סיפור על אהבה וקפסולה. לזכרו של אלי הורביץ ז"ל

אח שלי הזיע בטרמפיאדה עם עוד כמה מזיעים כמוהו. השמש רקדה להם על הראש באמצע אוגוסט והחום על הכביש גרם לאופק להיראות מטושטש. אחרי איזה שעה וחצי הם אפילו התחילו לחשוב ברצינות לבזבז כסף על אוטובוס, ואז כמה דקות לפני שהם נשברו, כשהם על סף עילפון, הם קולטים מרצדס שחורה - השייכת לפי רוב לסוג האנשים שמבחינתם כל אזרח, לא רק טרמפיסטים, הם סוג של כנימות - מגיעה לעברם ופותחת להם חלון לחיים חדשים. "עלו עלו" אומר להם הנהג, והם עולים, כלומר מנתרים למרצדס, ושיסע מבחינתם גם לכיכר תחריר.

פרשת אגרון 2006: גניבה באדיבות מדינת ישראל

הדבר הכי מטריד בפרשת אגרון 2006, היא העובדה שמי שגנב את מרשם האוכלוסין - תקשיבו טוב - זה עובד קבלן של חברה צד ג' במשרד הרווחה, פקיד שהמינוס בבנק הטריד אותו יותר מכל סיכון ביטחוני או השלכה הרסנית אחרת של האגרון. לא ג'יימס בונד, לא אנרכיסט בשחור וגם לא האקר מטורקיה, אלא עובד בחברה פרטית שקיבל עותק של מאגר הנתונים הכי חשוב של מדינת ישראל. את הנזק אפשר במקרה הטוב לתקן עוד 80 שנה, כשהסטטוס שלכם באגרון יהיה "נפטר".

מה למשה קצב ולאגף התורני?

מה, לכל הרוחות, עושה משה קצב באגף התורני בכלא? ומדוע ישנם דתיים המגוננים עליו כאילו היה קדוש מעונה? אם הדתיים היו מתנהלים בתבונה ובשכל, הם היו צריכים להוקיע אותו מכל הקשר דתי, ובכלל זה למנוע ממנו להיכנס לאגף התורני.

גיל 50 זה ה-30 החדש

בגיל 56

בגיל נ"ו שנים, שהם בבחינת יו"ם אתמול כי יעבור, אנשים מחליטים לעשות חיים. להתרווח, להנות, לצחוק עם הנכדים, לשפץ, להירשם לאיזה קורס מעניין, לטוס, לעשות מנוי במכון כושר (ולהגיע), לשבת עירני בשיעור מאלף, להתקדם ולהשתנות.

50 זה ה-30 החדש. אנשים היום צעירים יותר, רעננים יותר, יפים יותר. בגיל 56 אנשים מתחילים קריירות, עושים היכרות עם המכללה המקומית, משילים קילוגרמים, מפתחים חיבה לטיולי שטח ומתחילים לרכב על אופניים. זה הגיל להשתחרר מהמשכנתא ומהכורסא בסלון ולהתחיל להעז, לפרוח, לבזבז, לחיות.

חתיכים וחתיכות, בגילאי 50, מחליטים שגם אחרי עשרות שנות עמל, זה לא אומר שמסתלבטים עד הפנסיה, אלא מתחילים להגדיר מחדש את עצמנו. כך, ארנולד שוורצנגר, בגיל 56 נבחר למושל קליפורניה לאחר קריירה של כוכב קולנוע. גם ריצ'ארד ניקסון נבחר בגיל 56 לנשיא ארה"ב למרות ששמונה שנים לפני כן הכריז על פרישה סופית מהחיים הפוליטיים (המהפך התודעתי שערך ניקסון נחשב כאחד המהלכים המבריקים בפוליטיקה האמריקאית). 35 שנה אחריו, ב-2003, תפס ג'ורג' בוש בן ה-56 את סדאם חוסיין, והשלים את משימת חייו של אביו.

מאו, השליט הכל-יכול של סין, אשר דמותו מהדהדת עד היום, נבחר רק בגיל 56, וקנה סביבו אומה שלמה הסוגדת לו ללא סייג. ב 1934, בגיל 56, ביקר יאנוש קורצ'אק לראשונה בארץ ישראל ונבחר כחבר במועצת הסוכנות היהודית. גם אחד העם עלה לארץ בדיוק באותו הגיל, כמו גם שאול טשרניחובסקי – שניהם אושיות תרבות – מה שלא מנע מהם להיות ממייסדי הציונות ומאנשי המפתח בתקומתה של מדינת ישראל.

בגיל 56 היה הרב שך בתחילת הקריירה שלו כראש ישיבת פוניבז', תפקיד אותו מילא כ-50 שנה נוספות. סטיב ג'ובס, בן 56, מגלה את עצמו מחדש כל שנה עם ההמצאות שהופכות את הסלולרי שלנו למדע בדיוני. חברו הטוב ובן גילו, ביל גייטס, עדיין אחראי ראשי למה שקורה ב-90% ממחשבי העולם. הסופר סידני שלדון כתב את הרומן שלו רק בגיל 56, שזיכה אותו בפרס אדגר, אחד הפרסים היוקרתיים בעולם הספרות. וכשמלאו לו 56 כינתה התורה את יהושע בן נון "נער" (ראב"ע שמות ל"ג י"א), למרות שמאחוריו עומדים עשרות שנות פעילות ציבורית.

כל אלה בטח לא אמרו לעצמם: היי, אני בן 56, הגיע הזמן לדמיין את הפנסיה ולפתח קשרים עם הספסל השכונתי. החבר'ה האלה יצאו לעבודה, במובן החיובי של המילה. הם ישבו ועסקו בהגשמת החלומות שדחו כל חייהם כדי לספק את צרכי היומיום. הם חשבו שעכשיו זוהי הזדמנות מצוינת כשהילדים כבר די גדולים – טוב, אפילו אודי-מתן יודע לחמם אוכל לבד – לפרוץ את החומה, יש כאלה שיקראו לה מירוץ העכברים, ולהתחיל להתעסק בדברים החשובים באמת.

* * *

לאבא שלי היקר, שחוגג 56, והלוואי שיזכה לסיפוק, ברכה, אושר, נחת-רוח, הגשמה ועשייה – וממקור כל הברכות יבורך, לשנות חיים ואורך ימים.

פוסט אורח | אני מוטי, עובד המדינה, משודדי הקופה הציבורית‎

ידיד טוב שלי, מוטי (שם-בדוי), בן 43, עובד ממשלתי שעדיין לא פתח חשבון פייסבוק, ביקש שאפרסם את השורות הבאות. אמנם אני לא מזדהה עם הנאמר, אבל היה לי כיף גדול להיות שותף בשכתוב של דברים הבוקעים מדם ליבו עובד מדינה. את הטקסט הזה אתם פשוט חייבים לקרוא.

---

שלום, קוראים לי מוטי ואני עובד מדינה מאז סוף שנת 2003. לא קשה לתאר את סדר יומי: מחתים כרטיס בשמונה בבוקר, יוצא הבייתה בסביבות ארבע וחצי, לפעמים אפילו חמש. אני מרוויח בערך 11 אלף ש"ח בחודש נקי, נהנה משמונה ימי השתלמות בשנה, משי לחג בגובה 550 ש"ח, מימי כיף לילדים, מהחזרי מעונות, מנופשים מסובסדים, מהפרשות מוגדלות לפנסיה ומהמון ימי חופש. כל שנה אני יוצא לנופש משרדי על חשבון המדינה וימי העבודה. "גיבוש" קוראים לזה פה. יש לי הטבות בלי סוף. כשהבן שלי עלה לכיתה א' העניק לי המשרד מתנה גדולה. מעולם לא שילמתי עמלה בבנק. הצגה לחנוכה עלתה לי 20 ש"ח לכרטיס.

במשרד שלי יש מחשב חדיש, מסך 21 אינץ' ומדפסת שעובדת בלי הפסקה. את העבודות של הילדים אני מדפיס מהמדפסת כאן, כמובן. אני יושב על כסא עור גבוה, ממש שוקע לתוכו, הלוואי שהיה לי אחד כזה בבית. יש כאלה שמשלימים ציוד – גונבים עטים, דפים, טיפקסים ושאר ציוד משרדי – כמו ההיא מהמשרד לידי, אבל אני לא. יש לי גבולות.

אני שותה המון קפה. כל שעתיים-שלוש יש לנו הפסקה קטנה בפינת הקפה, שבה יוצאים כל החבר'ה מהמשרדים ומדברים על ההטבות ששלחו לנו במייל ומתי כבר תתחיל הקביעוּת. עכשיו אגב קנו לנו מכונת קפה עם קפסולות, אז צריכת החלב גדלה פי שלוש, וגם הוופלים והקרקרים. פעם אחת השליח הגיע מהסופר עם חלב בטעם וניל, אבל זה היה חד-פעמי; בדרך כלל שותים כאן חלב 3% של תנובה וקפה מגורען של עלית. בהפסקת הצהריים אני נעלם לשעה, יושב בארומה וקורא עיתון.

כשהבן שלי חולה אני לוקח חופשת מחלה בכיף, בלי לדפוק חשבון לאף אחד. כשאשתי חולה, אני לוקח יום מחלת בן-זוג. כי כשאתה עובד מדינה, שום דבר לא בוער באמת. רופא המשפחה, שמכיר כבר את היחס המיוחד שמקבלים עובדי מדינה במרפאה, אמר לי השבוע בטלפון: "אני שומע את החיוך בקול שלך, כבר שולח לך אישור מחלה".

אני זכאי ל-30 שעות נוספות בחודש בהן אני לא עושה כלום. יש לי עוד מספר "שעות כוננות" – כאילו בלעדיי העולם יקרוס – עליהן אני מקבל הרבה כסף, שוב, בלי לעשות כלום. בתלוש המשכורת שלי יש כל מיני סעיפים לא ברורים, תוצאה של מאבקים על מאבקים שניהלה ההסתדרות במסגרת ההסכמים הקיבוציים. מה אכפת לי, העיקר שב-1 לחודש, בחצות בדיוק, נכנסת לי המשכורת כמו שעון.

הבוס שלי הוא אדם סביר. בעברו, ניסה להקים עסק להשקעות בנדל"ן, אך כשל והפסיד מלא כסף. הוא התמודד במכרז על תפקיד ניהולי והתקבל בזכות קשרים טובים שהיו לו. עכשיו הוא מסתובב כמו קיסר, מבלה כל היום בכנסים ודיונים ומרוויח כמעט 20 אלף בחודש. מציע לכל אזרח שמחפש חיים נוחים ובטוחים לחפש עבודה בשירות המדינה, המקום היחיד שעובדיו נהנים לנצח מתמידות ויציבות.

המדינה החליפה לאחרונה את מערכות מחשוב במשרד בעלות של מיליונים. במשך עשרה חודשים התרוצצו פה מהנדסים כדי להטמיע מערכת מידע חדשה, שהייתה אמורה להחליף את רוב העבודה הפקידותית. אבל במקום לצמצם את כמות העובדים, היא רק הוכפלה. כל מיני "מפעילי מערכת" ואנשי מחשוב התווספו אלינו, ובכלל נהיה קצת צפוף במשרדים. הוופלים נגמרים הרבה יותר מהר.

