מי את השופטת רונית פוזננסקי-כץ ואיזה צחוקים בפרקליטות

השופטת רונית פוזננסקי-כץ היא אישה חזקה. יש לה דיבור מהיר, רצוף, ישיר, כשהיא מתחילה לטעון היא יורה מילים בקצב של תת-מקלע. כשהייתה צועדת במסדרונות הפרקליטות, כולה הייתה נוכחות: הליכה מהירה, עקבים נוקשים, מבט חמור-סבר. לא תתפסו אותה לא מתוקתקת, מאופרת, מוקפדת עד אחרון הריסים. הרזומה המקצועי שלה היה מגוון, וכנראה הצדיק את הבחירה בה לנהל את אחד התיקים הטעונים ביותר בשנים האחרונות.

החוקר שסימס לפוזזנסקי, עו"ד ערן שחם-שביט, היה פרקליט במחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה) וזכה ב-2011 לתפקיד נאה ברשות לניירות ערך. הוא זכור לי במעומעם מאיזה תיק – אך לא פגשתי אותו; אבל את הדינמיקה בין פרקליטים – בתוך הפרקליטות ומחוצה לה – אני מכיר. הסיפור של פוזננסקי-כץ ושחם-שביט הוא לא סיפור על שני גורמים עוינים שבאו, באקט מושחת, לזהם את מערכת אכיפת החוק בישראל, אלא על שני עובדי מדינה ששכחו ששניהם כבר לא עובדים באותו הצד, ושבית המשפט הוא לא הזרוע המבצעת של הפרקליטות.

אלה שני חברים שעבדו יחד כעורכי-דין בשירות הציבורי, קוּדמוּ והמשיכו כנראה לשמור על קשרים קרובים: פוזננסקי כאמור הייתה פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז מרכז, ערן שחם-שביט עבד בפרקליטות תל-אביב. הראשונה נחשבה לפרקליטה מצטיינת, דבריה זכו להערכה בקרב מקבלי ההחלטות, ולבסוף נבחרה למשרת שיפוט. השני ניהל תיקי חקירה ברשות לני"ע, כמעט זכה למשרה שיפוטית אך לא עבר את הוועדה. שניהם מסמסים אחד לשני במעשה שנראה כמו הטיית משפט חמורה וברורה – ומה שיפה שמילים כמו "סבבה" ודאחקות נוסח "אני מתחילה לעבוד על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת" השתרבבו לשיחה הזאת. צחוקים.

מה שמטריד ומדהים הוא שהשניים באמת לא התכוונו. אם הם היו חושבים שהם עושים משהו ממש אסור – כנראה ששיחת הווטסאפ הזאת לא הייתה נחשפת. סגנון ההודעות מלמד שהשניים – השופטת והפרקליט – מתאמים בנונשלנטיות את מספר הימים שבהם יושיבו אנשים במעצר, כאילו הם מתכננים להם נופש באילת. חסר היה רק איזה אמוג'י של 💩 בסיום. קלות הראש הזאת, הטקסט הנינוח בצורה קיצונית כאילו אין כמה בני-אדם (שועי עולם, אגב) שיושבים עכשיו בקור באיזה תא מעצר, מקוממים. אכן, היכולת של צמד עובדי מדינה לדרדר את האמון במנגנוני אכיפת החוק, ולטלטל את המערכת המוטרפת ממילא, היא לא-נתפסת.

רובנו, בשונה מפוזננסקי, לא צריכים לעבוד על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת. ההפתעה היא מוחלטת. האכזבה והכאב גם הם מוחלטים.

Bring The Moon Into Your Classroom With Augmented Reality | Google Expeditions

Have you ever wished you could bring the moon into your classroom? Augmented reality (AR) is a buzzword now in education. AR is the integration of digital information with the user’s environment in real time. Unlike its sister, virtual reality, which creates a totally artificial environment, augmented reality uses the existing environment and overlays new information on top of it.

This is why I was so excited to take part in The Google Expeditions AR Pioneer Program, a program that brings this fascinating technology and engages students with immersive lessons, enabling them to learn about topics together, observe digital objects right in front of them and explore new and fascinating worlds.

As a Judaic Studies teacher, I invest a lot of time teaching the Jewish life cycle, including holidays and other special events. The Jewish calendar is rooted in the cycles of the moon. Each month of the year is a lunar month, beginning on the new moon and ending when the moon is dark and not visible. In fact, all Jewish holidays were determined according to the lunar cycle. In light of this, I was thrilled to use the virtual expedition “To The Moon with the Google Lunar XPRIZE” – and take my classrooms on virtual field trip on the moon.

The first day of every month in the Hebrew calendar – Rosh Chodesh – is marked by the birth of a new moon. On the first sighting of the new moon, the Jewish tradition is to bless the moon. It is customary to recite the following praise, once a month: “and He directed the moon to renew herself as a crown of glory, for those who likewise are destined to be renewed like her.” This explains why we are so heartened by Rosh Chodesh.

Google Expeditions is a complete kit with everything I needed to take my students up to the moon. That means phones for each student with selfie sticks, and a tablet for the teacher to run the field trip. Using my tablet, I control the experience and all the devices are synced with my tablet so I can monitor student progress. The Augmented Reality experience starts with “placing” the 3D objects, so I placed 2 “moons” in my classroom so everyone can “experience” the moon calmly.  The students started walking around the moon, examining how the moon looks at different times of the month, and tried to associate dates with each phase. I asked them what it would be like flying to the moon, and what they would feel as they left the beautiful Earth behind.

Next, we talked about the phases of the moon and the percentage of the moon illumination. The students noticed that when the moon is completely illuminated – a full moon – it always occurs in the middle of the Jewish month, the 15th day. Not by chance, in 6 out of 12 Jewish months we mark a holiday on the 15th day of the month –  Sukkot, Tu Bishvat, Shushan Purim, Pesach (which is also celebrated in certain cases on Iyar 15th) and Tu B’Av. The students suggested beautiful ideas why Sukkot, when the Jews are commanded to sit outside their homes (in the sukkah), is celebrated on the 15th of the month, as the moon is full, round and beautifully illuminating.

The expedition inspired the students to take a journey to the moon and investigate first-hand the Jewish calendar. I split the class into two groups, and assigned one moon for each group. They were asked to make a “calendar team” and create a lunar calendar that will help everyone understand how the calendar is structured and how the moon relates to our holidays.

The “calendar team” consisted of several experts:

1. The astronomer will investigate and describe the state of the moon every day of the month.
2. The researcher of Jewish sources will investigate the Torah and other Jewish sources when the Jewish holidays are celebrated. This student’s task is to prepare an orderly table with the name of the holiday and the Hebrew date in which it is celebrated.
3. The linguist will learn about Hebrew concepts related to the research (מַחְזוֹר הַלְּבָנָה, רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מוֹלָד, עִבּוּר הַשָּׁנָה, עֵדוּת-רְאִיָּה, יָרֵחַ מָלֵא, קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ).
4. The graphic designer is responsible for the calendar and its design.

The next step was the hearing the experts. Each group had to share, using the AR technology, their conclusions about the Jewish calendar, and find a connection between the shape of the moon and the celebrated holiday.

Finally, I shared with the students that the “Shulchan Aruch,” one of the great Jewish law books, dedicated a full chapter in his monumental book to only five words (this is the shortest chapter): “It is a mitzvah to enhance the meal of Rosh Chodesh” in order to make a special joy. Through this unit, the students were able to see the beauty of the moon, what this renewal signifies every month, and how our life cycle is reflected through the cyclical nature of the moon.

It was clear after this unit that the technology we used created a more dynamic and engaging atmosphere for our students, which allowed them to understand complex materials in simplified ways.

---

Posted on the blog "Hooked on Engagement!":

https://hookedonengagement.wordpress.com/2018/02/14/bring-the-moon-into-your-classroom-with-augmented-reality/

האיש הרע

יש איש אחד שיושב מול המחשב בבית וכל מה שעושה לו טוב בחיים זה רע.

טוב אצלו זה רע ורע זה טוב.

אין לו עבודה, אין לו חברים, אין לו חיים, רק רע כל היום.

אין לו תחביבים, אין לו חלומות, רק רע. רע נורא.

פעם לאנשים כמוהו לא היו חברים וזה היה העונש שלהם, כי אף אחד לא באמת רוצה חברים רעים. אבל לפני כמה שנים המציאו את האינטרנט, והאיש הרע קפץ וצהל משמחה, כי האינטרנט איפשר לו להיות רע ואכזרי יותר, להציק לאנשים, לקלל, להטריד ולבייש. כך הוא קיבל תשומת לב והיה מאושר. זה נהיה לו ממש קל פתאום, כי הוא יכול היה להתחבא מאחורי כל מיני כינויים כדי שלא נדע שהוא איש רע אלא נחשוב שהוא סתם איש רגיל.

וכשנבראו הרשתות החברתיות, האיש הרע ממש חדר לחיינו: הוא מופיע לנו בין התמונות של המשפחה והחברים ובין הדברים המצחיקים שאנחנו קוראים ברשת.

ופתאום בכל ידיעה ברשת ועל כל פוסט האיש הרע הוא הראשון להגיב. כי הרע יושב בבית, בטלן עלוב שכמותו, ומציף אותנו באלימות מילולית, בשפה מעליבה וגסה ובבריונות. בכל מקום הוא נמצא. כבר כמעט אי אפשר לקרוא משהו ברשת בלי לפגוש באיש הרע למטה בתגובות.

וכשקוראים את מה שהאיש הרע כותב באינטרנט באמת חושבים שהעולם הפך למקום לא-כיף ומייאש ושהרוע מתפשט לכל מקום :(

ומה שעצוב באמת הוא שהרשתות החברתיות גם עוזרות לאיש הרע. כי הפייסבוק לא מראה לאנשים הטובים את מה שטוב אלא דווקא את מה שמסקרן, ומה לעשות שדברים שליליים מסקרנים אותנו, וכך יוצא שהסקרנות שלנו מקדמת בלי כוונה הרבה רוע.

