-הבית על העולם, מתהפך גם העולם לטוב"

אתם הבנתם את זה זקני ציון? אתם בעלי הבית על העולם. בלי פוליטיקלי קורקט, בלי התנצלויות: אתה בלומברג, וגם אתה מר כהן, וכן גם את גברת צנעני - אתם בעלי הבית על העולם. ובזכותכם, ובזכות ההיא שצרחה "תמכור לה שוקולד", מתהפך גם העולם לטוב. אתם היהודים, מתת האל לאנושות. טוב שהמציאו אתכם, באמת היה חסר בעל-בית לעולם. פרידריך מנירנברג, וגם מחמוד מאיראן - כולם התקשרו להודות - והבטיחו לעצור לתדלק ליד השלט את גל האנטישמיות הבא.

▫ ▪ ▫

ידוע שחב"ד הולכת חזק על פרסום חוצות. היא שופכת מיליונים על קמפיינים שחלקם הזויים לחלוטין, כמו אלה שבהם היא מעודדת אנשים לבקש מהרבי ברכה. אבל בגדול, מדובר בארגון יוצא דופן שמפיץ חסד בכל פינה בגלובוס. יש כל כך הרבה מעשים טובים בחב"ד, חומר מצוין לקמפיין חוצה מגזרים, אפילו חוצה יבשות, שיכול להאיר את המפעל הגלובאלי הלא-ייאמן שהקים הרבי מילובביץ'. חבל שאת הכסף על פרסום שופכים על מסרים חסרי פשר. תמונה אחת מליל הסדר בתאילנד, תצלום של יהודי סועד את ליבו בבית חב"ד ויאטנם, יעשו שירות אמיתי ומייצג פי כמה לפנים היפות של תנועת חב"ד.

וודג'י?