אויש, ארץ חמדה, כמה התגעגעתי

תמונה מעליית "נפש בנפש". איזו התרגשות, הללויה

בטיסה חזרה הבייתה, אני מתרגש כמו מי שחזר מגלות של 2000 שנה. עוד שניה אני יורד מהמטוס ומנשק, בלי בושה, את אדמת הארץ המובטחת. וכמו אותם יהודים שבחלומם ראו רק דבר אחד - ארץ זבת חלב ודבש - כך אני, חוזר לארץ המושלמת שלי ולא מעניין אותי שום חמסין ושום בלאגן ושום ערבים ושום צרות, אלא רק דבר אחד: ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה - לטוב ולמוטב. 

אני לא מתרגש בטיסות. רק נרדם בהמראה ומתעורר בנחיתה, וגם כשהדיילות מעירות אותי בכוח בשביל החביתה של הבוקר, או כשהאוזניים נסתמות. אבל הפעם, 12 שעות טיסה בדרך לארץ אבות, הלב והגוף ערים כמו פנתר, והאינסטינקט שמרדים את הגוף מיד כשיש מנוע פועל בסביבה - לא עובד. כאילו אומר, זו לא איזו טיסת אמריקן איירליינס לאטלנטה - תתעורר! - זו טיסת לאדמת קודש יפהפיה, טיסה הבייתה. תאמינו או לא, אני מרגיש שארץ ישראל מחכה לי. זה אפשרי? זה הגיוני? כן, היא ממתינה לי כמו עלמה שמצפה לאהובה הבא ממרחקים. אז הנה אני בא, ארץ ישראל!

אורתודוקסיוּת - אדם ברוך ז"ל

אני מניח שאם יפנו לאדם ברוך וישאלו אותו לפשר גִּלְגוּלָהּ של דרכו הרוחנית, זו תהא תשובתו: "אמנם אני אחד החתומים הראשיים על הצלחתו הפנטסטית של הניו-ג'ורנליזם, ואמנם פרשתי מעסקי העיתונות הבידורית לטובת שקיעה בעולמות הלכתיים, אתיים ותקנוניים-יהודיים, ובחרתי דווקא בדרך זו בה אני מאמין – חופש ההלכה, חירות היצירה התורנית וביטול המונופולין על עולמות הרוח הדתית – שכל אלו הם כאש בעצמותיי, ולא בידלתי ויצרתי עולמות תוכן סגורים לקבוצות או למגזרים מסוימים (כפי שהציעו או ציפו מגזרים אלה ואחרים), אלא הכל הנחתי תחת "הלכה" אחת, ציבורית ולאומית, חוצת מגזרים, ולא חתכים חתכים וקרעים קרעים של אינפורמציה דתית המורכבת ברובה מדעות קודמות, אבל החזון המגשר בין הפערים שבהלכה הינו כה מכריע, כה מהותי, עד שהיושר מחייב אותי להודיע כי חובתי היא לבחור צד, להצהיר האם אני משמש כמורה דרך רוחני, כן או לא, והאם ההלכה שאני מגיש ב"שישי" היא הלכה שבאה מהמקום האורתודוקסי, המקובל, או מהממשק שבין ה"חיים" לרוח ההלכה. לרבים נחשבתי כמי שהפך את ההלכה למצרך נגיש, ראציונאלי, מוחק ניואנסים, מקרב מגזרים, מגשר על פערים, תרבויות, זהויות, תרבויות, ציביליזציות, מדיח לחשיבה ביקורתית, מוטה בקביעות אל השכל הישר, מעצב את הכללים על פי אמות מידה שהן גם אוניברסליות, בינלאומיות, מחוסרות זהות מסוימת – ואילו ההלכה שבאמת פעלתי הפכה להיות כמעט ניסוחם מחדש של כל אלה, וקיבלה נטייה עזה לזהות ברורה ומסוימת, כלל-לאומית. רבותיי, עיניכם הרואות שההלכה שלי גלשה ממימדיה הצנועים, תנו לי אמון שאני מביא בפניכם אורתודוקסיוּת ולא משהו אחר".

שלכם, הרב אדם ברוך

---

יקירי,
נפטרת בשבוע שעבר והותרת בי חלל.

מיאמימונה

איזה ישראלי, שבארץ היה במקסימום מחזיק דוכן פלאפל, הפך בפלורידה למיליונר כבד. הוא הפיץ ברחבי מיאמי שיש הזמנה פתוחה לכל הישראלים באשר הם לחגיגות המימונה, חג השוּפוּנִי הממלכתי של יוצאי מרוקו. אז באתי, וכצפוי - או שלא כצפוי - נגלה לנגד עיני בית מטורף, על אגם מלאכותי מדהים, עם דיוקנים בציורי שמן של הבאבא סאלי בכל פינה, חלונות דקורטיביים עם ויטראז'ים של בית כנסת, וילונות כבדים, עמודים רומיים, נברשות מהרנסאנס והמון עמךָ ישראל טוחנים מופלטות נוטפות שמן ומרגרינה.

הישראליידה המטורפת שצמחה פה באמריקה דרושה בירור רציני, אבל בכל מקרה, אם יגמר לכם המקום למנגלים בפסח שני הבא תבואו קצת למיאמי, כל עם ישראל נמצא פה ממילא. יש להם המון מקום, ואפילו מוכרים פה קרוקס.

עכברים, עובש, ו"דה לוקס" אחד

הגענו לקבלה, חיפשנו רק לישון בשקט ולחזור הבייתה בשלום. טיילנו בין ערימות של מוֹטֶלִים (כמו שיש אדידס ואביבס, נייק והייק, טימברלנד וטימברלו – ככה יש הוטל ומוטל. ההבדל ביניהם פשוט: בהוטל מחליפים לך את המגבות), עד שמצאנו פנינת חמד בשם "דה-לוקס", שהתירוץ היחיד של אנשים להתקרב למחדל הזה זה המחיר: 45 דולר ללילה אחד, פנסיון מלא. הסיבה שמציעים לך רק לילה אחד היא שהאבעבועות בעור שיהיו לך אחרי לילה יבריחו אותך ארבעים קילומטר מהרדיוס של המקום הרעוע, המצחין, המסוכן והמבחיל הזה. אבל מסכנים ותמימים שכמותנו, עם המשכורת שלנו גם זאת אטרקציה, וְשׁוֹיְן, אמרנו, 45 דולר, כמה גרוע זה יכול להיות?

זה יכול. בואו נגיד שמלון "דה לוקס" ואנחנו זה כמו חמץ ומצה, כמו שמן ומים, כמו גפילטע-פיש וטעם טוב, כמו ישראלים ונימוסים, כמו סופגניות ודיאטה, כמו זיעה ודאודורנט, כמו אתיופים ושיער חלק – אין כל קשר. רק שתבינו איזה אוכלוסיה מתקרבת למקום הזה – האיש בקבלה התנגד לתת לנו שני חדרים סמוכים, מחשש ל"מסיבות פרועות עד אור הבוקר". קיבלנו מפתחות שמנוניים, הדלקנו את תאורת המקלטים, ונכנסנו למקום שהעכברים אפילו ברחו ממנו מרוב גועל. מיטה סרוחה אחת באמצע חדר קטן ומלא ניחוח חשוד של עשן מוטל בספק. השטיחים סבלו מכתמים בהירים לא מזוהים, השירותים היו גועל נפש מזוקק כמו גולדיזל. קצובר, ידידי מתמיד, התחיל להתגרד בעצבנות כמו איזה כלב מכונם. הרגשנו כל כך מזוהמים שכְּשְאחד הג'וקים האחרונים נמלט ורץ לי על הגב, הוא בעצם ניקה אותי מלכלוך וזיעה. הרמנו את המזרון וגילינו כמויות של עובש באחוזים של גבינה צרפתית סרוחה, ומתחת לכל זה כמה חפיסות סיגריות ומצתים עם עבר מפוקפק. לא היה תקציב לכסות את החלון, אז תקעו שם חתיכת סדין פרחוני עם כתמי שתן וריח של ספריי להסרת ריח רע מאריגים. לילה בביוב של בומביי הוא שרתון פלאזה ליד המקום שורץ המקקים והמחליא הזה.

שלשום בחרנו לישון באוטו בלילה. האוטו היה רחב, שני אנשים בתוך בגאז' של רכב מתנחלים זה הגיוני ואפילו נחמד. אבל הפעם היו גם בנות בתמונה, שנקלעו לתוך חורבה שמארחת בדרך-כלל מסוממים ושתיינים. הן בהו בזוועה הזאת בעיניים של כבשה קטנה, לא מאמינות איך טיול סולידי באורלנדו הסתיים במפח-נפש שכזה. אוירה של חוסר אונים השתלטה על כולנו, אבל אחרי הכל, צריך לישון קצת לפני ששרים "מה נשתנה" בקול גדול.

לאחר לילה של פורענות עם נעליים ובגדים (כמה שפחות חיכוך עם המזרון), כשסיימתי להתגרד כמו איזה מוכה שחין, ואחרי שהשלתי מעליי את כל הפשפשים, יצאתי לעוד בוקר נהדר במזג האוויר של דרום ארה"ב. רציתי לצלם את המקום שבו היינו, ואז הופיע מאחוריי אדם חביב עם מכנסיים קצרים וגרביים שמגיעות כמעט עד הברך. "מה אתה מצלם פה", הוא שאל. "סתם, אתה יודע, חוויות מאמריקה". "אתה בטח עושה מחקר כלשהו?". "כן", אמרתי, "מחקר על חיי האוגרים בפלורידה".

הניסיון עושה את שלו, אז בפעם הבאה שנתקעתם באמצע העיר עם מלאי מזומנים דליל או שסתם אתם יוצאים לירח דבש, אל תלכו למקומות עם שמות כמו "דה-לוקס", "גן עדן" ועוד כל מיני יציאות יצירתיות של חבורת נרקומנים עם חדרי שינה באמצע העיר. כל השמות המוגזמים האלה – "היי-קלאס", "אקסטרה", "מגה" ודומיהם – מבטיחים איכות ירודה ומאמץ רע לפצות על זוועה נסתרת. דווקא השמות הסולידיים והמתונים נותנים תפוקה אמיתית - - - ככה גם בחיים, הגדרות מפוצצות, הגזמות פרועות, תיאורים מופרכים של חפצים או מוצרים, יעניקו לכם אכזבה, מרירות ותסכול. האמת, אחרי הכל, נמצאת בנקודות הקטנות, הצנועות.

שיהיה לכולנו פסח כשר ושמח.

מחשבות על יום הולדת (י"ג ניסן)

השנה אמר לי מישהו בבית-הכנסת, שהרגע הכי מפחיד בשנה זה מוצאי יום כיפור, כי אתה יודע שבעוד שנה קצרצרה יבוא עוד אחד. ילד, עוד מתייחס לשנה כפרק זמן רציני, מבחינתו היומולדת היא אירוע נדיר. כשהייתי קטן חשבתי שיש לי יומולדת פעם בשנתיים: ימי ההולדת של אחרים נראו לי כל-כך קרובים זה לזה, ורק היומולדת שלי היה בקושי פעם בשנה. מצד ימין במסך הראשי של הפייסבוק, יש רשימת ימי הולדת, תמיד אני שואל את עצמי מאיפה יש כל-כך הרבה ימי הולדת ואיך זה שאף פעם לא הייתי מודע לכך.

ככל שאנו מתבגרים נראה שאין לנו מרווח בין יומולדת ליומולדת. אני נשאל בן כמה אני כל הזמן ועד לפני יומיים עניתי "בן 22 וקצת". למעשה, אני אוטוטו בן 30. האנשים הפשוטים, המלומדים, מה הם חושבים על הזמן? כל פרופסור טירון יטען שהזמן זז בקצב קבוע ואחיד לכולם - ששנה שלי היא בדיוק כמו שנה של אדם בן 70 - אבל כנראה שכל פרופסור טירון לא מבין את המשמעות של זמן! תינוק בשנה אחת סופג במוחו כמות אינפורמציה ששווה למה שאדם סופג כל ימי חייו. שנה של אדם בן 90 היא לא שנה של נער בן 15, הזמן שלנו טס – צריך רק מי שיבוא ויגדיר לנו אותו.