אז כדי לנצח את האיש הרע צריך להילחם ואסור לוותר. תחסמו אותו באמצעות הכפתור "בלוק" כדי שלא תראו אותו יותר. זה נקרא "סור מרע" – אנחנו מסלקים את האיש הרע מחיינו. בנוסף דווחו על האיש הרע לרשת החברתית כדי שאולי בעתיד נמנע מהאיש הרע לעשות רע. זה נקרא "ועשה טוב". וביחד נתאמץ שהאינטרנט יהיה באמת מקום טוב יותר.

▫ ▪ ▫

נכתב למגזין 'קידס' לרגל Safer Internet Day

אם חשבתם שפה זה גן עדן, בואו ללוד

- "שלום, הגעתי לקהילת קצה-העולם-גן-עדן?"

- "נעים לנו מאד. מאיפה אתה?"

- "מישראל, בטח זיהיתם מיד"

- "אוהו, ווי לאב איזראל! אתה מכיר את סילברסטיין מאפרת? בני דודים שניים שלנו"

- "האמת שלא... אני מגיע מלוד, איזור שמזכיר פחות או יותר את שלכם, חבל ארץ פסטורלי בלב ארץ הקודש עם נופים משגעים ושלווה משכרת"

- "וואו, וויליאם ואני מבקרים בקיץ בארץ ונשמח לראות את העיר הזאת שלך, נו, איך אמרת שקוראים לה, לודג'!"

-"תשמעו... יש כל כך הרבה מה לעשות בארץ, אתם יודעים, לוד עוצרת-נשימה והכל אבל בטח חבל לבזבז זמן באיזור כל כך קטן. במצדה כבר הייתם?"

- "היינו"

- "קטפתם תפוזים בקיבוץ"

- "קטפנו"

- "אז למה שלא תסעו לסינמה סיטי בירושלים, מזמן לא ביקר שם מישהו"

- "אנחנו פחות בעניין של סרטים עם כתוביות"

- "איך אתם עם ערבים?"

- "מאד בעד"

- "ומה לגבי שריפות?"

- "נפלא, זה מזכיר לנו שעשינו פעם קומזיץ בצופים"

- "ואיך תסתדרו עם 30 בתי כנסת מרוקאים, ובלי מניין מעורב אחד?"

- "זה בוודאי מאד אקזוטי!"

- "נהדר! אז בינינו מי בכלל צריך את כל הפסטורליה הזאת כשיש כל כך הרבה טוב בעיר אחת… בואו ללוד!"

(ברקע: איילה מרימה יד באסיפת החברים השנתית)

בא לי להיות חבר של יאיר נתניהו

בא לי להיות חבר של יאיר נתניהו. בא לי להיות חבר שלו כדי להגיד לו, כמו חבר, יאיר יא מעאפן תפסיק לעשות בושות ותזכור שאתה לא איזה נער מתבגר אלא בן של ראש ממשלה, שמייצג מדינה, שמייצג עם, שמייצג אותי החבר הטוב שלך. יאיר בחייאת צא מהדפיקוּת שלך ויאללה פתח אולג'ובס וחפש לך עבודה כמו בנאדם. תפסיק לקלל, להניף אצבע משולשת, לטנף את הפה, להתלהם, להפיץ שטויות בפייסבוק, להביך אותנו – החברים שלך שמממנים אותך ואת השטויות שלך. יאיר נגמר התיכון והגנון, אתה בן 25 ובגיל שלך לאבא שלך כבר היו שלושה ארונות על הכתף ותארים מ-MIT והרווארד, סתכל עליך, מה נסגר איתך יאיר?

עזוב את אבא – סבבה, מאמינים לך שרודפים אותו – תחשוב על סבא בנציון או על הסבא השני המשורר והסופר שמואל בן-ארצי. תחשוב איך הם היו מגיבים לפוסטים המפגרים והעילגים שלך בפייסבוק. תחשוב מה שלושת הדודים שלך, וגם אחיך – כולם חתני תנ"ך – היו חושבים על ההחלטה שלך לנסוע למועדון חשפנות בשבת או לדבר על בחורות כמו זבל. למה לבאס אותנו, חברים שלך, ככה באמצע החיים.

רבאק יאיר, באמת שאנחנו איתך, אוהבים אותך, אתה יודע שנוני לא משלם לנו, אתה הרי זוכר איזה שטויות עשינו יחד במסיבה של הבינתחומי אחרי שהתהפכת בצ׳ייסר החמישי. אבל די חלאס נגמרו הצחוקים, צא מהסרט המטומטם שלך ותפסיק להתנהג כמו ילד מגודל, יש סביבך מאבטחים ונהגים ועובדי ניקיון וים עובדי מדינה שמשרתים אותך נון-סטופ ואומרים לעצמם מי זה האפס הזה שמקבל שמירה ונהג על חשבון המדינה 24/7 ומתנהג כמו פח אשפה.

ומה אתה עף עלינו עם ה Yair Hun הזה? אל תהיה פתט, ׳הון׳ זו לא מילה שהולכת טוב עם שלטון, אתה יודע, כן?

יהודים אמריקאים צריכים להעביר את התרומות שלהם לישראל למטרה אחת ויחידה

"קרן צדקה אמריקאית מבקשת להעביר 500,000 דולר לארגונים ישראליים, על מה היית ממליץ?"

ובכן, זו השאלה שעלתה בדיון ערב-שבת.

"הקרן", נאמר שם, "יכולה להעביר לארגוני צדקה, לחיילי צה"ל, ניצולי שואה, קידום השלום או בניית מרחבים מוגנים. פונים אליה עמותות צדקה, ישיבות, בתי ספר, קבוצות ספורט, מוזיאונים, תנועות נוער ומי לא".

"אתם שואלים שאלה לא פשוטה", אמרתי, "אבל אם זה היה תלוי בי הייתה לי תשובה נחרצת.

אתם, יהודי ארצות הברית, השקיעו את כספי התרומות שלכם בדבר אחד: במוח הישראלי. עזרו לנו לבנות את ישראל כמגדלור של חכמה ודעת. בכל הכבוד והיקר, כספי התרומות שלכם לא צריכים להחליף את מערכת הרווחה, את משרד הביטחון או את האיזון הפוליטי בישראל. מדינת ישראל היא כבר ילדה גדולה וצריכה לדאוג לאזרחיה בעצמה. אם מילואימניק צריך נעליים קלות – המדינה היא זו שצריכה לטפל בזה ולא גב' סטיינברג מבוסטון או הדודה מהאגודה למען החייל.

הציונות שלכם, של מי שלא עלה ארצה, צריכה להיות הציונות של אחד-העם: הציונות רוחנית. אל תחשבו על ישראל כעיר מקלט או כיעד אקזוטי לחופשה הבאה, אלא ראו בה כמוקד הרוחני, המרכז המחנך וגאוות העולם היהודי כולו! כן, תתאמצו שכך יהיה!

התרומות שלכם צריכות לטפח אנשי רוח, אנשי חינוך, יזמים ואנשי אקדמיה – אלה שעושים לנו כבוד בעולם והופכים את ישראל מעוד מובלעת מזרח-תיכונית למקום שעיני העולם נשואות אליו. תרמו לעוד מחקרים, עוד ספרים, עוד המצאות ועוד פיתוחים. סייעו לחברות סטארט-אפ ישראליות. הפיצו את חכמת ירושלים באומות. השקיעו ברוח ולא בחומר.

במשלי כתוב "בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ", בלי ישראלים חכמים ובלי החדשנות הישראלית – הארץ לא תיווסד.

מאמריקה ייצא הכסף, ומציון – תורה!"

פשוט פשוט: ככה עובדת הפוליטיקה של טראמפ

גם השבת מצאתי יותר מדי זמן לפטפוט, וגם הפעם דיברנו, איך לא, על טראמפ. מולי שני יהודים דמוקרטים ליברלים, שקוראים לטראמפ "dump" וטוענים בלהט שהאיש הוא בריון ואהבל. מפה לשם, השיחה התגלגלה לשאלת המפתח: האם דונלד טראמפ הוא טיפש או לא.

▫ ▪ ▫

חבל שאין תרגום טוב ל"טול קורה מבין עיניך", פתחתי.

הפוליטיקה הרגילה אתכם לפוליטיקאים, כאלה שעשו מהפוליטיקה ג'וב לכל החיים. טראמפ, בשונה מהפוליטיקאים שאתם מכירים, לא נכנס לפוליטיקה בתור פרק ב' בחיים, או כיוון שהאמין שניסיון חייו יוביל להחלטות ציבוריות טובות יותר, אלא משום שהיה לו מספיק כסף כדי להפוך את חלום הנשיאות למציאות. הקריירה הפוליטית התחילה אפוא בגיל שרובנו כבר בפנסיה, 70 (בן שבעים לשיבה, חה חה).

קלטו את זה! הקריירה של טראמפ התחילה מהנקודה הכי גבוהה, נשיא ארצות הברית. מכאן ואילך אין לו לאן לעלות ואין לו לרדת. קדנציה אחת או שתיים וחדל, האיש חוזר למלאניה. וזה רבותיי מקרה נדיר בהחלט. אני לא מכיר עוד מנהיגים שהתחילו את חייהם הפוליטיים בשפיץ של הפירמידה. זה מפליא ומדהים כאחד, וזה מאפשר לכם לקבל לראשונה אדם שמערכת השיקולים שלו שונה ממה שהכרתם. אחד שלא דופק חשבון ולא צריך להסתכל למעלה או למטה, מלפנים או מאחור. בן אדם שלכאורה לא "חכם" פוליטית, אבל גאון מספיק כדי להעפיל עד לתפקיד החשוב בעולם. 

ואז באים הפוליטיקאים, כמוכם. בסנאט, בכנסת ישראל, בפרלמנט האירופי או בתקשורת – עסקנים, עיתונאים או סתם אנשים-חושבים למיניהם שהקדישו את חייהם לפוליטיקאוּת – וחושבים לעצמם שהאיש הזה הוא לא מספיק חכם. שהוא לא רגיש, יורה בלי חשבון, לא ממצמץ, משתמש ברטוריקה של ילד בן 11. והאנשים האלה בעצם מתוסכלים שהאיש לא מדבר בשפה הצבוּעה, הדו-פרצופית, הדיפלומטית, החנפנית,  המתחסדת, המה-שרואים-מכאן-לא-רואים-משם – שפוליטיקאי כל העולם הורגלו לדבר בה.

