7.01.2018

מה הסיכוי להיקלע לאותו חור בהפרש של 10 שנים בדיוק?


ביוני 2008 יצאתי ל-road trip בארצות הברית. היינו ארבעה: שלושה ביינישים מפוארים – אליעד, ידידיה ואופיר – ואחד אלגרבלי פושטק. זה היה מסע מטורף עם הרבה דאחקות של הסדרניקים, התכּלבוּת של דוסים וניחוחות של גרביים. חצינו את ארה"ב לרוחבה, נסענו אלפי מיילים, עברנו ב-12 מדינות, ראינו את הנופים המפליאים שיש לארה"ב להציע ופגשנו את אמריקה האחרת, רחבת הידיים ועוצרת הנשימה.

10 שנים אחר-כך, יוני 2018, הגורל מזמן אותי בדיוק לאותו המסלול. סיאטל, ילוסטון, גרנד טיטון, ארצ'ס – הרים מושלגים, גייזרים, הרי געש, זקיפי אבן, דובים ושאר בעלי חיים ססגוניים – שוב אותם פלאי עולם, והפעם עם המשפחה שלי. גאד, אני מהרהר, כמה הדר ויופי הורדת על אמריקה, לא התקמצנת בכלל. אני מסתכל על המושב האחורי באוטו וקולט שהשלושה זאטוטים מאחורה הם שלי, כולל דוידי בן ה-8 שכבר פיתח דרישות בסגנון "אבא, אני מעדיף שנישן בהוטלים ולא במוֹטלים" או "אולי נעשה את הסיור בהליקופטר". אתם קולטים? לפני עשור קפאתי תחת כיפת השמיים בתוך שק-שינה מניילון, והעגל הקטן הזה רוצה לטוס בהליקופטר.

ודווקא בדז'ה-וו הזה, בתזמון הפלאי של בדיוק 10 שנים – זה מכה בי: הנופים לא השתנו, אנחנו כן. אני רואה את הנהר המתפתל בגרנד-טיטון ומתמלא בתחושת שניוּת מסתורית. המוח שלי קופץ קדימה ואחורה, איפה הייתי לפני 10 שנים, איפה אני היום. הטיול הזה כאילו תוֹחם לי תקופה. עשור שהתחיל אי שם אחרי השליחות בניו-יורק, ומסתיים אחרי שנתיים של שליחות בלוס-אנג'לס. החתונה, הילדים שנולדו, הלימודים באוניברסיטה, מקומות העבודה, החברים החדשים, הטיולים המשפחתיים. כל כך הרבה קרה מאז. בחיי, איזה עשור אינטנסיבי.



▫ ▪ ▫

לא כל יום מזדמנת סגירת מעגל מפוארת שכזאת. עשור שמתחיל ונגמר באותן נקודות על הגלובוס – ומקפל בתוכו כל כך הרבה אירועים. אני תוהה לעצמי, מה היה צריך לקרות כדי שאמצא את עצמי באותו חור, 11,000 קילומטר מהבית, בהפרש מדויק של עשור, כמה נקודות צריכות להתחבר, כמה החלטות צריכות להתקבל. לפעמים נדמה שדברים נתקעים, שהחיים לא מתקדמים לשום מקום. אבל הזמן לא קופא מלכת. כל יום הוא חוליה בשרשרת ארוכה, כל החלטה שולית עשויה להכריע איפה תהיו בעוד 10 שנים. אם בטיול הקודם הנסיעה הייתה מלאה בחפירות על דייטים ופסיכומטרי, היום אשתי ואני מדסקסים על קריירה, משכנתא וילדים. וגם עכשיו, אין לי מושג איפה נהיה בשנת 2028, אבל ברור לי שהמחשבות של היום מעצבות את המציאות הקרובה והרחוקה.

▫▪▫

תודה לאשתי שצלחה איתי בגבורה 3,000 מייל של שכרון חושים. תודה לחברים מ-2008 על טיול מעורר השראה. תדעו שהיו לי פלאשבקים מטורפים ושאשתי לא הסכימה לי הפעם לייבש את הגרביים על החלון.




6.25.2018

טיפ נפלא לחובבי טיולים

לאלה שאוהבים לטייל - יש לי טיפ נהדר בשבילכם!

אם אתם יוצאים לטיול חוצה יבשות, עם ילדים, מזוודות, שמיכות, נעליים, סירים, מחבתות, צידנית ואוכל כשר מאולתר - סדרו במזוודה את הציוד של כל יום בשקית נפרדת (בגדים לילדים, תחתונים, גרביים) ומספרו את השקיות, כך שכשיורדים מהאוטו כל ערב, לא צריך לפרוק ולארוז 4 מזוודות; פשוט שולפים את השקית של יום המחר ונערכים ללינה. כמה פשוט, ככה יעיל.

וככלל, אם אתם זקוקים לעוד טיפים שימושיים כאלה - אשמח לתת לכם אותם. אני ממילא לא משתמש בהם.

6.19.2018

צר לי לאכזב אתכם ישראלים, בעולם אין מונדיאל, יש World Cup

מונדיאל ונבחרת ישראל. שני קווים מקבילים שלא ייפגשו
אם אתם כרגע בחו"ל, אל תחפשו לראות את ה'מונדיאל', כי אין להם מונדיאל. בכל העולם קוראים למונדיאל 'World Cup', גביע העולם, חוץ מכמה מדינות עם ר' מתגלגלת ושחקנים כמו מסי, ששם קוראים לגביע העולם 'קוֹפָּה מוּנדיאל דה פוטבול'. וגם אז, בספרדית הוגים את המילה 'מוּנדיאל' בשורוק, ולא 'מוֹנדיאל' (שפירושה עוֹלמי ולא עוּלמי, כמובן).

חפשו את המילה 'מונדיאל' על כל צורותיה בויקיפדיה האנגלית, לא תמצאו אזכור אחד. חפשו ישראלי שקורא למונדיאל 'גביע העולם', גם לא תמצאו אחד. אבל בינינו, מונדיאל או וורלד-קאפ, מה זה משנה: ממילא המקסימום של הכדורגל הישראלי זה גביע הטוטו ⚽️🏆

**

ובינתיים בארה"ב, פלנטה אחרת. במקום לצפות ב-3:0 של בלגיה היום, רואים בייסבול



6.08.2018

תגובת אוניברסיטת מרילנד למכתבי בעניין פרופ' פרי

באיחור מה, נתקבלה תשובת אוניברסיטת מרילנד.

בגדול, הם אומרים כאן שהוידאו חלקי ונתון לסילופים ועוד יאדה יאדה. עם זאת, מניסיוני אני משוכנע שתגובת הנגד והרעש התקשורתי עשו את שלהם. אי אפשר לחמוק עוד מידיו הארוכות של השיימינג. הכוח עבר לצרכנים, לאנשים הקטנים, למסכנים ברחוב, למושפלי כל העולם. כל אחד מחזיק מצלמה, וכל מצלמה מסוגלת לשזוף עוולות. 

הנה תגובתה המלאה של Jessica L. Jennings מאוניברסיטת מרילנד. 


Thank you for contacting the President’s office. We appreciate you reaching out to share your concerns, and we have since gathered more information so that we could respond to your letter.

A truncated video, taken at an airport in Israel that shows an interaction between a University of Maryland visiting assistant professor and other individuals, has been circulated widely online, and we understand this prompted your outreach. 

The University's Senior Vice President and Provost, as well as the Dean of the College of Arts and Humanities have reviewed this matter. They have gathered more information to understand the context of this interaction and what preceded it.

Professor Pnina Peri asserts that she was provoked and verbally attacked in the moments leading up to the video being taken. She has sought to tell her untold side of the story. Her position is confirmed through another video taken of the incident that they have reviewed. Professor Peri nonetheless deeply regrets her behavior and apologized for how she reacted to this incident. The University's academic leaders acknowledge her apology and support her ongoing contributions to the institution.

The University of Maryland is committed to its core values of freedom of expression and civility in discourse, values shared by Dr. Peri. The University appreciates her contributions to academic and educational activities on campus, and is proud of its thriving programs in Israeli studies and Jewish studies, as well as its long history of extensive educational exchanges, joint research, and study abroad programs with many universities, research institutes, and civic organizations in Israel.  

Again, thank you for your outreach. 

Sincerely,
Jessica Jennings

Director of Communications
Office of Strategic Communications | University of Maryland

6.05.2018

איזה מזל שארגנטינה לא תשחק בארץ! 😃

בואו נניח לרגע את הנבלות של ה-BDS ונודה על האמת: איזה מזל שארגנטינה לא תשחק בארץ. הנה לכם 5 סיבות טובות:

1) שלום לך נבחרת ישראל, מקום 98 בעולם. לא הייתי נותן לך לשחק מול מקלט מס באוקיינוס השקט. ב-8 המשחקים האחרונים של הנבחרת – 6 נגמרו בהפסד, 1 בתיקו עלוב מול מולדובה ועוד ניצחון קלוש של 1:0 על מעצמת הכדורגל ליכטנשטיין. עם הישגים כאלה, מגיע לחבורה הכושלת של הכדורגל הישראלי לראות את מסי ביוטיוב. שלא נזכיר עם המופע המביש של קפטן הנבחרת, ערן זהבי, שזרק בעצבים את סרט הקפטן כמו איזה ילד בן שתיים.