הסיוט הכי גדול של השירות הציבורי הוא הישיבוֹת, אותם הדיונים הארוכים האלה שבהם משתתפים מיני פקידים עם זיקה רופפת לנושא – כשכל אחד מרגיש צורך עז להשמיע את דעתו המקושקשת. על השולחן ופלים, כן שוב ופלים, בצלחות חד-פעמיות. ומצגת. תמיד מוקרנת מצגת שנראית כאילו ילדה בכיתה ז' הכינה אותה. אוי, המצגות פאואר-פוינט האלה, שאלוהים יציל אותנו מהן. מאות שעות של דיונים שנמתחו כמו מסטיק, יכלו להיגמר בהחלטה של רגע. ממילא אין שם רבע אוזן שמקשיבה והפרצופים של כולם תקועים בסמארטפון. אבל ככה זה כשזמן העבודה הוא הפקר והמשכורות לא יוצאות מהכיס של אף אחד.

בשירות הציבורי, המושגים יעילות, הגדלת ראש, הצטמצמות – שייכים לפלנטה אחרת. חסכון זה משהו שקיים רק בהקשר של קרן השתלמות. פעם יצאתי מאוחר מהמשרד, בשש וחצי בערב, כל החלונות היו פתוחים, האורות דלקו, המזגנים עבדו, המחשבים ריצדו – והמשרדים היו שוממים. ההפקרות הזאת לא פוגעת כמובן בכיסו של אף אחד. תכפילו את זה ב-20 משרדי ממשלה, עשרות יחידות סמך, עשרות תאגידים סטטוטוריים, 257 רשויות מקומיות, מאות יחידות צה"ל ומשטרה – המעסיקים מאות אלפי עובדים – ותקבלו בזבוז בהיקפים מבהילים.

החלום שלי הוא שיום אחד יגיע לכאן בוס מהשוק הפרטי, ויבדוק כמה אנחנו מנצלים את הזמן לעבודה וכמה לאינספור עניינים אחרים. כמה שעות, למשל, מוקדשות לסידורים אישיים: טלפונים, מכתבים, פקסים – הכל הרי עושים על חשבון המשרד – וכן לשיטוט בפייסבוק, במייל ובאתרי החדשות, וכמה לעבודה של ממש. בהערכה גסה, אולי 30 אחוז מהיום מנוצל לעבודה. מזמן כבר לא צריכים פה את רוב הפקידים, אבל לא יפטרו אותם לעולם. המערכת הציבורית מנופחת מעל ומעבר לכל פרופורציה – אבל לשום מנהל אין את האומץ לב הציבורי לקום ולומר: יש כאן תפקידים מיותרים, גם עובדי מדינה מותר לפטר.

יש עובדי מדינה שאוהבים לספר סיפורי גבורה על "שירות המדינה" ועל "השליחות הציבורית", כאילו מדובר במתנדבים במנזר. אל תאמינו להם. עברתי כבר שלושה משרדים ממשלתיים ופגשתי מאות עובדי מדינה, אין חבורה שמתעסקת עם האינטרסים והזכויות שלה כמונו. נכון, יש שכבה צרה של עובדי מדינה שעובדת מסביב לשעון, בעיקר בשירות הביטחוני, אבל רובם המכריע של עובדי המדינה הם אנשים שמאוהבים בקן החם של המגזר הציבורי, מרופדים בשלל הגנות וזוכים לתגמולים והטבות בשפע.

רשימת שיאני השכר במגזר הציבורי שפורסמה לא מזמן היא רק קצה הקרחון. מאחוריה עומדת התנהלות בזבזנית בגיוס כוח האדם, במשרדים, בפקידים המיותרים, במנהלים, בישיבות ובכל מה שקשור לעולם "עובדי המדינה". ידו של איש לא חרדה מבזבוז כספי ציבור.

קוראים לי מוטי ואני עובד מדינה. והאמת, גם אני מתחיל להתבייש בשירות הציבורי, ואולי קצת בעצמי, שותף לשוד הקופה הציבורית.

חדש: מילה בעברית למופלטה

אירועי המימונה ממחישים את הצורך הקיומי שלנו בנשיקות. כעת רק ניתן להגדיר באיזו נשיקה מדובר - בשביל זה המצאנו עבורכם מילה חדשה

הַזוּ הַזּוֹ הַזֹאת - מה ההבדל?

הו, האקדמיה ללשון העברית, כמה שאני אוהב אתכם. הכתובת הנכונה לשאלות קיומיות.

אבקשכם להאיר את עיניי בדבר ההבדל בין המילים הבאות: הַזּוּ, הַזּוֹ, הַזֹאת. האם קיים הבדל כלשהו ביניהן או שכולן מילים שמשמעותן אחת?

אפילוג - התנועה לאיכות השלטון תשע"א

"כולם מושחתים" יודעים כולם לדקלם: השרים בממשלה, הלוביסטים בכנסת, הנפוטיסטים בעיריות, הפקידונים באוצר, הקומבינטורים בחברות הממשלתיות, האינטרסנטים בעלי ההון, השמאלנים בתקשורת - כולם רוקחים ועושים לביתם, דואגים לכיסם הפרטי למקורביהם ולאנשי שלומם, או בקיצור מושחתים. גם כשהם נתפסים, הנהנתנים הללו, הם מאשימים את כל העולם. פלא שלציבור נמאס, שלכולם נראה שהגיע הקץ, שבאופן כללי מעולם לא היה כאן כל כך גרוע.

לא תאמינו מי קם מהכסא: השופט יוצא לשטח‎

קבלו סיפור הזוי.

עיריית תל-אביב נתנו לאבא שלי דוח בגין חניה על מדרכה. אבא שלי, לא-פראייר טיפוסי, אמר להם שאם זה לא נראה כמו מדרכה ולא עושה קולות של מדרכה - זה כנראה לא מדרכה. מפה לשם, אחרי מכתבים, טרטורים וסיפורים, הם נפגשו בבית המשפט.

לְזִכְרוֹ שֶׁל גִּלְעָד שִׁירְמַן

שׁוּרוֹתַי מֻקְדָּשׁוֹת לְזִכְרוֹ שֶׁל גִּלְעָד שִׁירְמַן, הַמְּתַרְגֵּל שֶׁלִּי בְּקוּרְס מִנְהָל צִבּוּרִי בִּשְׁנַת תש"ע 


גִּלְעָד

נִשְׁאֲרָה מַחְבֶּרֶת הַבְּחִינָה
רַק קֹמֶץ מִן הַדֶּרֶךְ הַמְּחֻשֶּׁבֶת
הַשִּׁיטָתִיּוּת הַמֻּפְלָאָה
הַבְּהִירוּת, הַנְּקִיּוּת

בַּהַתְחָלָה
הָיָה רוֹשֵׁם עֲלֵי לוּחַ
נוֹשְׂאִים נוֹשְׂאִים וְהִסְתַּעֲפֻיּוֹתֵיהֶם
מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן
וּמְוַדֵּא: הַכֹּל בָּרוּר? יֵשׁ שְׁאֵלוֹת?
אוֹקֵי מִתְקַדְּמִים

וּבֵין לְבֵין
מְדַיֵּק וּמַדְגִּישׁ: מַה רָאוּי, לֹא רַק מַה נָכוֹן
נוֹרְמוֹת צוֹדְקוֹת וּמֵעֵבֶר לָהֶן: מִנְהָל צִבּוּרִי
מִין עַל-צִבּוּרִי
וּבִזְכוּתוֹ, שְׂפָתַי דּוֹבְבוֹת
נִקְיוֹן כַּפַּיִם וְטֹהַר מִדּוֹת
מִנְהָל תַּקִּין וְצֶדֶק חֶבְרָתִי

וּבְמַחְלֶקֶת הַבָּגָ"צִים זֶה הֲרֵי מוּבָן מֵאֵלָיו:
בְּבֵית הַדִּין – 
הַגָּבוֹהַּ, לְצֶדֶק!
וְכָךְ הָיָה:
גָּבוֹהַּ בְּיֹשֶׁר
גָּבוֹהַּ בָּעֲנָוָה
גָּבוֹהַּ בְּצֶדֶק

"אִישׁ אֶשְׁכּוֹלוֹת
נָכוֹנוּ לוֹ גְּדֻלּוֹת"
לָנוּ, וְלֹא לוֹ
לָנוּ - עַל מַה שֶׁעָתִיד הָיָה לְהֵעָשׂוֹת
וְהַחוֹתָם שֶׁהָיָה בְּוַדַּאי מַטְבִּיעַ
מִי שֶׁעָסַק בְּצָרְכֵי צִבּוּר בֶּאֱמוּנָה

מַסֶּכֶת חַיִּים קְצָרָה
שֶׁל אִישׁ חִנּוּךְ וְצֶדֶק
כְּ שֶׁ מֵ אֲ ח וֹ רָ י ו
שׁוֹבָל אָרוֹך שֶׁל אֲנָשִׁים
מוֹרִידִים אֶת הַכּוֹבַע וְגַם אֶת הַגְּלִימָה
וּמַצְדִּיעִים -

"גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ" (ירמיהו כב, ו)
חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין

---

מתוך ספר הזכרון לזכרו של גלעד שירמן

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ

תנו לי אנשים סהרוריים, הזויים, הומלסים, משיחיים, הוזים, חולמי חלומות, מספרי מעשיות, טיפוסים מהאגדות, או כל מי שצובע את הבנאליות של 99% מאזרחי העולם – תנו לי להתברבר איתם, לשאול אותם שאלות, לבקש מהם שיספרו לי את סיפור חייהם – ועשיתם לי את היום. למרבה המזל, בירושלים לא חסרים כאלה, והיום הזדמנה אליי למרכז "ברירה" בלשכת ההוצאה לפועל הפתעה נעימה: חבר מכוכב אחר, אדם אאוט לחלוטין, עיוור, עם קוקו ספונג'ה במעלה הראש. מבוגר, 74, שהקים מהומות בביטחון עד שנתנו לו להיכנס, ואז המתין בסבלנות למעלה בשעתיים כדי לסיים לי את המשמרת בסיפורים על נשמתו שהתגלגלה היישר מרבי שמעון בר-יוחאי, ועוד תובנות רחוב ושאר מרעין בישין.

"ושמחת בחגך" - האם מכריחים אותנו להיות שמחים?

מה ההבדל בין שמחה מזויפת לשמחה אמיתית? איך הקב"ה יכול לצוותנו "ושמחת בחגך"?

שמחה מזויפת היא שמחה שבה האדם מנתק את עצמו לרגע ממציאות חייו האפרורית לתוך אילוזיה של שמחה מדומה, ולאחריה הוא חוזר למצבו הראשוני, האפור, הרעוע לעתים. משל למה הדבר דומה? לעני אשר מתגולל ביינו ומשוכנע שהוא הבעלים של מייקרוסופט.

בעת שמחה אמיתית, שמחת התורה, האדם איננו באילוזיה שהיא ניתוק מדומה, אלא בניתוק מסוג אחר: ניתוק מעולם החולין בו הוא נמצא, לעבר מעלה פנימית עוצמתית פי כמה. זו שמחה שמחזירה את האדם לחייו המלאים והרעננים ויוצקת בהם משמעות חדשה; שמחה שממלאת את האדם בתוכן, במלאוּת, בקרבת אלוקים; שמחה פנימית ששוכנת במעמקי האדם; שמחה שהיא גחלת כבויה שרק ממתינה להפוך לשלהבת אש גדולה ומאירה.