הזמן הוא אחד הדברים הכי לא קבועים שיש. הוא זז אחרת כשאדם מרוצה, הוא זז אחרת בחופשים, הוא זז אחרת כשנהנים או חלילה כשסובלים, הוא זז אחרת כשמאוהבים, הוא זז אחרת כשמישהו מאוהב בנו, ולמעשה, אף שבריר שנייה לא דומה לקודם לו, שכן אנחנו אף פעם לא דומים למה שהיינו.

הרבי מילובביץ' היה רבי אמיץ. לפני עשרים שנה, באו חסידיו לחגוג לו יומולדת 90. בתוך המחנה של חב"ד הייתה מחלוקת גדולה האם יום הולדת זה מנהגי גויים או לא; האם כשאנחנו חוגגים יום-הולדת אנחנו בעצם מחקים את המסיבות הצבעוניות והרעשניות של האמריקאים מלאי הקיטש, או שזה בסך הכל מנהג נחמד ויפה. או כמאמר השיר: מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד, רק ביומולדת, רק ביומולדת. אבל הרבי, שהיה באמת חכם, אמר להם תחגגו. אבל הוא אמר שסתם חגיגה זה לא מספיק, אלא אדם צריך לעשות חשבון נפש באותו היום. שאחרי כל החגיגה הציבורית, צריכה גם להיות נקודה אישית, פרטית, אינטימית – שבה האדם מתאסף לתוך עצמו ושואל מה הוא השיג השנה ומה לא. האם השנה האחרונה הייתה בדיוק כמו השנה שקדמה לה, או שבאמת התקדמנו במשהו, תרמנו למישהו, שינינו דבר בעולם הזה. כך הפך הרבי בגיל 90 את המושג יומולדת לעניין הרבה יותר עמוק, עם מסר, שנותן משמעות ייחודית ליום המיוחד הזה.

כל שנה יום ההולדת מכיל מרכיב שאינו משתנה: העובדה שמשהו נגמר. כבר לא תהיי בני עשרים, כי עכשיו את בת עשרים ואחת, וכן, זה לא רק הופ הופ טרללה, אלא משהו אחר. אני לא מכיר אחד ששכח את יום ההולדת שלו, לא פגשתי איש שלא היה לו משהו מוזר ביום-ההולדת. ולכן, אם יש עצה אחת שאני מנסה לתת לעצמי כל הזמן ועכשיו גם לך, "תעיז"! אם יש משהו שבא לך לעשות, תעשי אותו בגדול ועד הסוף. העצה השנייה היא לא להתחרט.

י"ג ניסן זה כמעט פסח. כל שנה, בתאריך הזה יש שאלה גדולה של חוסר ודאות. האם הבית נקי? האם האוכל יצא טוב? כמה אורחים יגיעו והאם הילדים ירדמו? זה הזמן של השאלות הלא ברורות. בתאריך הזה עם ישראל שאל בצאתו ממצרים – לאן הולכים, מה עושים, ואיפה נמצא המדבר הזה לעזאזל. זהו הלילה שלפני הבריחה ממצרים, הלילה של הלחישות, הרמזים, האותות, השקט, הפחד, החיפזון והחשש. בשעות האלה, ידע העם שהמצרִים עלולים לרדוף אחריהם ומבקשים להשיג אותם, וזאת היה שאלת האמונה הגדולה שלהם – לצאת או לא לצאת. והם בחרו לברוח בלי מצפן, בלי כיוון ובלי ג'יפיאס, הקב"ה אמר להם לצאת והם יצאו. לכן פסח נקרא חג האמונה, כי הדבר היחיד שהיה לעם בישראל בי"ג ניסן זו האמונה. מי שנולד בי"ג ניסן נולד ביום של המאמינים. כששום דבר לא חד-משמעי בעולם, כשהמדבר כל-כך ארוך ומתיש, והארץ רחוקה, והמצרים רודפים מאחורה – אזי מתגלה כוח האמונה הגדולה. וכך, אחרי שעם ישראל מכריז על נאמנותו, מודיע הקב"ה "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים": על איזה צבא מדובר? זה ברור! הצבא של הקב"ה הוא צבא המאמינים. צבאות ה'. הם רואים את החיים, את האתגרים, ומסתערים עליהם. קדימה!

---

לחברתי היקרה שחוגגת 21 אביבים...

Never Was And Never Will Be? (Metzora 5768 - Dvar Torah)

Published in The Shabbat Echod, Lincoln Square Synagogue's weekly Shabbat Bulletin

The subject matter and the significance of this week’s parsha, Parshat Mezora, give the impression of being completely irrelevant to our times. Concerning tzara’at haba’it (a home infected with tzara’at), the Tosefta in Masechet Nega’im goes even further: “There never was and never will be a house infected with tzara’at. Why was it mentioned? To learn and get a reward” (To teach a valuable lesson). Therefore, the significant of part of the parsha was never relevant!

If so, the question arises, why do we need the laws of tzara’at haba’it if they were not relevant in those days, let alone today? Can we assume that Chazal turned this law into a merely theoretical law?

There are a number of answers to this question:

One possibility is that the sages of Israel realized that the law might drive whole families out of their only home, and decided that this punishment was immoral. 

A study of halacha brings out another possibility. When Chazal say that a particular ruling will never take place, they are not engaging in prophecy or in wishful thinking. Rather, the gemara clarifies the phrase “never was and never will be” in halachic terms. The conditions that must exist in order to reach a particular legal judgment will simply never be found. In our example the condition is that the tzara’at has to spread to a very specific degree on two stones adjacent to a corner. This rare condition will never be met.

Nevertheless, the laws of tzara’at haba’it have legitimate instructional value.

A house where tzara’at is found must be purified not only by replacing the infected stones, but also by bringing a sacrifice. We can already see that the impurity was spiritual rather than physical. Abarbanel comes to a similar conclusion regarding tzara’at of the skin. After all, the mezora is not required to undergo medical examination and treatment; he is required to see a Cohen. The nega is not a physical ailment requiring medical care. Rather, it reflects a situation of corruption of the soul that requires spiritual treatment. The laws of impurity and purity must be the subject of religious, not medical, research.

The story told in the haftarah for Mezora, which we will read this week, points to a similar understanding of tzara’at, of purity and impurity, and of holiness. 

Here we find four metzora’im (people afflicted with tzara’at) encamped outside a city under siege. We can figure out what kind of people they are right away, from their willingness to desert to the enemy. Chazal, reflecting the Jewish theological understanding, consider tzara’at to be a result of lashon hara, or, speaking evil about others. The disease attacks people in the same way they have attacked the social fabric and public life, showing hostility toward society. The metzora’im in the haftarah are a group that shows extreme hostility toward society. They are almost extreme caricatures of anti-social individuals.

As soon as the deserters find the enemy camp empty, they do what such types can be expected to do—they begin to plunder. Until suddenly they remember their obligations to their city and their people. They quickly regain their loyalty and faithfulness and turn back to the city to share the news. They do tshuvah (repent) and say: “If we delay and wait until dawn, we will find ourselves in sin; let us go to the king’s house and proclaim the news.” 

This is a message of spiritual repair and faith. The outcasts come to the gates of the city and become heroes of society through a change in their outlook and their faith.

Today, the perspective of the mezora challenges us to work toward social reform. A world without lashon hara is a world without tzara’at haba’it. The rot of tzara’at enters our homes in the form of social decay. Every day we see the power that lashon hara has to destroy homes. A society of gossip and motzi-shem-ra (slander) is unhealthy: It is concerned with tearing down others and not with building a just and decent world. Today, we must all join in a common effort to reduce lashon hara. It is lashon hara that destroys the house. 

* * *

Mazal Tov to my sister, Ortal, who merited this week to give birth b’sha’a tova to a son.

---

לא היה ולא עתיד להיות?

פרשת השבוע, פרשת מצורע, נותנת תחושה של פרשה אשר המשמעות והמציאות שלה לימינו לא רלוונטית כלל. לגבי צרעת הבית, מוסיפה התוספתא במסכת נגעים מרחיבה ואומרת (ו,א) "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר לך דרוש וקבל שכר". מכאן עולה, שלחלק מהפרשה מעולם לא הייתה משמעות רלוונטית.

אם כן, השאלה מתעצמת – מדוע אנו צריכים את דיני צרעת הבית, אם לא הייתה להם רלוונטיות אז, וקל וחומר היום? האם נוכל לשער שחז"ל עמדו מאחורי הפיכת הדין לדין תיאורטי בלבד?

ישנן מספר תשובות לשאלה זאת:

אפשרות אחת היא לומר שחכמי ישראל ניסו לברר האם מפני הנגע אדם מישראל יעמוד עם משפחתו בחוץ חסר בית, ומצאו עונש זה כלא מוסרי.

אפשרות אחרת עולה מתוך עיון הלכתי. יש לציין שבכל המקרים הללו לא מדובר על נבואה או משאלה שמקרים אלו לא יקרו, אלא שהגמרא מסמיכה ביאור הלכתי לאמירה של "לא היה ולא עתיד להיות". דהיינו התנאים ההלכתיים שבגינם אמור להתקיים הדין של הבית המנוגע בלתי ניתנים למימוש, ולכן הדין לא יתקיים. במקרה שלנו התנאי הוא שהנגע צריך להופיע בשיעור כגריס על כגריס בשתי אבני קיר הסמוכות בקרן זוית, ומקרה נדיר זה לא יכול להתקיים.

ואעפ"כ, עלינו ללמוד מפרשת מצורע את אפשרות הצבת השאלה הערכית כמעין אבן בוחן לגיטימית ביחס לדין המופיע נגד עינינו.

כידוע, דרך טיהור הבית איננה כרוכה רק בהחלפת האבנים הנגועות, אלא בהבאת קרבן. כבר אז, יכולנו להסיק כי הטֻמאה איננה גשמית אלא רוחנית. למסקנה דומה מגיע האברבנאל באשר לצרעת. הרי אין המצרע מצֻווה לעבור אבחון וטיפול רפואי, אלא מצֻווה הוא ללכת אל הכהן. הנגע איננו מחלה פיזית הדורשת טיפול רפואי, אלא משקף הוא מצב של זיהום נפשי הדורש טיפול רוחני. כל דיני הטֻמאה והטהרה אינם נושא למחקר רפואי, כי אם לתיאולוגיה.

הבנה זו של הצרעת, של הטֻמאה, הטהרה, והקדושה, עולה גם מתוך המסר שבסיפור המסופר בהפטרה של פרשת מצורע, אותה קוראים אנו השבת:

הנה מוצאים אנו חבורה של ארבעה מצורעים מחוץ לעיר הנצורה. את אופיים של אנשים אלה לומדים אנו מיד מנכונותם לערוק לצד האויב. הרי הצרעת נתפשת בעיני חז"ל, ובתפישה התיאולוגית היהודית, כמחלה שמקורה בלשון הרע. כלומר, מדובר בנגע הפוקד אדם המתנהג בדרך הפוגעת במרקם החברתי ובחיים הציבוריים, אדם המגלה עוינות לחברה. אלה הם האנשים המצורעים, קבוצה המגלה עוינות לחברה בצורה קיצונית. אנשים אלה הם אפילו בבחינת קריקטורה קיצונית של הדמות האנטי-חברתית.

והנה, אנשים אלה מוצאים את מחנה האויב ריק, וכצָפוי מטיפוסים כאלה, מתחילים הם לעסוק בביזה. ואז, פתאום, הם נזכרים בחובתם לעירם ולעמם. פתאום חוזרות נאמנותם ואמונתם, ופונים הם לעיר, ומבשרים הם את הבשורה. פתאום, חוזרים הם בתשובה, ואומרים: "וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן, וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶך."

המסר כאן הוא מסר של תיקון נפשי ושל אמונה. המנודים באים לשער העיר והופכים לגיבורי החברה דרך שינוי בתפישתם ובאמונתם.

האתגר היום שמציעה הפרספקטיבה של הצרעת הוא המאמץ לתיקון חברתי. עולם בלי לשון הרע, הוא עולם בלי צרעת הבית. הריקבון של הצרעת נכנס אלינו הביתה כשמתגלה ריקבון חברתי. מדי יום אני מבין עד כמה בכוחו של הלשון הרע להרוס את הבית – חברה של רכילות ושל הוצאת-שם-רע היא חברה לא בריאה, אשר מתעסקת בחסרונות הזולת ולא מתעסקת בבניית עולם מתוקן וצודק. המאמץ המשותף שאנחנו מחויבים לו כיום הוא לצמצם את הלשון הרע. לשון הרע מחריב את הבית.

טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד

אני רוצה לשתף אתכם באיזה חוויה מעצימת-ישראליוּת שטלטלה אותי השבוע בניו-יורק.

בא אלי איזה ישראלי יורד. תשמע, הוא אומר לי, אני מציע לך איזה אפשרות שתסדר לך אפשרות מילוט לכאן, לארצות הברית ("מילוט", כאילו שדדתי בנק), באיזה ג'וב טוב עם הרבה כסף. אין סיכוי, עניתי, אני חוזר לארץ גם אם אתה מספר לי שמחלקים זהב בחינם בניו-ג'רזי או שגילו נפט מתחת להאדסון ורוצים אותי לנהל את הפרויקט. יאללה יאללה, הפטיר, המדינה שלכם מתפוררת, קורסת, טובעת; אני ברחתי מהספינה ואתה כנראה תטבע יחד איתה. השיחה בינינו נגמרה רע, כפי שאתם בטח יכולים לתאר.

מקומות שכבר נרדמתי בהם באמריקה (סתם שולחנות וכסאות, אוטובוסים או ספות אנונימיות – לא נחשב)

אמריקה עושה אותי עייף. זה המעיל והכפפות והצעיף. הצ'יז שהם דוחפים לאוכל. האובר-נחמדות שלהם שהיא לפעמים סתם צביעות. הקולה בג'ריקנים. הידיים השמנוניות אחרי האוכל. כפות הרגליים הקפואות. הניו-יורקרים. החום שיוצא מההסקה. האנגלית.

אני הרוג כשאני הולך לישון וחצי מת כשאני מתעורר. אני תשוש, רצוץ, סחוט, גמור. אני נרדם רק מלכתוב פה במחברת. החושך הקבוע מהחלון גומר אותי. המינוס 15 מעלות מתישים אותי. האוירה הקודרת, השמיים הכהים – מסמרטטים לי את הצורה.

כפיצוי, בכל מקום שמזדמן בדרכי אני קודם כל מאתר מקום להירדם בו. לא מאמינים? להלן מדגם מייצג של המקומות בהם  נפלה עליי תרדמה:

• בגאז' של לינקולן.
• מתחת לספסל ציבורי בנמל התעופה של בוסטון.
• קומה 9 בחנות הענק של מייסיס – הקומה של המזרונים וחדרי השינה (חָרַפּנוּ שם אחרי שחירפנו נפשנו להשכים קום בשביל חתיכת Black Friday מאכזב).
• ספסל במוזיאון החלל בוושינגטון.
• בטיסה מפלורידה – כולם כבר הגיעו הביתה ורק אני נשארתי במטוס להימרח על שלושה מושבים (שלא תדעו, איך הדיילות חיכו יפה עד שהנסיך יתעורר).
• מונית בניו-יורק שלא ידעה בדיוק לאן אני צריך להגיע.
• רכבת התחתית של ניו-יורק – כמעט תמיד. הרעש הנעים של הסאבוו'י מפיל אותי (בעמידה או בישיבה – זה לא משנה).
• מתחת לפסנתר כנף של בית הספר SAR.
• בסנטרל פארק, על כתף של איזה קשיש קתולי שנרדם עליי בחזרה.
• לבד, על דשא ציבורי באמצע פורט לודרדייל.
• באמצע הבִּיס של התפוח על הספה בדירה.
• עם חליפה, עניבה וכובע שחור, בשלוש בלילה על ספסל בסאבוו'י.
• על שולחן, כמעט כל לילה בבית כנסת שלנו בניו-יורק (פעם קמתי משם ישר לשחרית).
• חדר ארונות, אחרי שחיפשתי מקום טוב להתכרבל בו.
• על הספה מול החדר של המנהל בביה"ס.

סיפורה של כת בלי שפם‎

אסור להאכיל את החיות

הייתם פעם בספארי? כן. היה כיף? כן. אבל אף אחד מכם עוד לא היה בספארי של בני אדם. וכשאני אומר בני אדם אני מתכוון לאיימיש, כת הזויה באמצע שדות פנסילבניה שהדבר היחיד שהם יודעים להגיד באנגלית זה "נו פיקצ'רז". ההבדל היחיד בין איימיש לספארי זה שהאיימיש לא אוכלים את השקיות במבה שזורקים להם, והג'ירפות כן. אה, והם לובשים שחורים, מגדלים זקן שנראה כמו תחפושת גרועה בפורים ומדברים גרמנית-פנסילוונית שמאד דומה ליידיש של סבתא שלכם.

הגענו מפילדלפיה עליה סיפרתי לכם בפעם הקודמת. שכרנו רכב לשמונה שעות במחיר של בית בהתנחלויות, שמענו את שוואקי בלופ אינסופי עד שהמה-מה-מה שלו נשמע לנו כמו הצפירות בחוץ, איבדנו את עצמנו לדעת בכפור שנמצא רק בפריזרים של תדיראן. חיכינו לרגע שבו נפגוש סוף סוף את החיות האקזוטיות שעליהן כולם מדברים, זן נכחד של נוצרים עובדי אדמה עם כובעים מגוחכים וטעם אופנתי שהיה גורם לאפיפיור בנדיקטוס להיראות מגניב פתאום.

יואו, איזה מתוקים האיימישים האלה

ואז לפתע זה קורה: הספארי המשעמם של פנסילבניה הופך לאטרקציה תרבותית. סוס עייף עם עגלה מגיח מהשדה. כרכרה ועליה שני נזירים נמצאים בתוכה, נוסעים בצד הכביש, מתעלמים מהקידמה ומהעולם. אין להם מושג מה קורה סביבם. מבחינתם מיצובישי זה תינוק סיני וקאדילק זה קללה ברוסית. כמעט עשינו תאונה, בחיי, כדי לראות את הזן האנושי הנכחד הזה של האיימיש.

העיקרון שלהם מאד פשוט: הם סוג של נוצרים עובדי אדמה, לא נוגעים בחשמל, רוכבים על סוסים, לא משתמשים בטכנולוגיה, לא יוצאים מסביבתם המוכרת, נהנים רק מתוצרת עצמית, לא שותים, לא מעשנים ולא משחקים סנוקר. הם חיים חיי שמרנות טוטאליים, הם לבנבנים אירופאים, קצת פייגעלך, נאיביים כמו תינוקות של בית-רבן, הגברים שלהם חובשי כובעי קאובוי והנשים לובשות מסנן יתושים על הראש (ראו תמונות).

ישבנו על זה שנייה, ואמרנו, למה שלא נעשה סיור בכרכרה עם איזה איימיש חביב נטול שפם. חשבנו שניתן לו שני דולר ושקית בוטנים והוא יסכים לעשות לנו סיבוב על הכרכרה שלו. וכך, עלינו על הכרכרה, הסוס עשה פרסה, והתחלנו לשייט בשבילי האזור. בדרך הציע לנו האיימיש למכור לו את חברתינו פרחית, והעלה הצעה יפה ששווייה בשוק המקומי ארבעים סוסים. לצערנו, אמרנו לו, יש לנו בעיות להעביר את הסוסים במכס, וסוסים יש לנו גם ביריחו. אחרי המסע הקצר שלשל האיימיש לקופתו 50 דולר. ואז הבנתי את הטריק.

אבל ת'כלס, שלא יעבדו עליכם

כמו אמריקאים טובים, גם האיימיש למדו טוב על איזה צד של הלחם מרוח הקְרִים-צ'יז. כך החלו אנשי האיימיש למסחר את הווי חייהם ולהעמיד כמעט כל דבר למכירה, למעט את ילדיהם הבלונדים הקטנטנים: עבודות יד, רהיטי עץ בסגנון שנראים כמו חיקוי זול של הסחורה הערבית מהשטחים, ומוצרי מזון. במחוז לנקסטר אפשר לחלוב פרות בחוות איימיש, שזה כאילו לחלוב עם הידיים ולייצר חלב אורגני. כן בטח, יש שם איזה שתי פרות בגיל פנסיה, שכבר חצי מיליון ילדים אמריקאים ניסו להוציא מהם איזה שְלוּק חלב, ומהדבר הזה הם רוצים לייצר חלב אורגני. וכך, ברוח הזמן והתקופה, תוך שנה-שנתיים אפשר יהיה ללטף איימיש, לאמץ איימיש, להשקיע בבורסת האיימיש ואפילו להשתתף בכוכב נולד של איימיש. ברגע שהם הריחו פה באמריקה את הריח של הדולר, מתברר שגם הם אוהבים כסף כמו כל אחד אחר. מדי יום מתרבים להם איימישים מזוקנים עם ג'יפים נוצצים מאחורי הבית, שכשבפרונט נמצא ה"רכב המסורתי" – כרכרת עץ פולנית מימי אלכסנדר מוקדון. הלוגו האיימישי מתנוסס כאילו מינימום הגענו לדיסני וורלד, והשיא הוא בחוויה הרב-חושית שמזמינה הקהילה: "איימיש אקספריאנס" – יענו, בואו תראו איזה כיף לחיות כמו קיבוצניקים אבל לעשות מזה יופי של כסף.

איימיש בארץ הקודש?

ריבונו של עולם, יש לי הערה קטנה לסיום. יאללק, אמרתי לעצמי, כשרואים את השטח האדיר הזה של האיימיש – מרחבי ענק שאין להם סוף, אני מתחיל להבין שצפוף לנו מדי במדינה. ישראל מאכלסת בממוצע כ- 320 נפשות לקמ"ר, שזה הרבה יותר משוודיה (22 נפש לקמ"ר), ירדן (58), צרפת (107) או פנסילווניה (חצי ילד איימישי על כל שטחה של נתניה בערך). אם אתם גרים באזור תל-אביב אין צורך שתסעו להודו, אתם כבר שם. יותר מ-6000 תושבים לקמ"ר, שזה אומר שאנשים במרכז גרים אחד לשני על הטחול, ועוד חושבים שזה רעיון מבורך לעודד הגירה לבת-ים (טוב, זה בלי קשר רעיון גרוע).

אז אוקיי, אז לא אמרתי שניקח את הרגליים לפנסילבניה ונתחיל לייצא גרעינים של תירס. אני בהחלט מתנגד לכל פעולה של ירידה שלילית מהארץ לרבות תירוצים של "אני רק באתי לשנה-שנתיים ואז חוזר". אבל בהחלט יכול להיות שאם ננסה את השיטה של האיימיש במזרח התיכון יכול להיות בסדר. זה די פשוט: יש לנו פה כמה ידידים שכבר יודעים לרכב על סוסים, נחליף להם את הכאפייה באיזה כובע חקלאי יותר, נעשה להם סוויץ' עם שיערות הפנים (בדיוק כמו מוחמד, רק ההיפך: שפם מגולח, זקן לתפארת), נלמד אותם יידיש ונשלח אותם לסדרת התלמדות בארצות-הברית. מאד פשוט, אנחנו היהודים תמיד היינו טובים בפתרונות יצירתיים, חסרים לנו רק אנשי ביצוע. לדעתי, זה יכול להוריד משמעותית את העומס בגליל, לשפר את איכות החומוס, ובכלל להביא שלום כלל עולמי במהרה בימינו אמן. תחשבו על זה.


שבוע טוב,
תעשו חיים עם דו"ח וינוגרד,
תאספו לי קצת שלג מירושלים כי בניו-יורק סתם קר בלי סיבה.

שליחים ושאר היקום

ואחרי שהארכנו אתמול בדבר עובדים זרים מעברו האחד של כדור הארץ, הסכיתו ושמעו בדבר עובדים זרים מסוג אחר, ואם נדייק: שליחים [אוקיי, בסדר, סליחה. שליחות זה קודש].

