גמישות הביקוש, גמישות ההכנסה, גמישות צולבת - מבוא למיקרו כלכלה

נניח שאתם צורכים רק שני מוצרים. כעת הכלכלנים רוצים לבדוק באיזה סוג מוצר מדובר, כלומר איך יתנהג המוצר אם יחולו שינויים כלשהם בשוק. לדוגמא: אם מחר יורידו את המחיר של הסיגריות – מה זה יגרום לצריכה של האנשים. ומה יקרה אם מחר יעלו את המחיר לתרופות מצילות חיים. אלה שאלות של מיקרו כלכלה: אנחנו מתבוננים על התנהגות הצרכנים ולומדים איך מתנהגים ביחס למוצרים מסוימים.

כדי לענות על השאלה הזאת, אנחנו שמים בתנאי מעבדה שני מוצרים: לאחד נקרא X ולשני נקרא Y. תניחו שאתם צורכים רק את שני המוצרים האלה. כעת נשאל 3 שאלות:

1. מה יקרה אם נעלה למוצר X את מחירו? כמה תרכשו ממנו?
2. מה יקרה אם נעלה לכם את ההכנסה כולה? כמה תרכשו מאותו המוצר?
3. מה יקרה אם נעלה למוצר Y את מחירו? האם תמשיכו לרכוש את Y? או שמא תעדיפו לרכוש עכשיו יותר מ-X? ואם כן, באיזו כמות?

לשם הבהרה: הטרמינולוגיה בכלכלה היא לעיתים מבלבלת. לצריכה שלX  משתמשים במספר ביטויים, שלכולם משמעות זהה:
* "הביקוש ל-X"
* "כמות ה-X שהלקוח יקנה"
* "ההוצאה על X"
* "הכמות הנצרכת"

השאלה הראשונה: גמישות הביקוש - העלינו למחיר X המחיר

אם הייתי שואל אתכם, מה יקרה אם יעלו למוצר שאתם אוהבים את המחיר, מה הייתם עונים? ברור, שתקנו ממנו פחות. ובכן, אתם כמעט צודקים. כיוון שיש מוצרים שלא בהכרח הייתם קונים אם היו מעלים או מורידים להם את המחיר. למשל, תרופות.
גמישות הביקוש עוסקת בשלושה סוגי מוצרים:

1) מוצר עם ביקוש גמיש = רגיל   E|>1|
זהו המוצר הטבעי, המתבקש. אלה מוצרים שיש להם תחליפים טובים בשוק ולצרכן לא קשה לוותר עליהם. בואו נניח שקרטון חלב עולה 10 שקלים. אתם קונים ממנו בשנה 200 יחידות בשנה, וכעת העלו לכם את המחיר ב-10% (ל-11 שקל) – על פי כללי ההתנהגות של המוצר הזה, הביקוש שלכם כעת לקרטון חלב, כלומר כמה תרכשו ממנו, יהיה פחות מ-180 יחידות. נניח 170. למה? כי הכלל במוצר גמיש אומר שאחוז השינוי במחיר גורם לשינוי באחוז גבוה יותר בצריכת אותו המוצר. כלומר, בסך הכולל, ההוצאה שלנו על מוצר X תקטן.
אותו הדבר להיפך, אם יקטינו לכם את המחיר ב-10% – התשוקה שלכם למוצר הזה תגדל. אתם תגדילו את הצריכה של המוצר הזה ביותר מ-10%, כלומר תרכשו ממנו, נניח 230 יחידות. כלומר, בסך הכולל ההוצאה שלנו על מוצר X תגדל.
מה קורה למוצר Y? ובכן, הכלל במוצר הזה אומר שאם העלו למוצר X את המחיר, הצרכן בסך הכולל יסכים להוציא עליו פחות. ולכן, מי שמרוויח הוא מוצר Y – שהביקוש אליו גדל.

הערות:

• אם X הוא גמיש ומחירו עלה – הצריכה (הביקוש) אליו תקטן באחוז גבוה יותר, והכנסות היצרן יקטנו. הצריכה (הביקוש) ל-Y תגדל. ברור שאם X גמיש אז גם Y גמיש.

2) מוצר עם ביקוש קשיח   1 > |E| >י0

ביקוש קשיח

יש מוצרים שגם אם מעלים להם את המחירים, עדיין אנשים ממשיכים לצרוך אותם. אלה מוצרים שאין להם תחליפים טובים ולצרכן קשה לוותר עליו. הצרכן יפחית אמנם את הצריכה, אבל עדיין – לא בצורה דרסטית. הדוגמא הכי טובה לכך היא סיגריות. כאשר המחיר עולה המעשנים כמעט שאינם מפחיתים בעישון, כך שבסה"כ ההוצאות שלהם על סיגריות גדלות. לדוגמא: אם נניח מעשן צורך 200 חפיסות סיגריות, וכל חפיסה עולה 10 ₪; אם נעלה לו את מחיר החפיסה ב-10%, הוא לא יוריד את הצריכה שלו ב-10% (ל-180 סיגריות), אלא נניח ב-5% - ל-190 סיגריות, כך שבסך הכולל ההוצאה שלו על סיגריות תגדל.
מה יקרה למוצר Y בסיטואציה הזאת? ובכן בגלל שעכשיו המעשן צריך יותר כסף בשביל הסיגריות שלו, ההוצאה היחסית של הצרכן על מוצרי Y תקטן. מוצר Y מפסיד. זה ברור, לא?

אגב, יש מוצרים עם ביקוש קשיח לחלוטין. לדוגמא תרופה שתציל את חייך. לא משנה מה מחירה – אתה תסכים לשלם עליה. הגמישות פה היא 0.

לסיכום:

• אם X הוא מוצר קשיח ומחירו עלה – הצריכה (הביקוש) אליו תקטן באחוז נמוך יותר, והכנסות היצרן יגדלו. הצריכה (הביקוש) ל-Y תקטן. אם X הוא מוצר קשיח אז Y הוא גם מוצר קשיח.
• אם הביקוש למוצר X הוא קשיח לחלוטין – המוצרים X,Y הם בלתי תלויים.

3) מוצר עם גמישות יחידתית    1=|E|
אלה מוצרים שאתם רוכשים לפי תקציב מדויק. מה שנכנס בתקציב – זה מה שאתם קונים. למשל, בואו נניח שהחלטתם שתקציב הקונצרטים השנתי שלכם הוא 200 ₪ בשנה. כל קונצרט עולה 10 ₪. כעת החליטו להעלות את מחירי הקונצרטים ב-50%. מה יקרה איתכם? זוכרים, יש לכם תקציב מוגדר, ולכן מספר הקונצרטים שתלכו אליהם ירד גם כן ב-50% בדיוק. ומה אם יקרה להיפך? שוב, אם יוזילו את מחירי הקונצרטים ב-50% אתם תלכו ל-50% קונצרטים יותר.
מה קורה למוצר Y? ובכן, מכיוון שיש לכם תקציב סדור לקונצרטים, הביקוש שלכם למוצר Y, כלומר הכמות שאותה תרכשו, תישאר ללא שינוי.

לסיכום:

• אם X הוא מוצר עם גמישות יחידתית ומחירו עלה – הצריכה (הביקוש) שלו תקטן באחוז שווה, והכנסות היצרן לא ישתנה. הצריכה (הביקוש) ל-Y גם לא תשתנה.
• אם X הוא מוצר יחידתי אז Y הוא גם מוצר יחידתי.

השאלה השניה: גמישות ההכנסה (אנגל) – מזל טוב, העלו לכם את המשכורת

ובכן, ברכותיי. העלו לכם את המשכורת. כזכור, אתם רוכשים שני מוצרים: X ו-Y. כעת אנחנו רוצים לבדוק מה יקרה למוצרים האלה אם יעלו לכם (או יפחיתו לכם) את המשכורות.
גמישות ההכנסה עוסקת בחמישה סוגי מוצרים:

מוצר נורמלי: בעולם המערבי, רוב המוצרים שאנחנו צורכים הם מוצרים נורמליים. אם יש לנו יותר כסף – אנחנו צורכים מהם יותר, ואם יש לנו מעט כסף – אנחנו צורכים מהם פחות. ישנם שלושה סוגים של מוצרים נורמליים:

1א) מוצר נורמלי מותרתי   1<E
אלה הם חיי המותרות. למשל, חופשות באיים הקריביים הם דוגמא למוצר מותרתי: ככל שהכנסתכם גדלה, כך תרצו ממנו יותר ביחס גבוה יותר. לדוגמא: אם ההכנסה שלכם היא 20,000 ₪. חופשה בקריביים עולה 1,000 ₪. אתם נוסעים מדי שנה לקאריביים פעמיים בשנה, כלומר מוציאים 2,000 ₪ על חופשות בקאריביים. כעת העלו לכם את המשכורת ב-5%, ל-21,000 ולכבוד המאורע החלטתם שבמקום פעמיים אתם מפנקים את עצמכם ונוסעים 3 פעמים בשנה לקאריביים. כלומר, ההוצאה שלכם על הקאריביים גדלה ב-50% (!) ל- 3,000 ₪, כלומר, את כל התוספת בשכר הקדשתם רק לנופש. זה נקרא מותרות!
אם מוצר X הוא נורמלי-מותרתי מה זה אומר על מוצר Y? אם החלטתם שאת כל התוספת בשכר אתם מוציאים על חופשות, זה מעיד שמוצר Y הוא בטוח לא נורמלי-מותרתי.

לסיכום:

• במוצר נורמלי-מותרתי – עלייה בהכנסה גורמת לצריכה ביחס גבוה יותר של מוצר X, ובהכרח מלמדת שמוצר Y הוא לא נורמלי-מותרתי.

1ב) מוצר נורמלי-חיוני 1 > E >י0
 אלה הם רוב המוצרים. אם נלך על הדוגמא הקודמת, אם מעלים לאדם את המשכורת ב-5% הוא לא יגדיל את הצריכה שלו על דלק למשל גם ב-5% אלא נניח ב-2%. זה אומר שדלק הוא עבורו מוצר חיוני, אבל לא כזה שצריך להתפרע ולצרוך באופן מופרז.
מה זה אומר על מוצר Y? שהוא נורמלי-מותרתי עבורכם. לדוגמא: אם השכר שלכם עלה ב-5%, ויש לכם רק 2 מוצרים לרכוש, ובמוצר X העליתם את הצריכה בפחות מ-5%, זה בוודאי אומר שעבור המוצר השני העליתם את הצריכה ביותר מ-5% ולכן הוא נורמלי-מותרתי עבורכם.

לסיכום:
אם מוצר X הוא נורמלי-חיוני: עלייה בהכנסה גורמת לעלייה ביחס קטן יותר של צריכת X. מוצר Y הוא נורמלי-מותרתי.


1ג) מוצר נורמלי-יחסי E=1
זהו מוצר שהצריכה ממנו היא פרופורציונאלית. עלתה לכם ההכנסה ב-5%? אתם תצרכו ממנו 5% יותר. ירדה לכם ההכנסה ב-5%? אתם תצרכו ממנו פחות. אם תסתכלו למעלה, זה דומה למוצר עם גמישות יחידתית.

מה זה אומר על מוצר Y? שהוא אחיו התאום. כלומר, גם כן מוצר נורמלי-יחסי. זה ברור: אם שאר הכסף זולג באופן פרופורציונאלי למוצר Y, אזי יש לנו שני מוצרים בעלי תכונות זהות.

לסיכום:
אם מוצר X הוא נורמלי-יחסי: עלייה בהכנסה גורמת לעלייה ביחס זהה של צריכת X. מוצר Y גם הוא נורמלי-יחסי.

הערות על מוצר נורמלי:

• אם X הוא מוצר נורמלי, אפשרי ש-X,Y הם מוצרים תחליפיים.

2) מוצר נחות 0>E
נניח שאתם סטודנטים שמרוויחים 2,000 ₪ והמשכורת שלכם מתחלקת כך: 50% הולך על נסיעה באוטובוס ו-50% על מוניות. כעת העלו לכם את המשכורת והחלטתם לנסוע באוטובוס רק לעיתים רחוקות. כלומר, העלייה במשכורת גרמה לכך שצמצמתם בשיעור ניכר את הנסיעה באוטובוס. כלומר, עבורכם נסיעה באוטובוס היא מוצר נחות: ככל שיש לכם יותר כסף כך שיעור ההוצאה שלכם על אוטובוס יפחת. מוצרים נחותים הם בדרך כלל מוצרים זולים, שעם עלייתכם במעלה השכר – אתם רוצים מהם כמה שפחות.
מה לגבי מוצר Y? מונית בהקשר הזה הן מוצר נורמלי-מותרתי. למה? כי עכשיו כשעלתה לכם המשכורת, העברתם חלק מההוצאות הקבועות שלכם עבור אוטובוס, לטובת תשלום למוניות. הן המרוויחות הגדולות בסיפור הזה, משום שכעת יש להן נתח באחוז גבוה יותר מהשכר שלכם.