לכן מצווה התורה "ושמחת בחגך" ולא "ושמחת בחג". זהו ציווי ודרישה למצוא את החג הפנימי שלנו. החג הסובייקטיבי ששוכן במעמקי נפשנו ורק מבקש להתעורר.

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים
בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ.

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ  

אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ

וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ

בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'.

כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ 

בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ 

וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

ישר מהניילונים: תינוק חדש בא הביתה

ובהזדמנות זו, אספרכם על ברית המילה של תינוקנו החדיש והייחודי, מחר (רביעי) בשעה 15:00 (למהדרין) או שעה 15:30 (למאחרין). הברית היא תיקון ראוי בינינו לבין אבינו בשמיים, וכרטיס הכניסה למועדון האקסקלוסיבי של עם ישראל.

הבהרות לבאי הברית:

1. אין לרגום בסוכריות (אפילו בקטנה, אפילו סוכריות גומי רכות במיוחד) את נוכחי הברית. לא בגלל הרך היילוד - בגלל משקפיו העדינים של אבי הבן.
2. אין לנסות להרדים את היילוד עם אלכוהול זול.
3. יש להסיט את המבט מרגע הסרת הטיטול עד לסגירת הסקוטש בחזרה. צניעות צריך לשמור מגיל אפס.
4. אם המושגים "חיתוך", "פריעה", "מציצה" זרים לכם, תנו למוהל לעשות את עבודתו.
5. אין להביא טבק או יתר מיני הרחה שיגרמו להתפרצויות אפצ'י עתירות בקטריות וחיידקים. 
6. גברים מעל 45 הימנעו מהבדיחות הבאות: "מישהו צריך תיקון?", "מישהו מצא עורלה במקרה", והבדיחה המפורסמת: "שישמור את העורלה לגיוס לצה"ל. אולי הוא יקבל פרופיל 100". חה חה.

אשריכם ישראל - שכולכם חכמים גדולים

אמר רבי יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת.

פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ,
וְרָאִיתִי תִּינוֹק יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים,
וְאָמַרְתִּי לוֹ: בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר?
אָמַר לִי: זוֹ קְצָרָה וַאֲרֻכָּה וְזוֹ אֲרֻכָּה וּקְצָרָה. וְהָלַכְתִּי בַּקְּצָרָה וַאֲרֻכָּה.
כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר מָצָאתִי שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתָהּ גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִין, חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי.
אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, הַלֹּא אָמַרְתָּ לִי קְצָרָה?!
אָמַר לִי: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֲרֻכָּה!
נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁכֻּלְּכֶם חֲכָמִים גְּדוֹלִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קָטַנְכֶם.    (עירובין נג, ב)

מכתב לאחי השמאלני

אח אהוב,

אתה איש יקר. פעיל, מארגן, יוזם, משתדל, שואף. תמיד שאפת, ניסית לעצב מציאות אחרת, ביקשת להוביל את השינוי שאתה רוצה לראות בעולם. אבל זה מתחיל להימאס, כי השינוי שאתה מבקש לעשות, הוא לפעמים סתם פופוליסטי, אנטי ישראלי, מסלף מציאות, חד-גוני, לא ציוני ולא הגון. אתה משתמש בפרופוגנדה מתלהמת כדי להעביר מסרים שאנחנו לא רוצים לשמוע. כן, לא מעוניינים לשמוע, וכבר זה נאמר לך כמה פעמים. אתה שולט במדיה, שבלית ברירה אנו צורכים אותה, אך בכל ליבנו מתנגדים לרעיונות שאתה מפיץ באמצעותה. אין יום שאני לא נתקל באיזו התלהמות משתלחת נגד מגזרים מאד ספציפיים בישראל.

אתה גורם לי אי-נחת. אני אוסיף: אתה גורם לי צער. כמה נמוך אתה יכול לרדת כדי לקבל קצת תשומת לב. לכן חדל להלעיט אותי בשקרים: יותר משאני רואה זעקות חמס אני חש באיומי החמאס; יותר משאני מרחם על תושבי בילעין, אני שמח על חיי היהודים שניצלו הודות לגדר שנבנית בסמוך אליהם; יותר משאני חושב שזה מאד ליבראלי לראות עץ אשוח באוניברסיטה העברית, אני חושב שיש כאן מגמה נוספת, חתרנית, מסוכנת. לכן אל תציק לי, אל תציג בפניי עובדות מלאות שקרים.

כרגיל, טיעוניך נגד המתיישבים היהודים במזרח ירושלים רצופי שקרים, דמגוגיה זולה, התלהמות אנטי-מתנחלית ואנרכיזם מעצבן ומיותר. ליהודים שומרי חוק מותר לחיות שם. מדינה דמוקרטית, כל אדם יכול לגור איפה שהוא רוצה, ובלבד שהוא שומר חוק. אפילו בית המשפט - כן, כן, אפילו שם - אמר שהפעילות היהודית במזרח ירושלים היא לגיטימית, חוקית, מותרת. אני מוסיף: רצויה, אבל זה כבר עניין אחר.

מזרח ירושלים הוא שטחה הריבוני של מדינת ישראל. לא "שטחים", לא "יהודה ושומרון", אלא שטח שסופח ב-67 והתקבע בטריטוריה הריבונית של המדינה. תושביו הפלסטיניים של מזרח ירושלים קיבלו מעמד תושבות מיוחד ונהנים מכל טוב הארץ והמדינה. ובמדינה שלי, זכותי לגור איפה אני שרוצה. אני אקנה בית ברמלה, בלוד, ביפו, במזרח ירושלים, בטייבה ובאום אל פאחם. יש לך בעיה? זה כואב לבן זוג שלך? כנראה שאתם לא מבינים מה זה דמוקרטיה. אני רוצה לראות את האנרכיסט הראשון שרץ לעצור מוסלמי שמחפש לקנות דירה בבאר שבע. אז נראה אתכם, יפי נפש צבועים, רצים לבג"צ ומוחים על השינוי הדמוגראפי בערי ישראל. זאת תהיה גזענות, ובצדק, אבל לכל מטבע גזעני יש שני צדדים. איש באמונתו יחיה ויגור ויעשה מה שבא לו.

ועוד דבר: זה שאנחנו החזקים, זה לא אומר שאנחנו פחות צודקים. אדרבא, כמה טוב להיות גם חזק וגם צודק. כי אם זה היה הפוך, שהיינו צודקים וחלשים, אתה יודע איך זה נגמר. וגם אם תטען לאפליית הערבים - שאכן קיימת במינונים מאד נמוכים - אומר לך שזאת לא הנקודה שהכי מטרידה אותי. למה? כי כשאתה מדבר איתי על שיח של זכויות, אני מדבר על שיח של חובות. זה כנראה ההבדל ביננו. אתה שואל קודם כל "מה מגיע לי", ואני בודק "מה אני נותן". ואם יש כאן מיעוט שמחפש רק לקחת מבלי לתת, אז הוא פחות מעניין אותי. וכן לחפש את המדינה כל היום בציציותיה כדי למצוא אם הפלתה בן מיעוטים זה או אחר, זה, תסלח לי, לא הדבר הכי דחוף מבחינתי. לא אשתתף איתך בטורניר משיכת החבל, או בתחרות 'טרוף את עוגת התקציב', בטח לא עבור מיעוט שנאמנותו למדינה מוטלת בספק.

אני תוהה גם, לעזאזל, לאן נעלם כושר העמידה שלנו. מתי יישוב הארץ הפך לקללה גסה. התשובה פשוטה: מהרגע ששכחנו. שכחנו בשביל מה הגענו לכאן, שכחנו מדוע אנחנו נלחמים על הארץ.

יש בשמאל הישראלי קבוצת אנשים שמפמפת ומעצימה את האנטשימיות בעולם. נותנת לה זריקת מרץ. בעיניי זה משהו דפוק במערכת ההפעלה של העולם. מה שלא תעשה, יהודון, תמיד נמצא סיבות להקיא אותך ולהוקיע אותך. תורת זכויות האדם שמופעלת בעולם נגד ישראל היא במפורש אנטישמיות במסווה של צדק משפטי. חבר יקר, אל תצטרף אליהם. זכור שמאחורי קשקוש קטן במזרח ירושלים מושכים אלפי שונאי ישראל חוטים באירופה, בהשפעה אנטי-יהודית מובהקת, ומתוך האטמוספרה המוסלמית שמשתוללת בעולם. והראיה: לא מפעילים שום אמות מידה של "צדק" על שום עם בעולם, כפי שמפעילים בישראל. ראה: אחוז ההחלטות באו"ם נגדנו. ראה: הסיקור התקשורתי סביב ישראל והפלסטינים. ובשטח? עולם כמנהגו נוהג. אלא מאי? יש אנשים בישראל - חבורה של כמה אזרחים כפויי טובה, נצלנים - שלמדו שהטרור החדש מורכב מעתירות לבג"צ, פנייה לגופים בינ"ל וערעור מעמדה של ישראל בעולם.

ומה הכי מרגיז? שמנהיגי המקהלה האנטי-ישראלית בארץ ובעולם הם ישראלים בעצמם, זן מיוחד של אנשים מוכי אשם עצמי וצביעות מעושה. אותה שנאה עצמית יהודית מפורסמת חוזרת על עצמה שוב ושוב. קבוצת אנשי שמאל מסוכנת והרסנית מתרצת לעצמה תירוצים: היא רוצה להשתלב, לא רוצה להיות זרה במרחב הקוסמו-פוליטי, מבקשת לעקור את עצמה מה"ישראליות", יהודית אוטואנטישמית, מתעבת את עצמה, את מדינתה, את אזרחיה הימניים והפרובנציאליים, את ממשלתה הפונדמנטליסטית, את עמה המתלהם ונטול ההשכלה; היא רוצה להיות חלק ממשהו אחר, והיא מנפחת לכולנו את המוח בטענות על כיבוש, על אלימות, על מסכנות, ומשווקת למען כך את דעותיו ה"סובלניות" לעולם כולו, על חשבון אותה מדינה ואותו עם - רצוצים, עייפים, שבעי מלחמות וביקורת, המבקשים קצת מנוח לכף רגלם התשושה. שתתבייש לה אותה קבוצה, איך היא עַטה על הפגרים אחרי "עופרת יצוקה", איך שמחה לאיד על הפסדיה של מדינתה שלה, איך מצאה את העוז להלין, להכפיש, לתקוף, להבאיש את ריחה של הארץ הטובה.