פילדלפיה ושלל אבחנות קיומיות‎

את האמת, בהתחלה פקפקתי אם יש סיבה טובה לבזבז רבע משכורת בשביל יומיים בפילדלפיה – מה כבר העיר הזאת יכולה לחדש לניו-יורקי תפרן שכמוני – אבל אחרי שהות בת יומיים גיליתי כמה דברים חדשים על סודות היקום והטבע. גיליתי שהעולם יכול להיות קר. מה קר? קפוא. מה קפוא? בהשוואה לפילדלפיה, סיביר היא נתניה באוגוסט. בוריס ילצין בעצמו היה מעדיף לפתוח דוכן שווארמה בבית שאן אם הוא היה צריך להיות נשיא בקור הזה. וכשאתם מנסים לפלס את דרככם במזג אוויר של 15 מעלות מתחת לאפס בשילוב רוח וגשם, הגוף שלכם מתקומם בכל דרך אפשרית: האזניים נושרות, האף מאבד תחושה, האצבעות של הידיים מתעצבות מחדש; אם מישהו היה נותן לכם סתירה הפנים שלכם היו ככל הנראה נסדקות. וכך, כשאני מצויד בכפפות מהצבא, גטקעס מהצבא ושש גופיות שגם הן מהצבא (אלא מה) – צעדתי לי בכפור שועלים עם שני חברים ושתי חברות, מכחילים לאיטנו ברחובותיה הקרים של פילדלפיה. [ולגבי הגטקעס, תמיד צוחקים על הדבר הביזארי הזה, אבל תודו שיש שתי דרכים איך הגיע אליכם הגטקעס לארון: או שהרמתם אותו מהצבא, או שירשתם אותו מסבא שלכם. אף אחד לא באמת הולך לחנות ומבקש לקנות גטקעס].

מיאמי ביץ' - לטמון את הראש בחו"ל

בהתחלה חשבתי שזה מצחיק

עשינו כמה תמונות

ואז הרגשתי שאני נחנק. החול התחיל לחדור לי לאונה הימנית

והיה גם מי שחשב שזה יהיה קורע לבעוט לי קצת בראש

וצריך כמובן כובע נגד השמש

ולסיום - טקס חלוקת כאפות

סיפור עייף ממיאמי ביץ' וקצת על ישראלים

מיאמי ביץ' היא יופי של עיר. קחו את אילת, תוסיפו לה קצת לחות, תיירים, יאכטות, כסף, ישראלים, המון המון ואף יותר מדי ישראלים, ותצא לכם מיאמי ביץ'. זה מחזה ביעותים שהוציא אותי לגמרי מהאדישות – רק עכשיו אני מבין לאן נעלמו כל הישראלים מבאר שבע, לקחו הכל ובאו לגור במיאמי: עם הילדים, הקרוקס, הפאג'רו, האישה, השיפודים, מכנסי השני-שליש המוכתמים, החמוצים, הרעש, ברוך מקבץ נדחי עמו ישראל. תאמינו או לא, אבל כשבאנו רעבים לאיזה מסעדה, שאלה אותנו, בעברית כמובן, איזו מיטל אחת: "לשבת או לקחת?". תעמיסי לנו יפה יפה בצלחת, אמרנו בטבעיות, והיא ענתה שבבת-ים – סליחה, מיאמי – יודעים לפנק כמו שצריך. זוהי, רבותיי, מיאמי ביץ'.

בדרך למיאמי היה לנו אירוע נפלא. טסנו מבוסטון, ומאחורי ידידי קצובר ישבה אמא ישראלית עם שלושת ילדיה הצעקניים: עידן, שירן ואלירן. טיסה בארה"ב היא אירוע סולידי ושגרתי בדרך-כלל, בעיקר כשאין על המטוס ישראלים. אבל כשעידן מחליט להרביץ לשירן, ושירן יורקת על עידן בחזרה – אמריקה או לא אמריקה – המטוס כולו נראה כמו טיול מנגלים לגליל ביום העצמאות.

"עידן, אנחנו יורדים מהמטוס, וו'אלק אבא מפרק אותך", אמרה האמא כשברקע קרבות הטריטוריה השגרתיות.
והיא המשיכה: "יקרע אותך, אבא, יוריד לך את הראש, פעם אחרונה שאני יוצאת איתך מהבית", "אני אומרת לטייס שיוריד אותך פה, עידן, לא רוצה לשמוע ממך עוד מילה".
ועידן מפרק את הצלעות לאחותו הבוכייה, שירן, והאמא בעצבים "בחייאת עידן, עזוב אותה, מה אתה חונק אותה? השתגעת?"
"וו'אלק עידן, אבא מחזיר אותך לעפולה מחר, אתה שומע אותי?! נבלה. מחר אתה חוזר לעפולה עם אבא!"
והאמא מסכמת, כנועה תשושה ומצווחת: "סיוט לצאת איתכם מהבית. הרגתם אותי. בהמות".
הישראלים הקטנים, למרות שלא ראו את ישראל מימיהם, בלעו הכל: את האוכל שהבריחו למטוס, את התוספות, את הדיילות, את הנוסעים, את הסכו"ם ובעיקר אחד השני, אבל הכל ברוח טובה – מה שגרם לי להתגעגע עוד יותר לסאחבקייה הישראלית. ולהבדיל: יש לי איזה מאתיים שכנים בבניין, עזבו שאין לי מושג מה השם של אחד מהם, אפילו במעלית הם לא עולים איתי.

אוירת הנופש משתלטת עלינו מהר מאד שם במיאמי, אלא שבמיקום הכי מרכזי בעיר – שנראה הכי פחות מתאים בעולם להקים אנדרטה כזו – נגלה משום מקום מראה מסמר שיער: אנדרטת ענק של "יד" הבוקעת מן הקרקע ומתנשאת לגובה 13 מטר, עליה נאחזות דמויות המבקשות להימלט מגורלן. האנדרטה היא חלק מאתר ההנצחה לזכר קרבנות השואה שהקימה ד"ר הלן פייגין,יהודיה היסטוריונית, שגייסה קבוצה של ניצולי שואה אמידים מקומיים למימון ההקמה. הקשר בין היהודים למיאמי מעולם לא נראה לנו מוחשי כל כך.

The Sculpture of Love and Anguish

הדיסוננס בין מיאמי ביץ' לשואה בולט מכל עבר – אבל הנשמה היהודית צעקה לנו שאנחנו צריכים לבקר שם. נכנסים למקום, ובתוך כל השמש והזיעה והבלגאן, משתררת עלינו לפתע אוירה כבדה, תחושת מועקה שצובעת לנו את הלב באפור.

סביב האנדרטה - נגלים לנו פסלי ילדים, זועקים, מתחננים, שרועים על הרצפה.

דופקים על החלון בכניסה, שני פנסיונרים מתעוררים מתרדמת החורף שלהם, מסבירים לנו פנים. "מי אתם?", "אנחנו מישראל, מה זה המקום הזה?", "בואו כנסו". וכך, מוּבלים בידי פנסיונר באמצע מיאמי ביץ', מצאנו את עצמנו באולם חשוך ואפל, שטיחים חומים על הקירות וריח חזק של תחב. בחיי, המקום הזה לא נפתח מאז שקולומבוס גילה את אמריקה ושלומי אפללו גילה את מיאמי.

הוא אמר לנו שיש כאן סרט שמסביר על האתר וכמה טוב שבאנו. הסבא לחץ על פליי, הסרט התחיל, "תקראו לי כשיסתיים", ויצא. אני וקצובר, באולם חשוך במיאמי ביץ', לבד, רואים סרט על שואה. בואו נאמר שמראות עדינים לא ראינו שם, אני מסתכל על קצובר, הוא מסתכל עליי במבט של "איזה הזוי", ושנינו נשפכים שם על הספסלים.

כמה שעות אחורה, 5 בבוקר. אנחנו מתעוררים כעבור שלוש שעות שינה כדי להחזיר איזה אוטו ליהודי-פרואני חביב שהשאיל לנו אותו בתמורה לנחמדותינו. לא חתיכת סיפור, אלמלא היינו שנינו שפוכים כבר לגמרי, מחפשים לגרד בכוח כמה שעות שינה כמו שני הומלסים על ספסל בבת-ים. סחוטים מעייפות, מפהקים במשך רוב שעות היממה. ובמצב צבירה הזה הפילו עלינו סרט שואה, מזג אוויר אידאלי וכיסאות מרופדים מדי. אז נרדמנו כמו מלאכי השרת, כמו תינוקות אחרי הגרעפס של האוכל, מנקרים בלי סוף כמו שני עכברי מעבדה מסוממים – מתעפצים ומתפגרים לאיטנו מול סרט בשחור-לבן. איזה עייפות תפסה אותנו שם, לא תאמינו לגמרי, וכשהתעוררנו, לא רק שנגמר הסרט אלא שכבר סגרו את האתר ונותרנו שם לבד. יצאנו החוצה, ברחנו, עד לפעם הבאה שנגיע למיאמי ונפקוד מחדש את האתר.

לפני שאני משחרר אתכם, תגידו לי, מה הסיכוי שתפגשו בכל אמריקה הגדולה את אותו בן אדם פעמיים? הגלובליזציה נראית לי רעיון די מבורך, אבל הייתם מאמינים שיש צ'אנס שנפגוש את החבורה של עידן ושירן שוב? והאמא המצווחת? והתיקים והבלגאן והצעקות? ואכן, כנגד כל סיכוי תאורטי מצאנו את עצמנו בדרך חזרה עם עידן והחבורה, יושבים לידנו בספסל של המטוס. אם כבר הסתברות קלושה כזאת, עדיף היה לזכות בלוטו או משהו. ועידן, תעזוב כבר את אחותך, עידן!

היום בו הצ'ולנט הפך לחלבי

אני רוצה לשתף אתכם במעשייה דגולה מן השבת האחרונה, סיפור שלא יסופר בבית של מרוקאים.

הסיפור שלנו מתחיל ביום חמישי או רביעי. שבוע קר ורגיל במיוחד פה בניו-יורק, ואנשי הקהילה, שיחיו, אנשים חביבים ואדיבים בדרך כלל, מארגנים לנו עוד אירוח לשבת. כמה דקות אחר-כך קיבלנו בשורה מרגשת: ארוחת שבת היא חלבית, תתאפקו עם הסטייקים או ההמבורגר, צפו להפתעות. המארחים האמריקאים סוגרים הכל באי-מייל, הזמנות להלוויות מקבלים כאן באינטרנט, ובכלל החיים פה הם ג'ימייל אחד גדול. אבל לא התכנסנו כאן היום בשביל שיעור באנתרופולוגיה.

שבת בבוקר, את האידיליה של תפילת שחרית הפר ריח הצ'ולנט מלמטה. צ'ולנט למי שלא יודע, זה תערובת אקראית של כל מה שעולה על דעתכם – ובלבד שיהא בצבע חום. חומוס, תפוחי אדמה, הרבה שעועית, קצת בשר – בקיצור בלגאן אחד שלם שנראה כמו גרסה קולינרית לא מעודדת של מלט טרי, אם כי האפקט דומה: בשני המקרים החומר הופך ליציקה אחת גדולה. הקטע המופרך שזה בסוף יוצא טעים, אנשים מסתערים על הצ'ולנט כלאחר-יד, עד שמכל העיסה נשאר גל עצמות קניבלי משהו. גם אני, כאקט של יהודי טוב וגווע, טרפתי צ'ולנט על צלחות קלקר ומזלגות חד-פעמיים, נהנה מאווירת הגלות שמסביב – וידעתי, שגם בגלות, במרחק של קילומטרים מהבית, תמיד יהיו יהודים טובים שידעו על איזה צד של הלחם מרוח הגפילטע-פיש.

מקור לחגיגות הת'נקסגיבינג‎

רבים מתעסקים בימים אלה במציאת המקור לאכילת התרנגול המטופש במועד הקדוש של הת'נקסגיבינג.

מצאתי את המקור.

עד כאן בדיחות מצחיקות להיום.

מכתב לסבא וסבתא - מהנכד באמריקה

לסבא וסבתא הצדיקים שלי,

מזל טוב ליום נישואיכם העשרים ומשהו (אחרי זה מי כבר סופר?)

אני מבין שאני על דיבורית, ולכן לא ארחיב במילים. יש סיפורים שראוי שישמרו כמוסים, ובכלל אלה גם סיפורים של חבורת הישראלים במנהטן שאני חבר בה (כמו הסיפור על האשכנזי שחשב שאני מדבר אידיש, מי היה מאמין שמילה קטנה במרוקאית תגרום לו להפוך ללבן עוד יותר). ובכל זאת, אכתוב כמה מילים:

אין כמו שולחן שבת

לפני הכל, אני מצטער שאני לא יכול לשמוח יחד אתכם בשמחה הגדולה שלכם. שמעתי שכמה דודות התקשרו לג'ורג'יו ארמני שיתפור להן חליפה כשמקביל הן מבשלות עשרה סירים ו-18 סוגי סלטים. כל הבאסה כאן באמריקה: במקום עוף ממולא ומרק חְרִירַה, אני נתקע פה עם אספרגוס וגפילטע פיש. במקום לשמוע דברי תורה מסבא מנחם, אני שומע על תוצאות בייסבול ועל מניות בבורסה.