טראמפ כאמור לא חלק מהפוליטיקה המסורתית. מערכת הערכים שלו אינה צבועה ב-50 גווני אפור; היא אינה "יחסית" אלא מוחלטת. טוב ורע. שחור ולבן. הוא חושב פשוט, ומרחיק מעליו בשיטתיות את הפוליטיקאים שמהלכים עליו אימים. הוא משוכנע שכמה שתדע יותר, אתה רק תבין פחות, ולכן אין טעם להתברבר ולהתקשקש. יש בעיה? בוא נפתור אותה, גם מבלי לקבל תחזיות וניתוחים לארבעים השנים הקרובות: יש מסתננים – הוא רוצה חומה. יש מערכת מיסים מסובכת – הוא רוצה אותה נוחה וקלה. אין לו את הבלגאן שיש לפוליטיקאים בחיים, את החשבונאוּת המסועפת שכל פעיל ליכוד דרג ח' בסניף גבעת זאב מנהל לעצמו בראש. הוא מנפנף מעליו את כל הגאונים והיועצים ואת אלה שיש להם אלפיים הסתייגויות ואלף שאלות, וחושב פשוט. פשוט פשוט.

וככה טראמפ רואה מדינה שכבר 70 שנה העולם מסרב להכיר בעיר הבירה שלה – ושואל את עצמו מה הסיפור, יאללה, בחייאת מה הדפיקוּת הזאת שלכם. "ג'ראד, מה העניין עם ג'רוזלם?". וג'ראד אומר לו שהעולם מתכחש, ברשעותו ובצביעותו, לעיר שהעם היהודי נכסף אליה כבר 3,000 שנה. והוא לא מבין מה הקטע הזה, ואיך לעזאזל הגענו למצב שהפלסטינים – אומה בת 50 שנה גג – מערערת את אחת האקסיומות המוחלטות של התנ"ך, הספר ש-88 אחוז מאזרחי ארה"ב מחזיקים בבית.

וטראמפ רבותיי חשב 'פשוט'.

ומה שפשוט ואמיתי – מנצח.

לטראמפ נמאס ממוצרים כושלים אז הוא הוריד מהמדף את תהליך השלום

דונאלד טראמפ לא יודע להיות פוליטיקאי. איך אני יודע? כי נאום ירושלים שלו היה הדבר הכי רחוק מפוליטיקה: בלי פטפוטים על אידיאולוגיה ובלי פנטזיות על מזרח תיכון מלבלב, אלא ניתוח קר, כמו שמנכ"לים חכמים עושים, של מוצר. ולמוצר הזה קוראים ״הסכם השלום״, או בשם המדף שלו, ״תהליך השלום״. והמוצר הזה דפוק. זבל של השקעה. הצרכנים שלו – הישראלים והפלסטינים – סובלים ממנו כבר 25 שנה. מוצר שעלה מיליארדים והניב בינתיים רק שנאה ושפיכות דמים. מוצר שנשמע נהדר, עם שם נהדר – ״שלום״ – ומשרת אינטרסים של אנשים פחות נהדרים, אך נכשל כישלון חרוץ. ואת המוצר הזה הגיע הזמן להחליף. ובלשונו של טראמפ: ״זאת תהיה שטות להניח שאם נחזור על אותה נוסחה בדיוק נקבל תוצאה שונה, או טובה יותר״.

טראמפ שונא מוצרים כושלים, במיוחד אם כסף אמריקני מושקע בהם. הוא כאמור אינו פוליטיקאי; אין לו עניין להשקיע במוצרים כושלים רק כי הם משרתים לו את האג'נדה או מביאים לו פרס נובל. בביזנס יש כלל פשוט מאד, עסק שפושט רגל – אין לו זכות קיום.

תסתכלו לטראמפ בעיניים ותראו שהוא מבין עוד דבר. הנשיא איבחן שאירועים שהעולם הליברלי הגדיר כ״פוגעים בתהליך השלום״, הוכחו כטובים לישראל, וקידמו אותה יותר מאלף שיחות בקמפ דייויד. מה שהשיגו הישראלים – החל מהצהרת בלפור וכלה בהצהרת טראמפ – הם השיגו כי לא היו להם אשליות בנוגע לכוונותיהם האמיתיות של הערבים. הם ידעו טוב מאד מה באמת רוצים השכנים שלהם, והם פעלו בהתאם.

בימיו העליזים, טראמפ היה נובח על משתתפות ריאליטי – ״את מפוטרת!״. אז הנה לך "תהליך השלום", גם אתה מפוטר! 

או כפי שאמרו פעם: "תהליך השלום", תפסיק לחבל בשלום! 

השואה כבר לא מעניינת

מה קורה עם זכרון השואה, שאלתי הבוקר. לא כאן, בקהילה הסגורה שלכם בלוס אנג'לס, אלא בעולם האמיתי, ברשתות החברתיות, באינטרנט, בספרות. 

אין להם מושג. גם לי לא היה.

אז פתחתי להם את גוגל Ngram Viewer, שזה כלי מופלא שבודק תדירות הופעה של מילה בכמעט כל הספרים שפורסמו בעולם.

חיפשנו את המונח "Holocaust", שבדומה למילה התנ"כית "שׁוֹאָה", קנה מקום ייחודי לרצח יהודי אירופה, ונדהמנו מהתוצאות.

▫ ▪ ▫

התוצאות מלמדות שמאז שנות ה-60 ועד שנת 2002, הייתה עלייה עקבית ובלתי פוסקת במספר האזכורים היחסי בספרות של המילה Holocaust (בעולם החלו להשתמש ב-'הולוקאוסט' בתחילת שנות החמישים).

אך לפי גוגל, לפני 15 שנה החלה תפנית חדה. מאז 2002 אזכור השואה הולך ופוחת בספרות הכתובה. הנושא מעניין פחות אנשים. 

בדקנו גם ב Google Trends כמה אנשים מחפשים 'Holocaust'. ראינו שלפני יום השואה יש עלייה בהתעניינות, אך במונחים גלובאליים אנשים פחות ופחות רוצים לדעת על השואה. ביום השואה 2004 אנשים גיגלו 'Holocaust' פי 4 באופן יחסי לעומת יום השואה 2015. יש שקוראים לזה סיפור ישן; אחרים מכנים את השואה "עוד עניין פוליטי" כפי שביטא זאת אנטישמי ידוע. 

▫ ▪ ▫

אז מה עושים? זכרון השואה, יותר מכל, הוא הכרת המושג. התפקיד שלנו, אמרתי להם, זה לגרום לאנשים בעולם להתעניין. כמה פשוט, נגיד, לתייג #Holocaust ולסייע בשימור זכרון השואה. כמה קל בעידן שלנו לשמוע ולראות את הסיפור מקרוב. לפחות היום, העלו פוסט אחד לנושא באינסטגרם, כדי שאולי השכן שלכם בן ה-16 יגגל 'Holocaust' וישמע לראשונה מה זה שואה. רק אל תתנו לזכרון לדעוך.

בעל החוטם מתבקש, יש צחוקים בגמרא!

הגמרא במסכת תענית דף כ"ט מכנה את נשיא היהודים "בעל החוטם", וגם מספרת ש"אזל טשא מינייהו".

אי אפשר ללמוד את הגמרא הזאת בלי לדמיין בעל חוטם שננגמר לו הטישיו. 

איך אני יודע? כי הגמרא מקנחת "משנכנס אדר מרבין בשמחה". רבותיי, יש פה צחוקים בגמרא!

הגיעה שעת הבלאק פריידיי

כמה תובנות מהבלאק פריידיי:

* לבלאק פריידי קוראים ככה כי יש כמה שעבורם זהו יום שחור
* באמריקה אין חגים. החיים שלהם מתחלקים לימי עבודה וימי שופינג
* אבסורד: אנשים נזרקים על הרצפה כמו הומלסים כדי להיכנס ראשונים לורסאצ'ה וגוצ'י
* ראיתן רק 3 פריטים בויטרינה? יופי, החנות הזאת לא בשבילכן, פריט מתחיל שם ב-1000 דולר
* התמכרות לקניות היא בדיוק כמו התמכרות לניקוטין. לא ברור איך משרד הבריאות לא מפרסם משהו בנושא
* אמריקאים יעמדו 3 שעות בתור באמצע הלילה בשביל טאבלט ב-30% הנחה, אבל יקנו את ההמבורגר שלהם דרך החלון של המכונית
* היצור הנחוש בטבע: אישה שמגלה שהשמלה שהיא אוהבת נמצאת בהנחה
* היצור המתוסכל בטבע: הגבר שמאחוריה

צפו בוידאו מאמצע ליל הבלאק פריידיי שכמעט עלה לי בחיי:

ושהאצטקים ילכו לאלף עזאזל

יש פרופסור אחד באוניברסיטה העברית שהקדיש את שלושים ושתיים שנותיו האחרונות לחקר הפולקלור של ראשוני בני האינקה שהתיישבו למרגלות הרי האינדים, ואפילו בשנת תשעים-ושש העביר קורס מרתק בנושא שנסגר בהיעדר משתתפים. ורק באחרונה יצא ספרו המרתק "ניתוח המיתולוגיה האצטקית בראי האגדה על אגם טיטיקקה" שהיווה לדבריו פריצת דרך בניתוח תרבות בני האינקה, והפרופסור חילק את הספר למקורביו ובני משפחותיהם ובני דודיו מדרגה ראשונה ושניה בתוספת הקדשה אישית ובקשה שיקראו לפחות עד עמוד 30 כי ככה חשב שאולי יסתקרנו וימשיכו לקרוא עוד. ופיזר כמה עותקים בספריות ברחבי הארץ ושלח עשרים עותקים לספריות נחשבות ברחבי העולם.