אז הנה תגובתי הרשמית: לא רוצה לשמוע יותר על "זכויות אדם" שאינם אלא מסווה לשנאת ישראל, לא מעניינים אותי הערבים בשייח' ג'ראח, עץ הכריסמס בפורום האוניברסיטה זה גנדרנות חנפנית של אגודת הסטודנטים. שלא נדבר על בילעין: אנרכיסטים חסרי תקנה שבכל מדינה אחרת היו יושבים מזמן בכלא. ולגבי ירושלים הבנויה והשלמה - היא בירת מדינת היהודים: הפלסטינים קיבלו תיאבון על עיר הקודש רק אחרי שהם ראו כי הארץ בבניינה טובה מאד מאד. באשר לגורל ילדי הזרים: זה איננו מוטל על כתפינו אלא על כתפי הוריהם שהשתקעו פה בניגוד לחוק - הייתי בשמחה נלחם לצידך למען הזרים לוּ הייתי יודע שנלחמת באותה התלהבות כנגד גירושם של מתיישבי גוש קטיף. צה"ל הוא צבא מוסרי. הסכם שלום עם הפלסטינים היה נחתם מזמן הודות לוותרנותם וסבלנותם של המנהיגים הישראליים, אך העקשנות והקיצוניות של ההנהגה הפלסטינית מובילים את כולנו הרבה יותר מהר לבריכות של דם מאשר לחומוס משותף בג'נין.

וכשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אני רוצה לחזק את ידך על פעילותך בתחום האמנויות, העזרה למוגבלים ולאוכלוסיות מוחלשות, הניסיון לבנות בישראל חברה ערכית, וכן תמיכתך בנושאי סביבה וטבע ויתר הדברים שבאמת יכולים לשנות את העולם.

למה אני מתנגד להצבת עץ אשוח באוניברסיטה העברית?

עץ אשוח באוניברסיטה העברית

השבוע דיברה איתי עולה מרוסיה שסיפרה לי מה המראה של עץ האשוח במרכז האוניברסיטה עושה לה. היא בכתה, ואני רציתי לבכות איתה. היא הייתה המומה ומאוכזבת. יהודיה שכמוה, שעלתה לארץ מתוך ציונות ואהבת ארץ ישראל, בקושי מדברת עברית אבל לומדת לשון וספרות עברית באוניברסיטה, הרגישה שפוגעים בה. היא חלמה לעלות לארץ המבטח של היהודים, ומול הפרצוף שלה עץ כריסמס.

"זאת לא מדינת כל אזרחיה", היא אמרה לי. והיא צודקת במאה אחוז. מדינת ישראל הקטנטונת הוקמה כדי להיות נקודה בגלובוס עם זהות עצמית יהודית. יש יהודים שהמראה של עץ האשוח מציף אצלם זכרונות קשים. עבור הדתיים זהו צלם בהיכל. מה שנראה סביר בעיני הישראלים שלא טעמו טעם גלות, בעיני אחרים הוא איום ונורא. אכן, התרגלנו יותר מדי לחירות שמעניקה לנו הארץ הזאת, עד ששכחנו איך בכלל קיבלנו את אותה החירות (עצמאות יהודית אחרי 2000 שנה, מי היה מאמין?), ועל סמך מה יש לנו בכלל זאת לחיות כאן.

קראתי מה שכתבו התומכים. "זה סממן חיצוני לרוח של סובלנות שעוברות על מוסדות האוניברסיטה, ואנו יכולים להיות גאים על כך". התאכזבתי נורא, כי לדעתי דווקא זה סימן של התפוררות הרצון והאחיזה שלנו במוסדות היהודים. וכן, האוניברסיטה העברית היא מוסד יהודי, שנבנה על ידי יהודים, שממומן על ידי יהודים ושבמהותו הוא בית לחכמה יהודית.

"תנו ליהודים פינה של שקט, זה כל מה שהם מבקשים", הסביר פעם צ'רצ'יל. ואני מוסיף: תנו לנו פינה יהודית, זה כל מה שאנחנו מבקשים.

מוצרים המיוצרים בהתנחלויות - ותודה לשלום עכשיו

שמעו נא רבותיי,

יש אנשים שאצבעם על כפתור ה'העבר' קלה מדי, אינני אחד מהם. לכן, הריני לגלות דעתי בנוגע לאיזה מייל שמסתובב ברשת. היום צום גדליה, כך שההיסטוריה עומדת לטובתי - בואו וראו כיצד היהודים אלופים בלהחריב את עצמם.

שלום עכשיו (תקראו להם בכינוי החיבה החביב עליכם, רק לא "שלום עכשיו"), מפיצים מייל ובו רשימת מוצרים המיוצרים בהתנחלויות. הם קוראים שם להחרים את המפעלים ביהודה ושומרון, בתקווה שכך הם יצליחו לדכא אותם. בכל העולם משוטטים רק כמה פריקים כחושים ומקועקעים שקוראים לחרם דומה, אבל אצלינו בישראל מסתובבים בחופשיות הטיפוסים האובססיביים ונטולי-החיים הללו עם חוברת עבה של דפי זהב, ומחפשים מפעלים שממוקמים מעבר לקו הירוק. ואז הם מפיצים רשימה שחורה של מקומות פרנסה, בדיוק כמו אלה שאני-לא-רוצה-להזכיר-לכם הפיצו על עסקים של יהודים. זה חולני, רבותיי, לא משנה איך תסתכלו על זה.

דברים שנאמרו באזכרה ה-15 לאודי אלגרבלי

רבנים, משפחה, אנשי ציבור, חברים.

זוהי הפעם הראשונה שבה אני מדבר באזכרה של אודי. כשאני מדבר על אודי אני נזכר בו דרך המשקפיים של ילד בן 9, שזהו הגיל בו נודע לי על נפילתו. אודי היה החייל הגיבור של המשפחה, ידעתי כבר אז, לוחם אמיץ שמפקד על חיילים ושומר על מדינת ישראל. גם היום, אני חושב על אודי. הספקתי ללמוד הרבה דברים מאז, על אודי ועלינו, לחשוב שוב ושוב מה היה קורה אילו אודי היה עדיין איתנו. כשהייתי בן תשע אודי לימד אותי מהם אומץ לב, גבורה ותעוזה. בן 13 למדתי מהי נחישות, מסירות, הקרבה, נתינה. בן 18 – למדתי מאודי מושגים של אחווה, קירוב לבבות, אחדות, עצמאות, רעות ודבקות. היום אני מנסה להבין דרך אודי מהי שלמות, קידוש ה', אהבת אמת, מנהיגות טבעית, אדיקות, התמסרות, חתירה למטרה, אמונה בצדקת הדרך. באמצעות אודי אני מנסה לראות את החזון הלאומי כפי שהיה משתקף לנגד עיניו. אני מנסה לפענח בכלים שהוא השאיר לנו כאן כיצד צריכים להיראות האידיאלים שלנו. כיצד צריך להתייחס למדינה, לצבא, לקהילה ולחברה. אודי הוא התזכורת הטובה ביותר עבורי מהי תיבת התהודה של חשיבתנו, של זכרוננו ההיסטורי, של החזון שלנו, של מה שבאמת אכפת לנו. ערכי אודי מחדדים אצלנו את ההבחנה בין עיקר לטפל, בין טוב ורע, בין מותר ואסור.

לכל אחד יש את אודי שלו, שאליו הוא מתחבר. יש את אודי שמביט אלינו דרך מסע אודי, ויש את אודי של הקייטנות ברמות, אודי של השבויים והנעדרים, אודי של חוות השומר, אודי של בה"ד 7, אודי של בני עקיבא, אודי של הגרעינים, של המשפחה, של הקרובים, של החברים, אודי שלנו, אודי של עם ישראל.

השנה לצערנו סבתא שלנו, ממה, נפטרה. ממה, אני מניח, ראתה באודי מושגים של גאולה, תקומה, המשכיות, גאווה, תחיית עם ישראל בארצו, התעוררות לאומית, קיבוץ גלויות, ישועה, חן, חסד ורחמים. היא ראתה באודי את זקיפות הקומה הלאומית של מדינת ישראל, את קוממיות הגאולה אל מול חלישות הגולה. ממה הייתה גאה באודי, וכַּאָבה עליו, נכדה האהוב, שנפל בגבורה למען הגנת העם והמולדת. אודי היה התגשמות חזונה של ממה באהבתה הגדולה לארץ ישראל. ממה תמיד אמרה שהקמתה ועצם קיומה של מדינת ישראל הם נס שקרה לנו כעם. נס מדיני, לאומי, אנושי. אודי היה חלק מהתגשמות הנס. בחייו ובנופלו הוא ייצג את היהודי והישראלי השלם. הוא היה מודל, מגדלור אמיתי למשפחתו, לקהילתו ולעמו.

כ"ז תמוז, כל שנה, ממה יושבת לצד מצבתו של אודי ובוכה בכי חרישי. ממה מקוננת על אודי, מכונסת בתוך עצמה עם הכאב העצום. הכתפיים הרחבות של ממה התמודדו עם הקשיים הכלכליים והעלייה לארץ, עם חולשות הגוף ומכאוביו, אך היא תמיד הקפידה להיות איתנה וזקופה, פיקחית וצלולה, מלבד יום אחד: יום האזכרה של אודי. ממה לצד המצבה, בידיה ספר תהילים - אנשים ניגשים אליה, היא מהנהנת בראשה, מהדרת בכבוד המעמד, מחשבותיה מתמקדות באובדן ובצער. היא ממתינה לרגע שבה יהיה לה רגע אחד קטן עם אודי, לוחשת כמה מילים, מניחה אבן ומאמצת את כל גופה כדי להתכופף ולנשק את המצבה. כך עשתה מדי שנה, גם שגופה לא היה יכול לה יותר, הקפידה לפקוד מבעוד מועד את הר הרצל. בתוך תוכה ממה יודעת שבתוך הצער מסתתרת גם גאווה. גאווה וצער – בדיוק כך. כמו סיפור תקומתה של מדינת ישראל. סיפור ששוזר בתוכו את יום הזיכרון ויום העצמאות בערבוביה. כמו ימי בין המצרים – הימים בהם נפל אודי – ימים של צער ותקווה. כך ממה, עצובה וגאה. אודי סיפר לממה את הסיפור של מדינת ישראל אליה נכספה וקיוותה, והסיפור הזה ליווה אותה עד ימיה האחרונים.

זכרונותיי נודדים לרגעים שאני זוכר מאודי כילד. אודי חייל בצבא מגיע לביקור אצל ממה ואני בחופשת הקיץ. כהרגלי אז הקפדתי לעשות כמה שיותר בלגאן והדודים אז ניסו למצוא תחבולות כיצד לגרום לי להיות ממושמע. ממה ראתה שהפתרונות לא ממש עוזרים ושלחה את אודי לטפל בבעיה. אודי ניגש אליי ומציע לי לראות מקום מופלא בפסגת זאב שלטענתו "אין עוד מקום כזה בכל העולם, והוא מגיע לפסגת זאב היום במיוחד". הוא שכנע אותי ויחד יצאנו לטיול המשותף שלנו, אני ואודי, שניסה להסביר לי בדרכו המיוחדת למה כדאי להיות ילד טוב. ילד טוב אצל ממה, לא סתם. המשכנו להסתובב עד שחזרנו לבית של ממה. התפלאתי ושאלתי אותו מה עם המקום שהוא הבטיח לי. אודי הסביר לי שהמקום הסודי שהוא הבטיח לי זה בעצם הבית של ממה. היינו רק צריכים לעשות את הטיול שלנו כדי להבין את זה יותר טוב. אין עוד מקום כזה בכל העולם, אמר וצדק. אלו היו נתיבי אודי. פתרון בעיות בדרכים של כבוד ושלום, אהבה ורעות, היו נר לרגליו.