2) ובואו לא נשלה את עצמנו: נחסכה מאיתנו האמא של כל התבוסות. בכדורגל אין ידידוּת, זה לא סטנגה בשכונה, קבוצה משחקת כדי לנצח. וברור לכם, הנבחרת שהפסידה לפני כמה חודשים למקדוניה הייתה עומדת לחטוף 7:0 מארגנטינה, כנראה הנבחרת הכי רותחת בעולם, שבוע לפני המונדיאל. מסי, עם רביעיה, היה הופך להיות גיבור העולם הערבי אחרי שהביס את ישראל בעיר הבירה שלהם. כלומר, הגאון שיזם את המשחק הכניס אותנו לסיטואציה של לוז-לוז סיטואיישן; ובבחירה בין רע לרע יותר, עדיף שהארגנטינאים יתקפלו משהישראלים יושפלו.

3) מירי רגב מסוגלת לעלות למגרש כחלוץ מרכזי רק כדי להחליף חולצה בסיום עם מסי. לא בא לי. גם לארגנטינה לא היה חשק להפוך ללהקת החימום של מרכז הליכוד, ובצדק.

4) ואחרי ההפסד המביש מול ארגנטינה, חשבו על 30 אלף אוהדים עם זנב בין הרגליים – כלומר 30 אלף עובדי מדינה ומקורבים שהתקמבנו על כרטיסים – שהיו צריכים להעניק לנו למחרת שירות במשרדי הממשלה. ההסתדרות הייתה דורשת העלאה של 30% ואובדן כושר עבודה לשנתיים. שלי יחימוביץ בתגובה: "ממשלה שמסוגלת להוציא 3 מיליון שקל על משחק כדורגל, יכולה לשלם 20,000 לפקיד במשרד התרבות".

5) ושבת. למה משחק ידידות צריך להתקיים בשבת? זה ידידות לכל הרוחות, לא יכלו לסדר את זה בחמישי בערב ולקמבן גם אותי על איזה כרטיס?

אז תודה לך נבחרת ארגנטינה, מאחל לך מונדיאל כמו הפרצוף של מראדונה.

כמה כמה יצא ישראל ארגנטינה

5.31.2018

סרטון התפילין, עדכון

לפני יומיים פניתי לנשיא אוניברסיטת מרילנד, בתהייה כיצד דמות כמו פרופ' פרי עומדת בראש המכון ללימודי ישראל באוניברסיטה. הפנו אותי למנכ"ל המכון שיצר איתי קשר. הוא שלח לי את תגובתה הרשמית של פרופ' פרי באנגלית, כמו גם טענה מיתממת ש"אתה לא היית שם". פרי בתגובתה, איך לא, גייסה את השואה כדי להצדיק את מעשיה. היא מספרת איך אותם מניחי תפילין בשדה התעופה כינו אותה 'נאצית' ועד כמה גדלה כל ימיה בצל השואה. מזל שיש וידאו שמראה עד כמה מאופקת יחסית הייתה התגובה של הראשונים.

אנשים כמו פרופ' פרי הם אלופי המניפולציה. הראשונים לגייס את השואה בכל מצב. פרי מתקרבנת, מתמסכנת, משקרת שוב. היא יודעת שחוסר סובלנות דתית זה משהו לא נסבל באמריקה. העצב הרגיש של השואה הוא מפלטם של נבלים כמוה. אם הייתי יורד לרמתה, הייתי שולח לאוניברסיטה תמונות בשחור-לבן של קלגסים נאציים משפילים מניחי תפילין. אבל אני לא. נקווה שהצדק יעשה את שלו.

באתר ynet הזכירו את המכתב האמור. תודה למי שהפנה אותם לפוסט. מצ"ב גם תגובתה של פרי.

**

תגובתה באנגלית של פרופ' פרי

ynet



5.30.2018

למה פניתי לנשיא אוניברסיטת מרילנד נגד פרופ' פנינה פרי?

לא הצחוק המוטרף, לא המבט המרושע, לא השנאה היוקדת - כל אלה פחות הפריעו לי בסרטון התפילין. חולי-נפש מסתובבים בעולם בלי סוף. מה שבאמת הפריע לי זו גיבורת הסרטון: פרופ' פנינה פרי, העומדת בראש המכון ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד, וחתומה על רב המכר "חינוך בחברה רבת תרבויות: פלורליזם ונקודות מפגש בין שסעים תרבותיים".

למה זה מטריף? כי מרילנד זה לא מכללת בית שאן. מדובר באוניברסיטה עם כמעט 40 אלף סטודנטים ותקציב של 2.1 מיליארד דולר בשנה. אנשי אקדמיה ישראלים, שיורדים מהארץ בהמוניהם, מסתערים על לא מעט משרות באוניברסיטאות מעין אלה. הם מכתיבים, במידה רבה, את הטון האקדמי כלפי ישראל במוסדות להשכלה גבוהה; לעיתים קרובות ולמרבה הצער, מי שמאיישים משרות הקשורות ללימודי יהדות / ישראל / מזה"ת, זה לא ישראלים חובבי ישראל, אלא אנשים כמו פנינה פרי. דווקא כישראלים, הם האחראים על עיצובם של "לימודי ישראל" באוניברסיטאות ברחבי העולם, ופעמים רבות הם שותפים בולטים לרעל האקדמי-אנטישמי שזורם מהמוסדות האלה.

אז הרמתי את הכפפה וכתבתי מכתב לנשיא אוניברסיטת מרילנד. זה טיפונת ארוך, אבל הבאטם-ליין שלו אומר ככה: 
"עם מינימום סובלנות ומקסימום שנאה, דעות קדומות וגזענות - איך אישה כזאת עומדת בראש המכון ללימודי ישראל אצלכם באוניברסיטה?"

* * * 

אם בא לכם לקרוא, יש למטה צילום מסך:


5.15.2018

10 משפטים ששמעתי בטיסה חזרה לאל.איי

1. "הבאתי איתי במזוודה 20 קילו גרעינים, 7 קילו פיסטוקים וצעיף של בית"ר"

2. "אקסקיוז מי דיילת, איפה יותר כיף לך בישראל או בחו"ל"

3. "תאמין לי, אני עשיתי באמריקה כסף יותר מטראמפ עד שהתרסקתי"

4. "פעם אחרונה שאני טס אל-על. בטורקיש איירליינס מקבלים סוכריות לפני הירידה מהמטוס"

5. "אם יקראו לי למילואים אני תוך שעתיים על מטוס חזרה"

6. "אני בהתחלה ירדתי רק לשנה-שנתיים, אבל אתה יודע, הילדים גדלים והאישה כבר לא רוצה לחזור לבת-ים"

7. "למה כבר אין פרקים חוזרים של קומדי סטור"

8. "אין על השווארמה בארץ, באמריקה מוכרים לך פלסטיק"

9. "איזה מדליקה התרנגולת השמנמונת הזאת מהאירוויזיון"

10. "תן לי רק להביא את המכה באמריקה ומבטיח לך אני חוזר"

11. "בואנ'ה קיבלתי סחרחורת בארץ, שבוע אחד בישראל מייצר יותר חדשות מ-10 שנים בסן-דייגו"


בתמונה: שקיות

5.06.2018

שאלות של תיירים בים המלח



# "כמה מלח יש בים המלח?"

# "מה, אין דגים בכלל?"

# "מי שממש רוצה לטבוע טובע?"

# "מותר לצוף לצד השני של הים?"

# "הבוץ בחינם?"

# "מותר לשים את המלח הזה בסלט?"

# "זה טוב לחצ׳קונים?"

# "האם המים ירוקים מפסוריאזיס?"

# "מותר לעשות פיפי?"

# "אפשר להתעוור פה?"

# "אתה בטוח שזה לא השמן במים שמציף אותנו?"

# "או מיי גאד שורף לי!!!"

5.02.2018

כמה תובנות על טיסה באל-על



# לפי כמות המניינים שיש על המטוס, לא ירחק היום שאל-על תיקרא שטיבל-על

# ככל שהעברית שלך יותר טובה - כך המוטיבציה של הדיילות לשרת אותך קטנה. זה משהו בכבוד של הישראליות

# ישראלים מתנשאים ברילוקיישן לא טסים אל-על

# מערכת המולטימדיה באל-על כל כך מיושנת, שאני לא אתפלא אם עדיין אפשר לקלוט שם פרקים של ששטוס

# היה פה על הטיסה יהודי צדיק מניו-יורק שביקר בישראל 14 פעמים בשנתיים האחרונות. לך תדע, אמרתי לו, אולי באל-על יכולים לסדר לך כרטיסיה

# הטייס הישראלי מייצר בדיבורו צליל כל כך נמוך - ״שלום כאן צור יהב״ - שנתניהו נשמע לידו כמו זמרת סופרן

# המחיאות כפיים בנחיתה - גאוני. הבלאגן שאחר כך - פחות

4.28.2018

כשישראליוּת, חספוס צברי, ראש יהודי, אידיאליסטיוּת, גאוות יחידה, מאצ'ואיזם וביטחון עצמי מופרז - מולידים יוהרה מסוכנת

אני מכיר מכיניסטים. הם החבר'ה הכי טובים שיש בארץ. נוער שלא מספיקים לו ה-3 שנים בצה"ל, והוא בוחר להקדיש עוד שנה מהחיים להתנדבות ולהכשרה. הם חוד החנית של החברה הישראלית, המצפן הערכי והמוסרי, טובי הבנים והבנות. הם מלאים אהבת הארץ, חדורי שליחות, מסבירי פנים, מנומסים, ג'נטלמנים. בחיי, איזה חבר'ה מתוקים, איזו איכות, מלח הארץ. הישראלי היפה.