לסיכום:

• אם X מוצר נחות – עלייה בהכנסה גורמת לירידה בצריכה של X, וכן מלמדת ש-Y הוא מוצר נורמלי-מותרתי.
• 
  

3) מוצר ניטרלי  E=0
מוצר ניטרלי הוא מוצר שלא משנה מה ההכנסה שלך, תמיד תצטרך ממנו בכמות זהה, לדוגמא: כדורי אקמול. האם בגלל שהתעשרת פתאום תצרוך יותר אקמול? בוודאי שלא.
במובן זה, מוצר ניטרלי הוא המקבילה של מוצר עם ביקוש קשיח לחלוטין. יש מוצרים ייחודיים שאין להם מחיר. והצריכה שלהם אינה תלויית הכנסה ולא משתנה אם המחיר שלהם עולה או יורד.

אם X הוא ניטרלי, מה זה אומר על Y? ובכן, ברור שאם לא מתרחש שום שינוי בכמות האקמול (X) שנרכוש אם המשכורת שלנו תעלה או תרד, אזי Y הוא מוצר נורמלי-מותרתי. כל עלייה במשכורת תוקדש כולה לטובת מוצר Y, ולהיפך, כל ירידה במשכורת תפגע אך ורק ב-Y. באחוזים, על כל עלייה בשכר – Y הוא הנהנה היחיד (כל הקופה שלו).

לסיכום:

• אם X מוצר ניטרלי – עלייה בהכנסה לא גורמת לשינוי בצריכה של X, אך מלמדת ש-Y הוא נורמלי-מותרתי.

השאלה השלישית: גמישות צולבת – מה יקרה ל-X אם נעלה את המחיר של Y

אחרי שלמדנו על ההשפעה של עלייה במחיר ועל ההשפעה של העלייה בהכנסה, בואו נדבר שניה על ההשפעה של עלייה במחיר המוצר השני.
בואו נגיד שיש לנו תקציב של 2,000 ₪, שבו מותר לנו לקנות שני מוצרים בלבד – X ו-Y.
כמו במקרה הקודם, גם כאן – יש לנו שלושה סוגי מוצרים:

1) מוצרים תחליפיים 0>E
נניח שאתם שותים רק קולה וספרייט. כעת העלו לכם את מחיר הקולה ב-2 ₪. מה תעשו? אם תקנו יותר ספרייט ופחות קולה, זה אומר ששני המצרכים יכולים לספק את אותו צורך מבחינתכם ומשמשים כתחליף של האחד עבור השני. גם חמאה ומרגרינה הם מוצרים תחליפיים, קפה ותה וכדומה. קיימת גמישות צולבת ביניהם. עלייה במחירו של האחד תביא אתכם לקנות כמות גדולה יותר מהשני בהתחשב באיכויות, ככל שהמצרך התחליפי טוב יותר, עליית מחיר של מצרך אחד תביא לעלייה תלולה בכמות המבוקשת של המצרך השני (דבר המכונה ביקוש חליפי). קיומם של מצרכים תחליפיים כמעט בכל התחומים מקטין את כוחם של מונופולים או אף מונע אותם בתחומים רבים.
זה ברור: אם מוצר Y הוא תחליפי, זה אומר שגם מוצר X הוא תחליפי. ככל המחיר של אחד עולה – ככה אנחנו נקנה יותר מהשני, ולהיפך.
לסיכום:

• במוצרים תחליפיים - עלייה במחיר Y מקטינה את הביקוש לY- וגורמת לעלייה בצריכת X.

מוצרים משלימים 0>E
שני מוצרים שיש ביניהם זיקה. לדוגמא: מברשת שיניים ומשחת שיניים. אם נניח יש לכם 200 ₪ לרכישת מברשות שיניים (100 ₪) ומשחות שיניים (100 ₪). כעת העלו את המחיר של משחות השיניים ב-20% – מה יקרה לכמות מברשות השיניים שתקנו? היא תפחת. זה ברור. מוצר אחד לא בא על חשבון המוצר האחר. למוצר המשלים יש ערך פחוּת כאשר הוא נצרך לבדו, אך השימוש בו בשילוב מוצר או שירות אחר מוסיף לערך המצרפי של שני המוצרים. לפיכך, כאשר מוצרים משלימים נצרכים במשולב, יש להם נטייה להיות בעלי ערך גבוה יותר עבור הצרכן וכל אחד מהם יוצר ביקוש למוצר האחר.

לסיכום:

• במוצרים משלימים - עלייה במחיר Y מגדילה את הצריכה גם של Y וגם של X.
• ולכן: אם המוצרים משלימים, אזי בהחלט ייתכן שאחד משני המוצרים הוא גמיש. כלומר, אם המחיר שלהם עולה, הצריכה שלהם פוחתת.

3) מוצרים בלתי תלויים (אדישים)  0=E
יש מוצרים שלא תלויים אחד בשני. אם יש עלייה במחיר של Y זה ישפיע רק על כמות מוצרי ה-Y שתקנו. מוצר X יהיה אדיש לשינויים שמתרחשים במוצר Y. לדוגמא: אקמול וחלב. אם יודיעו על עליית מחירי החלב, האם זה ישפיע על צריכת האקמול שלכם? כנראה שלא.

לסיכום:

• במוצרים בלתי תלויים - עלייה במחיר Y לא משנה את צריכת ה-X.
• אם לא השתנתה הצריכה של X בעקבות עליית המחירים של Y – אזי X הוא מוצר קשיח.

קוב דגלאס

שימו לב שיש מכנה משותף בין כל הגמישויות למעלה. למשל, מתמטיקאי בשם קוב דגלאס בדק ומצא שכאשר עקומת הביקוש מורכבת ממכפלה, מדובר במוצר ש:

• גמישות הביקוש שלו היא יחידתית: כלומר, אנחנו נרצה ממנו בדיוק ביחס של העלייה שלו במחיר. 
• גמישות ההכנסה שלו היא נורמלית-יחסית: כלומר, צריכת המוצר מבחינתנו תהיה פרופורציונאלית לעלייה בהכנסה שלנו. 
• הגמישות הצולבת שלו היא בלתי-תלויה: כלומר, כל עלייה במחיר לא משפיעה על הצריכה של המוצר השני.

סיוט ושמו קניון

אם אתם אוהבים לערוך קניות בשקט ובשלווה, להסתובב בין חנויות, למדוד בגדים, לשבת בבית קפה ואולי לסיים באיזה סרט נחמד - קניון הוא לא המקום בשבילכם. כי לקניון יש מטרה אחרת: לשרוף לכם את הזמן. ואת הכסף. ואת הסבלנות. כי קניון הוא למעשה כלוב צפוף והמוני של בני אדם; מעבדה אנושית המנותקת מכל מימד של זמן; חלל אטום מוצף בני נוער משועממים, אמהות עם עגלות ופנסיונרים שמחפשים להעביר את החיים.

צפוף? יופי, מגיע לכם

אני לא מאמין לקניונים. הכל שם יותר יקר. אותיות גדולות מודיעות: "מבצע: 50% הנחה" ורק בקופה מתברר שההנחה היא רק על המוצר השני. דוחפים לי מוצרים שאני לא צריך. גובים ממני דמי חניה בשביל הזכות – באמת תודה – לקנות שם. ובנוסף, תוסיפו למשוואה את היותי סייד-קיק – מנדנד את העגלה מחוץ לחנויות וסוחב שקיות – ותקבלו גבר הולך לאיבוד (בחניון). הצילו!

קניונים עושים לי רע. רע מאד. זה יכול להיות קניון מלחה או קניון צ'אפחה, לא משנה, אני מעדיף לבלות חודש במרתף עינויים בבנגקוק מאשר שעה בקניון. בחיי, מדובר בתסמונת מאד מטרידה: אני עובר בין החנויות ומקבל סחרחורת. הכותרות האדומות "sale!" גורמות לי לחולשה כללית, וכמדומני ליד החנות של קסטרו חוויתי קושי נשימתי קל. משהו שדומה למחלת ים, רק שהים זה הקניון.

בגילי המופלג לא נעים להיכנס למשבצת הזקן הטרחן, אבל תרבות הקניונים היא עוד סממן לפרצופו הלא-מזהיר של הדור. פעם בערבי-כיתה היו עושים קומזיץ. ילדים הלכו למוזיאונים, לפינת החי, ללונה פארק, לבית של סבא וסבתא. בילו בחיק הטבע, ראו שמורות, יערות, פריחות וסתם גבעות. היום לא; דור האייפון והקניון מרים את הראש מהמסך ורץ לעשות שופינג. השוטטות בקניון הפכה לפעילות האולטימטיבית לשעות הפנאי. הנוער חומד יותר מאי פעם את השטרות בארנק של אבא ואמא, והאבסורד חוגג: ההורים קונים בגדים במבצעי שוק רמלה-לוד, הילד מרשה לעצמו מכנסי דיזל ב-500 ₪.

את הביקורים שלי בקניון אני מסיים מעולף, משורבב לשון, מתוסכל ומייחל לאיזה מרחב פתוח שאוכל לנשום בו אוויר צח, אולי אפילו לשמוע ציפורים מצייצות. מבטיח לעצמי – עד הפעם הבאה כמובן – שכף רגלי לא תדרוך בקניונים שוב.

מנה-רעה בטעם מונוסודיום גלוטמט

על פניו, זה הדבר הכי טוב שניתן להמציא לנו, הגברים: פותחים שקית של 'נמס בכוס' או כל אבקה אחרת, שופכים את הבפנוכו עם קצת מים חמים, והופ – קסם! – יש אוכל מוכן ואפילו חם. זה יכול היה להיות החלום של כל אם פולניה, בטח אֵם אפריקאית, פתרון אלגנטי למיליארדי רעבים. ילדים בכל העולם היו שואלים אתכם, בכל שפה, "מה נחה?", ואתם, בלי למצמץ, הייתם משיבים "מנה חמה!".

זה מה שעבר לי השבוע בראש, כשהזדמנו לי בעבודה שתי קופסאות פלסטיק עם אבקה שמבטיחה להיות מרק, אם רק תצקו עליה מעט מים רותחים. פתחתי לי אחת, קראתי את ההוראות – אני מכיר אותן בעל-פה אבל תמיד טוב לקרוא שוב – ערבבתי היטב, וכעבור 5 דקות הרגשתי מאסטר שף. הטעם היה נראה לי טיפה מלאכותי, אבל כשרעבים – גם פלסטיק עם קצת מלח ופלפל יכול להיות מעדן.

ואז קרה האסון; הבטן שלי לא התרשמה ממנה-חמה אחת, ודרשה עוד. פתחתי גם את הקופסא השנייה ופעלתי שוב לפי הטקס המוכר: שופכים, מערבבים, מכסים, ממתינים, מערבבים בשנית ואז אוכלים – כלומר, סותמים את הנחיריים ואז אוכלים. אבל התוצאה, רבותיי, הייתה קטסטרופה. אם במנה-חמה הראשונה הקיבה שלי הצליחה בקושי לפרק את הכימיקלים שדחפתי לה, בקופסא השנייה היא כבר צעקה הצילו. הרעלים שבאבקה הזאת, שלא תדעו, גרמו לי להאדים כמו סלמון מטוגן. כל הצנרת מהגרון ומטה החלה לבעור. הרגשתי כאילו השקו אותי בחומצה גופרית. יומיים הייתי בקריסת מערכות.

אולי מתוך עצלנות, ואולי חלק מתרבות האינסטנט: לא ברור מתי העולם התחיל להאמין שאטריות יבשות וכמושות בתוך אבקה בצבע אדום-וולקאני הן אוכל אמיתי? תקראו את הרכיבים: על "חומר מונע גושים" שמעתם? גם אני לא, נשמע כמו חומר שמערבבים בגולדיזל. מה לגבי "משפרי טעם"? בוודאי, אם כבר לאכול רעל אז שיהיה לפחות טעים. במילים אחרות, ככל שיש יותר רכיבים כך הסיכוי לקבל הרעלת קיבה גדל.

המסקנה אפוא ברורה: כמו כל דבר בחיים, גם באוכל אין קיצורי דרך. מי שמאמין שאת הרעב אפשר להשתיק באמצעות אבקה תעשייתית מלאת כימיקלים – יגלה מהר מאד את נזקיה. ובקיצור, מי שטורח בערב שבת אוכל עד יום חמישי.

הסמארטפון אדוננו, הסמארטפון מלכנו

מתי לאחרונה היו לכם שעתיים – עזבו שעתיים, 30 שניות – בהן התנתקתם, פיזית ותודעתית, מהסמארטפון שלכם? מתי, חוץ משבת כמובן, הרגשתם חופשיים ממנו, משוחררים, מנוטרלים ממגע הקסם של מסך המגע? כנראה שלא לאחרונה; כי לנייד שלכם אין שום גינוני נימוסין. הוא רוצה את שלו, כלומר אתכם, כל הזמן, און-ליין, מחוברים אליו בטעינה ישירה למערכת העצבים. לא מעניין אותו שאתם עכשיו באמצע תפילת מנחה, בהפסקת צהריים, בנהיגה, בארוחת ערב עם האישה והילדים. הוא שם; בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך.