להיות בן דוד של אודי זה אוסף של דברים שמלווים אותנו כבר שנים ארוכות. זוהי הזכות והחובה להיות חלק ממשפחה מיוחדת וערכית. לראות גם השליחות וגם את האחריות שיש לעם ישראל, ולדעת שהעול הזה הוא בעצם מתנה גדולה. אתמול ישבנו עם חברים בנתניה. אחד מהם ראה את מודעת האזכרה שמתפרסמת בעיתון ושאל אם אודי אלגרבלי הוא קרוב משפחה שלי. אמרתי לו שכן, בן דוד. כמה שנים, הוא שאל. חמש עשרה עניתי, וניסיתי להסביר לו שחמש עשרה שנים והזיכרון עדיין לא דהה; המורשת מוסיפה להתעצם ולהתפתח. חמש עשרה שנה זה לא הרבה זמן בכלל. תוך כדי דיון, חברה של רויטל אשתי נכנסה לשיחה וסיפרה לנו על מסע אודי שהיא עשתה בקורס צוערים בבה"ד 7. באופן ספונטני, בלי הכנות מוקדמות, השיחה כולה התגלגלה ועסקה באודי. סיפרתי להם על אודי כקצין, על נפילתו הנועזת בשדה הקרב ועל המפעלים הקהילתיים שהוקמו בעקבותיו. מבלי שהכירו אותו, הרגשתי איך אודי כובש גם את ליבם. כיצד דמותו מתנוססת הרבה מעל לשגרת היומיום. כיצד הלפיד של אודי עובר משנה לשנה, ממקום למקום, בין בסיסי צבא קהילות ותנועות נוער. אותו הלפיד שחוצב את אורו לאן שהוא מגיע.

"מפני מה חרבה ירושלים? מפני שהייתה בה שנאת חינם". אנחנו נמצאים בלב תקופת בין המיצרים. בין המיצרים של אז ושל היום, בין מִצְרַים של אז למצרים של היום. רק הלבבות יפתחו מעט זה לזה ולהיפתחות הזו יש כוח עצום. כוח חזק מאיתני הטבע יש לאחווה הדדית פשוטה - דווקא במצב כזה שדורש התמודדות לאומית מחודשת עם אתגרי ההווה. בדורם של קמצא ובר קמצא לא היו מספיק אנשים כמו אודי - אנשים של כבוד ושל אהבה, של גאווה ישראלית ושל קוממיות יהודית – לא הייתה אהבת חינם ולא אחדות בעם. הפירוד אחז בכל. לא הייתה לעם ישראל את הזכות להתקיים כעם עצמאי בארצו כיוון שקולות האיחוד לא נשמעו - האהבה נזנחה לטובת האיבה והיריבות. בית המקדש נחרב ומאות שנות גלות הומתו על עם ישראל. והיום, דורנו הוא דור של גאולה. זכינו לאנשים כמו אודי שיניפו מחדש את דגל האהבה והאחדות, ולנו יש את הזכות להקשיב להם וללכת לאורם. מהם תראו וכן תעשו.

בהזדמנות זו אני רוצה להוקיר טובה לדוד מרדכי ודודה ג'ורג'ט. הם, שהיו בבחינת "עם כלביא יקום", קמו באקט של גבורה וחסד והקימו את "בנתיבי אודי". המפעל הזה חובק ערים וקהילות, ונותן תמריץ לעשרות אנשים ללכת לאורו של אודי. המפעלים המשפחתיים שלהם מדי שנה ביום העצמאות וחנוכה מחזקים את הקשר שלנו לאודי. הם מוסיפים אהבה גדולה בעם ישראל. אהבה לארץ ישראל, לעם ישראל ולתורת ישראל. תודה רבה.

---

אודי אלגרבלי ז"ל, נפל בקרב בלבנון לפני 15 שנה. הספקתי להכירו רק קצת.

"מותר לכנות אותנו בני מיעוטים"

ב. מיכאל הוא מהכותבים הארסיים שצמחו פה. מדי שבוע הוא מחלץ בעוקצנות מרובה את ליטרת הסרקאזם שלו לטובת השתלחות משולחת רסן בדתיים ובמתנחלים. הטור הזה מביא לי את העצבים, אז אני מעדיף שלא לקרוא אותו בשירותים  - למרות ששם מקומו - כדי להימנע מעצירות מיותרת.

באופן חריג, השבוע, בשולי דבריו, הייתה לו איזו נקודה מעוררת מחשבה אודות מצבנו הדמוגרפי:

שמרי מרחק!

אשתי החדישה והיקרה,
האהבה משכרת.

סוֹדוֹת בִּירוּשָׁלַיִם

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם יוֹצֵאת בַּת קוֹל
מֵחֻרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם.
וּמְנַּהֶמֶת הִיא כְּיוֹנָה
מֵאַרְמוֹנוֹ הֶחָרֵב שֶׁל מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ:
   "אוֹי לְבָנִים שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵיהֶם
    הֶחְרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי
    וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי
    וְהִגְלֵיתִים לְבֵין הָאֻמּוֹת". (ברכות ג ע"א)
אוֹי לְבָנִים גּוֹלִים חַסְרֵי בַּיִת וְהֵיכָל.

וּבַת קוֹל מִשָּׁמַיִם יוֹצֵאת
בְּכָל יוֹם וְיוֹם
אַרְבָּעִים יוֹם קֹדֶם יְצִירַת הַוָּלָד
וְאוֹמֶרֶת: "בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי". (סוטה ב ע"א) 
הַבֵּט וּרְאֵה, הוּא וְהִיא
   וּמַה שֶׁבֵּינֵיהֶם, שְׁכִינָה. (סוטה יז ע"א)

וְאָמַר רַב נַחְמָן בָּר יִצְחַק:
  "כָּל הַמְּשַׂמֵּחַ חָתָן וְכָלָה
   כְּאִלּוּ בָּנָה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם" (ברכות ו ע"ב)
וּבְלֵב חֻפָּתוֹ, אוֹמֵר הֶחָתָן
  "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ" בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה. (בבא בתרא ס ע"ב)

וּשְׁתֵּי בְּנוֹת הַקּוֹל מְבַקְּשׁוֹת לְהַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלָן
וְהַשִּׂמְחָה וְהַיְּלָלָה מִתְעַרְבְּבוֹת זוֹ בַּזּוֹ -
   בְּשִׂמְחַת חָתָן וְכַלָּה
     שֶׁבּוֹנִים לָהֶם בֵּית מִקְדָּשׁ קָטָן
   וּבְרֵיחַ שְׂרֵפַת הַהֵיכָל
      עַל חֻרְבָּנוֹ שֶׁל בֵּית מִקְדָּשׁ גָּדוֹל.

כִּי לְאֲבָנֶיהָ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
  לֵב בַּשָּׁר
וּמַקְשִׁיבָה יְרוּשָׁלַיִם לִבְנוֹת הַקּוֹל
מְצַפָּה לְבָנֶיהָ שֶׁיָּשׁוּבוּ לְשֻׁלְחָן אֲבִיהֶם
וְיִבְנוּ אֶת חָרְבוֹת הָעִיר,
עִיר ה' צִיּוֹן, מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר.

וּכְשֶׁהוּא וְהִיא שְׂמֵחִים זֶה בְּזוֹ
  בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה
הֲרֵי שֶׁמְּחוֹנְנִים עֲפָרָהּ וּבוֹנִים חָרְבוֹתֶיהָ,
  וְעַל יְדֵי שִׂמְחָתָם
    עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
      לְהַחְזִיר לִירוּשָׁלַיִם
        כָּל שִׂמְחָתָהּ. (מדרש פסיקתא)

---

ארוסתי,
שנזכה לבנות את בית המקדש הפרטי שלנו.

מאורס!

‏ח' טבת תשס"ט

חברים וחברות יקרים,

קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה,
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.
בשעה טובה ומוצלחת, בשבח והודיה לבורא עולם, זכיתי להתארס עם רויטל.
האירוסין (ווֹרט באשכנזית) נערכו אמש בהשתתפות זוג הורים מרוקאים, אמא פולניה, אבא רומני, צחקוקי מבוכה והרבה הומור של מבוגרים.

למי שטרם הכיר את ארוסתי המקסימה, אז העניין הוא כדלקמן:
את ארוסתי הכרתי בניו-יורק באמצע חודש קר אחד לפני 10 חודשים בערך, היא הייתה שליחה, אני הייתי שליח, שנינו התגעגענו לארץ-ישראל בימי הכפור הניו-יורקיים וכך נוצרה הכימיה. שתִינו הרבה קפה בסטארבקס, טיילנו במנהטן פה ושם והחלטנו שמה שטוב לאמריקה טוב גם לארץ. עם קצבה של 2 טלפונים בשבוע התמדנו בנחישותנו שכדאי יהיה אם נחיה יחדיו לנצח.

הגענו לארץ, היא גרה בנתניה, אני בראשון. במונחים שלי עד אז, נתניה הייתה בעיקר מקום לחיסול חשבונות. הרמתי טלפון לאברג'יל ושאלתי אותו אם הוא מתיר לי לנוע בנתניה בחופשיות. הוא בדק את העניין ואחרי סדרת אישורים קצרה, התחלתי לפקוד את בית המיועדת בנתניה. בתחילה נאלצתי להתמודד עם קשיי שפה (אני כאמור מדבר ערבית, הם יידיש), אבל התגברתי מאד ובחרתי לשתוק, לראשונה בחיי, יותר מארבעים דקות. אך אל דאגה: יש מי שכבר טרח לצייד אותי במלאי בדיחות על פולניות.

 * * *

האמת, אני לא ידעתי שזה הולך להיות ככה. השתנו הזמנים ואף אחד לא עידכן אותי.  אני זוכר איך במרוקו, כשמישהי בכפר הייתה מתארסת, לרוב בגיל 12, היו משלמים בשבילה רבע או חצי עדר של עיזים, שמים עליה קילו זהב ושולחים אותה לשישים שנות גידול ילדים ונכדים. היום, כל אחד רוצה טקסים בדרך לחתונה כאילו הוא מינימום הנסיך צ'ארלס. כל שבוע טקס. רשימה חלקית: הצעה, וורט, אירוסין, חינה, שבת כלה, שבת חתן לפני הנישואין, שבת חתן אחרי הנישואין, שבע ברכות ועוד לא דיברתי על כל ההפקה של החתונה. כלות היום רוצות להגיע בהליקופטר; שבסובארו המקושטת תיסע חמותך (ויסלחו לי אלה שהליקופטרים לא עושים להם טוב בימים אלה).

אז מה עושים עכשיו? מתחתנים. מגדלים ילדים וכרס (בסדר הזה). גרים בקרוואן או באיזה דירת מרתף. הולכים לסדנאות זוגיות. מדברים בערב על ויטמינים והתעמלות מודרכת. ישנים בעשר. משלמים משכנתא. עושים שבתות אצל ההורים, שבת כן, שבת לא, שבת למה לא. מבשלים איזה חביתה ומבסוטים. אין על חביתות. מתקמצנים. מזמינים עוד חברים נשואים כמונו שיצטחקקו איתנו על בדיחות של מבוגרים. נזמין לפעמים רווקים כדי שלארוסתי יהיה אופציות לשדך שידוכים. נעריך יותר את הספה. הספה היא קודש אצל זוגות טריים. נעריך גם את המיקרוגל. נדבר על עצמינו בלשון רבים. נאכל דליי פופקורן ונראה סרטים של דיסני. נגבש לעצמנו תחביבים משותפים. נבטיח לעצמנו שנעשה דברים גדולים ביחד. נהיה זוג מגניב. רבותיי, הולך להיות כיף.