גם בצבא יודעים: כשאתה צריך מתנדב – חפש את המכיניסט. מגיל 7 הוא שומע "היה נכון" ועכשיו הוא נכון. הוא יתן בשבילך את כל הכוח. הוא לא יהסס להרים את היד אם צריך מי שיעלה לשמירה ב-3 בלילה. הוא כבר עשה שנת מכינה, הדריך 3 שנים בתנועת נוער, התנדב בעיירת פיתוח, טחן מסלולים מצפון עד דרום, תפס טרמפים לרמת הגולן ויודע לפתוח מפה אמיתית, לא גוגל מאפּס. הוא מגיע לצה"ל מבושל, מאומן, מוכן. תמיד נכון.

והם, מיטב הנוער שכמותם, יודעים את זה. הם יודעים שהם יחידת העילית של הצעירים בישראל. ודווקא המקום הטוב והערכי שבו הם נמצאים מכניס בהם קצת יוהרה. יוהרה שהיא שילוב של ישראליוּת, חספוס צברי, ראש יהודי, אידיאליסטיוּת, רצון להוביל, גאוות יחידה, מאצ'ואיזם, מנהיגות, אמונה בצדקת הדרך וביטחון עצמי מופרז. אלה החומרים שמהם מרכיבים חיילים מעולים בצה"ל אבל גם אזרחים שמסוגלים לקבל החלטות פזיזות.

כשלמדתי במעלה גלבוע היינו הולכים לשחות במעיינות עמק בית שאן. כשאנחנו היינו קופצים לבריכה – כלומר שלולית מורחבת – מגובה מטר, המכיניסטים היו עולים לקפוץ את זה מארבע מטר, עם סלטה. כשהיה עומס חום וכולם נשארו בבתים, הייתי רואה מכיניסטים צועדים בחמסין עם סנדלי שורש וחולצה קשורה על הראש. כשהיינו בים ולמול הגלים הגבוהים התנוסס דגל שחור – כולם נשארו על החוף חוץ מהחבר'ה מהמכינה. כְּשֶׁקַּר – הם יישארו בחולצות קצרות, ואם יש מים אז יאללה קופצים ולא משנה מה יש או אין בהם. במסלולים במדבר הם יחפשו כמובן את השביל האלטרנטיבי הלא-מסומן, כשיורד גשם אז יורד גשם, ואם צריך לקחת טרמפ באמצע הלילה בבקעת הירדן, לוקחים, כי מה אתה עכשיו נהיה לי פחדן.


יש לי חבר שלמד איתי, הבן-אדם הכי מכיניסט שראיתם בחיים שלכם: האיש היה רץ 40 ק"מ, סוחב משקולות, ג'נטלמן ובריון, חתיכת מורעל, קיבוצניק, חקלאי, גולנצ'יק, גבר, מלך. קצת אחרי שהשתחרר מצה"ל הוא נהג בצפון עם הפולקסווגן שלו, והיה חסר לו קצת אוויר בגלגל האחורי. הוא, מסיבה כלשהי, לא עצר את האוטו והמשיך לנסוע כך עם הפנצ'ר כמה עשרות קילומטרים. כתוצאה מירידת האוויר הרכב שלו סטה והתנגש חזיתית ברכב אחר. החבר שלי אמנם ניצל, אך ארבעה בני משפחה מהכפר ג'ת נהרגו במקום.

יהירות מובילה לפעמים לאסונות, להתייבשויות, לטביעות בים, לפציעות, לטעויות, לרשלנויות. וגם אם זו יהירות שבאה ממוטיבציה גבוהה – רעל בסלנג הצבאי – היא מסוכנת. וזה כנראה הרעל שהיכה בנו השבוע.

יהי זכרם ברוך.

4.17.2018

יום אחד ומאחד | יום הזיכרון

"דמיינו לכם איזה שני מיליון איש, אולי רבע מהאוכלוסיה, קמים בבוקר והולכים לבית קברות. שני מיליון איש, רובם, קרוב לוודאי, מכירים חייל שנהרג – אולי חבר, אח, בן-דוד, אבא או שכן. דמיינו את השני מיליון נוהרים בחולצות לבנות, נחילים נחילים של בני אדם קולחים מכל קצוות הארץ כדי לעמוד על יד קבר. ביד אחת מחזיקים בקבוק מים. ביד השניה פרח. ועל דש חולצתם – מדבקה, אותה מדבקה כל שנה, פרח דם-המכבים האדום ברקע שמי תכלת.

ואת אלה – הבקבוק, הפרח, המדבקה – מחלקים חינם. מתנדבים טובים עומדים בשמש, נערים מתנועות נוער, מכווינים ומדריכים ומחייכים בענווה. ולמרות ההמונים, אין המולה ואין בלאגן.

דמיינו חיילים בכומתות, עשרות אלפים, שליום אחד שוכחים את הדרגה ואת הפז"ם: תתי-אלופים לצד טירונים, צוערים עם מילואימניקים, עומדים לצידה של אישה אוחזת מטפחת ומשפילים מבט לנוכח עיניה הכואבות. חלקם עוד לא נולדו כשבנה נפל, אבל זה לא משנה: למתים בוודאי אין פז"ם, לאובדן ולשכול אין תאריך שחרור.

לכל חלל יש כתובת. לא רחוב ושכונה אלא גוש וחלקה. ואלפים מחפשים את הכתובת, מחפשים את השם: של מישהו שהכירו ואיננו עוד. עומדים בשקט ומתאגדים, מניחים אבן קטנה, מדליקים נר, לוחשים מילות תפילה ומזילים דמעה. בוכים על שלא יחזור ומייחלים שלא יקרה שוב, רק שהכאב הנורא הזה לא יידבק בעוד משפחה.

עומדים ליד שורות של תבניות אבנים נמוכות מלאות באדמה, עליהן כמה שיחים רב-עונתיים, ובראשן מצבה. מצבת אבן צנועה, סטנדרטית, חקוקה בפונט שלא הוחלף מאז קום המדינה. ועל כל מצבה כתוב בן כמה היה החייל במותו. ואת שם האב, והאם, ואיפה נולד, מאיפה עלה, ובסיום ת.נ.צ.ב.ה, ומילה אחת חזקה, מנתצת לבבות, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, מצבה אחר מצבה:

"נפל"

–– נפל במילוי תפקידו, נפל בקרב בירושלים, נפל במוצב ריחן, נפל במערכת סיני. נפל. נפל לבלי קום. נפל, ואלוקים, מי יקים לנו תחתיו."

▫ ▪ ▫

לך תסביר מה זו צפיפות לא מעיקה, מה זה דוחק שכולו אחדות, מה זה יום הזיכרון בארץ.

▫ ▪ ▫

כל שנה ביום הזיכרון, בהר הרצל, אזור ד', חלקה 12, שורה 10, לומדים עוד קצת על אודי אלגרבלי ז"ל וזוכים לפגוש את דור העתיד שמתחנך לאורו. יהי זכרו ברוך.

  
 
 

4.08.2018

אל תקראו לי מרוקאי

"אני ישראלי.

ההורים שלי נולדו במרוקו. גם הם ישראלים.

אל תקראו לי מרוקאי. יש לי אפס זיקה למרוקו. הארץ שממערב לים התיכון לא מייצרת אצלי גרם של סנטימנט. אני אוהב את המנהגים שהביאו איתם היהודים ממרוקו, את הפיוטים, את הדג המרוקאי ברוטב אדום שאמא שלי מכינה לכבוד שבת, ובטח ירשתי גם חלק מהאופי המרוקאי; מופלטה אני זולל בכיף, ופעמיים בשנה מסתובב עם סימן של חינה בכף היד – אבל עם ארץ מרוקו, עם המקום עצמו, עם העיר קזבלנקה, השוק בפאס או המלאח במקנס – אין לי כלום במשותף. מרוקו מעניינת אותי כמו שאקוודור מעניינת אותי. קצת אקזוטיקה, קצת תרבות – שום דבר מעבר. החיים היהודיים שם הועברו לארץ ישראל, מכאן ואילך – מרוקו היא היסטוריה.