והיה יושב בבית ומחכה אולי מישהו ישלח לו איזו התייחסות על הספר או אפילו מכתב תודה או אפילו ביקורת מושחזת על מסקנותיו השנויות במחלוקת בפרק ח' אבל כלום. וגם בז'ורנלים וכתבי עת אמרו לו שזה יפה ומקצועי אבל.

ובאוניברסיטה הייתה סטודנטית אחת שחרחרה מתולתלת שעל כל סלפי שהעלתה לפייסבוק הייתה קוצרת מאות לייקים וכולה סלפי קטן וטיפשי אבל אולי 450 לייקים.

והמרצה היה עוקב אחריה בזהות בדויה אם כי בנאלית - מאור לוי - ואומר מי יקח את כל האינקה שמינקה הזה ויתן לי רק עשירית אולי מאית ממה שיש למתולתלת הזאת אוי מה הייתי עושה בשביל 15 לייקים ושתי תגובות. תראה את עצמך פרופסור כזה גדול באוניברסיטה מקנא במתולתלת שנה א' וניחם את עצמו שכולנו קורצנו מאותו חומר שצמא ומשתוקק לטיפת הכרה וקצת תשומת לב ושהאצטקים ילכו לאלף עזאזל

אחרי החגים | יום הולדת 31

יש לי היום (רביעי) יום הולדת, מזל טוב. נולדתי בכ"ד תשרי. למי שלא בקי בלוח העברי, שידע: כ"ד תשרי זה היום המבאס בשנה. זהו היום שמוכרז, פורמאלית, כיום של "אחרי החגים". אחרי ראש השנה וכיפור, אחרי סוכות וחול המועד ושמחת תורה ואסרו חג – זהו יום הפירעון. היום שבו נגמרים התירוצים, היום שמנקז אליו עשרות מטלות, היום שהפך לסמל של דחיינות, של עצלנות, של סדר עדיפויות לקוי, של "מחר אני אתחיל", של "שבוע הבא", של ערימת תזכירים ומסמכים שממתינים לטיפול.

דחיינים ודחייניות, הימים הנוראים זה עכשיו.

▫ ▪ ▫

יום הדחיינות הבינלאומי, כ"ד תשרי, ייפתח בהקראת רשימת המשימות שלא ביצעתם והחשבונות שלא שילמתם. ביום הזה יוצגו לראווה כל הקילוגרמים העודפים שמחכים לדיאטה של אחרי החגים. הסטודנט יספר על שתי העבודות שממתינות לו כדי לסיים כבר עם התואר הארור הזה, על נקודות הזכות שחסרות לו כדי לשכוח מהמוסד האקדמי לנצח. האחר יתאר את ההרגל המגונה שהוא בטוח שהוא נפטר ממנו צ׳יק-צ׳אק, ממש אחרי שהוא יוצא לפנסיה. השלישי יספר לכם: המשימה הזאת היא כולה הפרעה מעצבנת של שטף העניינים, למה להתרגש. ובסוף הערב יעמדו דחייני כל העולם וישירו את המנונם: 

"מה שאפשר לדחות למחר – דחה למחרתיים!"

▫ ▪ ▫

דחיין טוב הוא מספר סיפורים טוב. הוא יספר לכם ולעצמו מדוע כל דבר בעולם נעשה כל כך חשוב ברגע שממתינה המשימה המעצבנת ההיא. הרי ברור שאחרי יום כזה מטורף, כל מה שאנחנו צריכים זו מנוחה הגונה ופרק של סיינפלד. וגם אם יש משימה, איך אפשר בלי לפתוח את המקרר, לקרוא עיתון, להכין איזה קפה ועוגה ולתפוס תנומה קלה שתיתן לנו כוח לקראתה?

▫ ▪ ▫

קונגרס הדחיינים הבינלאומי ייפתח בתודות ליוטיוב, על מיליוני סרטונים שלא משאירים לך צ׳אנס לסיים את הסמינריון; למארק צוקרברג – שהעניק לעולם מיליארדי שעות של הבל וריק; לקבוצות הווטסאפ, שדואגות לעדכן אותך בדאחקה של הדודה בדיוק בדקה שבה התחלת שזהו, עושים את המשימה ודי. וכמובן, לאחת והיחידה, הבת שלך, זו שלוחשת לך באוזן, אבא, מה הפרויקט הזה שצריך להגיש מחר לעומת חיבוק ונשיקה ממני?

▫ ▪ ▫

"נו, תגמור עם זה כבר", "פשוט תחליט שאתה יושב על זה ולא קם עד שאתה מסיים", "תעשה את זה כבר וגמרנו" –

ביום חגי אני מאחל לעצמי דבר אחד: לסיים משימות. לחסל מטלות. לזכור שכל יעד בחיים מורכב משרשרת של מחויבויות קטנות.

במקום לדחות למחר בבוקר, לעשות את זה היום!

קוריאנית אחת עם שופר גדול

יום שישי בצהריים, בדרך חזרה מהדאון-טאון של לוס אנג'לס, עומד בצומת עם חלון פתוח. פתאום קול שופר. תקיעה טובה וארוכה, בלי זיופים.

מסתכל על הרדיו-דיסק, כבוי, לא השארתי פה איזה דיסק של סליחות. מבט ימינה, ואז שמאלה, וזה מה שאני קולט: קוריאנית מבוגרת אוחזת בשופר ותוקעת בכל כוחה. נושפת חזק ומוציאה יופי של צליל.

הרמזור מתחלף לירוק, אני נוסע במקביל אליה. היא נעצרת, ושוב: תקיעהההההההה. טובה, ארוכה, ועכשיו גם שברים תרועה.

הספקתי לצלם, והיא פנתה שמאלה.

"ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור"

יוקולילי וילדה אחת קטנה

מאז נינט וגבסו לא עקבתי אחרי תכניות כוכב נולד למיניהן. מאז שסעדו זעק "שמע ישראל" הפסקתי להתעניין מי לוקח כל שנה. כל כך הרבה ריאליטי, כל כך הרבה פורמטים, העסק מיחזר את עצמו בהגזמה יתרה. ובמחילה ממועצת השבט - גם ההתערבות של ההפקה בתכניות המציאות הפכה את כל הקונספט לקצת פתטי.

הבטחתי לעצמי שלא אחזור לטירוף של כוכב נולד 1, אז הכרתי בעל-פה את כל העשירייה הפותחת. אבל השנה קרה לי משהו מוזר, הודות לילדה בת 12 בשם גרייס ואנדר-ואל (Grace VanderWaal).

התעסקתי בכמה אימיילים שהייתי צריך לענות עליהם בזמן שאשתי צפתה בתכנית הכשרונות America's Got Talent. ביצוע אחר ביצוע, ילדים סופר-מוכשרים, אבל שום דבר כבר לא באמת יכול להפתיע אותך בריאליטי.

ופתאום זה הגיע. הראש כולו במחשב, ובזווית העין אני קולט ילדה קטנה מבית טוב, אוחזת בגרסה מוקטנת של גיטרה עם 4 מיתרים בשם "יוקולילי", מתקרבת אל המיקרופון כדי להציג את עצמה. בטוחה וקורנת, עם צחקוק ביישני שמפיג את כל המתח שבטח יש שם על הבמה. שואלים אותה אם היא מאמינה שהיא יכולה לנצח, היא אומרת שניסים יכולים לקרות, ואתה באמת מאמין לה.

ואחרי ההקדמה המבוישת, היא מספרת למיליוני הצופים שהיא תשיר שיר מקורי שהיא כתבה והלחינה. זה סיקרן אותי. שם השיר "לא יודעת איך קוראים לי" הפתיע, כי זה נשמע לי ילדותי. ואז היא התחילה לשיר, מנגינת פולק-מודרני עם נגיעות של בלוז, בליווי קול ציפורי בוסרי ומתוק. המילים פשוטות ומקוריות, לא כאלה שעברו בבתי החרושת ללהיטים של המוזיקה האמריקאית. הילדה הזאת מגניבה, בחיי.

רביעיית השופטים נעמדה על רגליה. לכולם ניסיון מצטבר של עשרות שנים בתעשייה, וכולם רטטו מול ילדה בת 12 עם חיוך מבויש וכישרון יוצא דופן. הם העניקו לה את "באזר הזהב", ואני תהיתי לעצמי - מעניין לאן היא עוד תגיע מכאן.

המשכתי לחפש עוד מוזיקה שלה. מצאתי קטעי יוטיוב שצולמו במצלמת רשת ביתית, עם היוקולילי הקטן שהיא מחזיקה.

לכו לצפות בה בעצמכם. היא מיוחדת. וכמובן שהיא זכתה השבוע במקום הראשון בגמר.

החלום האמריקאי

לחלום את החלום

יש ישראלי אחד בלוס אנג'לס שמספר לכולם איך הוא עשה את אמריקה בגדול ואיך מכר לאמריקאים הפראיירים האלה מוצרי ים המלח וציורים מזויפים של המונה ליזה בארץ הפלאות וקונטיינר של ג'ינסים משופשפים ואלף חתיכות של מחליק שיער סיני זול שעלה לו 49 סנט והוא מכר ב-49 דולר. וכשאתה מסתכל על הישראלי אתה רואה בעצם את דודו מהקיוסק שהחליט יום אחד בגיל 22 לעלות על מטוס בלי שקל ולעשות כסף מקומבינות וסיפורי-בלוף אבל וואלה האיש כנראה עושה מיליונים וכל הכבוד לו שיחק אותה. אבל אז אתה בא אליו לדירה וקולט שהבריכה שהוא סיפר עליה היא בעצם אמבטיה מלאת עובש והדירה שלו היא בעצם כלוב אוגרים מצחין מלא בבדלי סיגריות קופסאות שימורים ריקות ושקיות במבה אוסם שאחותו הביאה לו בביקורה האחרון בקיץ 2012

געגועיי למרמורק

יש תימני אחד שחום עור שקראו לו זכריה והיום קוראים לו זאק והוא אחד מהיותר מסודרים שפגשתם בלוס אנג'לס יש לו וילה מטורפת בבל-אייר וכפר נופש ליד מיאמי. והתימני הזה למרות שהוא תימני יש לו לב רחב מפנק את החברים בצ'ייסרים על חשבונו ומתנות והפתעות ונסיעה על יאכטה וצניחה חופשית מכדור פורח ואפילו פעם הוא הביא את סנופ דוג לעל-האש אצלו בבית. אבל כל יום שישי זאק חוזר להיות זכריה מתקשר לאמא שלו ציפורה ואומר לה הכל אני זורק אמא, הכל אני זורק בשביל הקובּנֶה הזה שלך ביום שישי עם הסחוג בצד, ואיך שאני מת לראות את כל האחים ציון גדליהו צדוק סעדיה אבישלום משולם ושמעיה ואבא יושב בצד לועס גת איך אני מתגעגע למרמורק יא אללה מה לא הייתי עושה כדי להיות איתך השבת אמא כפרה עלייך

נוח על משכבך, פואד

כל מה שגבר עיראקי בן 80 צריך בחיים זה בית גדול עם מרפסת, ערימת תיונים וארון מלא בפיג'מות פסים. וחשוב שידע לפרוס בהצלחה תפוח ולחלק אותו ישר מהסכין.