לכל החברים שזנחתי באחרונה, קבלו את התנצלותי. אתם מבינים שהייתה לי סיבה מספיק מוצדקת.

תזכו לרוב ישועות.

תובנות מהויכוח עם המרצה שלי - המשך

מרצה יקר,

1. אני מעריך מאד התייחסותך לדבריי. אני משוכנע כי אתה מרצה בחסד, אדם בעל שיעור-קומה אקדמי ומוסרי כאחד, וכוונותיך הן לטובתה ושלומה של מדינת ישראל. אני בטוח שכמרצה, ניתוק מלאכותי של תפיסת עולמך שהתגבשה מהביוגרפיה הפרטית שלך הוא בלתי אפשרי, כשם שאי אפשר לבודד את הביוגרפיה של השופט שעה שהוא כותב את פסקי-דינו. פיתחת גוון ייחודי לקורס שלך. חשפת בפניי צהר לעולם ענק של השקפה בעניינים חברתיים ולאומיים כאחד: הסכסוך הישראלי-ערבי, מעמד הפלסטינים, גבולות 67, הכיבוש ב-48, השטחים, השלום, דת-ומדינה, חברה יהודית-ישראלית, מדינת-הלכה, שלטון-החוק, כפייה-דתית, ישראליוּת-עברית מול יהדות-גלותית, מעמד הסטאטוס-קוו ועוד.

תובנות מהויכוח עם המרצה שלי

התווכחתי היום עם המרצה שלי. ויכוח מר. תחילה אבקש להתנצל בפניו, כיוון שהתנהגתי באופן לא ראוי, ואחר-כך בפני העדים לסערת הרוחות הזאת. מעבר לכל ויכוח אמת, עומד עקרון-העל של "גדול כבוד הבריות יותר מלא-תעשה שבתורה". גדול כבוד הבריות! לפני שמתדיינים על כבוד הבריות של האזרחים בשדה התעופה, במחסומים, ברחובות, נדבר רגע בינינו, איפה כבוד הבריות שלי, שלנו, בתוך הפולמוסים הכבירים הללו. אני חטאתי ואני מבקש את סליחתכם.

התפספסו לי הדברים. כי רציתי לומר משהו באמת חשוב ועקרוני, ומה שיצא זה אי-סדר שלם של שאגות וצווחות. לפיכך אני מבקש הזדמנות לומר את מה שרציתי, הפעם בשקט, מתוך שיקול-דעת ולא כפיית-דעת.

אויש, ארץ חמדה, כמה התגעגעתי

תמונה מעליית "נפש בנפש". איזו התרגשות, הללויה

בטיסה חזרה הבייתה, אני מתרגש כמו מי שחזר מגלות של 2000 שנה. עוד שניה אני יורד מהמטוס ומנשק, בלי בושה, את אדמת הארץ המובטחת. וכמו אותם יהודים שבחלומם ראו רק דבר אחד - ארץ זבת חלב ודבש - כך אני, חוזר לארץ המושלמת שלי ולא מעניין אותי שום חמסין ושום בלאגן ושום ערבים ושום צרות, אלא רק דבר אחד: ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה - לטוב ולמוטב. 

אני לא מתרגש בטיסות. רק נרדם בהמראה ומתעורר בנחיתה, וגם כשהדיילות מעירות אותי בכוח בשביל החביתה של הבוקר, או כשהאוזניים נסתמות. אבל הפעם, 12 שעות טיסה בדרך לארץ אבות, הלב והגוף ערים כמו פנתר, והאינסטינקט שמרדים את הגוף מיד כשיש מנוע פועל בסביבה - לא עובד. כאילו אומר, זו לא איזו טיסת אמריקן איירליינס לאטלנטה - תתעורר! - זו טיסת לאדמת קודש יפהפיה, טיסה הבייתה. תאמינו או לא, אני מרגיש שארץ ישראל מחכה לי. זה אפשרי? זה הגיוני? כן, היא ממתינה לי כמו עלמה שמצפה לאהובה הבא ממרחקים. אז הנה אני בא, ארץ ישראל!

אורתודוקסיוּת - אדם ברוך ז"ל

אני מניח שאם יפנו לאדם ברוך וישאלו אותו לפשר גִּלְגוּלָהּ של דרכו הרוחנית, זו תהא תשובתו: "אמנם אני אחד החתומים הראשיים על הצלחתו הפנטסטית של הניו-ג'ורנליזם, ואמנם פרשתי מעסקי העיתונות הבידורית לטובת שקיעה בעולמות הלכתיים, אתיים ותקנוניים-יהודיים, ובחרתי דווקא בדרך זו בה אני מאמין – חופש ההלכה, חירות היצירה התורנית וביטול המונופולין על עולמות הרוח הדתית – שכל אלו הם כאש בעצמותיי, ולא בידלתי ויצרתי עולמות תוכן סגורים לקבוצות או למגזרים מסוימים (כפי שהציעו או ציפו מגזרים אלה ואחרים), אלא הכל הנחתי תחת "הלכה" אחת, ציבורית ולאומית, חוצת מגזרים, ולא חתכים חתכים וקרעים קרעים של אינפורמציה דתית המורכבת ברובה מדעות קודמות, אבל החזון המגשר בין הפערים שבהלכה הינו כה מכריע, כה מהותי, עד שהיושר מחייב אותי להודיע כי חובתי היא לבחור צד, להצהיר האם אני משמש כמורה דרך רוחני, כן או לא, והאם ההלכה שאני מגיש ב"שישי" היא הלכה שבאה מהמקום האורתודוקסי, המקובל, או מהממשק שבין ה"חיים" לרוח ההלכה. לרבים נחשבתי כמי שהפך את ההלכה למצרך נגיש, ראציונאלי, מוחק ניואנסים, מקרב מגזרים, מגשר על פערים, תרבויות, זהויות, תרבויות, ציביליזציות, מדיח לחשיבה ביקורתית, מוטה בקביעות אל השכל הישר, מעצב את הכללים על פי אמות מידה שהן גם אוניברסליות, בינלאומיות, מחוסרות זהות מסוימת – ואילו ההלכה שבאמת פעלתי הפכה להיות כמעט ניסוחם מחדש של כל אלה, וקיבלה נטייה עזה לזהות ברורה ומסוימת, כלל-לאומית. רבותיי, עיניכם הרואות שההלכה שלי גלשה ממימדיה הצנועים, תנו לי אמון שאני מביא בפניכם אורתודוקסיוּת ולא משהו אחר".

שלכם, הרב אדם ברוך

---

יקירי,
נפטרת בשבוע שעבר והותרת בי חלל.

מיאמימונה

איזה ישראלי, שבארץ היה במקסימום מחזיק דוכן פלאפל, הפך בפלורידה למיליונר כבד. הוא הפיץ ברחבי מיאמי שיש הזמנה פתוחה לכל הישראלים באשר הם לחגיגות המימונה, חג השוּפוּנִי הממלכתי של יוצאי מרוקו. אז באתי, וכצפוי - או שלא כצפוי - נגלה לנגד עיני בית מטורף, על אגם מלאכותי מדהים, עם דיוקנים בציורי שמן של הבאבא סאלי בכל פינה, חלונות דקורטיביים עם ויטראז'ים של בית כנסת, וילונות כבדים, עמודים רומיים, נברשות מהרנסאנס והמון עמךָ ישראל טוחנים מופלטות נוטפות שמן ומרגרינה.

הישראליידה המטורפת שצמחה פה באמריקה דרושה בירור רציני, אבל בכל מקרה, אם יגמר לכם המקום למנגלים בפסח שני הבא תבואו קצת למיאמי, כל עם ישראל נמצא פה ממילא. יש להם המון מקום, ואפילו מוכרים פה קרוקס.

עכברים, עובש, ו"דה לוקס" אחד

הגענו לקבלה, חיפשנו רק לישון בשקט ולחזור הבייתה בשלום. טיילנו בין ערימות של מוֹטֶלִים (כמו שיש אדידס ואביבס, נייק והייק, טימברלנד וטימברלו – ככה יש הוטל ומוטל. ההבדל ביניהם פשוט: בהוטל מחליפים לך את המגבות), עד שמצאנו פנינת חמד בשם "דה-לוקס", שהתירוץ היחיד של אנשים להתקרב למחדל הזה זה המחיר: 45 דולר ללילה אחד, פנסיון מלא. הסיבה שמציעים לך רק לילה אחד היא שהאבעבועות בעור שיהיו לך אחרי לילה יבריחו אותך ארבעים קילומטר מהרדיוס של המקום הרעוע, המצחין, המסוכן והמבחיל הזה. אבל מסכנים ותמימים שכמותנו, עם המשכורת שלנו גם זאת אטרקציה, וְשׁוֹיְן, אמרנו, 45 דולר, כמה גרוע זה יכול להיות?

זה יכול. בואו נגיד שמלון "דה לוקס" ואנחנו זה כמו חמץ ומצה, כמו שמן ומים, כמו גפילטע-פיש וטעם טוב, כמו ישראלים ונימוסים, כמו סופגניות ודיאטה, כמו זיעה ודאודורנט, כמו אתיופים ושיער חלק – אין כל קשר. רק שתבינו איזה אוכלוסיה מתקרבת למקום הזה – האיש בקבלה התנגד לתת לנו שני חדרים סמוכים, מחשש ל"מסיבות פרועות עד אור הבוקר". קיבלנו מפתחות שמנוניים, הדלקנו את תאורת המקלטים, ונכנסנו למקום שהעכברים אפילו ברחו ממנו מרוב גועל. מיטה סרוחה אחת באמצע חדר קטן ומלא ניחוח חשוד של עשן מוטל בספק. השטיחים סבלו מכתמים בהירים לא מזוהים, השירותים היו גועל נפש מזוקק כמו גולדיזל. קצובר, ידידי מתמיד, התחיל להתגרד בעצבנות כמו איזה כלב מכונם. הרגשנו כל כך מזוהמים שכְּשְאחד הג'וקים האחרונים נמלט ורץ לי על הגב, הוא בעצם ניקה אותי מלכלוך וזיעה. הרמנו את המזרון וגילינו כמויות של עובש באחוזים של גבינה צרפתית סרוחה, ומתחת לכל זה כמה חפיסות סיגריות ומצתים עם עבר מפוקפק. לא היה תקציב לכסות את החלון, אז תקעו שם חתיכת סדין פרחוני עם כתמי שתן וריח של ספריי להסרת ריח רע מאריגים. לילה בביוב של בומביי הוא שרתון פלאזה ליד המקום שורץ המקקים והמחליא הזה.