מי שמתבונן בערגה על החיים שהיו לו במרוקו, מי שמפתח כיסופים לאדמת הגלות עצמה, בין אם לאדמת פולין, אירן, גרמניה או קליפורניה – כנראה סובל מזיכרון קצר. כל הגלויות הכזיבו. כולן נגמרו רע במוקדם או במאוחר והוחלפו בתקוות אחרות. רק מקום אחד היה ונותר מושא לכמיהה וגעגועים ב-3500 שנות העם היהודי: ארץ ישראל. ההשתוקקות האינסופית אכן השתלמה; ארץ ישראל יפה וגם פורחת.

יהודים, אולי כדי לתרץ את ישיבתם בגלות, נהגו לקדש אותה: על בבל מסופר שרב הונא "קידשה כקדושת ארץ ישראל", יהודי פולין כינו אותה בערגה "פֹּה-לַן-יָה" רמז לכך שהא-ל אולי נדד לאירופה הקרה, ובברוקלין תמצאו לא מעט יהודים שבטוחים שבית המקדש השלישי נבנה כבר ב-770 איסטרן פארקוויי. ברחבי העולם יש ערים שנקראו "ירושלים הקטנה" – וילנא שבליטא, מקנס ותטואן במרוקו, קונסטנטין באלג'יריה, לונל בצרפת, וורמייזא וליבורנו – כולן ירושלים קטנות שתלו בהן גדולות, ואם תבקרו שם היום תראו בעיקר בתי עלמין מחוּללים ומצבות נתוצות. מכל חיקויי הגלות לא נשאר כלום, ורק ירושלים אחת, האמיתית, חזרה כנגד כל סיכוי לגדולתה.

גם מרוקו היא נחלת העבר. צריך להכיר לה תודה על ששימשה בית ליהודים במשך מאות שנים, אבל גם לא לשכוח איך ב-1948, כשהמרוקנים שמעו על הכרזת המדינה, הם הזדרזו לבצע טבח אכזרי ביהודי ג'ראדה ואוג'דה; איך ב-1912, יום אחרי המימונה, צבאו מאות מוסלמים על בתי יהודים, והבריחו 12,000 מיהודי פאס במה שמכונה פוגרום ה"תְרִיתֵל"; ואיך בדיוק לפני 100 שנה, הציבו המרוקאים את רבה הנערץ של הקהילה, רבי דויד אבוחצירא, על קנה של תותח והפגיזו אותו אל מותו למול עיניהם הבוכיות של מאות בני הקהילה, רק כדי ללמד את היהודים "לקח". ואת הסיפורים על היהודים המכובדים בחצר המלך חסן והמלך מוחמד – תשמרו לפרק של אגדות אלף לילה ולילה.

אז היום, במוצאי פסח, כשנשיר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", בואו נחשוב על זה רגע ברצינות. הגלות שאנחנו יושבים בה – קיימת בעירבון מוגבל. את אהבת הארץ תשמרו רק לארץ ישראל".

(שיחה למימונה, שמיני של פסח, מוצ"ש)

▫ ▪ ▫




(בתמונה: סבא עליו השלום, לא חייט של המלך ולא זמר של המלך, לרגע לא הרהר על נפלאותיה המדומיינות של מרוקו ולא ביקר בה אחרי עלייתו ארצה. אהב רק את ארץ ישראל ובפרט את טבריה. את המימונה חגג בהודיה גדולה על חלקו בישיבת ארץ הקודש, בהכנסת אורחים ובחלוקת מופלטות עם ברכה לפריחה והצלחה)

2.25.2018

מי את השופטת רונית פוזננסקי-כץ ואיזה צחוקים בפרקליטות

השופטת רונית פוזננסקי-כץ היא אישה חזקה. יש לה דיבור מהיר, רצוף, ישיר, כשהיא מתחילה לטעון היא יורה מילים בקצב של תת-מקלע. כשהייתה צועדת במסדרונות הפרקליטות, כולה הייתה נוכחות: הליכה מהירה, עקבים נוקשים, מבט חמור-סבר. לא תתפסו אותה לא מתוקתקת, מאופרת, מוקפדת עד אחרון הריסים. הרזומה המקצועי שלה היה מגוון, וכנראה הצדיק את הבחירה בה לנהל את אחד התיקים הטעונים ביותר בשנים האחרונות.

החוקר שסימס לפוזזנסקי, עו"ד ערן שחם-שביט, היה פרקליט במחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה) וזכה ב-2011 לתפקיד נאה ברשות לניירות ערך. הוא זכור לי במעומעם מאיזה תיק – אך לא פגשתי אותו; אבל את הדינמיקה בין פרקליטים – בתוך הפרקליטות ומחוצה לה – אני מכיר. הסיפור של פוזננסקי-כץ ושחם-שביט הוא לא סיפור על שני גורמים עוינים שבאו, באקט מושחת, לזהם את מערכת אכיפת החוק בישראל, אלא על שני עובדי מדינה ששכחו ששניהם כבר לא עובדים באותו הצד, ושבית המשפט הוא לא הזרוע המבצעת של הפרקליטות.

אלה שני חברים שעבדו יחד כעורכי-דין בשירות הציבורי, קוּדמוּ והמשיכו כנראה לשמור על קשרים קרובים: פוזננסקי כאמור הייתה פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז מרכז, ערן שחם-שביט עבד בפרקליטות תל-אביב. הראשונה נחשבה לפרקליטה מצטיינת, דבריה זכו להערכה בקרב מקבלי ההחלטות, ולבסוף נבחרה למשרת שיפוט. השני ניהל תיקי חקירה ברשות לני"ע, כמעט זכה למשרה שיפוטית אך לא עבר את הוועדה. שניהם מסמסים אחד לשני במעשה שנראה כמו הטיית משפט חמורה וברורה – ומה שיפה שמילים כמו "סבבה" ודאחקות נוסח "אני מתחילה לעבוד על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת" השתרבבו לשיחה הזאת. צחוקים.

מה שמטריד ומדהים הוא שהשניים באמת לא התכוונו. אם הם היו חושבים שהם עושים משהו ממש אסור – כנראה ששיחת הווטסאפ הזאת לא הייתה נחשפת. סגנון ההודעות מלמד שהשניים – השופטת והפרקליט – מתאמים בנונשלנטיות את מספר הימים שבהם יושיבו אנשים במעצר, כאילו הם מתכננים להם נופש באילת. חסר היה רק איזה אמוג'י של 💩 בסיום. קלות הראש הזאת, הטקסט הנינוח בצורה קיצונית כאילו אין כמה בני-אדם (שועי עולם, אגב) שיושבים עכשיו בקור באיזה תא מעצר, מקוממים. אכן, היכולת של צמד עובדי מדינה לדרדר את האמון במנגנוני אכיפת החוק, ולטלטל את המערכת המוטרפת ממילא, היא לא-נתפסת.

רובנו, בשונה מפוזננסקי, לא צריכים לעבוד על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת. ההפתעה היא מוחלטת. האכזבה והכאב גם הם מוחלטים.

2.14.2018

Bring The Moon Into Your Classroom With Augmented Reality | Google Expeditions


Have you ever wished you could bring the moon into your classroom? Augmented reality (AR) is a buzzword now in education. AR is the integration of digital information with the user’s environment in real time. Unlike its sister, virtual reality, which creates a totally artificial environment, augmented reality uses the existing environment and overlays new information on top of it.

This is why I was so excited to take part in The Google Expeditions AR Pioneer Program, a program that brings this fascinating technology and engages students with immersive lessons, enabling them to learn about topics together, observe digital objects right in front of them and explore new and fascinating worlds.

As a Judaic Studies teacher, I invest a lot of time teaching the Jewish life cycle, including holidays and other special events. The Jewish calendar is rooted in the cycles of the moon. Each month of the year is a lunar month, beginning on the new moon and ending when the moon is dark and not visible. In fact, all Jewish holidays were determined according to the lunar cycle. In light of this, I was thrilled to use the virtual expedition “To The Moon with the Google Lunar XPRIZE” – and take my classrooms on virtual field trip on the moon.

The first day of every month in the Hebrew calendar – Rosh Chodesh – is marked by the birth of a new moon. On the first sighting of the new moon, the Jewish tradition is to bless the moon. It is customary to recite the following praise, once a month: “and He directed the moon to renew herself as a crown of glory, for those who likewise are destined to be renewed like her.” This explains why we are so heartened by Rosh Chodesh.

Google Expeditions is a complete kit with everything I needed to take my students up to the moon. That means phones for each student with selfie sticks, and a tablet for the teacher to run the field trip. Using my tablet, I control the experience and all the devices are synced with my tablet so I can monitor student progress. The Augmented Reality experience starts with “placing” the 3D objects, so I placed 2 “moons” in my classroom so everyone can “experience” the moon calmly.  The students started walking around the moon, examining how the moon looks at different times of the month, and tried to associate dates with each phase. I asked them what it would be like flying to the moon, and what they would feel as they left the beautiful Earth behind.