אבל פואד עליו השלום לא הסתפק בזה. פואד רצה להיות נשיא המדינה. חלם להיות הסבא החביב של עם ישראל, להיות שמעון פרס עם מבטא עיראקי. במשך שנים הוא סלל את דרכו לנשיאות, חילק צ'אפחות, הריץ דאחקות, ביקר בבר-מצוות, נישק פעילים, הרים טלפונים לאנשים עם המזומנים, אמר "בדאלק" לכל סובביו וחשב שהנה, אוטוטו הוא מגשים את החלום.

ופואד לא ידע שכל צעד שהוא עושה בהתמודדות על תפקיד נשיא המדינה, כל חיבוק, כל צ'אפחה, הם עוד שורה בכתב האישום המתגבש שלו. הוא לא ידע, המסכן, ושעט לעבר צוק בלתי-נראה שבישלו לו מתנגדיו. מעל ראשו התנדנד שעון חול, וכשהוא גילה אותו – היה זה מאוחר מדי.

פואד, לוחם עתיר זכויות, לא נכנע בקלות. הוא יצא לקרב חייו כשמעל ראשו מתנדנד שעון חול נוסף – פתיל חייו. והוא נלחם למען שמו הטוב כמו אריה, תאמינו לי, הוציא הון עתק על הגנה משפטית. ואז הוא שוב טרף את הקלפים ופרש מהעימות במה שמסתמן כמו תיקו.

היום בשיעור שלי אציין את פואד, שמזכיר לנו שוב שיש מה למעלה ממנו. אדם מתכנן תכניות – רבות מחשבות בלב איש – והיושב במרומים צוחק.

תפאקי ותפאונו לתעקי, יא פואד, פרשת מהחיים בזמן. נוח בשלום על משכבך.

תיק של אלאור אזריה | אם אני השופט

אם אני השופט בתיק של אלאור אזריה, הייתי כותב כך:

אלאור אזריה הרג אדם. אדם שהוא בן-מוות. אדם שניסה לרצוח אדם אחר. אבל הוא הרג אותו בשעה שכבר לא נשקפה ממנו סכנה. המחבל שכב שרוע, גוסס, אזריה הגיע משום מקום וירה בו. אין צורך לאנוס את חוש הראייה שלנו: כל בר-דעת רואה מחבל שגוסס לאיטו ולא מסכן איש.

אבל המחבל הוא לא באמת אדם ככל האדם. הוא אויב שמקדש מוות ומבקש לכרוך את המוות שלו עצמו במוות של אחרים. ואם אדם רוצה מוות ושואף למוות ומשתוקק למוות, אז הערך שלו לחיים פחוּת. חייו פחותים. ואם הערך שלו לחיים פחוּת, כל האידיאלים הגבוהים של קדושת החיים לא חלים עליו. הוא לא ראוי להיכלל בתואר אדם אלא, לכל היותר, תת-אדם.

אלאור אזריה הרג אם כן תת-אדם. מה העונש למי שהורג תת-אדם?

על הריגה של תת-אדם שלא נשקפה ממנו סכנה – יש להרשיע.

הרשעה, בלי עונש.

הרשעה – כי חייל שלוקח את החוק לידיים, ולא משנה באיזה הקשר, צריך להיות מורשע. אפילו אם מדובר בחיסול תת-אדם.

בלי עונש – כדי לא לתת רוח גבית לטרור. כדי לא לשמח את האויב. כשמחבלים שמחים ברמאללה, יהודים נרצחים בחברון. כדי שהחיילים לא ימצמצו כשהם רואים מחבל. כדי שהצבא לא ייעשה הססני. כדי לא להחליש אותנו מוראלית. כי אזריה לא הרג כאדם פרטי, אלא כחייל על מדים, ואם החלשנו את לובשי המדים – החלשנו את מדינת ישראל.

הרשעה, בלי עונש.

כשהבן שלך עולה לכיתה א'

הבן שלי עלה הבוקר לכתה א' ופתאם נפלה בי ההכרה שהיי הילד הקטן הזה הוא אשכרה שלי, בנאדם שלם שהוא כולו באחריותי, תחת חסותי הבלעדית, פגיע בכל שניה מחייו הילדותיים ולמרות זאת יודע שיש סביבו מעטפת הגנה חסרת מנוח שנקראת אבא ואמא. ואני עוד זוכר את היום הראשון שלי בכיתה א', למדתי בבית ספר עם שם יומרני למדי - "מעלה התורה" - אבא שלי הושיב אותי ליד בלונדיני חמוד בשם חנני הורוביץ ולמורה שלי קראו נחמה, ובגלל שהיה זה מעלה התורה ולא סתם ממלכתי-דתי זכור לי בוקר הפוך ומבאס במיוחד, אחרי שגיליתי שמתחילים לי הלימודים שבוע לפני כולם, ב-25 לאוגוסט 1991. ופתאום זה מכה בך, שהנה התחלף דור, חצי יובל חלף, שלושה ילדים נוצרו בינתיים בעולם והם לגמרי שלך ועכשיו אני עוד שניה לעזאזל בוכה פה, דוידי תן חיבוק דחוף לאבא אני לא מאמין שאתה כבר בכיתה א'

הבהרה בנוגע לפוסט אתמול

★ חברים יקרים ★ 

אתמול פרסמתי פוסט בחשבון הפייסבוק הפרטי שלי, בעקבות ביקור שערכתי במוזיאון הרצל.

הפוסט התגלגל, והגיע לכדי כתבה באתר Nrg. בתגובתם, בחרו במרכז הרצל להוציא אותי רע. לא ארד לקטנות, אבל חשוב לי להבהיר: הרצל וחזונו יקרים לליבי, יקרים מדי כדי שאוכל לשאת סטייה מדימויו ומורשתו. לא נשמע לי הגיוני שמוזיאון הרצל יקדם את ארגון שתיל - Shatil או את האגודה לזכויות האזרח בישראל, לא משנה איך תסובבו את זה.

ההסתדרות הציונית העולמית יקרה אף היא לליבי. זהו ארגון ותיק ומפואר, שמחזיק בסגל של אנשי חינוך מופלאים – אורתודוקסיים, קונסרבטיביים ורפורמים – שפועלים יומם וליל למען יהודים בארץ ובתפוצות. הפרויקטים שלהם הם אות ומופת למדינת ישראל. אני מאמין בערכים שהם מקדמים ומצטרף אליהם בקרוב כשליח.

* * *

ולסיום הסאגה, הצעה לי למוזיאון הרצל: התרחקו מפוליטיקה. הביאו את משנתו של הרצל כהווייתה מבלי להעניק לה פרשנות. אל תנסו להיות "מאוזנים פוליטית" כי נקודת איזון היא מושג סובייקטיבי. אל תקדמו ארגונים שמייצרים מחלוקות חריפות בשיח הישראלי, לא מימין ולא משמאל. שמרו על ממלכתיות. הציונות, כזכור, אינה מפלגה. ראו בהרצל כמעין אב רוחני של מדינת ישראל ולא כמנהיג של אג'נדה. זכרו שעיקר משנתו נכתבה בשלהי המאה ה-19, בימים של חושך ותלאה לעם היהודי, ולא בימים של עצמאות וגאווה לאומית. פתחו דלת לאנשים כמוני, שרואים במוזיאון בילוי חינוכי-חווייתי ולא שיעור בסכסוכים פנים-ישראליים. 

והכי חשוב: השאירו את הרצל בקונצנזוס.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/798/628.html

אין זו אגדה: מוזיאון הרצל קורא לכם להצטרף לעמותות שמאל קיצוני

ביקרתי בשבוע שעבר במוזיאון הרצל. מדובר במוזיאון חדיש, מושקע, משוכלל, ששופץ על ידי ההסתדרות הציונית העולמית בהשקעה של מיליונים. כמעט התעלפתי כשראיתי איך ארגוני שוליים, שרק הבוקר התבשרנו על תיקון חוק העמותות בעניינם, הצליחו לקבל דריסת רגל בקודש הקודשים של הציונות. לקרוא ולא להאמין.

בכניסה למוזיאון פזורים מסכי נגיעה אינטראקטיביים, עליהם מופיעים ציטוטים ממשנתו של הרצל. בפינת המסך יש קריאה להצטרף לעמותות שונות ש"מקדמות" את החזון של הרצל. בנוסף, הממשק מאפשר להכניס שם וטלפון כדי שהעמותה תוכל לגייס אתכם לשורותיה. בוודאי תהיתם אילו עמותות מקדם המוזיאון. ובכן, זה הולך ככה: תחת הציטוט של הרצל "בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה... גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית", מציע המוזיאון להצטרף לעמותות הבאות: שתיל - Shatil, אפשר אחרת- هناك بديل והאגודה לזכויות האזרח בישראל. 