אני כותב מכתב זה בשם אומה שלמה, אמריקה הגדולה, אומה שלא יודעת מה זה אוכל של סבתא, אומה שלא טעמה מעולם ספינג' או מופלטה, אומה שחיה בתוך עצמה והסבים והסבתות שלהם הם סתם זקנים שמבזבזים את החיים על בינגו כל היום. ברידג' במקום ספינג', חתולים במקום נכדים.

אמנם אין לי עדיין חמישה עשורים של נישואים ואמנם אני חי כעת בסביבה של אמריקאים שבגיל שלכם חושבים על הילד הראשון, אבל כמה דברים בהקשר לזמן כבר הבנתי. הזמן הוא לא קבוע, הוא זז בקצב אחר במקומות שונים לאנשים שונים.

אצלכם סבא וסבתא, הזמן לא זז לאט, הוא זז אחורה. בכל פעם שאני בא אליכם לטבריה אני מרגיש כאילו בשיכון ד' הכל זז וחולף ועובר – ורק בבלוק אלף ומשהו יש זוג שהרעננות והחיוּת והשמחה וההקרבה לא חולפים מהם לעולם. כל האנשים בספסל ליד המכולת של מוטי מתחלפים, ורק סבא – ברוך השם, חזק וצעיר ובריא – נשאר שם כדי להגיד שלום לנכדים בשבת. אשריה של סבתא, כבר חמישים שנה שהיא רק מתרוצצת וטורחת, לא נס ליחה ולא כהתה עינה. אפשר להיות בטוחים, חמישים זה רק תחילת הדרך, רק אחרי 50 שנה אפשר להתחיל להבין מה זה אהבה. בכל יום יהיו בעינכם כחדשים, גם אחרי כל כך הרבה זמן.

אני אספר לכם סיפור. לפני השליחות הייתי בטיול בצפון. משהו בלב אמר לי שהבטן שלי רעבה. בלי להסס עליתי לסבתא עם עוד חבר, בלי הודעה של שבועיים מראש או הזמנה באימייל כמו שעושים באמריקה, סתם ככה הגעתי לסבתא פתאום. אני לא צריך להרחיב, אבל תדעו שאחרי רבע שעה עמדו שתי צלחות גדושות מכל טוב, עם זיתים וחמוצים והמון אהבה. אם עליי היו נופלות שתי קיבות מקרקרות הייתי מקסימום מוציא להן נמלים מהארונות...

---

אני לא מכיר הרבה אנשים בעולם שדואגים רק לדבר אחד: לזולת. אנשים שכל חייהם מקריבים למשימה אחת – למען הכלל, למען המשפחה, למען עם ישראל. עוד לא ראיתי אצילות כמו שלכם, סבא וסבתא, שבכל שעה ובכל זמן ובכל מקום, תמיד אתם נושאים את עיניכם למקום אחד – למען הציבור. מציאות ללא אינטרסים, ללא נגיעה אישית – רק רצון טהור להיטיב עם העולם כולו. לפעמים אני חושב שאף פעם ראיתי אתכם עסוקים בעצמכם, וזה אפילו טיפה מוזר לפעמים איך הבעיות האישיות שלכם בטלות אל מול הצרכים של הכלל.

תודה רבה לכם סבא וסבתא שבניתם משפחה לתפארת, שלמה ואוהבת. אשריכם שהצמחתם ילדים לתפארת, איש איש ומעלותיו ותכונותיו.

תודה רבה לכם סבא וסבתא –
תמשיכו להיות חזקים ודואגים כמו שאתם.
אנחנו זקוקים לאהבה שלכם, עם ישראל זקוק לתפילות שלכם.


אני מתגעגע לכולכם, משפחה יקרה ומתוקה, תמשיכו להיות יפים ואוהבים,
תבואו אליי לאמריקה, יהיה בסדר, יש לנו במקרר קוקה קולה וחצי עגבניה.


האחיין, הנכד,
  אלירם רחמים זְרֵר בּוֹעוֹ.

טיול + שיט + כל מנהטן בשני דולר: לא בשמיים היא

חיפשנו הבוקר משהו לעשות בסאנדיי, יום שהוא מתנת האל לאמריקה כדי להוכיח סופית שאמריקאים מעדיפים לעבוד כדי לחיות ולא לחיות כדי לעבוד. מצאנו איזה מסלול בסטטן איילנד, אי דרומית למנהטן וחלק מניו-יורק סיטי.

חצינו את מנהטן, עלינו על ספינה, נסענו באוטובוס – והגענו עד לאי – וכל זה בזוג דולרים. לא מאמינים? שימו לב: משלמים שני דולר ועולים על הסאבוו'יי עד נמל ניו-יורק שנמצא בדרום העיר. משם, לוקחים מעבורת (ferry) שכלולה אף היא במסגרת השעתיים שמעניק הכרטיס לסאבוויי ובדרך יש אפילו בונוס: חולפים על פני פסל החירות. כשירדנו בסטטן איילנד חיכה שם אוטובוס. ניצלנו את 40 השניות שנותרו לנו לשימוש בכרטיס, אז גם האוטובוס היה סוג של חינם.

המעבורת לסטטן איילנד - רק שני דולר

ראשיתו הבלתי זוהרת של הסנטר הכפול

ברוך הבא, אמרתי לעצמי בבוקרו של יום עם תאורה חזקה מדי, נכנסת – לכל-השמנים-והרוחות – למועדון הסנטר הכפול. עדיין לא ממש חבר מועדון מן המניין, בינתיים רק מתחמם על הקווים. אבל בלי ספק, נכון לרגע זה יש שני דברים שמפריעים לי ממש: הסנטר. וההוא שצומח מאחוריו.

בהתחלה זה נראה כמו שקית עור שהתנפחה טיפונת. לא נורא, אוטוטו ייצא האוויר והיא קרוב לוודאי תתפנצ'ר. ואז השקיק הקטן מתפתח בהדרגה, תופח בשקט כמו עוגה לפני אפייה, מציץ מאחורי הזיפים, הופך בבטחה ואמונה לחלק אינטגרלי מהפרצוף שלנו. לא מרגישים בו, הוא ערמומי ומתוחכם, אבל הוא יודע בדיוק איפה אנחנו הכי שונאים אותו. אתה גם לא צריך להיות שמן מדי כדי שהוא יתפוס אותך, הוא פשוט בא. בצקי, רך כמו מרשמלו, רוטט, מושי כזה, כמו קרבולת רק הפוך, כמו שקנאי רק כמו שקנאי.

אז עד שימציאו לי פה באמריקה משאבת עשה-זאת-בעצמך לטיפול בסנטר מספר 2, נצטרך בעיקר להתמודד עם העובדה המצערת: ישות מדולדלת ונטולת שריר מתחילה לצמוח לי מתחת לפנים. הלו, מישהו שם בממשלה חייב לשים לזה סוף.

ק"ק דמנהטן. קווים לדמותה

דברים טובים קורים כשאתה בג'ט-לג. או לחילופין, דברים רעים קורים. מה שלא יהיה, הדברים שקורים נוטים להיות טובים או רעים במידה יתרה ממה שהיו יכולים להיות כשאתה פיכח. אז ככה, שכחתי להזכיר, הגענו לארה"ב וזהו אות חיים ראשון בהחלט משליחי ניו-יורק העייפים והתשושים.

נתחיל במטוס, כי כל ג'ט-לג טוב מתחיל במטוס עם הרבה אנשים שנרדמים לך על הכתפיים. אם תסתכלו פעם על כל האנשים הישנים במטוס תגלו שיש בערך 100 תנוחות אפשריות לישון על כסא, וזה לא כולל את אלה שנרדמים על הרצפה של המטוס, או על הדיילת, או בשירותים. ואחרי כל הנסיעה הקלילה הזאת שלקחה חצי יום, עוד טרטרו אותנו כל מיני פקידים שחשבו שהעוגיות של סבתא שלי זה פוטנציאל מובטח להקמת רשת לסחר בסמים.

מכאן אני הולך להתלהב; אין לכם מושג איזה טירוף זה לעבור מהשעמומון שלי בראשון לציון לטירוף הזה של ניו-יורק. כמו עוּבּר קטן שיצא לאוויר העולם כך אנחנו – משולהבים, מתבוננים, מהופנטים. כמו שתתנו לדג שחי באקווריום לצאת לטיול באוקיינוס השקט. כמו עיוור שהתפקח. כמו חירש שהתחיל לשמוע באמצע הופעה של נירוונה. כמו חילזון בפרארי. הכל כאן הרבה יותר מהיר, ואלוהים, כמה אנשים יש במקום הזה. לאן הם ממהרים שם, לעזאזל.

ניו יורק, אם אתם שואלים, זו לא בדיוק עיר. זה מקום שהוא ככל הנראה חלק מהפקה קולנועית ענקית של וודי אלן, שהמון אנשים משמשים בה ניצבים מבלי שהם יודעים על כך בכלל. ואנחנו רק פיסה קטנה ולא משמעותית בתוך רפרודוקציית הענק הזאת.

את פנינו קיבל גשם. אני יודע לכם שזה נשמע לכם הזוי כי במזרח התיכון בעיקר מזיעים בימים אלה, והגשם היחיד שיורד נמצא אצל רובכם בבתי השחי. אתם כמובן יודעים שאם בישראל היום חם אז גם מחר יהיה חם וחוזר חלילה – כך שבאופן כללי מאד חם לנו בישראל. אבל בניו-יורק יורד גשם גם בקיץ, ושום אמא פולניה לא מתרגשת מזה! פה לא מכירים את המשוואה גשם = חורף = קר. אפילו חם לפעמים וגם יורד גשם, בו זמנית! הללויה! מים מהשמיים באמצע הקיץ! רק בניו-יורק.

יש כאן מכוניות שאם תראו כאלה בסרטים תדעו שההפקה השקיעה. לימוזינות שהקצה שלהן נמצא בתחילת הרחוב, בניינים שהצנוע שבהם עושה אצבע משולשת לעזריאלי, חנויות שהקטנה שבהן נראית כמו שופרסל ביג, ואנשים שהנמוך שבהם הוא בגובה עמוד תאורה בבת-ים. כדי להפיק חשמל לעיר הזאת צריך תחנת-כח בגודל המזרח התיכון, כדי לקלוט מה זה הסאבוו'י צריך לדמיין את כל עפולה מתחת לאדמה.

ואנשים מוזרים. המון אנשים מוזרים, ללא הבדלי דת גזע ומין. כל כך הרבה אנשים ממקומות שונים, שאם יסתובב בניו-יורק חייזר בצבע ירוק עם קרניים, אף אחד לא יחשוב שהוא טיפוס שנוי במחלוקת.

הדירה שלנו אגב ממוקמת על שדרה מרכזית בצמוד לברודווי, כך שאתם מוזמנים כמובן לבקר.
המפגש החשוב הראשון שלנו עם הקהילה היה בבית הכנסת ע"ש המרא דאתרא, האדמו" ר הקדוש אברהם לינקולען סקוו'ר סינגוג. זה כמו שבישראל יקראו ל בית כנסת על שם גולדה. או לחילופין בית הכנסת הלבנוני ע"ש אהוד ברק. בכל מקרה, אמריקאים, לכו תבינו אותם.

מסעי גוליבר בדרך לויזה האמריקאית

להלן קורטוב מדרכי עמוסת החתחתים בדרך אל המנוחה ואל הנחלה – (ויזה ל)ארה"ב.

• אלקטרז זה אולי מקום פחות מבוצר מהקונסוליה בארה"ב. סבורני שהאנשים שתכננו את האבטחה שם ראו יותר מדי פעמים את אושן 11. הקונסוליה זה בעצם כלא אמריקני שבמקום נרקומנים ומחבלים החליטו לאכלס אותו בערבים, חרדים ושליחים למיניהם שמוכנים לעשות הכל כדי להיכנס לבית של הדוד מאמריקה. בכלאסוליה (כלא+קונסוליה) חיכה לי איזה בובי שחיפש יותר מדי צומי ושאל אותי אם אני חבר בארגון טרור, בעבר או בהווה. לא רציתי להתחכם אז ויתרתי לו הפעם. בסופו של דבר, טובה ויזה אחת בכיס מאלף דאחקות עם בובי.

Super Jew

אלי האנה. יותר מדי שמרים.