Next, we talked about the phases of the moon and the percentage of the moon illumination. The students noticed that when the moon is completely illuminated – a full moon – it always occurs in the middle of the Jewish month, the 15th day. Not by chance, in 6 out of 12 Jewish months we mark a holiday on the 15th day of the month –  Sukkot, Tu Bishvat, Shushan Purim, Pesach (which is also celebrated in certain cases on Iyar 15th) and Tu B’Av. The students suggested beautiful ideas why Sukkot, when the Jews are commanded to sit outside their homes (in the sukkah), is celebrated on the 15th of the month, as the moon is full, round and beautifully illuminating.

The expedition inspired the students to take a journey to the moon and investigate first-hand the Jewish calendar. I split the class into two groups, and assigned one moon for each group. They were asked to make a “calendar team” and create a lunar calendar that will help everyone understand how the calendar is structured and how the moon relates to our holidays.

The “calendar team” consisted of several experts:
  1. The astronomer will investigate and describe the state of the moon every day of the month.
  2. The researcher of Jewish sources will investigate the Torah and other Jewish sources when the Jewish holidays are celebrated. This student’s task is to prepare an orderly table with the name of the holiday and the Hebrew date in which it is celebrated.
  3. The linguist will learn about Hebrew concepts related to the research (מַחְזוֹר הַלְּבָנָה, רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מוֹלָד, עִבּוּר הַשָּׁנָה, עֵדוּת-רְאִיָּה, יָרֵחַ מָלֵא, קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ).
  4. The graphic designer is responsible for the calendar and its design.

The next step was the hearing the experts. Each group had to share, using the AR technology, their conclusions about the Jewish calendar, and find a connection between the shape of the moon and the celebrated holiday.

Finally, I shared with the students that the “Shulchan Aruch,” one of the great Jewish law books, dedicated a full chapter in his monumental book to only five words (this is the shortest chapter): “It is a mitzvah to enhance the meal of Rosh Chodesh” in order to make a special joy. Through this unit, the students were able to see the beauty of the moon, what this renewal signifies every month, and how our life cycle is reflected through the cyclical nature of the moon.

It was clear after this unit that the technology we used created a more dynamic and engaging atmosphere for our students, which allowed them to understand complex materials in simplified ways.



Posted on the blog "Hooked on Engagement!":

https://hookedonengagement.wordpress.com/2018/02/14/bring-the-moon-into-your-classroom-with-augmented-reality/

2.06.2018

האיש הרע

יש איש אחד שיושב מול המחשב בבית וכל מה שעושה לו טוב בחיים זה רע.
טוב אצלו זה רע ורע זה טוב.
אין לו עבודה, אין לו חברים, אין לו חיים, רק רע כל היום.
אין לו תחביבים, אין לו חלומות, רק רע. רע נורא.

פעם לאנשים כמוהו לא היו חברים וזה היה העונש שלהם, כי אף אחד לא באמת רוצה חברים רעים. אבל לפני כמה שנים המציאו את האינטרנט, והאיש הרע קפץ וצהל משמחה, כי האינטרנט איפשר לו להיות רע ואכזרי יותר, להציק לאנשים, לקלל, להטריד ולבייש. כך הוא קיבל תשומת לב והיה מאושר. זה נהיה לו ממש קל פתאום, כי הוא יכול היה להתחבא מאחורי כל מיני כינויים כדי שלא נדע שהוא איש רע אלא נחשוב שהוא סתם איש רגיל.

וכשנבראו הרשתות החברתיות, האיש הרע ממש חדר לחיינו: הוא מופיע לנו בין התמונות של המשפחה והחברים ובין הדברים המצחיקים שאנחנו קוראים ברשת.

ופתאום בכל ידיעה ברשת ועל כל פוסט האיש הרע הוא הראשון להגיב. כי הרע יושב בבית, בטלן עלוב שכמותו, ומציף אותנו באלימות מילולית, בשפה מעליבה וגסה ובבריונות. בכל מקום הוא נמצא. כבר כמעט אי אפשר לקרוא משהו ברשת בלי לפגוש באיש הרע למטה בתגובות.

וכשקוראים את מה שהאיש הרע כותב באינטרנט באמת חושבים שהעולם הפך למקום לא-כיף ומייאש ושהרוע מתפשט לכל מקום :(

ומה שעצוב באמת הוא שהרשתות החברתיות גם עוזרות לאיש הרע. כי הפייסבוק לא מראה לאנשים הטובים את מה שטוב אלא דווקא את מה שמסקרן, ומה לעשות שדברים שליליים מסקרנים אותנו, וכך יוצא שהסקרנות שלנו מקדמת בלי כוונה הרבה רוע.

אז כדי לנצח את האיש הרע צריך להילחם ואסור לוותר. תחסמו אותו באמצעות הכפתור "בלוק" כדי שלא תראו אותו יותר. זה נקרא "סור מרע" – אנחנו מסלקים את האיש הרע מחיינו. בנוסף דווחו על האיש הרע לרשת החברתית כדי שאולי בעתיד נמנע מהאיש הרע לעשות רע. זה נקרא "ועשה טוב". וביחד נתאמץ שהאינטרנט יהיה באמת מקום טוב יותר.

▫ ▪ ▫

נכתב למגזין 'קידס' לרגל Safer Internet Day

1.25.2018

אם חשבתם שפה זה גן עדן, בואו ללוד


- "שלום, הגעתי לקהילת קצה-העולם-גן-עדן?"
- "נעים לנו מאד. מאיפה אתה?"
- "מישראל, בטח זיהיתם מיד"
- "אוהו, ווי לאב איזראל! אתה מכיר את סילברסטיין מאפרת? בני דודים שניים שלנו"
- "האמת שלא... אני מגיע מלוד, איזור שמזכיר פחות או יותר את שלכם, חבל ארץ פסטורלי בלב ארץ הקודש עם נופים משגעים ושלווה משכרת"
- "וואו, וויליאם ואני מבקרים בקיץ בארץ ונשמח לראות את העיר הזאת שלך, נו, איך אמרת שקוראים לה, לודג'!"
-"תשמעו... יש כל כך הרבה מה לעשות בארץ, אתם יודעים, לוד עוצרת-נשימה והכל אבל בטח חבל לבזבז זמן באיזור כל כך קטן. במצדה כבר הייתם?"
- "היינו"
- "קטפתם תפוזים בקיבוץ"
- "קטפנו"
- "אז למה שלא תסעו לסינמה סיטי בירושלים, מזמן לא ביקר שם מישהו"
- "אנחנו פחות בעניין של סרטים עם כתוביות"
- "איך אתם עם ערבים?"
- "מאד בעד"
- "ומה לגבי שריפות?"
- "נפלא, זה מזכיר לנו שעשינו פעם קומזיץ בצופים"
- "ואיך תסתדרו עם 30 בתי כנסת מרוקאים, ובלי מניין מעורב אחד?"
- "זה בוודאי מאד אקזוטי!"
- "נהדר! אז בינינו מי בכלל צריך את כל הפסטורליה הזאת כשיש כל כך הרבה טוב בעיר אחת… בואו ללוד!"

(ברקע: איילה מרימה יד באסיפת החברים השנתית)

1.08.2018

בא לי להיות חבר של יאיר נתניהו

בא לי להיות חבר של יאיר נתניהו. בא לי להיות חבר שלו כדי להגיד לו, כמו חבר, יאיר יא מעאפן תפסיק לעשות בושות ותזכור שאתה לא איזה נער מתבגר אלא בן של ראש ממשלה, שמייצג מדינה, שמייצג עם, שמייצג אותי החבר הטוב שלך. יאיר בחייאת צא מהדפיקוּת שלך ויאללה פתח אולג'ובס וחפש לך עבודה כמו בנאדם. תפסיק לקלל, להניף אצבע משולשת, לטנף את הפה, להתלהם, להפיץ שטויות בפייסבוק, להביך אותנו – החברים שלך שמממנים אותך ואת השטויות שלך. יאיר נגמר התיכון והגנון, אתה בן 25 ובגיל שלך לאבא שלך כבר היו שלושה ארונות על הכתף ותארים מ-MIT והרווארד, סתכל עליך, מה נסגר איתך יאיר?

עזוב את אבא – סבבה, מאמינים לך שרודפים אותו – תחשוב על סבא בנציון או על הסבא השני המשורר והסופר שמואל בן-ארצי. תחשוב איך הם היו מגיבים לפוסטים המפגרים והעילגים שלך בפייסבוק. תחשוב מה שלושת הדודים שלך, וגם אחיך – כולם חתני תנ"ך – היו חושבים על ההחלטה שלך לנסוע למועדון חשפנות בשבת או לדבר על בחורות כמו זבל. למה לבאס אותנו, חברים שלך, ככה באמצע החיים.