העמותות שמקדם מוזיאון הרצל, נעים להכיר:

* שתיל: האגף המבצעי של הקרן החדשה לישראל. הקרן היא חברה זרה פרטית-מסחרית מקליפורניה בשם "ניו ישראל פונד" ולא עמותה ישראלית. למה היא אינה מלכ"ר? כדי ליהנות מחיסיון בנוגע למקורות הכספים שלה, חיסיון ששמור לתאגידים עסקיים. החברה הזרה הזאת שיתפה פעולה עם דוח גולדסטון ואחראית להשחרת דמותה של ישראל בעולם יותר מכל גוף אחר.

* אפשר אחרת: ארגון שמאל שבראשו עומד עמוס לפידות, קצין במיל' שטען כי השתלבות המתנחלים בצה"ל היא אסון, כינה את נציגי ש"ס "ארחי פרחי" והצהיר: "יש לי את כל הסימפטיה לשוברים שתיקה".

* האגודה לזכויות האזרח: ארגון אנטי-ציוני שממומן עד העצם על ידי ממשלות זרות. נלחם למען זכויות רוצחים פלסטינים וארגוני טרור. פועל במלוא המרץ כדי שישראל תצטייר כמדינת אפרטהייד גזענית, ומפרסם מעל כל במה אפשרית פשעים לכאורה שישראל עושה בהקשר של זכויות אדם.

מוזיאון הרצל מבקש לקדם גם ארגונים בתחום של דת ומדינה. על אילו עמותות ממליץ המוזיאון?

ובכן, כבר לא קשה לנחש לאן נושבת הרוח. המוזיאון ממליץ על 4 ארגונים: המרכז הרפורמי לדת ומדינה, עמותת חדו"ש - לחופש דת ושוויון, עמותת חופש וצו פיוס. מלבד האחרונה, כולן עמותות שקידשו מלחמה בלתי מתפשרת ביהדות שהרוב המכריע של תושבי המדינה – דתיים וחילוניים – בחר לאמץ. עמותות מתריסות, לעומתיות, עם אג'נדת שמאל מובהקת, שמנהלות את מאבקיהן בבתי משפט ולא ברחוב או בקלפי.

* המרכז הרפורמי לדת ומדינה (במוזיאון מופיע בשם הקודם: 'המרכז לפלורליזם יהודי'): תנועה שמנהלת מלחמה יומיומית ביהדות האורתודוקסית. הרפורמים הם מיעוט זניח בישראל, שלמרות עשרות שנים של פעילות וערימות מטורפות של כסף אמריקאי – נחלו כאן הצלחות אפסיות. מיותר לציין, חלק מהרפורמים פועלים לצד ארגוני שמאל קיצוני, בארץ ובארה"ב.

* חדו"ש: עוד תנועה שנוסדה על ידי רפורמים, ומנהלת מסע לשיסוי, הסתה וליבוי השנאה החברתית והתקשורתית כלפי הציבור החרדי. 

* חופש: עמותה אנטי דתית לעידוד יציאה בשאלה, להגברת החילונות ולמלחמה במוסדות הדת בישראל. מפעילה אתר אינטרנט רווי ארס כלפי הציבור הדתי.

▫ ▪ ▫

זה מרתיח. זה מעיף את השכל. זה לא ציוני, לא ישראלי, לא הגון. זה לא הרצל. לא יעלה על הדעת שמוזיאון ציוני, שאמור לשקף עמדה ניטראלית, מאוזנת וכלל-ישראלית – ובטח לא לעודד אג'נדה מסוימת – יפעיל פלטפורמה להצטרפות לעמותות שוליים שחלקן אנטי-ציוניות ואנטי-דתיות במובהק. זו יריקה בוטה בפרצוף של מגזרים שלמים בישראל.

נכון שעמותות מימין ומשמאל מנסות לגייס את הרצל לטובת האג'נדה שלהן (הבולטת: תנועת "אם תרצו" - בונים חברה ציונית). אפשר בהחלט לחלוק על הפרשנות של כתבי הרצל. אבל מי היה מאמין שמוזיאון הרצל יעודד את משנתן של עמותות אנטי ציוניות.

שאלתי את אחת העובדות במקום איך זה קורה. היא אמרה שהמוזיאון מצידו מקדם את מגוון הדעות בציבור הישראלי. אני לא חושב שאיש מהנוכחים קנה את התשובה הזאת. ואז עובדת אחרת לחשה לי: אחד ממחדשי המוזיאון הוא David Breakstone, ממנהיגי הציונות הקונסרבטיבית וסגן יו"ר ההסתדרות הציונית. רוחו שורה כאן. זאת האג'נדה שהוא מאמין בה, ולכן זה מה שתמצא כאן. אינני יודע אם זה נכון, אבל בכל מקרה: הוא בוודאי האיש שצריך לדאוג להסיר את העיוות הזה.

▫ ▪ ▫

בתמונות: צילום המסך האינטראקטיבי במוזיאון הרצל

יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה | יום ירושלים תשע"ו

יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה

========

לֹא שַׁרְתִּי הַשָּׁנָה

"לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה"

כִּי יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה

זְקָנִים וּזְקֵנוֹת יוֹשְׁבִים בָּהּ

יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ

לֹא אָמַרְתִּי

"בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן"

כִּי שָׁב ה' לְצִיּוֹן

מִלֵּא פִּינוּ שְׂחוֹק וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה

הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ

הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל לֹא יָשַׁבְתִּי

לֹא בָּכִיתִי בְּזוֹכְרִי אֶת צִיּוֹן

צִיּוֹן נִרְאֵית לִי כָּל יוֹם

עַיִן בְּעַיִן

כִּי מִצִּיּוֹן יוֹצֵאת תּוֹרָה

וּדְבַר ה' מִיְּרוּשָׁלַיִם

לֹא מִתְיַפֵּחַ
עַל עִיר חֲרֵבָה וּבְזוּיָה וְשּׁוֹמֵמָה
אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר בָּאוּ בָּנֶיהָ
חֻבְּרוּ לָהּ יַחְדָּו
בָּתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים קָנוּ בָּהּ
אֶת עֲפָרָהּ חוֹנְנוּ וְרָצוּ אֲבָנֶיהָ

סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ
שְֹאוּ סָבִיב סָבִיב עֵינַיִם --
וּמִי שֶׁלֹּא רוֹאֶה אֶת כָּל אֵלֶּה
תִּשְׁכַּח יְמִינוֹ
תִּדְבַּק לְשׁוֹנוֹ לְחִכּוֹ
עַד שֶׁיַּעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתוֹ

איור: שולמית ניר

יושבים? קבלו גיף קורע

זה מה שקורה כשנותנים ל-Google Photos להשתולל עם התמונות שלך

במדינת גוגל

דמיינו לכם שגוגל מקבלת על עצמה משימת ענק: לתפעל בירוקרטיה של מדינה שלמה. דמיינו שכל הפקידוּת הממשלתית עוברת לניהולם של מהנדסי ועובדי גוגל. חשבו רגע על המשרד הממשלתי האפור שנתקלתם בו לאחרונה – כן, איפה שעמדתם בתור 45 דקות – והחליפו אותו ביעילות, בחדשנות ובגאונות של גוגל. איך באמת זה יעבוד שם, במדינת גוגל?

ובכן, נתחיל עם מה שברור לכל: לגוגל עדיין אין מדינה וכנראה היא לא צריכה כזאת; גוגל היא תאגיד שחזק מרוב מדינת העולם, עם שווי שוק של כ-480 מיליארד דולר, למעלה ממיליון שרתים, מיליארדי משתמשים ויותר מ-70 סניפים ב-40 מדינות שונות. גוגל מזמן אינה רק המנהיגה הבלתי-מעורערת של אומת האינטרנט – היא הקטר הדוהר של הטכנולוגיה והחדשנות בעולם כולו. המנוע של אלפבית-גוגל – מלבד היותו מנוע החיפוש הפופולרי בעולם – עובד במלוא הקיטור על שורה ארוכה של פיתוחים עתידניים, במגוון רחב של תחומים: תעופה וחלל, רובוטיקה, מכוניות אוטונומיות, אופטיקה, בינה מלאכותית, תשתיות עירוניות, מציאות רבודה, ננו רפואה והיד עוד נטויה. וכן, אם התעניינתם, לאחרונה פורסם כי גוגל שוקדת על הקמת עיר דיגיטלית.

אבל בואו נניח רגע בצד את הטכנולוגיות העתידניות, ונדמיין את חיי היום-יום במדינת גוגל. זוהי מדינה שלכל תושב בה יהיה חשבון אינטרנט אישי, פשוט להפעלה, שבו ירוכזו כל השירותים הקשורים אליו, בדומה לאופן שגוגל פורשׂת בפניכם כיום את שלל מוצריה. בגוגל-ממשלה תקבלו בהזדהות אחת את מגוון השירותים לאזרח: תחדשו דרכון, תרשמו את הילדה לגן, תפתחו חברה, תשלמו ארנונה, תחליפו קופת חולים או תגישו דוחות למס הכנסה. הבירוקרטיה תוגש בצורה מקוונת, בעזרת מערכות ידידותיות, יציבות ואמינות, שתדענה להעניק שירות באופן עיוור וניטרלי, בלי קומבינות ומאכערים, ובלי לפגוש פקידים שחוקים שמתים לצאת הבייתה בשתיים כדי להוציא את הילד מהמעון.

למנהלי מדינת גוגל ברור שכיוון שהממשלה היא גוף אחד עם זרועות רבות – אין צורך לטרטר אזרח ממשרד ממשלתי אחד למשנהו. הגופים הממשלתיים ידעו לדבר אחד עם השני – לא פיזית, אלא טכנולוגית. פתרונות בין-משרדיים יינתנו בנקודת זמן אחת, בלי לצאת מהבית ובלי להתנצח עם פקידים. אתה כאזרח תוכל להחליט איזה מידע אתה מעוניין להעביר למשרד ממשלתי זה או אחר. המידע יישמר במאגריה המאובטחים של מדינת גוגל, ההרשאות יהיו בידי האזרח.