שלשום בחרנו לישון באוטו בלילה. האוטו היה רחב, שני אנשים בתוך בגאז' של רכב מתנחלים זה הגיוני ואפילו נחמד. אבל הפעם היו גם בנות בתמונה, שנקלעו לתוך חורבה שמארחת בדרך-כלל מסוממים ושתיינים. הן בהו בזוועה הזאת בעיניים של כבשה קטנה, לא מאמינות איך טיול סולידי באורלנדו הסתיים במפח-נפש שכזה. אוירה של חוסר אונים השתלטה על כולנו, אבל אחרי הכל, צריך לישון קצת לפני ששרים "מה נשתנה" בקול גדול.

לאחר לילה של פורענות עם נעליים ובגדים (כמה שפחות חיכוך עם המזרון), כשסיימתי להתגרד כמו איזה מוכה שחין, ואחרי שהשלתי מעליי את כל הפשפשים, יצאתי לעוד בוקר נהדר במזג האוויר של דרום ארה"ב. רציתי לצלם את המקום שבו היינו, ואז הופיע מאחוריי אדם חביב עם מכנסיים קצרים וגרביים שמגיעות כמעט עד הברך. "מה אתה מצלם פה", הוא שאל. "סתם, אתה יודע, חוויות מאמריקה". "אתה בטח עושה מחקר כלשהו?". "כן", אמרתי, "מחקר על חיי האוגרים בפלורידה".

הניסיון עושה את שלו, אז בפעם הבאה שנתקעתם באמצע העיר עם מלאי מזומנים דליל או שסתם אתם יוצאים לירח דבש, אל תלכו למקומות עם שמות כמו "דה-לוקס", "גן עדן" ועוד כל מיני יציאות יצירתיות של חבורת נרקומנים עם חדרי שינה באמצע העיר. כל השמות המוגזמים האלה – "היי-קלאס", "אקסטרה", "מגה" ודומיהם – מבטיחים איכות ירודה ומאמץ רע לפצות על זוועה נסתרת. דווקא השמות הסולידיים והמתונים נותנים תפוקה אמיתית - - - ככה גם בחיים, הגדרות מפוצצות, הגזמות פרועות, תיאורים מופרכים של חפצים או מוצרים, יעניקו לכם אכזבה, מרירות ותסכול. האמת, אחרי הכל, נמצאת בנקודות הקטנות, הצנועות.

שיהיה לכולנו פסח כשר ושמח.

מחשבות על יום הולדת (י"ג ניסן)

השנה אמר לי מישהו בבית-הכנסת, שהרגע הכי מפחיד בשנה זה מוצאי יום כיפור, כי אתה יודע שבעוד שנה קצרצרה יבוא עוד אחד. ילד, עוד מתייחס לשנה כפרק זמן רציני, מבחינתו היומולדת היא אירוע נדיר. כשהייתי קטן חשבתי שיש לי יומולדת פעם בשנתיים: ימי ההולדת של אחרים נראו לי כל-כך קרובים זה לזה, ורק היומולדת שלי היה בקושי פעם בשנה. מצד ימין במסך הראשי של הפייסבוק, יש רשימת ימי הולדת, תמיד אני שואל את עצמי מאיפה יש כל-כך הרבה ימי הולדת ואיך זה שאף פעם לא הייתי מודע לכך.

ככל שאנו מתבגרים נראה שאין לנו מרווח בין יומולדת ליומולדת. אני נשאל בן כמה אני כל הזמן ועד לפני יומיים עניתי "בן 22 וקצת". למעשה, אני אוטוטו בן 30. האנשים הפשוטים, המלומדים, מה הם חושבים על הזמן? כל פרופסור טירון יטען שהזמן זז בקצב קבוע ואחיד לכולם - ששנה שלי היא בדיוק כמו שנה של אדם בן 70 - אבל כנראה שכל פרופסור טירון לא מבין את המשמעות של זמן! תינוק בשנה אחת סופג במוחו כמות אינפורמציה ששווה למה שאדם סופג כל ימי חייו. שנה של אדם בן 90 היא לא שנה של נער בן 15, הזמן שלנו טס – צריך רק מי שיבוא ויגדיר לנו אותו.

הזמן הוא אחד הדברים הכי לא קבועים שיש. הוא זז אחרת כשאדם מרוצה, הוא זז אחרת בחופשים, הוא זז אחרת כשנהנים או חלילה כשסובלים, הוא זז אחרת כשמאוהבים, הוא זז אחרת כשמישהו מאוהב בנו, ולמעשה, אף שבריר שנייה לא דומה לקודם לו, שכן אנחנו אף פעם לא דומים למה שהיינו.

הרבי מילובביץ' היה רבי אמיץ. לפני עשרים שנה, באו חסידיו לחגוג לו יומולדת 90. בתוך המחנה של חב"ד הייתה מחלוקת גדולה האם יום הולדת זה מנהגי גויים או לא; האם כשאנחנו חוגגים יום-הולדת אנחנו בעצם מחקים את המסיבות הצבעוניות והרעשניות של האמריקאים מלאי הקיטש, או שזה בסך הכל מנהג נחמד ויפה. או כמאמר השיר: מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד, רק ביומולדת, רק ביומולדת. אבל הרבי, שהיה באמת חכם, אמר להם תחגגו. אבל הוא אמר שסתם חגיגה זה לא מספיק, אלא אדם צריך לעשות חשבון נפש באותו היום. שאחרי כל החגיגה הציבורית, צריכה גם להיות נקודה אישית, פרטית, אינטימית – שבה האדם מתאסף לתוך עצמו ושואל מה הוא השיג השנה ומה לא. האם השנה האחרונה הייתה בדיוק כמו השנה שקדמה לה, או שבאמת התקדמנו במשהו, תרמנו למישהו, שינינו דבר בעולם הזה. כך הפך הרבי בגיל 90 את המושג יומולדת לעניין הרבה יותר עמוק, עם מסר, שנותן משמעות ייחודית ליום המיוחד הזה.

כל שנה יום ההולדת מכיל מרכיב שאינו משתנה: העובדה שמשהו נגמר. כבר לא תהיי בני עשרים, כי עכשיו את בת עשרים ואחת, וכן, זה לא רק הופ הופ טרללה, אלא משהו אחר. אני לא מכיר אחד ששכח את יום ההולדת שלו, לא פגשתי איש שלא היה לו משהו מוזר ביום-ההולדת. ולכן, אם יש עצה אחת שאני מנסה לתת לעצמי כל הזמן ועכשיו גם לך, "תעיז"! אם יש משהו שבא לך לעשות, תעשי אותו בגדול ועד הסוף. העצה השנייה היא לא להתחרט.

י"ג ניסן זה כמעט פסח. כל שנה, בתאריך הזה יש שאלה גדולה של חוסר ודאות. האם הבית נקי? האם האוכל יצא טוב? כמה אורחים יגיעו והאם הילדים ירדמו? זה הזמן של השאלות הלא ברורות. בתאריך הזה עם ישראל שאל בצאתו ממצרים – לאן הולכים, מה עושים, ואיפה נמצא המדבר הזה לעזאזל. זהו הלילה שלפני הבריחה ממצרים, הלילה של הלחישות, הרמזים, האותות, השקט, הפחד, החיפזון והחשש. בשעות האלה, ידע העם שהמצרִים עלולים לרדוף אחריהם ומבקשים להשיג אותם, וזאת היה שאלת האמונה הגדולה שלהם – לצאת או לא לצאת. והם בחרו לברוח בלי מצפן, בלי כיוון ובלי ג'יפיאס, הקב"ה אמר להם לצאת והם יצאו. לכן פסח נקרא חג האמונה, כי הדבר היחיד שהיה לעם בישראל בי"ג ניסן זו האמונה. מי שנולד בי"ג ניסן נולד ביום של המאמינים. כששום דבר לא חד-משמעי בעולם, כשהמדבר כל-כך ארוך ומתיש, והארץ רחוקה, והמצרים רודפים מאחורה – אזי מתגלה כוח האמונה הגדולה. וכך, אחרי שעם ישראל מכריז על נאמנותו, מודיע הקב"ה "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים": על איזה צבא מדובר? זה ברור! הצבא של הקב"ה הוא צבא המאמינים. צבאות ה'. הם רואים את החיים, את האתגרים, ומסתערים עליהם. קדימה!

---

לחברתי היקרה שחוגגת 21 אביבים...

Never Was And Never Will Be? (Metzora 5768 - Dvar Torah)

Published in The Shabbat Echod, Lincoln Square Synagogue's weekly Shabbat Bulletin

The subject matter and the significance of this week’s parsha, Parshat Mezora, give the impression of being completely irrelevant to our times. Concerning tzara’at haba’it (a home infected with tzara’at), the Tosefta in Masechet Nega’im goes even further: “There never was and never will be a house infected with tzara’at. Why was it mentioned? To learn and get a reward” (To teach a valuable lesson). Therefore, the significant of part of the parsha was never relevant!

If so, the question arises, why do we need the laws of tzara’at haba’it if they were not relevant in those days, let alone today? Can we assume that Chazal turned this law into a merely theoretical law?

There are a number of answers to this question:

One possibility is that the sages of Israel realized that the law might drive whole families out of their only home, and decided that this punishment was immoral. 

A study of halacha brings out another possibility. When Chazal say that a particular ruling will never take place, they are not engaging in prophecy or in wishful thinking. Rather, the gemara clarifies the phrase “never was and never will be” in halachic terms. The conditions that must exist in order to reach a particular legal judgment will simply never be found. In our example the condition is that the tzara’at has to spread to a very specific degree on two stones adjacent to a corner. This rare condition will never be met.

Nevertheless, the laws of tzara’at haba’it have legitimate instructional value.

A house where tzara’at is found must be purified not only by replacing the infected stones, but also by bringing a sacrifice. We can already see that the impurity was spiritual rather than physical. Abarbanel comes to a similar conclusion regarding tzara’at of the skin. After all, the mezora is not required to undergo medical examination and treatment; he is required to see a Cohen. The nega is not a physical ailment requiring medical care. Rather, it reflects a situation of corruption of the soul that requires spiritual treatment. The laws of impurity and purity must be the subject of religious, not medical, research.

The story told in the haftarah for Mezora, which we will read this week, points to a similar understanding of tzara’at, of purity and impurity, and of holiness. 

Here we find four metzora’im (people afflicted with tzara’at) encamped outside a city under siege. We can figure out what kind of people they are right away, from their willingness to desert to the enemy. Chazal, reflecting the Jewish theological understanding, consider tzara’at to be a result of lashon hara, or, speaking evil about others. The disease attacks people in the same way they have attacked the social fabric and public life, showing hostility toward society. The metzora’im in the haftarah are a group that shows extreme hostility toward society. They are almost extreme caricatures of anti-social individuals.

As soon as the deserters find the enemy camp empty, they do what such types can be expected to do—they begin to plunder. Until suddenly they remember their obligations to their city and their people. They quickly regain their loyalty and faithfulness and turn back to the city to share the news. They do tshuvah (repent) and say: “If we delay and wait until dawn, we will find ourselves in sin; let us go to the king’s house and proclaim the news.” 

This is a message of spiritual repair and faith. The outcasts come to the gates of the city and become heroes of society through a change in their outlook and their faith.

Today, the perspective of the mezora challenges us to work toward social reform. A world without lashon hara is a world without tzara’at haba’it. The rot of tzara’at enters our homes in the form of social decay. Every day we see the power that lashon hara has to destroy homes. A society of gossip and motzi-shem-ra (slander) is unhealthy: It is concerned with tearing down others and not with building a just and decent world. Today, we must all join in a common effort to reduce lashon hara. It is lashon hara that destroys the house. 