הסמארטפון לא משאיר אחריו שבויים. האסטרטגיה שלו פשוטה: הוא מציף אותנו – כלומר מטביע – באוקיינוס של ריגושים סלולריים: קוראים בו מיילים, בודקים מה חדש בפייסבוק, מורידים אפליקציות ומנויים על 7 קבוצות וואטסאפ. לאט ובזהירות, כמו נחש צפע, הוא לוכד אותנו ברשתו: הוא האדון, אנחנו מתמכרים למרותו. וכך, בלי ששמנו לב, החיים הופכים למשחק פּאקמן: הנייד נוגס ונוגס במשאב הכי חשוב שלנו, הזמן, ואנחנו בוהים בו ונהנים.

עד לפני שנות דור – מתישהו בתקופת האבן בה פאר החדשנות הסלולרית היה 'סנייק' – כדי לקרוא מייל הייתם צריכים להדליק את המחשב, להמתין בסבלנות עד שהוא יעלה, ואז לקרוא ממיטב הספאם שנשלח אליכם. היום לא; הספאם שם, בכיס שלכם. הוא והדודה מאשקלון והחבר מהצבא והנודניק מהלימודים, כולם שם, שוכנים אחר כבוד בכיס של המכנסיים. כל 30 שניות בממוצע אחד מהם תובע את שלו: יש להם איזה תמונה שהם מוכרחים לשתף, סרטון קורע, או סתם "היי חברים, מה קורה פה? נרדמתם בעשרים דקות האחרונות". ואתם עמוק בתוך המערבולת הזאת, מרגישים צורך קיומי להשתתף בכל הכיף שחוגג לכם על המסך.

אז בואו נשים את הדברים על השולחן, כולל את הסלולרי: ההתעסקות עם הטלפון הפכה להפרעה, לכפייתיות, להתנהגות שהופכת את המין האנושי לחבורת זומבים מול מסך. הנייד נשלף בכל הזדמנות ובכל מקום. תנועת החלקת היד על מסך המגע הפכה לחוויה הכי יומיומית, הכי טבעית, הכי אוניברסלית. הגענו למעמד של 'עבד עולם': אנחנו מודים שאי אפשר עם הסמארטפון, אבל יודעים שגם אי אפשר בלעדיו – בחינת "אהבתי את אדוני, לא אצא חופשי".

כל יום שישי, קצת לפני שהשמש שוקעת, אני מניח את הנייד במגירה של המוקצה, אומר לו "שבת שלום ולא להתראות" ונפרד ממנו בשמחה. הסלולרי עוצם סוף-סוף את עיניו; ברוך שנתן מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש.

משה לדור – סיומו של עידן בפרקליטות

תשע וחצי בערב בלשכה הירושלמית של פרקליט המדינה היוצא, משה לדור. מסביב לשולחנו הארוך יושבת סוללת פרקליטים, תשושים מעוד יום עבודה עמוס, מתים לחזור הביתה. כולם שוברים את הראש כבר שעתיים בניסיון לפצח איזה תיק. לדור, כהרגלו נותן לצדדים להשמיע טענותיהם, להתגושש במשך דקות ארוכות, בבחינת 'ישחקו הנערים לפנינו'. לא ניכר עליו שזהו הדיון השישי שהוא מנהל באותו היום. נדמה לפעמים שהוא שמתנתק לכמה רגעים מהישיבה, אך בסוף, אחרון תמיד, הוא פוצח במונולוג ארוך שמסכם את עמדות הנוכחים, ולאחריו מוסיף כמה טיעוני מחץ שגורמים ליושבים, בדרך-כלל, להנהן בהסכמה. באיזמל מנתחים קר, כמו מנתח, הוא מפרק לגורמים את הטיעונים לכאן ולכאן, מסנן את רעשי הרקע, ולבסוף חותך את התיק בדרכו האנליטית. לרוב הוא פוגע בול.

לדור שייך לזן המשפטנים של פעם. פרקליט נטו. יסודי מאד, פדנט בנשמה, לא בנוי לאילתורים. התנהלותו שקטה, קרת רוח, נבונה. מהלכיו שקולים, צעדיו מחושבים.  כל נייר שיוצא בשמו או בשם לשכתו, גם השולי ביותר, נשלח רק אחרי בדיקה ועוד ליטוש ועוד הברקה, אחרי אינספור הגהות. אין סמול טוק, אין רכילות, אין צ'אפחות. חף מגינונים, משררה וממשחקי כוח, ולא ניתן לזהות בו שמץ מהראוותנות והיוהרה שמאפיינת חלק מקהילת עורכי הדין.

משה לדור ייזכר כמי שעמד בחזית מערכת התביעה בישראל בשעות בהן הותקפה מכל עבר. במהלך כהונתו, עמדו נבחרי ציבור על דוכן הנאשמים בזה אחר זה: מנשיא המדינה משה קצב, עבוֹר בראשי ערים וכמובן – שתי הפרשיות הגדולות שמוסיפות להדהד במרחב הציבורי – אולמרט וליברמן. לאחר זיכויים של האחרונים, התקשורת לא היססה להכתיר את התנהלות הפרקליטות כפיאסקו, וכהרגלה, דרשה לקצץ ראשים. לוחמנותו חסרת הפשרות של לדור קוממה עליו לא מעט מתנגדים. ציירו אותו כמפיל ממשלות, כאובססיבי, כמי שרואה צל הרים כהרים. מערכת ההכפשות התנהלה על רקע אישי, פרסונאלי, במטרה להרעיד את הקרקע שתחת רגלי הפרקליטות והעומד בראשה. לדור לא נבהל, והוסיף להכריז שאינו נרתע במאבק מול השחיתות הציבורית ולא חושש מהגשת כתבי אישום נגד אישי הציבור הבכירים ביותר.

מאז ומעולם הועמדו אנשי ציבור לדין. המערכת הציבורית רצופה בדמויות שעלו לגדולה, סרחו ונענשו. אולם לדור היה פרקליט המדינה הראשון שהציב רף גבוה יותר לפרקליטות, והעז, בצעד נחוש, לערער את השילוש הקדוש של כסף-תקשורת-פוליטיקה. יותר מכל, הוא סלד מהציניות שפיתחו אנשי ציבור כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר הציבורי הקיים, ולכן הקדיש לילות כימים על מנת לצקת תוכן למושג העמום "הפרת האמונים" תוך שהוא מנסה להקנות לו – בהצלחה חלקית – גוון אמיתי של שחיתות, הן בתפיסת בית המשפט והן בתפיסת הציבור. הוא לא רדף אחרי אנשים, אלא אחרי התנהגויות של אנשים.

כשהציבו בפני לדור מצלמות טלוויזיה ניכר היה עליו שהחשיפה לא טבעית לו. התקשורת, שמחפשת משפטים קצרים ואמירות צבעוניות באורך של עד 40 שניות – הייתה מבחינתו מיטת סדום. לדור היה נבוך, לעיתים מתבלבל. הוא לא הצליח לתמצת את המציאות הסבוכה לתוך האייטם הקצר שגזרה עליו הטלוויזיה. איננו השולף המהיר במערב: השפה שלו עשירה בטיעונים מורכבים, נפתלים, דורשי סבלנות. חשיבתו הראציונאלית הרגילה אותו לדבר בלשון המשפט – דוקטרינות, קונספטים, כללים, אמירות של שופטים בפסקי דין; זה טוב לדיון נורמטיבי עשיר ומתוחכם, לא לעולם של רייטינג.

ככלות הכל, קשה לפקפק באיכות הירושה שהותיר אחריו לדור. הוא ייזכר כפרקליט מדינה אקטיביסט, אפקטיבי, נושך, שהעשיר את המערכת בידע רב וביצירתיות. הפרקליטות כיום מהווה את תמרור האזהרה הבולט ביותר בפני השחיתות השלטונית. פעילותה בשנים האחרונות הובילה לשינוי תודעתי עצום ביחס הציבורי כלפי משמעותם של ערכי טוהר המידות וניקיון הכפיים. גם בתחום האכיפה הכלכלית, הנסתר בדרך-כלל מעיני הציבור, מחוללת הפרקליטות שינויים של ממש ומצליחה להניב הישגים נאים שאיש בעבר לא חלם עליהם. למשה לדור, כאמור, חלק ממשי בכך.

חזון אחרית הימים: שלג ירד בלוד

מקווה ששפשפתם את עיניכם – ליתר דיוק: את שמשת את הרכב שלכם – למראה השלג שכיסה, אתם לא חולמים, את העיר לוד. הפעם אין מחלוקת: לא היה מדובר בחלקיקי גשם שהתגבשו לשנייה קלה לאיזה פתית ברד, באופן שניתן היה לראות עם דמיון מספיק מפותח צורת שלג; נפל עלינו שלג לבן ואמיתי, כזה שאפשר לשים ביד ולזרוק אחד על השני, שלג שמחליקים עליו ושהופך לעיסה אפורה ביום שלמחרת.

זקני העיר – אלה ששרדו את הפסקות החשמל התכופות – מספרים שמרבד לבן כזה לא נראה כאן מאז ירד מָן לבני ישראל מן השמיים. גם הבן שלי לא ידע מה עושים עם האוצר הקפוא הזה שנפל לנו במרפסת, והציע לשמור ממנו קצת בפריזר, למקרה שיתגעגע. הצעתי לו שידליק את הערוץ הראשון, בטח עדיין אפשר למצוא שם שידורים חוזרים של 'בּוּלי איש השלג'.

תושבי לוד התבשמו לרגע קט באוירת שווייץ שהתחלפה מהר מאד לאווירת ונציה. השלג נמס ולוד נהפכה לאי טרופי: נחלים זורמים, בורות ומהמורות, ניסים ונפלאות. פתאום גילינו שגשם לא יורד רק מהשמיים אלא גם מהתקרה בסלון, ושרחוב הרצל בלוד הוא בעצם נחל אכזב שרק ממתין לחורף שירווה את צמאונו.

אז לפני שראש העיר פוצח בקמפיין "בואו לעשות סקי בלוד", כדאי שמישהו בעירייה יסדר את התשתיות לטובת הדיירים, או לכל הפחות יחלק גלגלי הצלה לשוקעים בבורות. לכו תדעו: בסערה הבאה עוד נשיר את שירת הים מול מאפיית ליז. עוד לוֹד אבדה תקוותנו.  

ככה לא קונים דירה!

חבר שלי קנה דירה לא מזמן. הסתדרת, אמרתי לו, סוף סוף תשתה קפה מקומקום ולא מפק"ל קפה. הסתקרנתי לשמוע איך הוא בחר את הדירה ולמה דווקא שם, בַּמָּקום הלא-צפוי בו הוא בחר לגור. אחרי כמה מלמולים על נדל"ן ועל ערך הדירה שהוא חולם שיעלה בעוד כמה שנים, הגיע משפט המחץ: "ציפור קטנה בלב לחשה לי שפה אני אגור". שיהיה ברור: הבחור שפך יותר ממיליון שקל במזומן על סמך אהבה ממבט ראשון. אין ספק, האהבה משכרת.

"קפוץ תקנה שני קוטג', ביצים ודירה"

לפני כמה שנים אותו חבר קנה פח עם ארבעה גלגלים, פדלאה מקרטעת ב-5,000 שקל, כיאה לאוטו ראשון. לפני הקנייה לקחנו את האוטו למכון רישוי, אחר-כך למוסך, ואז הגיע שלב ה"וורט": הראינו את האוטו לכמה חברים, הם בעטו בצמיגים, עשו סיבוב ונתנו אוקיי. חודשיים תמימים לקח לו למצוא את הבייבי הממונעת הזאת, שכונתה בחביבות "פאזיק". חודשיים שלאחריהם קיבל את אות יקיר משחטות הרכב של מזרח ירושלים.

מחקרים עקבו אחר התנהלותם של מאות רוכשי דירות בארץ ובעולם. הם מצאו שחלק ניכר מהאנשים השקיע יותר שעות בחיפוש והשוואת מחירים של, נניח, גאדג'ט ב-20 דולר, מאשר בדירת המגורים שלהם. אלפי אנשים קנו את ביתם מתוך אינסטינקט, ובעיקר מתוך תחושה שאם הם לא קונים עכשיו, המחירים יטפסו, יברחו, ואיתם גם דירת חלומותיהם. גם הפרסומות מכוונות ליצר הרע האפל הזה: "נותרו עוד 5 דירות אחרונות בפרויקט החלומות שלכם בנווה טיזי, הזדרזו להירשם".