מכשיר הפקס ייצא מחוץ לחוק. גם מכתבים בדואר רשום. במדינת גוגל לא יתייקו ניירת, לא ינהלו ארכיוני ענק עם מיליוני מסמכים מצהיבים, לא ישלמו סכומים שערורייתיים כדי לתחזק גופים ארכאיים ומיותרים. עקרונות של שקיפות וחופש מידע יהיו עקרונות יסוד: ארכיונים יועלו לרשת, מידע ציבורי יהיה נגיש לכולם.

במדינת גוגל תהיינה מערכות שיודעות למצות את הזכויות שלך, מבלי שתצטרך לרדוף אחרי פקידים ובלי לשרוף חצי יום. הן תדענה להסתנכרן אחת עם השניה, כך שנהנה משירותים ממשלתיים מבלי לראות פקיד או להמתין לשעות המענה טלפוני בין 10 ל-11 בבוקר. תוכל להתעדכן אונליין על אופן הטיפול בענייניך. אם בית חולים ציבורי קבע לך אחוזי נכות, המדינה תדע לשלם לך גם בלי שתעמוד, נכה ומותש, בתור למילוי טפסים בלשכת הביטוח הלאומי הסמוכה לביתך.

במדינת גוגל שירותים לא מוצלחים ייסגרו. פרויקטים כושלים ייגנזו. מנהלים חסרי חזון יפוטרו. מערכות המידע של המדינה יעניקו שירות כה מוצלח שהצורך בפקידוּת אנושית יהיה מזערי. מדינת גוגל תנוהל על ידי מהנדסים שמומחים במציאת פתרונות לבעיות, ולא על ידי עורכי דין שמתפרנסים מיצירת קשיים ובעיות.

המדינה של גוגל תקדיש את עיקר זמנה בחשיבה על שירות ציבורי יעיל. יחידת עילית למאבק בבירוקרטיה – Google Bureaucracy – תוקם מתוך תפיסה ברורה שמלחמה בבירוקרטיה מבטיחה את חוסנה של המדינה, מחזקת את הכלכלה ומצמצמת פערים חברתיים. חוקיה של מדינת גוגל ינוסחו בצורה ברורה, פשוטה, שווה לכל נפש. הממשלה תתמקד באזרח ולא האזרח בממשלה.

▫ ▪ ▫

אפשר להמשיך עוד ולחלום; גוגל כנראה תעדיף לוותר על התענוג בניהול מדינות והבירוקרטיה תישאר איתנו עוד שנים ארוכות. אבל בואו ניקח את גוגל כמשל; משל לארגון שהוא סמל ליעילות, יצירתיות, מעוף וחדשנות. משל לתאגיד שיודע לנהל מערכות ענק בסינרגיה מושלמת, תוך בחירת כוח אדם סופר-איכותי וניצול מקסימלי של הטכנולוגיה. הלוואי על השירות הציבורי.

סלט ירקות בטעם צה"ל

אם תשאלו אותי מה זה מטבח צבאי אשיב: מטבח צבאי זה זוג ידיים חשופות. זוג ידיים שמנשנשות, שרק טועמות אם יצא טוב, שנכנסות לפה ויוצאות משם מלאות רוק וחוזר חלילה לתוך האוכל, שמוחות אגלי זיעה מהמצח, שמגרדות בבית השחי; אלה דברים ידועים לרבים, והרבה מעשיות ותורה שבעל פה יש על כך, כי מה לעשות, מטבח צבאי זה לא מסעדת השף של בוקששתר ולא מועמד לשני כוכבי מישלן, ומי שלא טוב לו שיבכה לאמא שלו.

עדיף להימנע מביקור במטבח צבאי; ריחות חזקים של טיגון בשמן עמוק, של אוכל מבושל מדי, ואדים – אדים בכל מקום – שנדבקים לבגדים ומשאירים עליהם ריח עז של מטבח. נוח לו לאדם שיפיל עצמו למייבש כביסה ולא ייכנס למקום מהביל כזה.

אבל כל זה לא הכין אותי לזוג הידיים שהיו מופקדות על הכנת הסלט. ידיים עבות שמחוברות לאיש מוצק, אזרח עובד צה"ל שה' יאריך ימיו בטוב ויפרוש בשיבה טובה בגיל 42, אך במחילה, היו אלה שתי הידיים הכי שעירות שראיתם מימיכם. סבך שחור, סמיך ומתולתל, כיסה אותן; כמו שיח היה שיערו מתפשט מפרקי האצבעות, נמשך בעבותות לגב היד, ומשם מטפס צפונה לזרועות ולכתפיים. לידו השמאלית היה מהודק שעון קסיו דיגיטלי שהסתיר תחתיו מושבת עור לבנבנה וסרוחה.

וכשהיה מגיע לעבודה, היה פושט את חולצתו ונשאר בגופיה לבנה הקטנה ממידותיו, שכיסתה עד כטפח מעל הפופיק, ותיכף מתפנה לחיתוך הסלט. האיש אמן בהכנת סלט. היה מוציא שתי סכינים, משייף אותן זו בזו, תופס מלפפון, נוגס את הגבעול הקטן בראשו ויורק הצידה, ומיד מתחיל באומנותו. טק טק טק, טיק טיק טיק, מרים בשתי ידיו את הירקות הפרוסים ומשליך לפח פלסטיק שחור 60 ליטר.

כזה פח, אם התעניינתם

כן, זהו פרט חשוב: את הסלט היו מכינים בתוך פח שחור ענק עם מכסה, כזה שיש בבתי ספר, שבימים כתיקונם משמש לאשפה רטובה. מדובר בכלי אטום, שימושי מאד, שאפשר בקלות להסב אותו לטובת ספונג'ה, איסוף עלים או ניקוז שפכים. פעם בתיכון, ידידי תומר הכניס ילד שלם לתוך פח כזה. את הסלט היו מכינים בבוקר, והיינו נהנים ממנו גם בארוחת הבוקר, גם בצהריים וגם בערב.

ואחרי שמילא את הפח מלוא גדותיו במלפפונים ועגבניות ופלפלים ובצלים קצוצים, היה משקע את שתי ידיו עמוק בתוכו, וכשכולו גוחן פנימה מערבב בכפות ידיו ובזרועותיו את הסלט, גורף את המלפפונים שבתחתית הפח לראש ואת העגבניות דוחק פנימה. זאת הייתה פעילות פיזית מאומצת. טיפות זיעה טפטפו פנימה, מה שבטח איפשר לחסוך קצת במלח ולימון.

אחר כך היה מזדקף. נושם אוויר, ממלא בכף ידו חופן מלח ובוזק על הסלט, שופך חצי ג'ריקן שמן לעידון הטעם, ושוב רוכן וגוהר מלוא גופו עד שסנטרו ממש נוגע בסלט, ומערבל את הירקות. וכשהוציא את ידיו, אדרת השיער המפוארת שבזרועותיו הייתה משומנת ומסורקת להפליא, עד שפעם המלצתי לו להוסיף לסלט קצת קונדישינר.

הטבח לא הסתפק בכך. היה סוגר את המכסה, מרים את הפח על כל תכולתו, ומנער אותו. זהו מחזה מרנין: כמו לוחם סומו שאוחז בחגורת יריבו, כמו חתן בריקוד סלואו עם אהובתו, היה הטבח אוחז את הפח בשני צידיו, מצמיד אותו חזק לבית החזה כדי שלא ייפתח חלילה, ושניהם – הטבח והפח – מתנערים בריקוד מלא אקסטזה, מקפצצים ומתנועעים ורוטטים, מהודקים ומחובקים, כדי שהמלפפונים והעגבניות יתערבבו יפה יפה.

מאז שיננתי לעצמי: תאכל בלי לשאול שאלות, אל תנסה לחקור במופלא ממך, ומה שאתה לא יודע לא קיים. יש פתגם: אל תסתכל בצלחת של אחרים, ואני מוסיף – אל תסתכל בצלחת של עצמך.

וזה הפתרון

דברים לזכרו של סגן אודי אלגרבלי | יום הזיכרון תשע"ו

אודי נפל בלבנון בקיץ 1994.

בשעה בה נהרג אודי קיבל ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, את פרס השלום של אונסק"ו בפאריז, יחד עם יאסר ערפאת. העיתון למחרת התחלק לשניים: בחלק העליון דווח על נפילתו של אודי – "קצין נהרג מפגיעת טיל במוצב המוות בלבנון", ומתחת תמונתם של רבין, פרס וערפאת, לצד הכותרת – "רבין: בן אחד מארבעה נותר למשפחת קפלן. בשבילו הלכנו אל השלום". 22 שנה אחרי, זה עדיין צורם לי. ראש הממשלה נואם לצד ערפאת בטקס קבלת פרס האו"ם לשלום, וביקום המקביל בלבנון – יקום זר לחלוטין מקוקטייל השלום והטוקסידו בפאריז – בן-דוד שלי נהרג.

ידיעות אחרונות, 7.7.1994

למחרת אותו היום נרצח אח של ידידי הדר פרנקנטל, אריק, שיריונר בן 19 – נחטף ועונה ונדקר לאחר שעלה על טרמפ. גופתו הושלכה ליד רמאללה, נשקו האישי נלקח. שוב העיתון נחלק לשניים: בחלקו העליון דווח על רציחתם של אריק פרנקנטל ושרית פריגל בת ה-17, ובחלקו התחתון – תמונותיהם של אריק ושל אודי, ותיעוד קורע לב מהלווייתו של אודי, כשמעליה הכותרת "זעקה במקום יום הולדת". כן, אודי נהרג ביום הולדתו ה-22.

ידיעות אחרונות, 8.7.1994

שיחות השלום נמשכו, הטרור הלך וגבר. אסון רדף אסון. שלושה ימים לאחר נפילתו של אודי עזבה צמרת אש"ף בראשות ערפאת את טוניס והגיעה לעזה. ישראל קיבלה אותם בכבוד מלכים. שבוע אחר כך החריד פיגוע עצום את בניין הקהילה היהודית בארגנטינה, בו נהרגו 85 בני אדם ונפצעו 330. תיכף לאחריו פיגוע נוסף בשגרירות ישראל בלונדון. הפלסטינים החלו בפיגועי ההתאבדות שגבו חיים של עשרות; בקו 5 נרצחו 22 איש בלב דיזינגוף. נחשון וקסמן נחטף. ישראל הייתה מטורפת ומסוחררת, הטרור הדביק אותנו בכל פינה.