רבאק יאיר, באמת שאנחנו איתך, אוהבים אותך, אתה יודע שנוני לא משלם לנו, אתה הרי זוכר איזה שטויות עשינו יחד במסיבה של הבינתחומי אחרי שהתהפכת בצ׳ייסר החמישי. אבל די חלאס נגמרו הצחוקים, צא מהסרט המטומטם שלך ותפסיק להתנהג כמו ילד מגודל, יש סביבך מאבטחים ונהגים ועובדי ניקיון וים עובדי מדינה שמשרתים אותך נון-סטופ ואומרים לעצמם מי זה האפס הזה שמקבל שמירה ונהג על חשבון המדינה 24/7 ומתנהג כמו פח אשפה.

ומה אתה עף עלינו עם ה Yair Hun הזה? אל תהיה פתט, ׳הון׳ זו לא מילה שהולכת טוב עם שלטון, אתה יודע, כן?

1.07.2018

יהודים אמריקאים צריכים להעביר את התרומות שלהם לישראל למטרה אחת ויחידה

"קרן צדקה אמריקאית מבקשת להעביר 500,000 דולר לארגונים ישראליים, על מה היית ממליץ?"

ובכן, זו השאלה שעלתה בדיון ערב-שבת.

"הקרן", נאמר שם, "יכולה להעביר לארגוני צדקה, לחיילי צה"ל, ניצולי שואה, קידום השלום או בניית מרחבים מוגנים. פונים אליה עמותות צדקה, ישיבות, בתי ספר, קבוצות ספורט, מוזיאונים, תנועות נוער ומי לא".



"אתם שואלים שאלה לא פשוטה", אמרתי, "אבל אם זה היה תלוי בי הייתה לי תשובה נחרצת.

אתם, יהודי ארצות הברית, השקיעו את כספי התרומות שלכם בדבר אחד: במוח הישראלי. עזרו לנו לבנות את ישראל כמגדלור של חכמה ודעת. בכל הכבוד והיקר, כספי התרומות שלכם לא צריכים להחליף את מערכת הרווחה, את משרד הביטחון או את האיזון הפוליטי בישראל. מדינת ישראל היא כבר ילדה גדולה וצריכה לדאוג לאזרחיה בעצמה. אם מילואימניק צריך נעליים קלות – המדינה היא זו שצריכה לטפל בזה ולא גב' סטיינברג מבוסטון או הדודה מהאגודה למען החייל.

הציונות שלכם, של מי שלא עלה ארצה, צריכה להיות הציונות של אחד-העם: הציונות רוחנית. אל תחשבו על ישראל כעיר מקלט או כיעד אקזוטי לחופשה הבאה, אלא ראו בה כמוקד הרוחני, המרכז המחנך וגאוות העולם היהודי כולו! כן, תתאמצו שכך יהיה!

התרומות שלכם צריכות לטפח אנשי רוח, אנשי חינוך, יזמים ואנשי אקדמיה – אלה שעושים לנו כבוד בעולם והופכים את ישראל מעוד מובלעת מזרח-תיכונית למקום שעיני העולם נשואות אליו. תרמו לעוד מחקרים, עוד ספרים, עוד המצאות ועוד פיתוחים. סייעו לחברות סטארט-אפ ישראליות. הפיצו את חכמת ירושלים באומות. השקיעו ברוח ולא בחומר.

במשלי כתוב "בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ", בלי ישראלים חכמים ובלי החדשנות הישראלית – הארץ לא תיווסד.

מאמריקה ייצא הכסף, ומציון – תורה!"

12.25.2017

פשוט פשוט: ככה עובדת הפוליטיקה של טראמפ

גם השבת מצאתי יותר מדי זמן לפטפוט, וגם הפעם דיברנו, איך לא, על טראמפ. מולי שני יהודים דמוקרטים ליברלים, שקוראים לטראמפ "dump" וטוענים בלהט שהאיש הוא בריון ואהבל. מפה לשם, השיחה התגלגלה לשאלת המפתח: האם דונלד טראמפ הוא טיפש או לא.

▫ ▪ ▫

חבל שאין תרגום טוב ל"טול קורה מבין עיניך", פתחתי.


הפוליטיקה הרגילה אתכם לפוליטיקאים, כאלה שעשו מהפוליטיקה ג'וב לכל החיים. טראמפ, בשונה מהפוליטיקאים שאתם מכירים, לא נכנס לפוליטיקה בתור פרק ב' בחיים, או כיוון שהאמין שניסיון חייו יוביל להחלטות ציבוריות טובות יותר, אלא משום שהיה לו מספיק כסף כדי להפוך את חלום הנשיאות למציאות. הקריירה הפוליטית התחילה אפוא בגיל שרובנו כבר בפנסיה, 70 (בן שבעים לשיבה, חה חה).


קלטו את זה! הקריירה של טראמפ התחילה מהנקודה הכי גבוהה, נשיא ארצות הברית. מכאן ואילך אין לו לאן לעלות ואין לו לרדת. קדנציה אחת או שתיים וחדל, האיש חוזר למלאניה. וזה רבותיי מקרה נדיר בהחלט. אני לא מכיר עוד מנהיגים שהתחילו את חייהם הפוליטיים בשפיץ של הפירמידה. זה מפליא ומדהים כאחד, וזה מאפשר לכם לקבל לראשונה אדם שמערכת השיקולים שלו שונה ממה שהכרתם. אחד שלא דופק חשבון ולא צריך להסתכל למעלה או למטה, מלפנים או מאחור. בן אדם שלכאורה לא "חכם" פוליטית, אבל גאון מספיק כדי להעפיל עד לתפקיד החשוב בעולם. 

ואז באים הפוליטיקאים, כמוכם. בסנאט, בכנסת ישראל, בפרלמנט האירופי או בתקשורת – עסקנים, עיתונאים או סתם אנשים-חושבים למיניהם שהקדישו את חייהם לפוליטיקאוּת – וחושבים לעצמם שהאיש הזה הוא לא מספיק חכם. שהוא לא רגיש, יורה בלי חשבון, לא ממצמץ, משתמש ברטוריקה של ילד בן 11. והאנשים האלה בעצם מתוסכלים שהאיש לא מדבר בשפה הצבוּעה, הדו-פרצופית, הדיפלומטית, החנפנית,  המתחסדת, המה-שרואים-מכאן-לא-רואים-משם – שפוליטיקאי כל העולם הורגלו לדבר בה.

טראמפ כאמור לא חלק מהפוליטיקה המסורתית. מערכת הערכים שלו אינה צבועה ב-50 גווני אפור; היא אינה "יחסית" אלא מוחלטת. טוב ורע. שחור ולבן. הוא חושב פשוט, ומרחיק מעליו בשיטתיות את הפוליטיקאים שמהלכים עליו אימים. הוא משוכנע שכמה שתדע יותר, אתה רק תבין פחות, ולכן אין טעם להתברבר ולהתקשקש. יש בעיה? בוא נפתור אותה, גם מבלי לקבל תחזיות וניתוחים לארבעים השנים הקרובות: יש מסתננים – הוא רוצה חומה. יש מערכת מיסים מסובכת – הוא רוצה אותה נוחה וקלה. אין לו את הבלגאן שיש לפוליטיקאים בחיים, את החשבונאוּת המסועפת שכל פעיל ליכוד דרג ח' בסניף גבעת זאב מנהל לעצמו בראש. הוא מנפנף מעליו את כל הגאונים והיועצים ואת אלה שיש להם אלפיים הסתייגויות ואלף שאלות, וחושב פשוט. פשוט פשוט.

וככה טראמפ רואה מדינה שכבר 70 שנה העולם מסרב להכיר בעיר הבירה שלה – ושואל את עצמו מה הסיפור, יאללה, בחייאת מה הדפיקוּת הזאת שלכם. "ג'ראד, מה העניין עם ג'רוזלם?". וג'ראד אומר לו שהעולם מתכחש, ברשעותו ובצביעותו, לעיר שהעם היהודי נכסף אליה כבר 3,000 שנה. והוא לא מבין מה הקטע הזה, ואיך לעזאזל הגענו למצב שהפלסטינים – אומה בת 50 שנה גג – מערערת את אחת האקסיומות המוחלטות של התנ"ך, הספר ש-88 אחוז מאזרחי ארה"ב מחזיקים בבית.

וטראמפ רבותיי חשב 'פשוט'.
ומה שפשוט ואמיתי – מנצח.

12.06.2017

לטראמפ נמאס ממוצרים כושלים אז הוא הוריד מהמדף את תהליך השלום

דונאלד טראמפ לא יודע להיות פוליטיקאי. איך אני יודע? כי נאום ירושלים שלו היה הדבר הכי רחוק מפוליטיקה: בלי פטפוטים על אידיאולוגיה ובלי פנטזיות על מזרח תיכון מלבלב, אלא ניתוח קר, כמו שמנכ"לים חכמים עושים, של מוצר. ולמוצר הזה קוראים ״הסכם השלום״, או בשם המדף שלו, ״תהליך השלום״. והמוצר הזה דפוק. זבל של השקעה. הצרכנים שלו – הישראלים והפלסטינים – סובלים ממנו כבר 25 שנה. מוצר שעלה מיליארדים והניב בינתיים רק שנאה ושפיכות דמים. מוצר שנשמע נהדר, עם שם נהדר – ״שלום״ – ומשרת אינטרסים של אנשים פחות נהדרים, אך נכשל כישלון חרוץ. ואת המוצר הזה הגיע הזמן להחליף. ובלשונו של טראמפ: ״זאת תהיה שטות להניח שאם נחזור על אותה נוסחה בדיוק נקבל תוצאה שונה, או טובה יותר״.