אחד המניעים המרכזיים בנטייה של אנשים לקנות דירה בחיפזון נעוצה בקושי האנושי לעכל ולעבד היקף רחב מדי של נתונים. בשונה מקניית סמארטפון שבו ברור לרובנו מה נחשב 'טוב' ומה 'לא טוב', בקניית דירה צריך לשקלל עשרות נתונים במקביל: גודל הבית, איכות הבניה, השכנים, הסביבה, מוסדות החינוך, העירייה, מקומות העבודה, יוקר המחיה, תשתיות, גישה לעורקי תחבורה, מפגעים סביבתיים, פגמים שונים – והרשימה ארוכה. אנשים רואים את ערימת הנתונים הזאת ונזכרים בשיעורי מתמטיקה. למעשה זה אפילו יותר גרוע; במתמטיקה לרוב יש תשובה אחת, בבחירת דירה יש אינסוף תשובות לכל שאלה, וזה עוד לפני שחמותכם הביעה את דעתה בעניין. רוכשי דירות רואים ונבהלים, ואת הרכישה הגדולה בחייהם עושים בעיקר על פי תחושות בטן.

סדר הוצאת ספר תורה - נוסח מלא

לעילוי נשמת הסבא שלי, מנחם (מכלוף) בן רחל ע"ה, ולזיכוי הרבים, עיצבתי כאן נוסח מלא של סדר הוצאת ספר תורה - עם כל מה שצריך:

אתה הראת
בריך שמיה
מי שברך לחיילי צה"ל
תפילה לשלום המדינה
מי שברך לחולה

- לשימוש חופשי -

פרויקט "תינוק בא הביתה": לא משחק ילדים

"יופי, בכיתי, עכשיו אתם מרוצים?"

כך נפתח הרומן ביננו, אני והתינוקת החדשה שלנו. היא בוכה, רעייתי בוכה – ורק אני מנסה לפענח שאלה שגילה כגיל האנושות, או לפחות מאז שנשים הפסיקו ללדת בבית: מה אמור הגבר לעשות בשעות הלידה, במקרים בהם, כמובן, הלידה איננה מתרחשת בשוליים של כביש מספר 1. לאחר קריאת כל החומר המקצועי בנושא, הגעתי למסקנה שתפקידו היחיד מסתכם באיוש הכסא המתכוונן-בקושי בחדר הלידה ("משענת, מה עוד בן אדם צריך בחיים?"), ולהגיד אינספור פעמים את מילת הקסם מרפאת-כל-חולי: "תנשמי עמוק".

אחרי הבכי הראשוני, בגיל דקה וחצי, חשפה התינוקת שלנו כמה תכונות אופי חיוניות ל-120 שנותיה הקרובות. היא עשתה לנו פרצוף ששידר בנחרצות - "מסנוור פה", "לא אסתטי כל העסק", וכמובן "סוללה טעונה במלואה, אפשר לשחרר אותי מחבל הטבור". ככה זה, לילדים של היום יש דרישות מגיל אפס. פעם הכל היה אחרת; לי עשו ברית אחרי שמונה ימים. לא זוכר שעשיתי מזה כזה עניין.

ובתוך כל הבלגאן, עם שקיות שחורות מתחת לעיניים ופה שנשאר פתוח מפיהוקים, נזכרתי שאני צריך ליישם את פרויקט "תינוק בא הביתה", שזה אומר שהבית צריך להיות נקי, הילדים לבושים בצבעים הנכונים והכיור, אוי, מישהו חייב לשטוף שם את הכלים. מחוסר אונים, בכיתי גם אני.

אמנם אני חייל ותיק בצבא מגדלי הילדים, שקוע עד צוואר במטרנות וטיטולים, אך עוד לא פיצחתי את נוסחת הקסם: מה, למען השם, מלבישים לילדים בבוקר. אשתי ציידה אותי לפני הלידה בשורה של תובנות; את החולצה הארוכה-אך-הדקה למקרה שבו קריר אך לא קריר מספיק באופן שמצדיק, נניח, את הקפוצ'ון הירוק. המעיל האדום לסופות שלגים, ואת המכנסיים הכחולים מותר להלביש רק בימים אי-זוגיים, כי בסוכות הוא כבר לבש את זה. ברגע האמת, כשעמדתי בבוקר מול הארון – כאילו נשלפתי כרגע ממכונת הכביסה לאחר סחיטה וייבוש של לילה שלם – בררתי לי את החולצה והמכנסיים שהיו בראש המדף. מה, אני אשם שבדיוק היה חמסין באותו יום ודווקא החולצת פוּטר הייתה שם למעלה? ומה זה בכלל פוּטֶר?

תאמינו לי, מזל שיש בבית החולים את התינוקיה, כלומר הצווחניה. זה כמו סופרמרקט של תינוקות; בקופסאות פלסטיק עם גלגלים, תחת תאורת ניאון, שוכבים להם איזה 70 ילודים על הגב, בוכים – כנראה בטוחים שהם הגיעו לאיזה טורניר צרחות – ומחכים לאמא שתגאל אותם מיסוריהם. אני צועד בגאון עם הצמיד הלבן, כאילו קיבלתי זה הרגע הרשאת כניסה לחדר הסגלגל, וסוקר את המגוון. מרוב בלגאן, קשה לי לזכור במדויק מי זאת התינוקת שלי, אבל כשהאחות ביקשה פרטים ידעתי לענות בוודאות שהיא אוכלת בעיקר חלבי, לובשת ורוד ועטופה ב-7 שמיכות שסבתא הוציאה לה מהבוידעם. הופ, אה, מצאתי: זאת שלי, הגאונה הקטנה של אבא. 3.2 קילוגרם של בינה יתרה. מסתכלת קודם אל-על במבט מהורהר, ואז מגניבה לי מבט: היי, לך תעבור את מסכת הייסורים בדרך לטופס השחרור מבית החולים, אני בינתיים מחזיקה לך אצבעות. ואכן, היא מחזיקה לי את האצבע עד לרגעים אלה.

ברוכה הבאה, בתנו היקרה. אנחנו מאחלים לך הרבה אושר ומספיק שעות שינה לכולנו.

ארנונה חלק ב': מי מתקמבן ומי לא

יש אנשים שמתמחים בדבר אחד: השגת הנחות. עוד לא נולד החיוב שהם לא קיבלו עליו הנחה. הם מכירים את כל המענקים, הזכאויות וההטבות שהחוק אי פעם המציא. איכשהו זה לא אתם; בזמן שהפקידה בעירייה הצליחה להרדים אתכם עם הוראת קבע, אחרים סידרו לעצמם הנחה בארנונה לכל החיים.

בתקנות הארנונה מופיעה שורה ארוכה של מקבלי הנחות: אסירי ציון, אנשי צד"ל, חסידי אומות העולם, פדויי שבי, בני משפחה של הרוג מלכות ועוד. אם לא קוראים לכם נתן שרנסקי, כנראה שאתם מחוץ לרשימה הזאת. חוץ מאלה, יש קבוצה גדולה של זכאים לרמות שונות של הנחה בארנונה, על פי טבלת מבחן הכנסה שמגדיר משרד הפנים. כך, למשל, משפחה עם 5 נפשות שמשתכרת מדי חודש בין 6,266 ל-7,205 ש"ח זכאית לקבלת הנחת ארנונה בגובה של עד 60%. לא כסף קטן בכלל.

לזוג צעיר עם ילדים יש סיכוי סביר לקבל הנחה. אבל חשוב לזכור: אראלה לא מתקשרת. צריך ללכת למשרדי העירייה ולהתכונן נפשית לטופסולוגיה וביורוקרטיה. יצרתם קשר עם הרשות? אל תסתמכו על הפקידה שאומרת לכם "יהיה בסדר" ו"נטפל בזה". הראש שלה נמצא בשלב 140 בקנדי קראש. התעקשו על מסמכים כתובים, חתימות ותיעוד ברור של כל פנייה שלכם לרשות.

וקטנה לסיום: לאחרונה פורסם מחקר מקיף על הנחות בארנונה. הממצאים היו עגומים: נמצא שלמעלה מ-30 אחוז ממקבלי ההנחות בארנונה על רקע כלכלי משתכרים באופן עקיף מהכנסה נוספת. במילים אחרות, טוען המחקר, מי שעובד ב'שחור' מתקמבן מכל הכיוונים: במס הכנסה, בביטוח הלאומי ובארנונה. מסתבר, בסופו של יום, שמי שמסייע בידי מעלימי מס - מממן בעקיפין את חובם לרשויות.

ארנונה חלק א': (לא) נעים להכיר

אחרי שהתחלתם לשלם ארנונה, תודו שהחיים שלכם נראים אחרת: הרחובות מצוחצחים, העיר ירוקה והכבישים פה ישרים כמו מגרש הוקי. וברצינות: אם ניסיתם לאחרונה למצוא את העירייה, היא כנראה לא הייתה שם; היא נמצאת בתיבת הדואר שלכם, ממתינה לקבל את הנתח החודשי שלה.

ארנונה. יש תמורה בעד האגרה

כי מבחינת הרשות המקומית, לא משנה מה קיבלת - אלא מה אתה נותן. או במילים אחרות: יש להם מחלקת גבייה שתיתן לך שבועיים לשלם את הכסף לפני שהם לוקחים לך את הטלוויזיה. אז לפני שתתרעמו, תקטרו, תדחו ואולי תחשבו להתחמק מארנונה – אתם יכולים להיות בטוחים, בכל מקרה, שתשלמו אותה שוב בעוד חודשיים.

כל שנה מפרסמת כל רשות מקומית מסמך שנקרא 'צו ארנונה'. בצו מפורטים סיווגי הנכסים השונים – תעשיה, מלאכה, עסקים, חקלאות – וכן, גם תעריף עבור דירת החלומות שלכם. לאחר מכן, היא מחלקת את העיר לאזורים שונים לפי רמות: יש אזורים שמשלמים פחות ארנונה, אך אל דאגה – כנראה זה לא אתם. למעשה, צו הארנונה הוא החלטה כמעט שרירותית, וכל רשות יכולה לקבוע את מדיניות הארנונה בלי יותר מדי חשש מביקורת. העירייה קובעת את שיטת החישוב שנוחה לה, וקשה מאד לערער על החלטתה. וליתר דיוק: אם הצלחתם לכופף את צו הארנונה, הרמטכ"ל בדרכו להעניק לכם את עיטור העוז.

בשבוע הבא: מי מקבל פטורים ולמי העירייה נותנת הנחות?

משחקי הכס

לא רק אטרקטיבי. אקטיבי | על עיתון "זקני ציון" ומעלליו המבורכים

לרשום את הילד לגן עם עורך דין

אתמול (חמישי) פורסמו תוצאות בחינת לשכת עורכי הדין. המספרים עצומים: מתוך 2,839 נבחנים, 77% עברו את הבחינה בכתב. אלו 2,186 עורכי דין חדשים. סבב בחינות שכזה מתקיים פעמיים בשנה, ותמיד לאחריו נפתח מחול שדים ציבורי נגד הפקולטות למשפטים ובראשן המכללות. הטענות ידועות: ישראל ראשונה בעולם במספר עורכי הדין לנפש, המדינה הפכה לשדה קרב משפטי, השוק מוצף.

למה אני אוהב את תפילת השל''ה הקדוש

ערב ראש חודש סיוון הוא שעת רצון לתפילה על ילדים. השל"ה הקדוש כתב בספרו 'שני לוחות הברית' כי מצא "בקונטרסים של אחד מהמדקדקים הדבקים בה'" תפילה נוראה ועצומה לאמרה ביום זה, שנפתחים בו שערי שמיים.

אני אוהב את תפילת השל"ה הקדוש. היא נראית לי כנה, מציאותית, לא מצועצעת, ברורה לכל נפש. טקסט פשוט, בהיר, כמעט מתבקש, בלי מושגים ערטילאיים, בלי ייחודים וספירות ובלי כוונות קבליות. השל"ה תיקן לאמרה דווקא בראש חודש סיוון, שהוא היום בו עם ישראל באו מדבר סיני (שמות יט א), ללמדך שגידול הילדים הוא כמדבר – חוסר ודאות, ספקות, שאלות, הרבה תפילות.

השנה קראתי את התפילה בפעם הראשונה. ואז קראתי אותה שוב. כל מי שרגיל בתפילות הקבועות – שחרית, מנחה, ערבית – מכיר בעל פה את נוסחן, אך ודאי יתקשה להסביר את תוכנן. התפילות מורכבות ברובן מקטעי מקרא, פרקי תהילים וספרות חז"ל – עורך התפילה השאיר מעט מקום לטקסט אישי, בגוף ראשון או שני, שנוגע היישר לענייניו היומיומיים של המתפלל. תפילת שחרית, למשל, שזורה בכעשרים פרקי תהילים, וכוללת מושגים כמו "מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים", "פִּנּוֹת צִבְאוֹת קְדושִׁים רוֹמְמֵי שַׁדַּי" (נ"א: "צְבָאָיו") או "מִנְחָה לַחֲבִתִּין, וַחֲבִתִּין לִנְסָכִין, וּנְסָכִין לְמוּסָפִין, וּמוּסָפִין לְבָזִיכִין" – מושגים שגורמים לרובנו להכניס את התפילה לאוטומט ולירות אותה בצרור טכני וארוך, בלי להרהר אפילו במילה אחת היוצאת לנו מהפה.