מסגרת חדשה

יום ירושל-מַיִם

"אז מי בקטע של מסע אופניים קטנטן מקרית ארבע לירושלים", כך התחילה הבדיחה שנגמרה בקוצר נשימה כבד, בשרירים תפוסים ובגשם שהיה משבית אפילו את הטיטאניק.

לפני חודש וחצי הודיעו לי על מסע אופניים מקרית ארבע לירושלים לזכרו של יצחק גואניש ז"ל. הודעתי שאני מצטרף, למרות שהדרך המועדפת עליי לנסוע באופניים זה לחבר להם מנוע, להחליף את הכסא בריפוד נוח ולקרוא לזה קטנוע. בתקופה הזאת של השירות הצבאי הסרעפת שלי מתורגלת בעיקר לריגושים נוסח "שוב ספגטי לארוחת צהריים", ופחות לשעשועי אקסטרים לילדים בני 16. ולמרות הכל, פתחתי בתכנית אימונים שכללה ארוחות שחיתות, רביצה בבתי קפה ותרגול שרירי הלסת. הקונספט המתוחכם לפיו חייב לעשות לשמור על כושר גופני מדי יום נראה לי בנאלי לגמרי למי שהפז"ם שלו מתקרב לשלוש שנים.

חובש, חמצן

הקילומטר הראשון הוא שעתם הגדולה של העצלנים. הם תמיד פותחים מהר, כדי לתת לעצמם פוֹר קטן לפני שהם מתחילים להתערפל במעלה הכביש. וכך, כשהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, דיוושתי לי ברבאק את הקילומטר הראשון עד שהחלו איתותים מהגוף שמבשרים על תהליך אל-חזור מסוכן שהאיברים לא מתורגלים בו. אגב, אומרים שכל שתתאמץ יותר כך הגוף יתרגל יותר. בולשיט. ככל שאתה מתאמץ יותר כך השרירים שלך נתפסים יותר והגוף שלך סובל יותר. למרות הכל, יש היגיון מאד מעניין במסעות הארוכים האלה. אתה מתחיל לדווש, חמש דקות ראשונות הלב והריאות שלך משתנקים לדעת, אתה מגלה סימני ייאוש ראשוניים שלא מוכרים לפסיכולוגיה המודרנית, ואז, אחרי סדרת ההתנשפויות התחלתית אתה מתחיל לאמץ את הרעיון שאפשר לנסוע יותר מקילומטר על אופניים ואפילו להמשיך לחיות אחרי זה. הטריק הבטוח ביותר הוא לחכות למצב שבו הגוף מכניס את עצמו לאוטומט ומשייט כמו סירת דייגים – לאט לאט אבל בטוח, הגוף מתנתק מהמוח ומחליט לבד מה הוא צריך לעשות.

אז כמה עשינו כבר?

אם אתה לא מסתובב עם קילומטראז' על האופניים, תמיד נראה לך שנסעת יותר ממה שעשית באמת. בקילומטר הרביעי אתה ממלמל משהו על עשרה קילומטר, ובקילומטר העשרים אתה רואה שלט: "ירושלים 43 קילומטר" ומבין שבינתיים דיוושת בערך עשירית מהדרך. בערך בשלב הזה, אחרי שעברתי את שערי הגיהנום, התחלתי להרהר לעצמי על תקלות אפשריות. תחושת חוסר וודאות מילאה את חלל מוחי. כל שריר כואב הפך בעיניי לתהליך הרסני של מבנה העצם. כל גירוד או עקצוץ מתחת לגרב נעשה פתאום לשטף דם מתפרץ. אלי הטוב, זמזמתי לעצמי, כנראה יש לי פנצ'ר באופניים, וגם הכיסא לא יציב, ולמה לעזאזל הכידון סוטה שמאלה? למה? למה כולם עוקפים אותי?

כשאתה מסתכל סביבך ורואה איזה 40 צלפים בכל מטר, ישנה נטייה לנחש שאתה בשטח עוין. בייחוד עם חמולות של כמה בני דודים עומדים בצידי הדרך עם מבט בעיניים שמתלבט בסוגיות הבאה: האם היהוד ויתרו על הממוגנים? כמה יהוד אפשר להרוג בצרור אחד קטן? – וכך, במקום לפגוש בלהקת פלמינקו שתפנק אותך בלימונדה קרה ותצעק לך "וו-הווווו", אני נתקל בשבטים מוסלמיים בוהים בצידי הדרך ומבין שכולנו נמצאים עמוק בשלב האל-חזור. לעצור בצד לא בא בחשבון, אלא אם כן מתחשק לי לומר לתוך קלטת "שחררו את לוחמי החופש מהחמאס". איפשהו בדרך בין כפר ערבי א' לכפר ערבי ב' המחשבות הסופניות על דום-לב תוך כדי רכיבה מתחלפות במחשבות סופניות על חייל שנחטף כשהוא על אופניים. כמה פתטי.

בסביבות החצי הגיע הרגע הגדול שלו חיכיתי. עצירת רענון בפונדק דרכים של חיילים בצומת הגוש, שהפך לפונדק-שעה עבור מתנחלים. כמה דודות עם מבטא אנגלוסקסי פיזרו שם פופקורן וסלט פירות חינם לכל דורש, וכולנו כמו אווזים מפוטמים טוחנים שזיפים כאילו אין עוד איזה 20 קילומטר לדווש. אני דוחף אותם זה אחר זה וחש בצרבת קלה שמחכה לי לקראת המשך הנסיעה.

אחרי עצירה באמצע השוונג כל הסרט מתחיל מחדש. אתה מרים בייאוש את ראשך לשמיים ומרגיש איך הסבל רק משכפל את עצמו. השזיף הופך לך בקיבה לחומצת עסיס רעילה, והמוח שלך מתעסק בחזיונות על אוכל ("8 סוגי סלטים, חצי קילו סטייק, לאפה חמה, יש למה לחכות"). אני מסתכל סביבי ורואה 200 זוגות אופניים משלבות הילוך ונוסעות כמו צ'יטה במדבר. אין ספק, המתנחלים יודעים להתאמץ, וכמו כל מתנחל הם עושים את זה באופן מתנחלי להפליא. ציציות מתנפנפות וכיפה עם 4 סיכות, או המין השני עם מכנסיים מתחת לחצאית וחולצת גבעות. אם היו מחליפים את החבר'ה מגולני במתנחלות שדיוושו שם בעליות, כנראה החמאס היה שוקל שנית אם לאיים עלינו בקסאמים.

אופניים המציאו בשביל הירידות. אחרי עלייה של 20 דקות במצב קטטוני, מתנשף בקולי קולות עם לשון שמגיעה עד הבלם הקדמי, ירידה תלולה הופכת לאקסטרים לוהט בנסיעה על אופניים. זאת הסיבה שאני טס אותן בלי ידיים במהירות של יגואר. האופניים מתפתלות ימינה ושמאלה, כולם לצידי נראים בהילוך פארקינג, משייט אל הלא-נודע עם אדרנלין מוקצן. אבל רק בשביל זה אני בא. בשביל העליות מספיק לי גם סובארו ג'אסטי.

ואז כשבא הגשם

תארו לכם שהייתי בא ושופך עליכם דלי של מים. ולא סתם דלי אחד אלא מיליוני דליים של מים, לקראת סופו של מסע אופניים, כשאתם מאבדים כל תחושה מהראש ומטה, חיגרים ופיסחים עם שרירים תפוסים, וכל זה באמצע היום. גשם זלעפות שאפילו נוח היה שוקל לבנות בשבילו תיבה חדשה. הכבישים הפכו לנהרות, הצמתים לאגמים, ארובות השמיים הורידו גשם לשלוש שנים. אנשים הסתכלו דרך הווישרים על קבוצת החוליגנים שהתאספו לרכיבה בתוך המבול הזה, התחילו לצפור מתוך ערפול או בלבול והיו בטוחים שהם באיזה סרט של יוסי סידר. מדובר בחוייה מוקצנת שהתחילה אחרי המנהרה השנייה של גוש עציון ונגמרה רק בזכות תושייתם של מתנחלים שרגילים שתוקפים אותם ממקומות בלתי צפויים.

בהחלטה אמיצה החליטו המארגנים לשחות עם הזרם למוסך ירושלמי בשם א.א. גלאס. מדובר במוסך שמתקן בעיקר שמשות, מה שרלוונטי במיוחד עבור החבר'ה שם בשטחים שמחליפים שמשות בקצב שבו הם מתדלקים (אבנים וכאלה). המחזה היה הזוי במיוחד: 400 איש ו-400 אופניים נמלטו לתוך מוסך באזור תעשייה. כל העסק הפך מאיזה בדיחה ילדותית במיוחד של המתנחלים מחברון לפקעת עצבים נוראה של זיעה, גשם ופקקים. זה השלב המסוכן ההוא שבו אנשים נטו לחשוב על עצמם כגיבורי תרבות והתחילו להרים ידיים אל-על ולנופף למכוניות לשלום, כאילו לסמן: אני אידיוט, אבל אני סיימתי מסע אופניים בתוך בריכת שחייה ירושלמית. וכאילו לא די בזה, אחרי שהגענו למוסך כמה טיפוסים התכנסו באמצע המוסך וצרחו "לירושלים עירך" לצד שירי יציע לבעל המוסך. כולם הסתובבו כחולמים, מנגבים משקפיים ומתקשים להאמין למחזה המופרך. כל אחד מחפש את החברים שלו בתוך ים אנשים רטובים ומזיעים.

אני יורד מהאופניים אחרי חמישים קילומטר ומבין שכוח המשיכה זה המצאה של בני אדם. הרגליים שלי עדיין מדוושות על הקרקע, מה שלאחרים נראה כמו שפשפת קשה במיוחד. "בקו הגמר הכל נראה פשוט יותר" אמרו פעם, כנראה קו הגמר היחיד נמצא מתחת לבלאטות.

צבא העורף והשירות האזרחי-לאומי | מכתב לרמטכ"ל רא"ל דני חלוץ

לכבוד:

   רב אלוף דני חלוץ

   ראש המטה הכללי

   באמצעות תיבת הפניות

צבא העורף והשירות האזרחי-לאומי

מדינת ישראל מחזיקה כיום במשאב נדיר שרק מדינות טוטאליטאריות יכולות להתפאר בו – לטוב ולרע – עשרות אלפי בני נוער המוכנים להקריב את מיטב ימיהם למען המולדת, בעלות אפסית, בנאמנות, בדבקות. במאגר כח האדם הבלתי נדלה הזה יש בזבוז קשה; צאו והביטו מה מתחולל בבסיס העורף הקרוב לביתכם. והיום זה כבר ברור: חייבים לקצץ. מיליון וחצי עניים בישראל זו סכנה קיומית, הרבה יותר מחזית מזרחית נגד ירדן, או ממתקפה גרעינית מצד אחמדינג'אד והאיראנים. 

עשרות אלפי חיילי סדיר ופי שלושה אנשי מילואים, זה בערך היקף הכח שמחזיק היום צבא ההגנה לישראל. אין עוד גוף במדינה עם עוצמה אנושית, אינטלקטואלית, כלכלית, חברתית ותרבותית כמו זו של צה"ל. אולם, כבר כיום עולים ניצנים של תהייה, האם הצבא, בעידן הנוכחי, צריך באמת את לגייס לעצמו כל כך הרבה נכסים ומשאבים אנושיים ולאומיים?

עם זאת, יש לציין כי רוב עם ישראל טרם הבשיל להקשות על תפקודו של הצבא. האזרחים נוטים חסד לחייל של מלחמת ששת הימים ועד להוא של תכנית ההינתקות. זה צבא אחד. טלוויזיוני יותר, מתוקשר, בולט, אהוב, עדיין נערץ. לצידו יש צבא אחר, אפור, מסורבל: צבא של פקידות ופקידים, מש"קי הסברה ומשמעת, מש"קי הובלה ושינוע, מש"קי חלוקת מסכות מגן, עובדי רס"ר, חייטים, אפסנאים, נגנים, תומכי לחימה, ואפילו מש"קי ממטרות ומעבירי עיתונים. עַם גדול ורב של חיילי עורף, ג'ובניקים, שאמורים לשמש את צה"ל על שלל משימותיו. הללו, כידוע, גוברים בכמותם על אחיהם הלוחמים.