טראמפ שונא מוצרים כושלים, במיוחד אם כסף אמריקני מושקע בהם. הוא כאמור אינו פוליטיקאי; אין לו עניין להשקיע במוצרים כושלים רק כי הם משרתים לו את האג'נדה או מביאים לו פרס נובל. בביזנס יש כלל פשוט מאד, עסק שפושט רגל – אין לו זכות קיום.

תסתכלו לטראמפ בעיניים ותראו שהוא מבין עוד דבר. הנשיא איבחן שאירועים שהעולם הליברלי הגדיר כ״פוגעים בתהליך השלום״, הוכחו כטובים לישראל, וקידמו אותה יותר מאלף שיחות בקמפ דייויד. מה שהשיגו הישראלים – החל מהצהרת בלפור וכלה בהצהרת טראמפ – הם השיגו כי לא היו להם אשליות בנוגע לכוונותיהם האמיתיות של הערבים. הם ידעו טוב מאד מה באמת רוצים השכנים שלהם, והם פעלו בהתאם.

בימיו העליזים, טראמפ היה נובח על משתתפות ריאליטי – ״את מפוטרת!״. אז הנה לך "תהליך השלום", גם אתה מפוטר! 
או כפי שאמרו פעם: "תהליך השלום", תפסיק לחבל בשלום! 

4.25.2017

השואה כבר לא מעניינת

מה קורה עם זכרון השואה, שאלתי הבוקר. לא כאן, בקהילה הסגורה שלכם בלוס אנג'לס, אלא בעולם האמיתי, ברשתות החברתיות, באינטרנט, בספרות. 

אין להם מושג. גם לי לא היה.

אז פתחתי להם את גוגל Ngram Viewer, שזה כלי מופלא שבודק תדירות הופעה של מילה בכמעט כל הספרים שפורסמו בעולם.

חיפשנו את המונח "Holocaust", שבדומה למילה התנ"כית "שׁוֹאָה", קנה מקום ייחודי לרצח יהודי אירופה, ונדהמנו מהתוצאות.


▫ ▪ ▫

התוצאות מלמדות שמאז שנות ה-60 ועד שנת 2002, הייתה עלייה עקבית ובלתי פוסקת במספר האזכורים היחסי בספרות של המילה Holocaust (בעולם החלו להשתמש ב-'הולוקאוסט' בתחילת שנות החמישים).

אך לפי גוגל, לפני 15 שנה החלה תפנית חדה. מאז 2002 אזכור השואה הולך ופוחת בספרות הכתובה. הנושא מעניין פחות אנשים. 

בדקנו גם ב Google Trends כמה אנשים מחפשים 'Holocaust'. ראינו שלפני יום השואה יש עלייה בהתעניינות, אך במונחים גלובאליים אנשים פחות ופחות רוצים לדעת על השואה. ביום השואה 2004 אנשים גיגלו 'Holocaust' פי 4 באופן יחסי לעומת יום השואה 2015. יש שקוראים לזה סיפור ישן; אחרים מכנים את השואה "עוד עניין פוליטי" כפי שביטא זאת אנטישמי ידוע. 

▫ ▪ ▫

אז מה עושים? זכרון השואה, יותר מכל, הוא הכרת המושג. התפקיד שלנו, אמרתי להם, זה לגרום לאנשים בעולם להתעניין. כמה פשוט, נגיד, לתייג #Holocaust ולסייע בשימור זכרון השואה. כמה קל בעידן שלנו לשמוע ולראות את הסיפור מקרוב. לפחות היום, העלו פוסט אחד לנושא באינסטגרם, כדי שאולי השכן שלכם בן ה-16 יגגל 'Holocaust' וישמע לראשונה מה זה שואה. רק אל תתנו לזכרון לדעוך.

3.01.2017

בעל החוטם מתבקש, יש צחוקים בגמרא!

הגמרא במסכת תענית דף כ"ט מכנה את נשיא היהודים "בעל החוטם", וגם מספרת ש"אזל טשא מינייהו".

אי אפשר ללמוד את הגמרא הזאת בלי לדמיין בעל חוטם שננגמר לו הטישיו. 

איך אני יודע? כי הגמרא מקנחת "משנכנס אדר מרבין בשמחה". רבותיי, יש פה צחוקים בגמרא!


11.27.2016

הגיעה שעת הבלאק פריידיי

כמה תובנות מהבלאק פריידיי:

* לבלאק פריידי קוראים ככה כי יש כמה שעבורם זהו יום שחור
* באמריקה אין חגים. החיים שלהם מתחלקים לימי עבודה וימי שופינג
* אבסורד: אנשים נזרקים על הרצפה כמו הומלסים כדי להיכנס ראשונים לורסאצ'ה וגוצ'י
* ראיתן רק 3 פריטים בויטרינה? יופי, החנות הזאת לא בשבילכן, פריט מתחיל שם ב-1000 דולר
* התמכרות לקניות היא בדיוק כמו התמכרות לניקוטין. לא ברור איך משרד הבריאות לא מפרסם משהו בנושא
* אמריקאים יעמדו 3 שעות בתור באמצע הלילה בשביל טאבלט ב-30% הנחה, אבל יקנו את ההמבורגר שלהם דרך החלון של המכונית
* היצור הנחוש בטבע: אישה שמגלה שהשמלה שהיא אוהבת נמצאת בהנחה
* היצור המתוסכל בטבע: הגבר שמאחוריה

צפו בוידאו מאמצע ליל הבלאק פריידיי שכמעט עלה לי בחיי:

11.06.2016

ושהאצטקים ילכו לאלף עזאזל

יש פרופסור אחד באוניברסיטה העברית שהקדיש את שלושים ושתיים שנותיו האחרונות לחקר הפולקלור של ראשוני בני האינקה שהתיישבו למרגלות הרי האינדים, ואפילו בשנת תשעים-ושש העביר קורס מרתק בנושא שנסגר בהיעדר משתתפים. ורק באחרונה יצא ספרו המרתק "ניתוח המיתולוגיה האצטקית בראי האגדה על אגם טיטיקקה" שהיווה לדבריו פריצת דרך בניתוח תרבות בני האינקה, והפרופסור חילק את הספר למקורביו ובני משפחותיהם ובני דודיו מדרגה ראשונה ושניה בתוספת הקדשה אישית ובקשה שיקראו לפחות עד עמוד 30 כי ככה חשב שאולי יסתקרנו וימשיכו לקרוא עוד. ופיזר כמה עותקים בספריות ברחבי הארץ ושלח עשרים עותקים לספריות נחשבות ברחבי העולם.

והיה יושב בבית ומחכה אולי מישהו ישלח לו איזו התייחסות על הספר או אפילו מכתב תודה או אפילו ביקורת מושחזת על מסקנותיו השנויות במחלוקת בפרק ח' אבל כלום. וגם בז'ורנלים וכתבי עת אמרו לו שזה יפה ומקצועי אבל.

ובאוניברסיטה הייתה סטודנטית אחת שחרחרה מתולתלת שעל כל סלפי שהעלתה לפייסבוק הייתה קוצרת מאות לייקים וכולה סלפי קטן וטיפשי אבל אולי 450 לייקים.

והמרצה היה עוקב אחריה בזהות בדויה אם כי בנאלית - מאור לוי - ואומר מי יקח את כל האינקה שמינקה הזה ויתן לי רק עשירית אולי מאית ממה שיש למתולתלת הזאת אוי מה הייתי עושה בשביל 15 לייקים ושתי תגובות. תראה את עצמך פרופסור כזה גדול באוניברסיטה מקנא במתולתלת שנה א' וניחם את עצמו שכולנו קורצנו מאותו חומר שצמא ומשתוקק לטיפת הכרה וקצת תשומת לב ושהאצטקים ילכו לאלף עזאזל

10.26.2016

אחרי החגים | יום הולדת 31

יש לי היום (רביעי) יום הולדת, מזל טוב. נולדתי בכ"ד תשרי. למי שלא בקי בלוח העברי, שידע: כ"ד תשרי זה היום המבאס בשנה. זהו היום שמוכרז, פורמאלית, כיום של "אחרי החגים". אחרי ראש השנה וכיפור, אחרי סוכות וחול המועד ושמחת תורה ואסרו חג – זהו יום הפירעון. היום שבו נגמרים התירוצים, היום שמנקז אליו עשרות מטלות, היום שהפך לסמל של דחיינות, של עצלנות, של סדר עדיפויות לקוי, של "מחר אני אתחיל", של "שבוע הבא", של ערימת תזכירים ומסמכים שממתינים לטיפול.

דחיינים ודחייניות, הימים הנוראים זה עכשיו.