ומכאן חזרה לשל"ה. "וּבְכֵן", הוא כותב בעברית יפה, "אָבוֹא אֵלֶיךָ ה' מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי". הוא תולה את הצלחת גידול הילדים בקדוש ברוך הוא, שהוא כידוע אחד משלושת השותפים שיש לו לאדם. מבקש שהילדים יהיו טובים, בעלי מידות, תלמידי חכמים, אנשי דעת. אך לא די בעולם הזה בגדלות בתורה לבדה, יש צורך גם במראה הגון ובריאות איתנה: "תֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וְכֹחַ, וְתֵן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם".

אלה המשאלות שלנו. נכון, תלמידי חכמים – חשוב. אנשי תורה – כדאי. אבל שיהיו גם בריאים ויפים, שיהיו אנשים בעלי מידות שיוקירו את בני משפחתם ואת זולתם, שנוכל לכלכל אותם ברווח, ובנוסף, שבני זוגם יהיו אנשים ראויים. גם הבנות, שלרוב מקופחות לטובת בנים-זכרים וזרע-של-קיימא, זוכות לברכה ש"תִּהְיֶינָה יָפוֹת וְנָאוֹת וּבַעֲלוֹת שֵׂכֶל... תִּהְיֶינָה שְׁלֵמוֹת בְּלִי מוּם". זה מה שהורה מבקש, שבנותיו תהיינה חכמות, נבונות וכן – גם יפות.

אני אוהב את תפילת השל"ה הקדוש כי היא בוקעת מגרון של אמא ואבא. אין בה סגולות וצירופי שמות, ונכון לעכשיו – היא מחולקת ללא קמיע או צמיד אדום; אבל יש בה פשטות וטוהר, ותיאור מופלא ונקי של הקשר בין ההורה, הילד והקב"ה. היא מישירה כלפי שמיא אמירה פשוטה אך עוצמתית: ציווית אותנו, בניך ובנותיך, להעמיד צאצאים בעולמך? אנו מקיימים את חלקנו, כעת אנו צריכים לישועתך וברכתך.

נרמול ציונים באוניברסיטה - למה כן?

מכתב לאחי היקר שטס לפולין

אח יקר, אח מקסים, אח אהוב.

אתה בפולין עכשיו. קר לך. כפות הרגליים שלך בטח קפואות – זה אצלנו בגנים – ואתה מרגיש את הקור חודר לך לעצמות. הקור האירופאי הזה, הידוע לשמצה, היה מכת המוות של יהודי אירופה בימי השואה, יהודים אשר לא היה לגופם דבר מלבד הכותונת הבלויה והמסמורטטת שנתנו להם הנאצים. ובקור הזה, על האדמה שאתה דורך עליה, אתה הכי קרוב לזכור את שהיה, להתחקות אחר הזוועות שבוצעו רק לפני 70 שנה.

הספר "אספקת שירותי דת בישראל: העברת מרכז הכובד מהשלטון המרכזי למקומי"

לכבוד השנה האזרחית החדשה - ספר חדש (לחצו על התמונה):

הספר עוסק באחת הסוגיות המהותיות ביחסי דת ומדינה בישראל: אספקת שירותי הדת. המחבר סוקר בתמציתיות את ההיבטים השונים במארג היחסים שבין השלטון המרכזי לשלטון המקומי, בוחן את התמורות והשינויים המתחוללים בשנים האחרונות ברשויות המקומיות, סוקר בהרחבה את שורת הרפורמות שהוצעו ב-20 השנים האחרונות לאספקת שירותי הדת בישראל על יתרונותיהן וחסרונותיהן, מנתח את עיקרי השיטה לאספקת שירותי דת הנהוגה בגרמניה וארה"ב, תוך בחינה של הקהילות היהודיות בארה"ב ודרכי התמודדותן עם שיטה זו, ומנסה למצוא את "דרך המלך" ליישום מודל בו לרשויות מקומיות תוענק עצמאות בהיבטים של אספקת שירותי דת, בד בבד עם מעורבות של המדינה באספקת דת ברמה הארצית, ובשיתוף עם הקהילות.

ועדת הבחירות לכנסת - כוח לקיצוניים

מה נסגר עם נתניהו?

יאללה קָרָחָנָה. הליכוד החליט להשתולל נגד בנט.

לבנט נפלט משהו שנשמע, אם תתעקשו וממש תהיו יצירתיים, כמו סירוב פקודה. בנט, כידוע, סרבן פקודה גדול, ואת שירותו הצבאי העביר בכלא 4 לאחר שסירב להחליף דיו במדפסת של הרס"ר, לא?

לעזאזל, תנו להם כבר מדינה

בימים האחרונים, ישראל מתנהלת בזירה הבינלאומית כמו תינוקת מגודלת. אכלו לי, שתו לי, הפרו לי את הסכמי אוסלו. פתאום נזכרנו שיש התחייבויות מלפני 19 שנה ושמישהו עדיין מתייחס אליהן ברצינות. ההתבכיינות הזאת התקבלה בלעג באירופה, ובצדק. מבחינתם, אם כלום לא זז וישראל לא הולכת לשום מקום, לפלשתינים יש את מלוא הזכות להרים את הכפפה ולהכניס לנו בבטן הרכה, ביום כ"ט בנובמבר. המזרח התיכון הוא מערב פרוע והכללים הם כללי "הטוב, הרע והמכוער" – אם אתה צריך לירות, תירה, אל תדבר.

הניסיון באזור מלמד שמשיחות לא יוצא כלום. שנים של ועידות, פסגות, דיונים, יוזמות, הסכמים, מגעים ומה לא בעצם - רק החריפו את העימות והעמיקו את הסכסוך. הפלשתינים הבינו שטקטית, עדיפים להם מהלכים חד-צדדיים מאשר מלחמת התשה מייגעת עם ישראל. אם ישראל רוצה לשרוד את המתקפה הזאת, הצעד הבא צריך להיות אף הוא חד-צדדי, והוא הכרה במדינה בפלשתינית, כאן ועכשיו, בשטחי רצועת עזה. אחרי המהלך של אבו-מאזן אין ברירה אלא לתת להם "פרס" ולומר: רוצים מדינה? לכו לעזה.

נתניהו מחר יעמוד באו"ם ויצהיר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה פלשתינית בשטחי רצועת עזה. תהיה זו הזדמנות לעם הפלשתיני להוכיח שפלשתין היא מדינה החפצה לחיות בשכנות טובה לצד ישראל. שטחי יהודה ושומרון נמצאים כעת במחלוקת, ולכן גורלם יקבע בהסדר עתידי, אבל לגבי עזה אין חולק: היא שייכת לפלשתינים ולישראל אין שום שאיפות טריטוריאליות על שטח זה. למן הרגע הזה ואילך, ישראל מסירה את אחריותה מהמתרחש בעזה, ומושיטה ידה לשלום וכו'". למעשה, ראש הממשלה טורף לפלשתינים את הקלפים בפּנים. סיר הלחץ, המכבש האיום שישראל מתמודדת אתו מול אירופה, יתפוגג ברובו בִּין רגע. המכה תהיה כפולה: גם נוציא את הקיטור מהבעיה הפלשתינית, וגם נשתחרר מהנטל – ליתר דיוק: הזוועה – שנקראת רצועת עזה, כולה עיר של 45 קמ"ר ששותה את דמנו מאז תקופת המנדט. על הנייר, דה-יורֶה, תהיה לפלשתינים מדינה רשמית ברצועת עזה. מה ישתנה? בפועל, כלום. הים אותו ים, והערבים, אתם יודעים. עזה הרי ממילא כבר מזמן מתנהלת כמדינה. אלא שמבחינה בינלאומית, כללי המשחק ישתנו – בתפיסה העולמית תתקבע ההכרה שהפלשתינים קיבלו מדינה וכעת מתנהל משא-ומתן לגיטימי על שטחה. ישראל אינה עוד כוח כובש, אלא מדינה שיש לה חילוקי דעות טריטוריאליים לגיטימיים עם מדינה אחרת. תודו ש'סכסוך גבולות' נשמע הרבה יותר טוב מאפרטהייד.

העולם מבין בניירות ובהכרזות. אין לו דבר וחצי דבר עם המציאות המוטרפת של מדינת ישראל. מסמך רשמי, מלווה בנאום מכונן ובהסברה טובה, זה הכל; חתיכת דף שעליה כתוב שישראל הכריזה על מדינה פלשתינית; שישראל לא שמה מקלות בגלגלי הרעיון האלוהי של "שתי מדינות לשני עמים"; שישראל שואפת לחיות בשלום עם שכנותיה; שישראל אומנם לא נענתה למאה אחוז מדרישות הפלשתינים, אבל לפחות הייתה נכונה להכיר בחלק מהתביעות הטריטוריאליות שלהם. הכרזה כזאת, דווקא עכשיו, מעבירה את הכדור למגרש של הפלשתינים. חובת ההוכחה מעתה – עליהם. כשהם יבואו לשולחן המשא-ומתן, הם לא יבואו כתנועת חופש-לאומית – שככובשים, לכאורה, אנו ניצבים מראש בעמדת נחיתות מולה – אלא עם גיבנת מחייבת של מדינה.

בשנים האחרונות, ישראל החלה להפנים שבקרב על התודעה בזירה הבינלאומית חבל לבלבל את המוח עם עובדות. האירופאים לא באמת עושים אבחנה בין הגדה המערבית לבין גאזה סטריפ, וכנראה גם אין להם מושג איפה זה. הם יודעים דבר אחד: ישראל היא עם כובש, הפלשתינים הם עם מדוכא שרק רוצה עצמאות, ועכשיו לכו תפריכו את הטענות הללו. כל זמן שישראל נתפסת בנרטיב הכלל-עולמי כמעצמה כובשת, כמנשלת אדמות, כמדכאת הרוח הפלשתינית לשחרור ולחירות – הקרב אבוד מראש. ככל שפלשתין תהיה מדינה רשמית יותר, עם המנון וטקסים וכל המאפיינים הממלכתיים, כך, כמו אוויר שמשתחרר מבלון, תתפוגג הפלשתינאוּת – אותה האובססיה של העולם לעניין הפלשתיני, שאין דומה לה בהיסטוריה.

---

פורסם גם באתרNews1

הצעה למאבק באלימות וההסתה ברשתות – Talk-BAD

יש לי רעיון להקמת מיזם אינטרנטי בשם "Talk-BAD", למאבק באלימות וההסתה לאלימות הפושה במרחבי הרשת. אני אניח כאן מתווה מוצע ותשתית לַיוזמה, תוך הצגת פעולה בשני מישורים – המישור הטכנולוגי והמישור ההסברתי, ומי שיהיה מוכן ליטול עמי חלק בעניין הזה - תבוא עליו הברכה.

אולמרט ואני ב"הארץ"

מה יש לך במעטפה?

אולמרט התעקש להצטלם איתי בשלב הטיעונים לעונש, אז הסכמתי.

אני מאחורה בחולצה בגווני כחול (של ה-30 שקל).

---

לכתבה ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1817056

תובנות לתשעה באב - על אדריאנוס שחיק עצמות

אדריאנוס במוזיאון ישראל

משהו בנו, היהודים, לא בא טוב בזווית העין. איך שלא תסובבו את זה - ואני לא בא לספר היסטוריה עכשיו - תמיד הסתכלו עלינו עקום. אף פעם לא היינו טובים מספיק - בעיני שום עם, וגם בעיני עצמנו. יהודים, באופן טבעי, כאילו הולכים בתוך בִּיצה. הם לא יכולים להתקדם סנטימטר בלי ששכבה דביקה ועכורה נצמדת לרגליהם הכחושות והעייפות. זה גם לא כזה ביג דיל לשנוא יהודים. חנה ארדנט כינתה זאת 'הבנאליות של הרוע'. בנאליות. זה הכל. נו, עוד יהודי. מה כבר קרה?

* * *

קחו את אדריאנוס קיסר. האיש היה כמעט מלך העולם, שלט ביד רמה ברומא העתיקה, קיבל לידיו אימפריה אדירה שהשתרעה על פני שטחים עצומים ונהנה מכלכלה יציבה. הכל תיקתק אצלו כמו שעון. אדריאנוס היה נאור, אינטלקטואל, שוחר תרבות, עם יומרות גדולות מאד בשדה הרוח. אפילו היה משורר: שירו 'אנימולה ואגולה בלאנדולה' מלמד אותנו על נפשו הפיוטית של אדרריאנוס:

Animula, vagula, blandula
Hospes comesque corporis
Queae nunc abibis
loca Pallidula, rigida, nudula
Nec, ut soles, dabis iocos

ובתרגום של יורם ברונובסקי (כפי שהעתקתי ממאמרו של בני ציפר): "נפש קטנה, תועה, נעימה, אורחת-חברה של גופי, לאן את עכשיו הולכת, חוורוורת, נוקשה, עירומה, לא עוד כלפנים, מגחכת".