היום ברור, וזאת יודע כל לובש מדים, שלא צריך את כל היקף החיילים הפנומנאלי שמחזיק צבא העורף. לכן, כדי לנתב את התפרוסת האנושית הזאת, יש להקים מאגר אנושי של כח אדם, שישמש בהקבלה לזה שמופעל כיום בצה"ל. המידע, שיהיה כמובן ממודר לגורמים הרלוונטיים, ישקלל בתוכו את מטעניו הרפואיים, האינטלקטואליים וההתנהגותיים של המלש"ב הצעיר. בפניו תעמודנה, לראשונה בתולדות המדינה, שתי אופציות: שירות בצה"ל או שירות לאומי-אזרחי. הוא יחליט אם הוא רוצה להתנדב באיכילוב או להדריך טירונים בבט"ר ניצנים. חשוב להדגיש: המסה המשמעותית תוענק לצה"ל והוא יהיה רשאי לגייס מכסת אנשים כראות עינו. הטובים ביותר יאותרו כמובן מראש – לסיירות, למודיעין, לאגף המבצעים, לאגף התכנון, לחיל האוויר והים.

בראש שתי מערכות הענק הללו – צה"ל והשירות האזרחי – יפקח גוף מבקר נשכני ורב זרועות, שידע לווסת ולתאם, להשגיח ולשמור, כך שכל הצדדים יצאו מרוצים. באחרית דבר, צה"ל ירוויח פעמיים: בפעם הראשונה, הוא יצמצם יחידות, תקנים ומשרות, תוך שדרוג והתמקצעות הנדרשת ממנו כצבא. בפעם השנייה, הוא ישמר את עקרונות גיוס החובה והערכים בעקבותיהם, במקביל לתפוקה הגבוהה והעלות הנמוכה שהוא יזכה מחייליו.

על מי יכול צה"ל לוותר? ראשית, נניח הנחה בסיסית:

"מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה" (מתוך 'רוח צה"ל'). דהיינו: צה"ל מגן על האזרחים מהאויב.

על פי האמור, יש לחתור לצמצום המעורבות הצבאית הישירה בחיי האזרחים, תוך מזעור החיכוך בין אנשי הצבא לאוכלוסייה. כמובן שבמדינת ישראל זה בלתי אפשרי, אולם תרומה לאזרוח החברה בישראל יכול להוסיף ליוקרתו של צה"ל, למעמדו, לחוסנו, ללגיטימציה שלו.

בצבא העורף יש הכרח בשורת פעולות מעמיקה ויסודית שתייעל את המערכת: הרחבת סמכויות לחיילי הסדיר, קיצוץ בתקנים, איחוד מתקנים צבאיים, סינון חיילים א-פרודוקטיביים, ויסות כח האדם ביחידות, ביטול קורס הקצינים (של גדודי גלבוע) לטובת קורס ניהולי, רה-אורגניזציה למשימות הצבאיות אל מול היכולות, שיקול מחודש של הצרכים הצבאיים, ועוד. ברקע, כאמור, תעמוד תמיד המטרה המרכזית לשמה הוקם צה"ל: בטחון האזרחים. להלן דוגמאות לקיצוץ תקציבי אפשרי:

א.         הפדגוגיה תישאר בידי משרד החינוך: חסל סדר המורות-חיילות / מש"קיות ההוראה, שעושות בייביסיטר לילדים בכתה ד'; צמצום הפנימיות הצבאיות ויתר מערכות החינוך היקרות הללו; הפסק המעורבות בשיקום נערים במצוקה ונערי מקא"ם  –  כל אלו הם באחריותה הבלעדית של יולי תמיר ואנשי משרד החינוך. צה"ל ומעהב"ט לא אמורים לשאת על כתפיהם את כל התחלואים שמצמיחה ההזנחה והזלזול והאטימות. מה כן? טיפוח לוחמים במכינות הקדם הצבאיות ובמסגרות ההכשרה (גדנ"עות למינהם).

ב.         פיקוד העורף יצומצם: בכל העולם, האחריות על הגנת העורף מופקדת בידי כוחות הביטחון האזרחיים. קצרה היריעה מלהכיל את החשיבות של הרחבת גופי החירום הקיימים (מד"א, מכבי אש, אנשי החירום באט"ה ובאר"ן) – תוך שימוש בזרועות החירום של צה"ל רק במקרים חריגים במיוחד. יש לנתב את פקע"ר להקמת זרועות חירום צבאיים בלבד, דוגמת 669 ויתר יחידות החילוץ, כאשר המלאכה האזרחית תיעשה בידי גופי החירום הממשלתיים.

בפועל, השירות האזרחי יוביל לסיוע ותרומה חסרת תקדים לחברה הישראלית. 70 אלף בני נוער ילכו ויתפרסו בעיירות הפיתוח ויסייעו בשיקומן. כמו כן, בבסיס השיטה, יוכלו לתרום למדינה הפציפיסטים והחרדים למינהם, וגם הערבים שבהחלט יכולים לסייע בשיקום המגזר הדווה שלהם. לו ישתלבו 20 אלף בני נוער ערבים במערך הסעד, ההזנה או הרווחה של מדינת ישראל, זה יהיה ללא ספק תקדים חברתי מהמעלה הראשונה.

נ.ב.

עניין זה מצטרף למשבר העמוק שמזעזע את הג'ובניקים של צה"ל. כאשר אנו מניחים שדרך נקודה אחת – בסיס הקליטה והמיון – יכולים לעבור שני חזונות שונים של עשייה צבאית, מי לסיירת ומי לניירת, אנו יוצרים ניגוד גס: מחד, הלוחמים בתשוקת הקרב האצילית, ומאידך, חייל רופס וממורמר שהריק שמלווה אותו מחטיא את ייעודו ההתנדבותי, ויותר מכך, גורם לו לזלזול עמוק בצה"ל, שלא לומר תיעוב. את המתודה הזאת מכיר כל קב"ן: הלוחם אוהב את החברים, את הצוות, אבל שונא את המפקדים ואת היציאות; הג'ובניק שונא את המדים, שונא את העבודה, שונא את צה"ל, שונא את עצמו, או יותר נכון: שונא את זהותו המשתקפת משירותו בצה"ל.

לתשובתך אשמח מאד,

                        אלירם אלגרבלי

---

רב-אלוף דני חלוץ, ראש המטה הכללי

מענה:

אלירם שלום,   

הרשה לי להביע את התפעלותי מן המסמך שכתבת אלי, הוא מבטא את הרעיון באופן ברור מאד. אינני מקבל את ההשוואה למדינות טוטליטריות באשר לגיוס חובה. המציאות הבטחונית באזורנו מחייבת לעת הזו גיוס חובה.

עניינית: גם אנו סבורים שניתן וצריך לייצר ערוץ שרות לאומי והנושא מצוי בטיפול מתקדם (מצוי על שולחנה של ממשלת ישראל), יחד עם זאת לצה"ל תשמר זכות לבחור ראשון את מי שדרושים לו למילוי המשימות. הדבר כרוך בשינוי חוקי מדינה וזה כמובן בסמכות הדרג המדיני.

על הפרק קיים נושא נוסף הנוגע לקיצור השרות לחיילי חובה וגם זה יבוא לידי סיכום בעוד מספר חודשים.

בהצלחה רבה.

                                דני חלוץ,  רב אלוף
                               ראש המטה הכללי

בממלכתה של אביבית (במפקדה אי שם בארץ)

פרק אמיתי מחייה של מִפְקָדָה במרכז הארץ, החושף את המזימות של המִפְקָדָה נגד חייליה, של חייליה נגד המִפְקָדָה, המִפְקָדָה נגד המִפְקָדָה והחיילים נגד כל השאר:

לפני כמה ימים ביקשה סג"מ אביבית לוי, קצינת השלישות, ממושיקו ועוזי, שני ג'ובניקים עם ת"ש גבוה, לסיים את המשימה הממש-ממש חשובה שהטילה עליהם ולהתקשר אליה כשמסיימים. מושיקו הבטיח לסגור את העניין תוך 24 שעות. אביבית מתקשרת לשאול את מושיקו אם הוא סיים, מושיקו מסנן בפעם הראשונה, מתקשרת שוב, מושיקו אומר שהוא סוגר את זה תוך דקותיים. כיוון שלא סגר, תתן לו אביבית עוד 12 צלצולים, אז הוא מבקש ארכה של שבוע ימים.

אביבית, שנמצאת אי שם במטולה או בבאר-שבע או ב"פגישה חשובה עם קצינים שיש להם פלאפלים", דורשת לקבל כבוד מהחיילים שלה, ומקפידה על "נאה דורש נאה מקיים". לכן חשוב לה להיות נוכחת ולפקח על העניינים כראוי, מה שנקרא השגחה צמודה. ביום רביעי בערב מתקשרת אביבית מביתה בכרמיאל אל עוזי כדי לשאול איפה מושיקו ואם אפשר להעיר אותו. מושיקו ישן. "אם לא תבוצע המשימה מיידית תאמר למושיקו שהוא יקבל טופס תלונה".
"ואיפה את, אביבית?".
"זה לא עניינך, מושיקו, אאאאה, עוזי! עכשיו ביי". ניתוק.

מושיקו התעורר, אז הוא מתקשר קצת לאביבית. אביבית מסננת אותו כבר שלושה ימים, ומושיקו חוזר לישון. היא ככל הנראה בקציר חיטים בגליל או אולי ב"סיור חינוכי" כפי שהיא מיטיבה לכנות את הנופשונים הקטנים שלה. כשהמפקדת של הבסיס, סא"ל ריקי, תתקשר, תשים אביבית לב פתאום שהיא שייכת לגוף שלא ממש מזוהה איתה – צה"ל. ריקי באמת התקשרה לאביבית. היא צריכה משהו בהול, יש לה איזה מצגת בפאוור פוינט שצריך להכין. איפה אביבית? אביבית עושה שנורקלים באילת, אבל כמובן תענה שהיא בדרך, בתחנה מרכזית, שאין מה לדאוג, ושאוטוטו היא במפקדה. בקור רוח אופייני תיתן אביבית צלצולון למושיקו, שיסנן אותה, ואז כמובן הודעונת קטנה לעוזי עם המילה "טופס תלונה", כדי להמחיש את רצינותה ואת סמכותיותה המתבקשת. המשימה עכשיו עברה לידיים של מושיקו, ומכאן ואילך – פקקט.

מקץ שבוע ימים נכנס גם עוזי לתמונה. הסלולרי שלו מלא בהודעות בלשון ציווי שהוא מקבל מאביבית. עוזי יתקשר למושיקו וישאל איפה אביבית. מושיקו יספר שהוא בבית כבר מזמן, אז הוא יתקשר למִפְקָדָה כדי שיענו לו בתחזוקה. עוזי, שנמצא במקום שהוא לא המפקדה, מבקש להספיק לאוטובוס של 13:30, שולח הודעה לאביבית ומקבל עליה תשובה בשבע בערב.
"עוזי, אתה לא יורד. חייב להיות מישהו במִפְקָדָה".
"אבל אביבית".
"בלי אבל, תקבע איתי שיחה ונדבר על זה".

כעבור שבוע ימים מתקיימת השיחה, אבל אביבית לא באה בגלל מחלה, ולכן נדחית השיחה למועד מאוחר יותר בשבוע הבא. אז שוב לא תהיה שיחה מפני ששכחו להביא טפסי תלונה וזה ממש מוציא את החשק לקיים שיחה בלי טופס תלונה. מחכים עוד שבוע וחצי, אך משלא נמצא זמן הולם לשיחה אמיתית אלא רק לשיחות עובר ושב, פונה עוזי לאביבית באמצעות המייל בתפוצת כלל המשתמשים ודורש: "בואי נעשה כבר את השיחה". עוזי מחליט לקיים את השיחה בכל מחיר, אך אביבית לא הייתה מוכן להתדיין בהיעדרו של מושיקו. "מה מושיקו", ערער עוזי על ההחלטה, ואביבית החליטה לדחות שוב את השיחה בגלל החוק החדש, לפיו אין דנים את עוזי מבלעדי מושיקו ולהיפך. המתינו עוד חודש-חודשיים עד שנפגשו שלושתם – אביבית, מושיקו, עוזי – אלא שעכשיו כבר נידון עוזי לעוד שלושה אישומים חריפים ומסוכנים בגין אי-קימה למסדרי בוקר. מה שגלגל את כל השיחה הזאת לפתחה של ריקי.