הזיכרון הלאומי שלנו קצר, הזיכרון הפרטי שלנו ארוך.

הזיכרון הלאומי שלנו קצר, כי אנו צריכים לפנות מקום לטרגדיות חדשות. הזיכרון הלאומי שלנו מתעתע, מגויס פוליטית, נתון לספקולציות של יותר מדי אנשים שמנסים לעוות את ההיסטוריה בהתאם להשקפת עולמם: חלק מתרפקים באופוריה על התקופה הזאת, כאילו השלום ממש עמד בפתח, וחלק זוכרים מהתקופה ההיא את אירועי הדמים ו"קרבנות השלום". הזיכרון הקולקטיבי-ישראלי הוא מחלוקת מתמשכת, בה כל צד מנסה לגייס לעצמו ההיסטוריה ומסקנותיה.

אבל בזיכרון הפרטי של משפחתנו, אודי הוא דמות נוכחת הרבה מעל המקום והזמן. היא נוכחת בחיינו לא רק כזיכרון עמום וכתמונות באלבומים ישנים שמזכירים מה אודי עשה ואיפה היה, אלא בזיכרוננו החי, היומיומי, שצופה פני עתיד, ובוחן כל העת מה אפשר ללמוד מדרך החיים שהתווה לנו אודי – דרך חיים שמקדמת ערכים של אחדות, התנדבות, סובלנות, אחריות חברתית, שיח וערבות הדדית, עשייה משותפת ונתינה – רוח יהודית, רוח ישראלית.

הדוד והדודה שלי, מרדכי וג'ורג'ט, וילדיהם המבורכים, ייסדו את בנתיבי אודי. זוהי עמותה מופלאה שמקימה גרעינים, מפגישה חניכים דתיים וחילוניים מתנועות נוער שונות ופועלת לקידום המנהיגות בצה"ל. קצרה היריעה מלפרט על הפרויקטים המדהימים שהוקמו בנתיביו של אודי. מאות קצינים וקצינות בחיל התקשוב צועדים מזה כ-20 שנה ב"מסע אודי"; חניכים מתנועות נוער, אוכלוסיות רווחה, ילדי קייטנות – נחשפים מדי יום לפעילות חברתית ענפה, נאמנה לערכים שאודי הנחיל לנו. רוחו הגדולה של אודי מפעמת יותר מתמיד.

יהי זכרו ברוך ותהי מורשתו עמנו לעד.

כולם הבייתה חוץ מאלגרבלי | סיפורו של סַמָּל ביטון

כשהייתי בטירונות היה לי סַמָּל שקראו לו ביטון, רק 'ביטון', כנראה שלא היה לו שם פרטי, ואם אני מעריך נכון אבא ואמא שלו גם קוראים לו ככה. הסמל ביטון אהב להתעלל בי. פעם אחת הוא קרא לי ממרחק של קילומטר ורבע – "אלגרבליייי", ואני עניתי "כן המפקד!". ביטון חייך את חיוכו הממזרי, הדליק סיגריה ואמר – "המפקד קראת לי, אה? בשבילך טוראי אלגרבלי אני הַסַּמָּל, וכשאתה עונה לי אתה עונה 'כן הסמל', היִינו ברורים, כן – מה לא – יש לך שעתיים ביציאה, זתומרת שבת".

"כן ביטון! הסמל! כן הסמל!".

וכך התנהלו העניינים בינינו. ביטון הסתובב כעוס באופן כללי, אבל בעיקר נהנה להתעצבן עליי. עשיתי יותר שכיבות סמיכה בטירונות משעשיתי כל ימי חיי. גרפתי עלים, שימנתי נשקים, ליקטתי בדלי סיגריות מכל פינה בבסיס. זחלתי פעם עם אפוד וקסדה ופק"ל מים ואלונקה וספסל על הגב כי הלכתי עם כפתור פתוח בכיס החולצה. הרגשתי שזה עושה לו טוב – "העצמה אישית" כמו שקוראים לזה היום – ובאמת השתדלתי שלא לקלקל לו את הכיף.  פעם אפילו תפסתי אותו ממלמל בחשאי, כמו אנשים שמזמזמים לעצמם שיר ששמעו הבוקר ברדיו, "אלגרבלי הזה מעצבן אותי, מעצבן אותי".

ביום חמישי אחד, לפני שנוסעים לסופ"ש, היה מסדר יציאה, וביטון הסתובב כדי לראות שכולנו מגולחים ויפים. כולם היו מגולחים ויפים, חוץ ממני, החייל היחיד בצה"ל שהסתובב עם זקנקן תיש. וגם הכומתה הייתה בצד הלא נכון, ואם נהיה כנים – אז תדעו שבדיוק הייתי רעב אז החזקתי שקית עוגיות שחור לבן שמוכרים בקנטינה בשבע שקל. ביטון כעס, "כולם הבייתה חוץ מאלגרבלי", הוא אמר והדליק סיגריה, ואז קרא לי אליו ל"לשכת הסמל" – שם יומרני למדי לאוהל מתפרק שבו היו מיטת שדה מרופדת בשמיכות סקביאס, שתי מאפרות וערימת עיתוני ספורט.

"אני מודיע לך שאתה מעצבן אותי ושלא באת לי טוב בעין מהיום הראשון שלך פה", הוא התיישב על המיטה ואני נעמדתי מולו עם ידיים מאחורי הגב, "ותמחק את החיוך הזה מהפרצוף שלך".

"כן המפקד", עניתי "הסמל הסמל! סליחה הסמל!".

"הבנתי אותך אלגרבלי, בא לך להסתבך איתי".

הוא הוריד את משקפי השמש והסתכל לי בעיניים. הסתכלתי עליו בחזרה. הוא לקח נשימה ארוכה, עברו חמש שניות של שקט, ופתאום נפלט לי איזה צחוק קטן. חִי פצפון כזה. ואז גם לביטון התפלק איזה חיוך אותו הוא הסתיר עם היד, ועברו עוד שלוש שניות של שקט, וכל מה שאני זוכר אחר-כך זה טירוף חושים של צחוק פסיכי: אני וביטון באוהל ושנינו צוחקים את הצחוק הכי משוגע שהיה לי בחיים – צחוק מפגר, בלתי נשלט – איך שאני מסתכל על הביטון הזה הבטן מתהפכת לי מרוב צחוק, שנינו מורידים את העיניים, נרגעים לשניה וחצי, מסתכלים אחד על השני, ושוב נשפכים על הרצפה, אולי עשר דקות נקרעים ככה כמו איזה ילדים בני שתיים.

ביטון אמר לי שגם אם יהיו כל הימים שבת וכל החיים טירונות – אין עונש מתאים לביזיון הזה שהתנהל פה עכשיו. "עכשיו סע הבייתה לאמא, אלגרבלי, שבת שלום".

יום השואה תשע"ו - מה הפתיע אותי בלוח השנה של מרכז הרב

היום, יום השואה, נזדמנתי לביתו של חבר רחוק, חרד"לניק במקצועו. יש לו בית צנוע במיוחד, ועל הקיר תלוי, איך לא, לוח שנה של ישיבת מרכז הרב. בזמן שהוא התעסק בהידוק הגרביים שמתחת לסנדלים, נשענתי על הקיר והתבוננתי בזיגוג עיניים בלוח השנה. הלוח היה פתוח על חודש אייר שיחול בעוד יומיים.

▫ ▪ ▫

בכל יום עצמאות מקפידים ראשי ממשלה לשאת נאום מלא ציונות ב"מרכז הרב", מסמליה המובהקים של הציונות הדתית. לכן, די מתבקש שבחודש אייר, שבו חל יום העצמאות, מתנוססת בחלק העליון של לוח השנה תמונתם של ראש הממשלה וראש עיריית ירושלים מקיפים את ראש הישיבה הגאה, ובחלק התחתון תמונותיהם של תלמידי הישיבה באותו כינוס. זהו כבוד גדול, ללא ספק.

▫ ▪ ▫

ואז התבוננתי שוב בתמונה התחתונה. רואים שם קהל דתי בחולצות לבנות, מאזין לנאומו המסורתי של ראש הממשלה במרכז הרב. חלק נכבד מהנוכחים הם אנשים בוגרים, מזוקנים, ביניהם גם ח"כ מוטי יוגב, מבוגרי הישיבה. גדר משטרתית מפרידה בין המכובדים בשורות הראשונות לתלמידים מאחור.

▫ ▪ ▫

חוץ מנער אחד קטן. תראו אותו בהגדלה: בזמן שראש הממשלה נואם, הוא אוטם את אוזניו בהתרסה. לא רוצה לשמוע. הוא הגיע לשם כדי למחות. כדי לבעוט בממלכתיות. כדי לבוז לקודש הקודשים של הציונות הדתית. וזה הדהים אותי, איך מפיצי לוח השנה לא שמו לב לברנש הקטן והמעצבן הזה.

▫ ▪ ▫

ואז בעוונותיי נזכרתי במשהו אחר. פעם הייתי מדריך במוזיאון יד ושם. עבד איתי בחור בשם איתי רווה שקרא ליום השואה "יום השוואה" – אבל תדעו שאני לא עומד לערוך השוואות. אין כאן שום דמיון ושום כלום, אבל הקונוטציה פשוט קפצה לי לראש. בשנת 1936 צולמה תמונתו של אוגוסט לנדמסר, שהתפרסמה בעקבות מחאתו האמיצה הידועה בכינוי "האיש מאחורי הידיים השלובות". רואים שם מאות ואלפי אנשים מצדיעים במועל יד, ורק אחד, חצוף, אמיץ, משלב ידיים בהפגנתיות. אוגוסט הפך לסמל של התנגדות, ולימים אגב התחתן עם אישה יהודיה, מה שהוביל לרדיפתו על ידי הנאצים.

שתי התמונות התחברו לי לאחת, וזהו, זאת רק קונוטציה אז תרגעו ומיד.