ומה מפתיע, שאת המשורר, איש הרוח האציל, מנהיג העולם המערבי דאז, הטרידה יותר מכל קבוצת יהודים קטנה בפרובינקיית יהודה. אנשים רחוקים, שוליים, לא רלוונטיים בעליל למעצמה הרומית הגדולה. ולמרות זאת, הם הופכים מהרה להיות שנואי נפשו של הקיסר הגדול שמחליט לדכא אותם ואת דתם. הוא אוסר על קיום מצוות, מחריב כליל את ירושלים ומקים עליה את העיר איליה קפיטולינה, גוזר את גזירות השמד ואוסר על המילה, על שמירת השבת, על תפילה ועל שמירת המצוות. באכזריות שאין שני לה, הורג את עשרת הרוגי המלכות בייסורים.

"שחיק עצמות" הוא מכונה בחז"ל וגם "שחיק טמיא". כינויו הוא בבחינת משאלת לב של חכמים: לוואי ישחקו עצמותיו לאבק פורח. הסיפור הבא ממחיש מניין רכש אדריאנוס את תוארו המפוקפק:

"רַבְתָּ ה' רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי. רָאִיתָה ה' עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי" (איכה ג נח-נט)

חד יהודאי עבר קדם אדריאנוס ושאל בשלמיה (יהודי אחד עבר לפני אדריאנוס ושאל בשלומו)
אמר ליה: מאן את? (שאל אדריאנוס: מי אתה?)
אמר ליה: יהודאי (יהודי).
אמר ליה: ואית יהודאי עבר קדם אדריאנוס ושאיל בשלמיה? (יהודי עובר לפני אדריאנוס ומעז לומר לו שלום?!)
אמר: איזילו וסבו ראשיה (לכו וערפו את ראשו!).

עבר אוחרן חמא מה איעביד בקדמייא ולא שאל בשלמיה (עבר יהודי אחר, ראה מה שנעשה בראשון ולא שאל בשלומו).
אמר ליה: מאן את? (שאל אדריאנוס: מי אתה?)
אמר ליה: יהודאי (יהודי).
אמר ליה: ואית יהודאי עבר קדם אדריאנוס ולא שאל בשלמיה? (יהודי עובר לפני אדריאנוס ולא אומר לו שלום?!)
אמר ליה: איזילו וסבו רישיה (לכו וערפו את ראשו!).

אמר לו סנקליטין שלו: לית אנן ידעין מה אילין עובדי דאת עביד (אין אנו יודעים מה אלו המעשים שאתה עושה),
דשאיל בשלמך מיתקטיל, דלא שאיל בשלמך מתקטיל (מי ששואל בשלומך - נהרג. ומי שאינו שואל בשלומך - נהרג!)
אמר להון: ואתון בעיין מלכה יתי איך אנא בעי למקטלה בשנאי? (אמר אדריאנוס: ואתם רוצים לייעץ לי אני צריך להרוג בשונאי?")

ראיתם איזה חוש הומור מפותח? צחוקים עם האדריאנוס הזה. גבר גבר, הוא לא צריך תירוצים כדי להרוג יהודים. בא לו היהודי לא טוב בעין, כולו מפוחד, שואל את עצמו: לומר שלום, לא לומר שלום, בסוף אומר שלום. מסתכל עליו אדריאנוס הגיבור והורג אותו, את החצוף. בא יהודי אחר שכבר שמע על השגעונות של הקיסר, מעדיף שלא להסתבך, ובטח מתחבא לו באיזו פינה. קולט אותו אדריאנוס וקורא לסנקליטין שיבואו לראות איזה קטעים. יהודון, הוא נוחר בבוז, לא אמרת שלום לאדריאנוס? קחו אותו ואת האף הארוך שלו ותורידו לו את הראש. הוא מרים טלפון לחברים ושואל, יש לכם במקרה K300? אולי ננסה לחסל אותם בתרסיס.

הציניות הקטנה הזאת, הצביעות, הגיחוך, הבוז. דור אחר דור סופגים היהודים ולא נכנעים. מתעקשים לשמור על הדרך, על המוסר, על ערכי השלום, המוסר והצדק. להישאר שפויים. אין להם שאיפות נקם. הם זועקים לצדק ולחירות - לא כדי להחזיר מנה אחת אפיים לאויביהם וגם לא בשביל להרים את הרגליים למעלה ולנוח, אלא כדי לתקן את הקיים, להוסיף אור על החושך, להרבות צדק.

ואדריאנוס? הביטו בתמונה למעלה. פסל ראשו של אדריאנוס נמצא בחפירות תל שלם ומוצג כיום במוזיאון ישראל. ליד הראש נמצא פסל נוסף: ראש מברונזה של ילד קטן. באנדרטה המקורית, אדריאנוס ככל הנראה דורך על ראשו של הקטן, כסמל לניצחונו הגדול ודיכוי מרד בר-כוכבא. הילד הקטן מברונזה אמנם הובס, אך רוחו נותרה איתנה. ואדריאנוס? הוא מוצג לראווה באיליה קפיטולינה, כלומר ירושלים. מציץ מחלון המוזיאון ורואה את בירת ישראל בתפארתה.

יש יהודים טובים שטורחים לטפטף לנו שגם עצמאותנו המדינית היא מפלתם של אחרים. שגם אנחנו כובשים, ומעשי אדריאנוס - בשינויי התקופות - הם גם מעשינו שלנו. אלה הטוענים כך שוכחים אלפיים שנות כמיהה טהורה ולא-נקמנית לשוב לארץ ישראל. שוכחים את הדם והדמעות של העם היהודי. שוכחים כי המסגרת המאחדת של העם היושב כאן אינה גבורת המלחמה וניצחון האויבים, וגם לא שמחה לאיד, אלא מאות שנות געגועים של עם למולדתו הקדומה. עם שבור ומרוסק, שכנגד כל הסיכויים זכר את בריתו הישנה ושב הביתה.

צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.

תמונות ממגרון ומגבעת האולפנה

צפו בתמונות מסיור פרטי במגרון ובגבעת האולפנה שקיימתי היום.

הכניסה למגרון

גוץ, ירוד, בעל זקן צבוע רע, קול גועה, שיניים צהובות

אתם מוכרחים לקרוא כיצד תאר הרצל את הסולטן התורכי עבדול חמיד השני, עמו נפגש במטרה לקדם את הרעיון הציוני.

פשוט לא להאמין. מעניין איזה שרפרף היה מקבל השגריר התורכי אם הרצל היה חי היום.

(מופיע בספרו של יוסי גולדשטיין, "בין ציון לציונות", עמ' 249)

דרוש מנהיג לקשר רציני

לפני כמה חודשים הייתה באוניברסיטה העברית שיחה עם ח"כ אילן גילאון ממרצ, שאמר בסרקאזם הקר שלו: "יש לנו מפלגה כל כך טובה, שאני אפילו מכיר את כל המצביעים שלה".

רבים מספידים את מרצ על התרסקותה בשנים האחרונות לאחר שצנחה לשלושה מנדטים, ובמגזר הדתי כל המרבה לספר ב"אובדן הדרך של השמאלנים" הרי זה משובח. אך בציונות הדתית המצב לא יותר טוב: מפלגת הבית היהודי, שגם לה שלושה מנדטים בלבד, מפורקת לאורכה ולרוחבה, המתח בשאלות היסוד של התנועה הולך ומתעצם ומהמפד"ל הגריאטרית נותרה בעיקר עסקנות ריקה. גם למפד"ל, כמו למרצ, היו פעם 12 מנדטים, שהתמוססו כאשר התרחש האסון הגדול של כל מפלגה: היעדר מנהיג. לא "מנהיגות" כמו שמכנים זאת היום, אלא מנהיג. איש אחד שבשבילו יש לתנועה בשביל מה להתעורר בבוקר.

העליונים ואנחנו - קצת ענווה לא תזיק

בית המשפט העליון בירושלים. מי אמר מגדל השן?

יש משהו בעייתי בדעתנות הישראלית בכל נושא ועל כל עניין. העובדה שכל אינפנטיל עם מקלדת מתיר לעצמו להשתלח באנשים שגדולים ממנו באלף רמות, היא משחיתה ומקוממת. אחד מהגופים המושמצים בהקשר זה - חתיכת בשר עסיסית בפיהם של טוקבקיסטים - הוא בית המשפט העליון וחבר שופטיו.

האנשים הללו, העליונים, הם חבורת עילית של אנשי משפט מלומדים ומוכשרים, חריפי דעת ומהירי מחשבה. כל אחד מהם עילוי בתחומו. מכוח איכויותיהם, ותוך מינימום של קומבינות, הם מתמנים לשפוט בין איש ובין רעהו ולהודיע את חוקי המדינה ואת תורותיה (אל תתנו לתקשורת לבלבל אתכם, גם כשמתמנה שופט "ימני" הוא לא מוכר נקניקיות במרכז הליכוד). אכן, מי שנדרש לתת דין וחשבון ציבורי בכל פסק-דין או החלטה שיוצאת תחת ידו, לא יכול להיות חלטוריסט, לוביסט או סתם פרוטקציונר.

ממוח אחד כמו של השופט נעם סולברג ניתן לחצוב את כל הטוקבקיסטים של ynet בשנה האחרונה גם יחד. פסק-דין של השופט יצחק עמית הוא תיעוד מאלף לא רק ליכולת משפטית יוצאת דופן, אלא גם לניתוח מידע, עיבודו, הסדרתו והבאתו לכדי מסמך חורץ גורלות. הנבחרת הזאת מתמודדת לא רק עם סוגיות סבוכות הבאות לפתחן מדי יום, אלא גם עם עומס בלתי נסבל של אלפי תיקים בשנה.

סיכומו של דבר, הדרך לבקר את בית המשפט אינה החרבתו. אדרבא, יתכבדו הטוקבקיסטים ויגישו מועמדות לוועדה לבחירת שופטים, ואז נדע כולנו האם "פחחחחחחח" היא ביקורת לגיטימית על פסק-דין של המחוזי.

יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ (תהלים נח יב).

כמחווה לפעלם, מוקדש להם הקולאז' הבא:

חוק, תחיקה, חקיקה, חיקוק

האקדמיה היקרה שלי, חבל שאינכם מספקים ייעוץ בכל נושא אחר עלי אדמות. הפעם אני נושא בצקלוני שאלה מעולמות החוק, ובלי צחוק:

כידוע, אנחנו עם ישראל, סגולה שכמונו, התברכנו בלא מעט עורכי דין, שדואגים שלא ישבו 3 יהודים לסעוד על שולחן אחד בלא עורך דין ביניהם, שנאמר: "לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו".
בתוך כך, במסגרת העיסוק המשפטי שלי אני מבחין כי לעיתים קרובות משתמשים במונחים שונים כדי לתאר רמות שונות של התקנת חוקים: תחיקה, חקיקה, חיקוק.
אהיה אסיר תודה של ממש אם תסייעו בידי להבחין בין המונחים?

"לא תהיה זו גוזמה לומר שהוצאתי את נשמתי כאן"

הוציאו לו את הנשמה.
השופט חיים נחמיאס

מעטות ההזדמנויות בהן נחשף משהו מעולמם של השופטים, הקורסים תחת העומס בבתי המשפט ■ התנצלותו של השופט נחמיאס בפני עציר ועורך דינו השבוע באשקלון חושפת מעט ממאבקם

מרבית אזרחי ישראל נחשפים לשופטים רק כאשר הם נזקקים לשירותיו של בית המשפט, וגם אז הרשמיות הנהוגה בהיכלי הצדק לא ממש מצליחה להסגיר דבר מה מעולמם. בכללי האתיקה הנוקשים החלים על השופטים, נאסר עליהם להתראיין לתקשורת כל זמן שהם יושבים על כס השיפוט. עם זאת, לעיתים אנו זוכים להצצה אל מאחורי הקלעים באמצעות רמזים אותם הם מפזרים בפסקי הדין ובהחלטות שהם מוציאים תחת ידם.

לפיד טוב לפוליטיקה

אישים שמתמודדים לכנסת בשלב השני של חייהם המקצועיים, מצילים את הפוליטיקה הישראלית מעצמה. השיח הפוליטי חוזר למרכז הבמה, והפעם לטובה

אני מאמין לפלסטינים

הפלשתינים הם היחידים שמקפידים בדבקות להתנהל באותו אופן כבר יותר מ-100 שנה. רק אצלנו לא מפסיקים לזגזג.

על הירח. במאבק, גם זה יהיה שלהם.