(אריאלה, שהיא נושאת הכלים של אביבית וסגניתה בכבודה ובעצמה, היא הצד האופרטיבי. מתפקידה להיות אחראית שיהיו שני אנשים נוכחים במִפְקָדָה. כלומר, שאם היא נמצאת שם, אזי צריך להיות איתה אדם אחד נוסף. ביום שני נפגשות אביבית ואריאלה להעביר חוויות על כל השבוע הקשה שעומד להיות להן. "אני מותשת", מתוודה אביבית, "יש לי מלא מלא משימות").

הלכה המִפְקָדָה כולה אל ריקי הקצינה-הכל-יכולה במפקדה ותיארה לפניה את הפרשה. היא הקשיבה קשב רב ויעצה להם ללכת לקשט את המִפְקָדָה כדי שיהיה נעים יותר לחיות במקום. אחר כך קישטו החיילים את המִפְקָדָה בתמונות וספרים. החיילים תכף ומיד הפכו לממושמעים וצייתנים. אבל ברגעים הקריטיים ביותר, כאשר כולם מסתובבים בהיסטריה מחוץ לדלת המִפְקָדָה הנעולה אשר אם לא תיפתח מייד ירד כל הבסיס לטמיון, מתברר ש:
א. המפתחות היחידים הם אצל אביבית.
ב. אביבית איננה ואין דרך לאתרה.

כדאי לשרת במִפְקָדָה.

המדינה של העיתון | סיפור

המדינה של העיתון

סיפור. 2008.

סיירת צריפין | סיפור

-סיפור קצר   - לפני ואחרי

מלש"ב אחד רצה להתגייס לסיירת. כמה רצה? אם אני אשאל אתכם אתם תגידו לי שיותר מדי, אבל אותו זה לא עִנְיֶין, כי ככל שהוא רצה יותר כך הוא התאמץ יותר ויותר. היה רץ יחף על שפת הים של נתניה. היה לוקח בַּלָאטוֹת מהרחוב והופך אותם למשקולות. היה פריק של גדנ"עות, לא גדנ"עות של חיל החינוך עם כל מיני בונבוניירות משדה בוקר, אלא גדנ"עות של סֵבֶל, כאלה שיונקים ממנו את כל שרידי האנוש והופכים אותו לאיזה קוֹאַלָת שטח מאולפת.

בְּחִירָה חָפְשִׁית

       בַּצֹּמֶת הַזֶּה

       מִפְתָּן הַדְּרָכִים הָעֲקַלְקַל הַזֶּה

       נִצָּב אוֹתוֹ הָאִישׁ בְּעֵסֶק בִּישׁ

    יָמִין                         וּשְׂמֹאל

14 כללים למפקד החדש

זה אמנם לא רשום בשום פקודת מטכ"ל, אבל כמה כללים כדי שהדרגות והמעמד לא יהפכו למפקדים את הלב ואת ראש:

הֶדִים בְּמַדִים. לְסַמוּאֵל

סיפור על חייל שלא לבש מדי א' | מעשייה

אני אף פעם לא לובש מדי א'. לא בתחנה המרכזית, לא בטקסים של יום השואה, לא בהשבעה וגם לא כשיוצאים הביתה. זה לא שהדקרון עושה לי חָרָרָה או משהו כזה, או בגלל שגנבו לי את הקיטבג ביום האחרון של הטירונות, בטוח לא בגלל שהשמנתי בצבא והמדים עכשיו נורא לוחצים לי על הבטן ובבית השחי. (כן, אל תחשבו שזה נעים לגמגם למשטרה צבאית ולהתחנן אליהם ביד רועדת שיבטלו לי את הדו"ח על הופעה במדי ב'). גם זה לא מתוך שנאה או רשע, כי בי אין אפילו טיפה אחת של שנאה – אלא מתוך אידיאולוגיה.
כי מדי א' זה כבוד. גאוות יחידה. המדים שלך זה מי אתה. זה לא סתם תלבושת אחידה בתיכון, אלא זו הזהות שלך, האישיות שלך, הבן אדם הקטן שמסתתר בתוכך. כשיש לך סיכת גּוֹלנצִ'יקוֹן זה אומר שטחנת טירונות ואימון מתקדם ואתה אולי מכיר את הריח בביוב של ג'באליה. אם יש לך כנפ"ץ אז בטח היית אמיץ וצנחת בשמיים כאילו אתה יונה או פרפר. אפילו במקומות דפוקים כמו חיל הרפואה מקבלים סיכה שנראית כמו פָּפִּיוֹן אדום, שתדע שאתה שייך למשהו, שאתה חלק מקבוצה גדולה של אנשים שמסתובבים עם פָּפִּיוֹנִים אדומים על הכיס של החולצה שלהם.

פרק שני

בנאדם הולך שמונים קילומטר כדי לקבל סיכה שעולה שני שקל. אנשים הולכים למות כגיבורים כשהם צועקים קודם גולני שלי ורק אחר כך שמע ישראל. הם גם יודעים שהרבה חושבים שהם סתם פראיירים ונטחנים, ושיהיה להם הרבה הרבה יותר קל להתגייס לאגף משאבי אנוש ולקבל נשיקות וחיוכים מכל מיני פקידות עם ליפ-גלוס. רק שבבחירה בין נשיקה וחיוך לבין גאווה עצמית רצופת סבל וייסורים, אין ספק שעדיף להם הסבל והבלאגן.

פרק שלישי

אני משרת בתפקיד של מכבה אש צבאי, שזה אומר שאם פורצת אש בבסיס אני צריך לכבות אותה או לפחות להתקשר מאה ושתיים שיבואו עם הזרנוקים שלהם וירטיבו את השריפה. לפי דעתי יש כבר איזה חמישים שנה לפחות מכבי אש בצבא, אולי אפילו יותר מהיום, בגלל שפעם הצבא היה בתוך צריפים, לא כמו היום עם השִׁיאַצוֹ והבריכה בבסיס וכל זה. 
חמישים שנה היו חיילים שהתפקיד שלהם זה לכבות אש בבסיס, רק שהם, בניגוד לחיילים שנולדו אחרי שנת 85, לא היו צריכים לענוד את סיכת כיבוי האש, הכִּיבּוּאוֹן אם להיות יותר מדויק, כמו שקוראים לזה המַעָאפְנִים. כן, ככה פתאום, חוברה פקודת מטכ"ל שכתוב בה: "כל חייל או חיילת המשתייכים, בין במישרין ובין בעקיפין, למערך כיבוי האש, יחויבו ע"פ הוראות הפיקוד העליון לענוד את סיכת היחידה כמובא בנספח הסמלים והאותות לפקודת מטכ"ל 6/054247/6". ברור וחד משמעי.

פרק רביעי

את הסיפור הזה הכי כדאי להפסיק לקרוא כאן, כי למרות שאתם חיילים אני רוצה להודיע לכם שהסיכה הקטנה הזאת חירבנה לי את כל המדים, יודעים מה – את כל הצבא. עד עכשיו הלכתי עם מדים וכומתה בצבע זית ואף אחד ברחוב לא שאל איפה אני משרת, רק ידעו שאני ג'ובניק שהולך עם כומתה בצבע בקו"ם ומדים בצבע בקו"ם ונשמה בצבע בקו"ם. הייתי בקבוצת החיילים האנונימיים שתמצאו אצלכם בבסיס: הנהגים, הטבחים, האפסנאים, חוטבי העצים ושואבי המים. חיילים בלי שֶׁם, היום הם יכולים להיות היום בביסל"ש ומחר במוצב בקלקיליה. אבל עכשיו, אני רואה מרחוק את השכן שלי הולך עם הכלב ושואל שאלות, ויודע שגם אם אני אגיד לו שזה התפקיד שמציל את המדינה, הוא יצחק. למה? כי הוא היה בנח"ל המוצנח ואני לא. כי להיות מכבה אש בצבא זה כמו להיות אופה בבית מרקחת או שוטר בבית חולים.

פרק חמישי

לבנאדם שהכי אמור לסבול מהאידיאולוגיה הזאת קוראים ניסים, הרס"ר של הבסיס, רק שהוא, בניגוד לרס"רים אחרים, אפילו לא היה נותן לי לאסוף בדלים של סיגריות מרוב שהייתי עצלן ומיואש. ניסים הזה העניש אותי כמה פעמים, אפילו המציא את המשפט "מוח של סיכה לא לובש סיכה" על שם ההגיג הכי מוצלח שאגודת הרס"רים המציאה. אבל בסוף הוא נכנע לאידיאולוגיה. ואידיאולוגיה, אתם יודעים, זו מחלה. מחלה שבגללה מחמיצים הרבה דברים. זה לא מסוג המחלות שמגרדים לך את האפנדיציט או משהו, אבל היא בכל זאת עושה הרבה נזק. כשמאבדים רגל שוכבים בבית החולים ומקבלים הרבה מתנות, וכשנגמרות המתנות אתה נשאר בלי הַרֶגֶל. והרס"ר שלנו, שהתחיל פתאום להבין אידיאולוגיות, ויתר לי על מדי א'.

פרק אחרון

המחלה הזאת עשתה לי המון נזק, כבר סיפרתי, רק שהפעם מכיוון שהיה מדובר בשלבים סופניים שלה, החלטתי להתגבר על המחלה, ובמקום לקום בבוקר, ללבוש מדי ב' ולהסתובב כמו דמיקוּלוּ, גמלה הקביעה בליבי שאני אהיה הגיבור של הבסיס בחודש הזה. בגלל שהייתי רגיל לישון ארבע-עשרה או שש-עשרה שעות ביממה, כיוונתי לי שלושה שעונים מעוררים לשעה שלוש בלילה בדיוק, ועוד הזמנתי בטלפון השכמה. בשעה שלוש ורבע בלילה התעוררתי לתוך רעש מחריש אזניים של מיליון טריליון שעונים שצועקים לי לקום, לבשתי מדי א' עם סיכת כִּיבּוּאוֹן וכומתה תקנית וגומיות בנעליים. הפעלתי את האידיאולוגיה, אידיאולוגיה הגיונית, צרופה, שיותר מכל הסתמכה על רדיפת צדק פשוט. פתחתי את התיק שלי, שמתי בו את הגפרורים וג'ריקן של דלק 4 ליטר, היה לי לפיד קטן ופנס להגברת אפקט הפחד. יצאתי בשקט מהחדר שלי לתוך החושך והתחלתי לרוץ, ריצה מהירה, חזקה, מאמינה, עם תיק ששוקל מאתיים קילו בערך. לא זכרתי איך רצים, והרגליים שלי התבלבלו קצת בכל פעם שעזבו את המדרכה. הפעם האחרונה שרצתי בחיים שלי הייתה בטירונות, כשגיליתי שאפשר לברוח מהמד"ס לתוך השיחים. רק בניגוד לאז, הפעם רצתי בכל הכוח. וכאבים בחזה, וצפצופים וחרחורים, והתנשפויות כבדות של מרלבורו אדום – כל אלה לא מנעו ממני את הריצה. נפלתי על הברכיים, מתנשם וחנוק, הגעתי לצריף הכי רחוק בבסיס, המספרה, היא הייתה חשוכה ועשויה מגג רעפים מתפורר. שעתיים ביום היה נמצא שם הספָּר, בשאר הזמן הוא היה מתעלל בחתולות. רעדתי כמו משוגע ולא הצלחתי לפתוח את הריצ'רץ' של התיק מרוב פחד, עד שהתאמצתי ממש ופיזרתי אותו על הרצפה. סובבתי את הפקק של הג'ריקן, ושפכתי מלא דלק פנימה דרך החלון של המספרה. ניסיתי להדליק גפרור בפעם הראשונה, בפעם השנייה ובפעם השלישית, עד שהצלחתי בפעם העשרים אולי – בגלל הרוח והפחד וכל זה. זרקתי את הגפרור פנימה, חיכיתי את העשר שניות הכי ארוכות בחיים שלי, עד שאש ענקית התחילה להבעיר את המספרה. עשן בצבעים כתום ושחור יצא מתוך החלונות, אש אמיתית שאחזה בכל פינה במספרה והפיצה חום כמו בל"ג בעומר. העיניים שלי היו רטובות לגמרי, מרגיש איזה מיליון שרירים עייפים בכל צד, ידעתי שזו שעתו הגדולה של כבאי האש, אותם רגעים של תהילה להם הוא מחכה כל חייו. התקרבתי לאש, והתחממתי, וגשם זלעפות התחיל לרדת כמו משוגע, גשם אלים שכיבה את כל השריפה. 

ואיש כבר לא היה מסביב, רק אני והגחלים הלוחשות שנשארו מהשריפה הגדולה.

- מבוסס על סיפור קצת אמיתי -