▫ ▪ ▫
יום הדחיינות הבינלאומי, כ"ד תשרי, ייפתח בהקראת רשימת המשימות שלא ביצעתם והחשבונות שלא שילמתם. ביום הזה יוצגו לראווה כל הקילוגרמים העודפים שמחכים לדיאטה של אחרי החגים. הסטודנט יספר על שתי העבודות שממתינות לו כדי לסיים כבר עם התואר הארור הזה, על נקודות הזכות שחסרות לו כדי לשכוח מהמוסד האקדמי לנצח. האחר יתאר את ההרגל המגונה שהוא בטוח שהוא נפטר ממנו צ׳יק-צ׳אק, ממש אחרי שהוא יוצא לפנסיה. השלישי יספר לכם: המשימה הזאת היא כולה הפרעה מעצבנת של שטף העניינים, למה להתרגש. ובסוף הערב יעמדו דחייני כל העולם וישירו את המנונם: 
"מה שאפשר לדחות למחר – דחה למחרתיים!"

▫ ▪ ▫

דחיין טוב הוא מספר סיפורים טוב. הוא יספר לכם ולעצמו מדוע כל דבר בעולם נעשה כל כך חשוב ברגע שממתינה המשימה המעצבנת ההיא. הרי ברור שאחרי יום כזה מטורף, כל מה שאנחנו צריכים זו מנוחה הגונה ופרק של סיינפלד. וגם אם יש משימה, איך אפשר בלי לפתוח את המקרר, לקרוא עיתון, להכין איזה קפה ועוגה ולתפוס תנומה קלה שתיתן לנו כוח לקראתה?

▫ ▪ ▫

קונגרס הדחיינים הבינלאומי ייפתח בתודות ליוטיוב, על מיליוני סרטונים שלא משאירים לך צ׳אנס לסיים את הסמינריון; למארק צוקרברג – שהעניק לעולם מיליארדי שעות של הבל וריק; לקבוצות הווטסאפ, שדואגות לעדכן אותך בדאחקה של הדודה בדיוק בדקה שבה התחלת שזהו, עושים את המשימה ודי. וכמובן, לאחת והיחידה, הבת שלך, זו שלוחשת לך באוזן, אבא, מה הפרויקט הזה שצריך להגיש מחר לעומת חיבוק ונשיקה ממני?

▫ ▪ ▫

"נו, תגמור עם זה כבר", "פשוט תחליט שאתה יושב על זה ולא קם עד שאתה מסיים", "תעשה את זה כבר וגמרנו" –
ביום חגי אני מאחל לעצמי דבר אחד: לסיים משימות. לחסל מטלות. לזכור שכל יעד בחיים מורכב משרשרת של מחויבויות קטנות.

במקום לדחות למחר בבוקר, לעשות את זה היום!

9.25.2016

קוריאנית אחת עם שופר גדול


יום שישי בצהריים, בדרך חזרה מהדאון-טאון של לוס אנג'לס, עומד בצומת עם חלון פתוח. פתאום קול שופר. תקיעה טובה וארוכה, בלי זיופים.

מסתכל על הרדיו-דיסק, כבוי, לא השארתי פה איזה דיסק של סליחות. מבט ימינה, ואז שמאלה, וזה מה שאני קולט: קוריאנית מבוגרת אוחזת בשופר ותוקעת בכל כוחה. נושפת חזק ומוציאה יופי של צליל.

הרמזור מתחלף לירוק, אני נוסע במקביל אליה. היא נעצרת, ושוב: תקיעהההההההה. טובה, ארוכה, ועכשיו גם שברים תרועה.

הספקתי לצלם, והיא פנתה שמאלה.

"ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור"

9.18.2016

יוקולילי וילדה אחת קטנה




מאז נינט וגבסו לא עקבתי אחרי תכניות כוכב נולד למיניהן. מאז שסעדו זעק "שמע ישראל" הפסקתי להתעניין מי לוקח כל שנה. כל כך הרבה ריאליטי, כל כך הרבה פורמטים, העסק מיחזר את עצמו בהגזמה יתרה. ובמחילה ממועצת השבט - גם ההתערבות של ההפקה בתכניות המציאות הפכה את כל הקונספט לקצת פתטי.

הבטחתי לעצמי שלא אחזור לטירוף של כוכב נולד 1, אז הכרתי בעל-פה את כל העשירייה הפותחת. אבל השנה קרה לי משהו מוזר, הודות לילדה בת 12 בשם גרייס ואנדר-ואל (Grace VanderWaal).

התעסקתי בכמה אימיילים שהייתי צריך לענות עליהם בזמן שאשתי צפתה בתכנית הכשרונות America's Got Talent. ביצוע אחר ביצוע, ילדים סופר-מוכשרים, אבל שום דבר כבר לא באמת יכול להפתיע אותך בריאליטי.

ופתאום זה הגיע. הראש כולו במחשב, ובזווית העין אני קולט ילדה קטנה מבית טוב, אוחזת בגרסה מוקטנת של גיטרה עם 4 מיתרים בשם "יוקולילי", מתקרבת אל המיקרופון כדי להציג את עצמה. בטוחה וקורנת, עם צחקוק ביישני שמפיג את כל המתח שבטח יש שם על הבמה. שואלים אותה אם היא מאמינה שהיא יכולה לנצח, היא אומרת שניסים יכולים לקרות, ואתה באמת מאמין לה.

ואחרי ההקדמה המבוישת, היא מספרת למיליוני הצופים שהיא תשיר שיר מקורי שהיא כתבה והלחינה. זה סיקרן אותי. שם השיר "לא יודעת איך קוראים לי" הפתיע, כי זה נשמע לי ילדותי. ואז היא התחילה לשיר, מנגינת פולק-מודרני עם נגיעות של בלוז, בליווי קול ציפורי בוסרי ומתוק. המילים פשוטות ומקוריות, לא כאלה שעברו בבתי החרושת ללהיטים של המוזיקה האמריקאית. הילדה הזאת מגניבה, בחיי.

רביעיית השופטים נעמדה על רגליה. לכולם ניסיון מצטבר של עשרות שנים בתעשייה, וכולם רטטו מול ילדה בת 12 עם חיוך מבויש וכישרון יוצא דופן. הם העניקו לה את "באזר הזהב", ואני תהיתי לעצמי - מעניין לאן היא עוד תגיע מכאן.

המשכתי לחפש עוד מוזיקה שלה. מצאתי קטעי יוטיוב שצולמו במצלמת רשת ביתית, עם היוקולילי הקטן שהיא מחזיקה.
לכו לצפות בה בעצמכם. היא מיוחדת. וכמובן שהיא זכתה השבוע במקום הראשון בגמר.

9.06.2016

החלום האמריקאי

לחלום את החלום
יש ישראלי אחד בלוס אנג'לס שמספר לכולם איך הוא עשה את אמריקה בגדול ואיך מכר לאמריקאים הפראיירים האלה מוצרי ים המלח וציורים מזויפים של המונה ליזה בארץ הפלאות וקונטיינר של ג'ינסים משופשפים ואלף חתיכות של מחליק שיער סיני זול שעלה לו 49 סנט והוא מכר ב-49 דולר. וכשאתה מסתכל על הישראלי אתה רואה בעצם את דודו מהקיוסק שהחליט יום אחד בגיל 22 לעלות על מטוס בלי שקל ולעשות כסף מקומבינות וסיפורי-בלוף אבל וואלה האיש כנראה עושה מיליונים וכל הכבוד לו שיחק אותה. אבל אז אתה בא אליו לדירה וקולט שהבריכה שהוא סיפר עליה היא בעצם אמבטיה מלאת עובש והדירה שלו היא בעצם כלוב אוגרים מצחין מלא בבדלי סיגריות קופסאות שימורים ריקות ושקיות במבה אוסם שאחותו הביאה לו בביקורה האחרון בקיץ 2012

9.01.2016

געגועיי למרמורק

יש תימני אחד שחום עור שקראו לו זכריה והיום קוראים לו זאק והוא אחד מהיותר מסודרים שפגשתם בלוס אנג'לס יש לו וילה מטורפת בבל-אייר וכפר נופש ליד מיאמי. והתימני הזה למרות שהוא תימני יש לו לב רחב מפנק את החברים בצ'ייסרים על חשבונו ומתנות והפתעות ונסיעה על יאכטה וצניחה חופשית מכדור פורח ואפילו פעם הוא הביא את סנופ דוג לעל-האש אצלו בבית. אבל כל יום שישי זאק חוזר להיות זכריה מתקשר לאמא שלו ציפורה ואומר לה הכל אני זורק אמא, הכל אני זורק בשביל הקובּנֶה הזה שלך ביום שישי עם הסחוג בצד, ואיך שאני מת לראות את כל האחים ציון גדליהו צדוק סעדיה אבישלום משולם ושמעיה ואבא יושב בצד לועס גת איך אני מתגעגע למרמורק יא אללה מה לא הייתי עושה כדי להיות איתך השבת אמא כפרה עלייך