אויש, נו: שוב שיחות שלום. שוב פלסטיני, ישראלי וכמה מתווכים זרים מתכנסים כדי לקבוע סופית שאי אפשר לקבוע פה כלום. הרי מה חושבת לעצמה חבורת הפלסטינים דוברי-האנגלית שישבה השבוע בירדן, שהיא תקבל הצעה יותר טובה ממה שנתן ברק בקמפ דייויד, שרון במפת הדרכים או אולמרט בועידת אנאפוליס? שורת שיחות, מגעים והסכמים מדיניים מפליגים בין מדינת ישראל לנציגיהם השונים של הפלסטינים, העלו בעיקר חלומות ורודים אצל הישראלים וסיבה טובה לחידוש האלימות מנגד.

סיפור על אהבה וקפסולה. לזכרו של אלי הורביץ ז"ל

אח שלי הזיע בטרמפיאדה עם עוד כמה מזיעים כמוהו. השמש רקדה להם על הראש באמצע אוגוסט והחום על הכביש גרם לאופק להיראות מטושטש. אחרי איזה שעה וחצי הם אפילו התחילו לחשוב ברצינות לבזבז כסף על אוטובוס, ואז כמה דקות לפני שהם נשברו, כשהם על סף עילפון, הם קולטים מרצדס שחורה - השייכת לפי רוב לסוג האנשים שמבחינתם כל אזרח, לא רק טרמפיסטים, הם סוג של כנימות - מגיעה לעברם ופותחת להם חלון לחיים חדשים. "עלו עלו" אומר להם הנהג, והם עולים, כלומר מנתרים למרצדס, ושיסע מבחינתם גם לכיכר תחריר.

פרשת אגרון 2006: גניבה באדיבות מדינת ישראל

הדבר הכי מטריד בפרשת אגרון 2006, היא העובדה שמי שגנב את מרשם האוכלוסין - תקשיבו טוב - זה עובד קבלן של חברה צד ג' במשרד הרווחה, פקיד שהמינוס בבנק הטריד אותו יותר מכל סיכון ביטחוני או השלכה הרסנית אחרת של האגרון. לא ג'יימס בונד, לא אנרכיסט בשחור וגם לא האקר מטורקיה, אלא עובד בחברה פרטית שקיבל עותק של מאגר הנתונים הכי חשוב של מדינת ישראל. את הנזק אפשר במקרה הטוב לתקן עוד 80 שנה, כשהסטטוס שלכם באגרון יהיה "נפטר".

מה למשה קצב ולאגף התורני?

מה, לכל הרוחות, עושה משה קצב באגף התורני בכלא? ומדוע ישנם דתיים המגוננים עליו כאילו היה קדוש מעונה? אם הדתיים היו מתנהלים בתבונה ובשכל, הם היו צריכים להוקיע אותו מכל הקשר דתי, ובכלל זה למנוע ממנו להיכנס לאגף התורני.

גיל 50 זה ה-30 החדש

בגיל 56

בגיל נ"ו שנים, שהם בבחינת יו"ם אתמול כי יעבור, אנשים מחליטים לעשות חיים. להתרווח, להנות, לצחוק עם הנכדים, לשפץ, להירשם לאיזה קורס מעניין, לטוס, לעשות מנוי במכון כושר (ולהגיע), לשבת עירני בשיעור מאלף, להתקדם ולהשתנות.

50 זה ה-30 החדש. אנשים היום צעירים יותר, רעננים יותר, יפים יותר. בגיל 56 אנשים מתחילים קריירות, עושים היכרות עם המכללה המקומית, משילים קילוגרמים, מפתחים חיבה לטיולי שטח ומתחילים לרכב על אופניים. זה הגיל להשתחרר מהמשכנתא ומהכורסא בסלון ולהתחיל להעז, לפרוח, לבזבז, לחיות.

חתיכים וחתיכות, בגילאי 50, מחליטים שגם אחרי עשרות שנות עמל, זה לא אומר שמסתלבטים עד הפנסיה, אלא מתחילים להגדיר מחדש את עצמנו. כך, ארנולד שוורצנגר, בגיל 56 נבחר למושל קליפורניה לאחר קריירה של כוכב קולנוע. גם ריצ'ארד ניקסון נבחר בגיל 56 לנשיא ארה"ב למרות ששמונה שנים לפני כן הכריז על פרישה סופית מהחיים הפוליטיים (המהפך התודעתי שערך ניקסון נחשב כאחד המהלכים המבריקים בפוליטיקה האמריקאית). 35 שנה אחריו, ב-2003, תפס ג'ורג' בוש בן ה-56 את סדאם חוסיין, והשלים את משימת חייו של אביו.

מאו, השליט הכל-יכול של סין, אשר דמותו מהדהדת עד היום, נבחר רק בגיל 56, וקנה סביבו אומה שלמה הסוגדת לו ללא סייג. ב 1934, בגיל 56, ביקר יאנוש קורצ'אק לראשונה בארץ ישראל ונבחר כחבר במועצת הסוכנות היהודית. גם אחד העם עלה לארץ בדיוק באותו הגיל, כמו גם שאול טשרניחובסקי – שניהם אושיות תרבות – מה שלא מנע מהם להיות ממייסדי הציונות ומאנשי המפתח בתקומתה של מדינת ישראל.

בגיל 56 היה הרב שך בתחילת הקריירה שלו כראש ישיבת פוניבז', תפקיד אותו מילא כ-50 שנה נוספות. סטיב ג'ובס, בן 56, מגלה את עצמו מחדש כל שנה עם ההמצאות שהופכות את הסלולרי שלנו למדע בדיוני. חברו הטוב ובן גילו, ביל גייטס, עדיין אחראי ראשי למה שקורה ב-90% ממחשבי העולם. הסופר סידני שלדון כתב את הרומן שלו רק בגיל 56, שזיכה אותו בפרס אדגר, אחד הפרסים היוקרתיים בעולם הספרות. וכשמלאו לו 56 כינתה התורה את יהושע בן נון "נער" (ראב"ע שמות ל"ג י"א), למרות שמאחוריו עומדים עשרות שנות פעילות ציבורית.

כל אלה בטח לא אמרו לעצמם: היי, אני בן 56, הגיע הזמן לדמיין את הפנסיה ולפתח קשרים עם הספסל השכונתי. החבר'ה האלה יצאו לעבודה, במובן החיובי של המילה. הם ישבו ועסקו בהגשמת החלומות שדחו כל חייהם כדי לספק את צרכי היומיום. הם חשבו שעכשיו זוהי הזדמנות מצוינת כשהילדים כבר די גדולים – טוב, אפילו אודי-מתן יודע לחמם אוכל לבד – לפרוץ את החומה, יש כאלה שיקראו לה מירוץ העכברים, ולהתחיל להתעסק בדברים החשובים באמת.

* * *

לאבא שלי היקר, שחוגג 56, והלוואי שיזכה לסיפוק, ברכה, אושר, נחת-רוח, הגשמה ועשייה – וממקור כל הברכות יבורך, לשנות חיים ואורך ימים.

פוסט אורח | אני מוטי, עובד המדינה, משודדי הקופה הציבורית‎

ידיד טוב שלי, מוטי (שם-בדוי), בן 43, עובד ממשלתי שעדיין לא פתח חשבון פייסבוק, ביקש שאפרסם את השורות הבאות. אמנם אני לא מזדהה עם הנאמר, אבל היה לי כיף גדול להיות שותף בשכתוב של דברים הבוקעים מדם ליבו עובד מדינה. את הטקסט הזה אתם פשוט חייבים לקרוא.

---

שלום, קוראים לי מוטי ואני עובד מדינה מאז סוף שנת 2003. לא קשה לתאר את סדר יומי: מחתים כרטיס בשמונה בבוקר, יוצא הבייתה בסביבות ארבע וחצי, לפעמים אפילו חמש. אני מרוויח בערך 11 אלף ש"ח בחודש נקי, נהנה משמונה ימי השתלמות בשנה, משי לחג בגובה 550 ש"ח, מימי כיף לילדים, מהחזרי מעונות, מנופשים מסובסדים, מהפרשות מוגדלות לפנסיה ומהמון ימי חופש. כל שנה אני יוצא לנופש משרדי על חשבון המדינה וימי העבודה. "גיבוש" קוראים לזה פה. יש לי הטבות בלי סוף. כשהבן שלי עלה לכיתה א' העניק לי המשרד מתנה גדולה. מעולם לא שילמתי עמלה בבנק. הצגה לחנוכה עלתה לי 20 ש"ח לכרטיס.

במשרד שלי יש מחשב חדיש, מסך 21 אינץ' ומדפסת שעובדת בלי הפסקה. את העבודות של הילדים אני מדפיס מהמדפסת כאן, כמובן. אני יושב על כסא עור גבוה, ממש שוקע לתוכו, הלוואי שהיה לי אחד כזה בבית. יש כאלה שמשלימים ציוד – גונבים עטים, דפים, טיפקסים ושאר ציוד משרדי – כמו ההיא מהמשרד לידי, אבל אני לא. יש לי גבולות.

אני שותה המון קפה. כל שעתיים-שלוש יש לנו הפסקה קטנה בפינת הקפה, שבה יוצאים כל החבר'ה מהמשרדים ומדברים על ההטבות ששלחו לנו במייל ומתי כבר תתחיל הקביעוּת. עכשיו אגב קנו לנו מכונת קפה עם קפסולות, אז צריכת החלב גדלה פי שלוש, וגם הוופלים והקרקרים. פעם אחת השליח הגיע מהסופר עם חלב בטעם וניל, אבל זה היה חד-פעמי; בדרך כלל שותים כאן חלב 3% של תנובה וקפה מגורען של עלית. בהפסקת הצהריים אני נעלם לשעה, יושב בארומה וקורא עיתון.

כשהבן שלי חולה אני לוקח חופשת מחלה בכיף, בלי לדפוק חשבון לאף אחד. כשאשתי חולה, אני לוקח יום מחלת בן-זוג. כי כשאתה עובד מדינה, שום דבר לא בוער באמת. רופא המשפחה, שמכיר כבר את היחס המיוחד שמקבלים עובדי מדינה במרפאה, אמר לי השבוע בטלפון: "אני שומע את החיוך בקול שלך, כבר שולח לך אישור מחלה".

אני זכאי ל-30 שעות נוספות בחודש בהן אני לא עושה כלום. יש לי עוד מספר "שעות כוננות" – כאילו בלעדיי העולם יקרוס – עליהן אני מקבל הרבה כסף, שוב, בלי לעשות כלום. בתלוש המשכורת שלי יש כל מיני סעיפים לא ברורים, תוצאה של מאבקים על מאבקים שניהלה ההסתדרות במסגרת ההסכמים הקיבוציים. מה אכפת לי, העיקר שב-1 לחודש, בחצות בדיוק, נכנסת לי המשכורת כמו שעון.

הבוס שלי הוא אדם סביר. בעברו, ניסה להקים עסק להשקעות בנדל"ן, אך כשל והפסיד מלא כסף. הוא התמודד במכרז על תפקיד ניהולי והתקבל בזכות קשרים טובים שהיו לו. עכשיו הוא מסתובב כמו קיסר, מבלה כל היום בכנסים ודיונים ומרוויח כמעט 20 אלף בחודש. מציע לכל אזרח שמחפש חיים נוחים ובטוחים לחפש עבודה בשירות המדינה, המקום היחיד שעובדיו נהנים לנצח מתמידות ויציבות.

המדינה החליפה לאחרונה את מערכות מחשוב במשרד בעלות של מיליונים. במשך עשרה חודשים התרוצצו פה מהנדסים כדי להטמיע מערכת מידע חדשה, שהייתה אמורה להחליף את רוב העבודה הפקידותית. אבל במקום לצמצם את כמות העובדים, היא רק הוכפלה. כל מיני "מפעילי מערכת" ואנשי מחשוב התווספו אלינו, ובכלל נהיה קצת צפוף במשרדים. הוופלים נגמרים הרבה יותר מהר.

הסיוט הכי גדול של השירות הציבורי הוא הישיבוֹת, אותם הדיונים הארוכים האלה שבהם משתתפים מיני פקידים עם זיקה רופפת לנושא – כשכל אחד מרגיש צורך עז להשמיע את דעתו המקושקשת. על השולחן ופלים, כן שוב ופלים, בצלחות חד-פעמיות. ומצגת. תמיד מוקרנת מצגת שנראית כאילו ילדה בכיתה ז' הכינה אותה. אוי, המצגות פאואר-פוינט האלה, שאלוהים יציל אותנו מהן. מאות שעות של דיונים שנמתחו כמו מסטיק, יכלו להיגמר בהחלטה של רגע. ממילא אין שם רבע אוזן שמקשיבה והפרצופים של כולם תקועים בסמארטפון. אבל ככה זה כשזמן העבודה הוא הפקר והמשכורות לא יוצאות מהכיס של אף אחד.

בשירות הציבורי, המושגים יעילות, הגדלת ראש, הצטמצמות – שייכים לפלנטה אחרת. חסכון זה משהו שקיים רק בהקשר של קרן השתלמות. פעם יצאתי מאוחר מהמשרד, בשש וחצי בערב, כל החלונות היו פתוחים, האורות דלקו, המזגנים עבדו, המחשבים ריצדו – והמשרדים היו שוממים. ההפקרות הזאת לא פוגעת כמובן בכיסו של אף אחד. תכפילו את זה ב-20 משרדי ממשלה, עשרות יחידות סמך, עשרות תאגידים סטטוטוריים, 257 רשויות מקומיות, מאות יחידות צה"ל ומשטרה – המעסיקים מאות אלפי עובדים – ותקבלו בזבוז בהיקפים מבהילים.

החלום שלי הוא שיום אחד יגיע לכאן בוס מהשוק הפרטי, ויבדוק כמה אנחנו מנצלים את הזמן לעבודה וכמה לאינספור עניינים אחרים. כמה שעות, למשל, מוקדשות לסידורים אישיים: טלפונים, מכתבים, פקסים – הכל הרי עושים על חשבון המשרד – וכן לשיטוט בפייסבוק, במייל ובאתרי החדשות, וכמה לעבודה של ממש. בהערכה גסה, אולי 30 אחוז מהיום מנוצל לעבודה. מזמן כבר לא צריכים פה את רוב הפקידים, אבל לא יפטרו אותם לעולם. המערכת הציבורית מנופחת מעל ומעבר לכל פרופורציה – אבל לשום מנהל אין את האומץ לב הציבורי לקום ולומר: יש כאן תפקידים מיותרים, גם עובדי מדינה מותר לפטר.

יש עובדי מדינה שאוהבים לספר סיפורי גבורה על "שירות המדינה" ועל "השליחות הציבורית", כאילו מדובר במתנדבים במנזר. אל תאמינו להם. עברתי כבר שלושה משרדים ממשלתיים ופגשתי מאות עובדי מדינה, אין חבורה שמתעסקת עם האינטרסים והזכויות שלה כמונו. נכון, יש שכבה צרה של עובדי מדינה שעובדת מסביב לשעון, בעיקר בשירות הביטחוני, אבל רובם המכריע של עובדי המדינה הם אנשים שמאוהבים בקן החם של המגזר הציבורי, מרופדים בשלל הגנות וזוכים לתגמולים והטבות בשפע.

רשימת שיאני השכר במגזר הציבורי שפורסמה לא מזמן היא רק קצה הקרחון. מאחוריה עומדת התנהלות בזבזנית בגיוס כוח האדם, במשרדים, בפקידים המיותרים, במנהלים, בישיבות ובכל מה שקשור לעולם "עובדי המדינה". ידו של איש לא חרדה מבזבוז כספי ציבור.

קוראים לי מוטי ואני עובד מדינה. והאמת, גם אני מתחיל להתבייש בשירות הציבורי, ואולי קצת בעצמי, שותף לשוד הקופה הציבורית.

חדש: מילה בעברית למופלטה

אירועי המימונה ממחישים את הצורך הקיומי שלנו בנשיקות. כעת רק ניתן להגדיר באיזו נשיקה מדובר - בשביל זה המצאנו עבורכם מילה חדשה

הַזוּ הַזּוֹ הַזֹאת - מה ההבדל?

הו, האקדמיה ללשון העברית, כמה שאני אוהב אתכם. הכתובת הנכונה לשאלות קיומיות.

אבקשכם להאיר את עיניי בדבר ההבדל בין המילים הבאות: הַזּוּ, הַזּוֹ, הַזֹאת. האם קיים הבדל כלשהו ביניהן או שכולן מילים שמשמעותן אחת?

אפילוג - התנועה לאיכות השלטון תשע"א

"כולם מושחתים" יודעים כולם לדקלם: השרים בממשלה, הלוביסטים בכנסת, הנפוטיסטים בעיריות, הפקידונים באוצר, הקומבינטורים בחברות הממשלתיות, האינטרסנטים בעלי ההון, השמאלנים בתקשורת - כולם רוקחים ועושים לביתם, דואגים לכיסם הפרטי למקורביהם ולאנשי שלומם, או בקיצור מושחתים. גם כשהם נתפסים, הנהנתנים הללו, הם מאשימים את כל העולם. פלא שלציבור נמאס, שלכולם נראה שהגיע הקץ, שבאופן כללי מעולם לא היה כאן כל כך גרוע.

לא תאמינו מי קם מהכסא: השופט יוצא לשטח‎

קבלו סיפור הזוי.

עיריית תל-אביב נתנו לאבא שלי דוח בגין חניה על מדרכה. אבא שלי, לא-פראייר טיפוסי, אמר להם שאם זה לא נראה כמו מדרכה ולא עושה קולות של מדרכה - זה כנראה לא מדרכה. מפה לשם, אחרי מכתבים, טרטורים וסיפורים, הם נפגשו בבית המשפט.

לְזִכְרוֹ שֶׁל גִּלְעָד שִׁירְמַן

שׁוּרוֹתַי מֻקְדָּשׁוֹת לְזִכְרוֹ שֶׁל גִּלְעָד שִׁירְמַן, הַמְּתַרְגֵּל שֶׁלִּי בְּקוּרְס מִנְהָל צִבּוּרִי בִּשְׁנַת תש"ע 


גִּלְעָד

נִשְׁאֲרָה מַחְבֶּרֶת הַבְּחִינָה
רַק קֹמֶץ מִן הַדֶּרֶךְ הַמְּחֻשֶּׁבֶת
הַשִּׁיטָתִיּוּת הַמֻּפְלָאָה
הַבְּהִירוּת, הַנְּקִיּוּת

בַּהַתְחָלָה
הָיָה רוֹשֵׁם עֲלֵי לוּחַ
נוֹשְׂאִים נוֹשְׂאִים וְהִסְתַּעֲפֻיּוֹתֵיהֶם
מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן
וּמְוַדֵּא: הַכֹּל בָּרוּר? יֵשׁ שְׁאֵלוֹת?
אוֹקֵי מִתְקַדְּמִים

וּבֵין לְבֵין
מְדַיֵּק וּמַדְגִּישׁ: מַה רָאוּי, לֹא רַק מַה נָכוֹן
נוֹרְמוֹת צוֹדְקוֹת וּמֵעֵבֶר לָהֶן: מִנְהָל צִבּוּרִי
מִין עַל-צִבּוּרִי
וּבִזְכוּתוֹ, שְׂפָתַי דּוֹבְבוֹת
נִקְיוֹן כַּפַּיִם וְטֹהַר מִדּוֹת
מִנְהָל תַּקִּין וְצֶדֶק חֶבְרָתִי

וּבְמַחְלֶקֶת הַבָּגָ"צִים זֶה הֲרֵי מוּבָן מֵאֵלָיו:
בְּבֵית הַדִּין – 
הַגָּבוֹהַּ, לְצֶדֶק!
וְכָךְ הָיָה:
גָּבוֹהַּ בְּיֹשֶׁר
גָּבוֹהַּ בָּעֲנָוָה
גָּבוֹהַּ בְּצֶדֶק

"אִישׁ אֶשְׁכּוֹלוֹת
נָכוֹנוּ לוֹ גְּדֻלּוֹת"
לָנוּ, וְלֹא לוֹ
לָנוּ - עַל מַה שֶׁעָתִיד הָיָה לְהֵעָשׂוֹת
וְהַחוֹתָם שֶׁהָיָה בְּוַדַּאי מַטְבִּיעַ
מִי שֶׁעָסַק בְּצָרְכֵי צִבּוּר בֶּאֱמוּנָה

מַסֶּכֶת חַיִּים קְצָרָה
שֶׁל אִישׁ חִנּוּךְ וְצֶדֶק
כְּ שֶׁ מֵ אֲ ח וֹ רָ י ו
שׁוֹבָל אָרוֹך שֶׁל אֲנָשִׁים
מוֹרִידִים אֶת הַכּוֹבַע וְגַם אֶת הַגְּלִימָה
וּמַצְדִּיעִים -

"גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ" (ירמיהו כב, ו)
חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין

---

מתוך ספר הזכרון לזכרו של גלעד שירמן

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ

תנו לי אנשים סהרוריים, הזויים, הומלסים, משיחיים, הוזים, חולמי חלומות, מספרי מעשיות, טיפוסים מהאגדות, או כל מי שצובע את הבנאליות של 99% מאזרחי העולם – תנו לי להתברבר איתם, לשאול אותם שאלות, לבקש מהם שיספרו לי את סיפור חייהם – ועשיתם לי את היום. למרבה המזל, בירושלים לא חסרים כאלה, והיום הזדמנה אליי למרכז "ברירה" בלשכת ההוצאה לפועל הפתעה נעימה: חבר מכוכב אחר, אדם אאוט לחלוטין, עיוור, עם קוקו ספונג'ה במעלה הראש. מבוגר, 74, שהקים מהומות בביטחון עד שנתנו לו להיכנס, ואז המתין בסבלנות למעלה בשעתיים כדי לסיים לי את המשמרת בסיפורים על נשמתו שהתגלגלה היישר מרבי שמעון בר-יוחאי, ועוד תובנות רחוב ושאר מרעין בישין.

"ושמחת בחגך" - האם מכריחים אותנו להיות שמחים?

מה ההבדל בין שמחה מזויפת לשמחה אמיתית? איך הקב"ה יכול לצוותנו "ושמחת בחגך"?

שמחה מזויפת היא שמחה שבה האדם מנתק את עצמו לרגע ממציאות חייו האפרורית לתוך אילוזיה של שמחה מדומה, ולאחריה הוא חוזר למצבו הראשוני, האפור, הרעוע לעתים. משל למה הדבר דומה? לעני אשר מתגולל ביינו ומשוכנע שהוא הבעלים של מייקרוסופט.

בעת שמחה אמיתית, שמחת התורה, האדם איננו באילוזיה שהיא ניתוק מדומה, אלא בניתוק מסוג אחר: ניתוק מעולם החולין בו הוא נמצא, לעבר מעלה פנימית עוצמתית פי כמה. זו שמחה שמחזירה את האדם לחייו המלאים והרעננים ויוצקת בהם משמעות חדשה; שמחה שממלאת את האדם בתוכן, במלאוּת, בקרבת אלוקים; שמחה פנימית ששוכנת במעמקי האדם; שמחה שהיא גחלת כבויה שרק ממתינה להפוך לשלהבת אש גדולה ומאירה.

לכן מצווה התורה "ושמחת בחגך" ולא "ושמחת בחג". זהו ציווי ודרישה למצוא את החג הפנימי שלנו. החג הסובייקטיבי ששוכן במעמקי נפשנו ורק מבקש להתעורר.

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים
בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ.

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ  

אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ

וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ

בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'.

כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ 

בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ 

וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

ישר מהניילונים: תינוק חדש בא הביתה

ובהזדמנות זו, אספרכם על ברית המילה של תינוקנו החדיש והייחודי, מחר (רביעי) בשעה 15:00 (למהדרין) או שעה 15:30 (למאחרין). הברית היא תיקון ראוי בינינו לבין אבינו בשמיים, וכרטיס הכניסה למועדון האקסקלוסיבי של עם ישראל.

הבהרות לבאי הברית:

1. אין לרגום בסוכריות (אפילו בקטנה, אפילו סוכריות גומי רכות במיוחד) את נוכחי הברית. לא בגלל הרך היילוד - בגלל משקפיו העדינים של אבי הבן.
2. אין לנסות להרדים את היילוד עם אלכוהול זול.
3. יש להסיט את המבט מרגע הסרת הטיטול עד לסגירת הסקוטש בחזרה. צניעות צריך לשמור מגיל אפס.
4. אם המושגים "חיתוך", "פריעה", "מציצה" זרים לכם, תנו למוהל לעשות את עבודתו.
5. אין להביא טבק או יתר מיני הרחה שיגרמו להתפרצויות אפצ'י עתירות בקטריות וחיידקים. 
6. גברים מעל 45 הימנעו מהבדיחות הבאות: "מישהו צריך תיקון?", "מישהו מצא עורלה במקרה", והבדיחה המפורסמת: "שישמור את העורלה לגיוס לצה"ל. אולי הוא יקבל פרופיל 100". חה חה.

אשריכם ישראל - שכולכם חכמים גדולים

אמר רבי יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת.

פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ,
וְרָאִיתִי תִּינוֹק יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים,
וְאָמַרְתִּי לוֹ: בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר?
אָמַר לִי: זוֹ קְצָרָה וַאֲרֻכָּה וְזוֹ אֲרֻכָּה וּקְצָרָה. וְהָלַכְתִּי בַּקְּצָרָה וַאֲרֻכָּה.
כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר מָצָאתִי שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתָהּ גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִין, חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי.
אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, הַלֹּא אָמַרְתָּ לִי קְצָרָה?!
אָמַר לִי: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֲרֻכָּה!
נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁכֻּלְּכֶם חֲכָמִים גְּדוֹלִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קָטַנְכֶם.    (עירובין נג, ב)