* * *

Mazal Tov to my sister, Ortal, who merited this week to give birth b’sha’a tova to a son.

---

לא היה ולא עתיד להיות?

פרשת השבוע, פרשת מצורע, נותנת תחושה של פרשה אשר המשמעות והמציאות שלה לימינו לא רלוונטית כלל. לגבי צרעת הבית, מוסיפה התוספתא במסכת נגעים מרחיבה ואומרת (ו,א) "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר לך דרוש וקבל שכר". מכאן עולה, שלחלק מהפרשה מעולם לא הייתה משמעות רלוונטית.

אם כן, השאלה מתעצמת – מדוע אנו צריכים את דיני צרעת הבית, אם לא הייתה להם רלוונטיות אז, וקל וחומר היום? האם נוכל לשער שחז"ל עמדו מאחורי הפיכת הדין לדין תיאורטי בלבד?

ישנן מספר תשובות לשאלה זאת:

אפשרות אחת היא לומר שחכמי ישראל ניסו לברר האם מפני הנגע אדם מישראל יעמוד עם משפחתו בחוץ חסר בית, ומצאו עונש זה כלא מוסרי.

אפשרות אחרת עולה מתוך עיון הלכתי. יש לציין שבכל המקרים הללו לא מדובר על נבואה או משאלה שמקרים אלו לא יקרו, אלא שהגמרא מסמיכה ביאור הלכתי לאמירה של "לא היה ולא עתיד להיות". דהיינו התנאים ההלכתיים שבגינם אמור להתקיים הדין של הבית המנוגע בלתי ניתנים למימוש, ולכן הדין לא יתקיים. במקרה שלנו התנאי הוא שהנגע צריך להופיע בשיעור כגריס על כגריס בשתי אבני קיר הסמוכות בקרן זוית, ומקרה נדיר זה לא יכול להתקיים.

ואעפ"כ, עלינו ללמוד מפרשת מצורע את אפשרות הצבת השאלה הערכית כמעין אבן בוחן לגיטימית ביחס לדין המופיע נגד עינינו.

כידוע, דרך טיהור הבית איננה כרוכה רק בהחלפת האבנים הנגועות, אלא בהבאת קרבן. כבר אז, יכולנו להסיק כי הטֻמאה איננה גשמית אלא רוחנית. למסקנה דומה מגיע האברבנאל באשר לצרעת. הרי אין המצרע מצֻווה לעבור אבחון וטיפול רפואי, אלא מצֻווה הוא ללכת אל הכהן. הנגע איננו מחלה פיזית הדורשת טיפול רפואי, אלא משקף הוא מצב של זיהום נפשי הדורש טיפול רוחני. כל דיני הטֻמאה והטהרה אינם נושא למחקר רפואי, כי אם לתיאולוגיה.

הבנה זו של הצרעת, של הטֻמאה, הטהרה, והקדושה, עולה גם מתוך המסר שבסיפור המסופר בהפטרה של פרשת מצורע, אותה קוראים אנו השבת:

הנה מוצאים אנו חבורה של ארבעה מצורעים מחוץ לעיר הנצורה. את אופיים של אנשים אלה לומדים אנו מיד מנכונותם לערוק לצד האויב. הרי הצרעת נתפשת בעיני חז"ל, ובתפישה התיאולוגית היהודית, כמחלה שמקורה בלשון הרע. כלומר, מדובר בנגע הפוקד אדם המתנהג בדרך הפוגעת במרקם החברתי ובחיים הציבוריים, אדם המגלה עוינות לחברה. אלה הם האנשים המצורעים, קבוצה המגלה עוינות לחברה בצורה קיצונית. אנשים אלה הם אפילו בבחינת קריקטורה קיצונית של הדמות האנטי-חברתית.

והנה, אנשים אלה מוצאים את מחנה האויב ריק, וכצָפוי מטיפוסים כאלה, מתחילים הם לעסוק בביזה. ואז, פתאום, הם נזכרים בחובתם לעירם ולעמם. פתאום חוזרות נאמנותם ואמונתם, ופונים הם לעיר, ומבשרים הם את הבשורה. פתאום, חוזרים הם בתשובה, ואומרים: "וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן, וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶך."

המסר כאן הוא מסר של תיקון נפשי ושל אמונה. המנודים באים לשער העיר והופכים לגיבורי החברה דרך שינוי בתפישתם ובאמונתם.

האתגר היום שמציעה הפרספקטיבה של הצרעת הוא המאמץ לתיקון חברתי. עולם בלי לשון הרע, הוא עולם בלי צרעת הבית. הריקבון של הצרעת נכנס אלינו הביתה כשמתגלה ריקבון חברתי. מדי יום אני מבין עד כמה בכוחו של הלשון הרע להרוס את הבית – חברה של רכילות ושל הוצאת-שם-רע היא חברה לא בריאה, אשר מתעסקת בחסרונות הזולת ולא מתעסקת בבניית עולם מתוקן וצודק. המאמץ המשותף שאנחנו מחויבים לו כיום הוא לצמצם את הלשון הרע. לשון הרע מחריב את הבית.

טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד

אני רוצה לשתף אתכם באיזה חוויה מעצימת-ישראליוּת שטלטלה אותי השבוע בניו-יורק.

בא אלי איזה ישראלי יורד. תשמע, הוא אומר לי, אני מציע לך איזה אפשרות שתסדר לך אפשרות מילוט לכאן, לארצות הברית ("מילוט", כאילו שדדתי בנק), באיזה ג'וב טוב עם הרבה כסף. אין סיכוי, עניתי, אני חוזר לארץ גם אם אתה מספר לי שמחלקים זהב בחינם בניו-ג'רזי או שגילו נפט מתחת להאדסון ורוצים אותי לנהל את הפרויקט. יאללה יאללה, הפטיר, המדינה שלכם מתפוררת, קורסת, טובעת; אני ברחתי מהספינה ואתה כנראה תטבע יחד איתה. השיחה בינינו נגמרה רע, כפי שאתם בטח יכולים לתאר.

מקומות שכבר נרדמתי בהם באמריקה (סתם שולחנות וכסאות, אוטובוסים או ספות אנונימיות – לא נחשב)

אמריקה עושה אותי עייף. זה המעיל והכפפות והצעיף. הצ'יז שהם דוחפים לאוכל. האובר-נחמדות שלהם שהיא לפעמים סתם צביעות. הקולה בג'ריקנים. הידיים השמנוניות אחרי האוכל. כפות הרגליים הקפואות. הניו-יורקרים. החום שיוצא מההסקה. האנגלית.

אני הרוג כשאני הולך לישון וחצי מת כשאני מתעורר. אני תשוש, רצוץ, סחוט, גמור. אני נרדם רק מלכתוב פה במחברת. החושך הקבוע מהחלון גומר אותי. המינוס 15 מעלות מתישים אותי. האוירה הקודרת, השמיים הכהים – מסמרטטים לי את הצורה.

כפיצוי, בכל מקום שמזדמן בדרכי אני קודם כל מאתר מקום להירדם בו. לא מאמינים? להלן מדגם מייצג של המקומות בהם  נפלה עליי תרדמה:

• בגאז' של לינקולן.
• מתחת לספסל ציבורי בנמל התעופה של בוסטון.
• קומה 9 בחנות הענק של מייסיס – הקומה של המזרונים וחדרי השינה (חָרַפּנוּ שם אחרי שחירפנו נפשנו להשכים קום בשביל חתיכת Black Friday מאכזב).
• ספסל במוזיאון החלל בוושינגטון.
• בטיסה מפלורידה – כולם כבר הגיעו הביתה ורק אני נשארתי במטוס להימרח על שלושה מושבים (שלא תדעו, איך הדיילות חיכו יפה עד שהנסיך יתעורר).
• מונית בניו-יורק שלא ידעה בדיוק לאן אני צריך להגיע.
• רכבת התחתית של ניו-יורק – כמעט תמיד. הרעש הנעים של הסאבוו'י מפיל אותי (בעמידה או בישיבה – זה לא משנה).
• מתחת לפסנתר כנף של בית הספר SAR.
• בסנטרל פארק, על כתף של איזה קשיש קתולי שנרדם עליי בחזרה.
• לבד, על דשא ציבורי באמצע פורט לודרדייל.
• באמצע הבִּיס של התפוח על הספה בדירה.
• עם חליפה, עניבה וכובע שחור, בשלוש בלילה על ספסל בסאבוו'י.
• על שולחן, כמעט כל לילה בבית כנסת שלנו בניו-יורק (פעם קמתי משם ישר לשחרית).
• חדר ארונות, אחרי שחיפשתי מקום טוב להתכרבל בו.
• על הספה מול החדר של המנהל בביה"ס.

סיפורה של כת בלי שפם‎

אסור להאכיל את החיות

הייתם פעם בספארי? כן. היה כיף? כן. אבל אף אחד מכם עוד לא היה בספארי של בני אדם. וכשאני אומר בני אדם אני מתכוון לאיימיש, כת הזויה באמצע שדות פנסילבניה שהדבר היחיד שהם יודעים להגיד באנגלית זה "נו פיקצ'רז". ההבדל היחיד בין איימיש לספארי זה שהאיימיש לא אוכלים את השקיות במבה שזורקים להם, והג'ירפות כן. אה, והם לובשים שחורים, מגדלים זקן שנראה כמו תחפושת גרועה בפורים ומדברים גרמנית-פנסילוונית שמאד דומה ליידיש של סבתא שלכם.

הגענו מפילדלפיה עליה סיפרתי לכם בפעם הקודמת. שכרנו רכב לשמונה שעות במחיר של בית בהתנחלויות, שמענו את שוואקי בלופ אינסופי עד שהמה-מה-מה שלו נשמע לנו כמו הצפירות בחוץ, איבדנו את עצמנו לדעת בכפור שנמצא רק בפריזרים של תדיראן. חיכינו לרגע שבו נפגוש סוף סוף את החיות האקזוטיות שעליהן כולם מדברים, זן נכחד של נוצרים עובדי אדמה עם כובעים מגוחכים וטעם אופנתי שהיה גורם לאפיפיור בנדיקטוס להיראות מגניב פתאום.

יואו, איזה מתוקים האיימישים האלה

ואז לפתע זה קורה: הספארי המשעמם של פנסילבניה הופך לאטרקציה תרבותית. סוס עייף עם עגלה מגיח מהשדה. כרכרה ועליה שני נזירים נמצאים בתוכה, נוסעים בצד הכביש, מתעלמים מהקידמה ומהעולם. אין להם מושג מה קורה סביבם. מבחינתם מיצובישי זה תינוק סיני וקאדילק זה קללה ברוסית. כמעט עשינו תאונה, בחיי, כדי לראות את הזן האנושי הנכחד הזה של האיימיש.

העיקרון שלהם מאד פשוט: הם סוג של נוצרים עובדי אדמה, לא נוגעים בחשמל, רוכבים על סוסים, לא משתמשים בטכנולוגיה, לא יוצאים מסביבתם המוכרת, נהנים רק מתוצרת עצמית, לא שותים, לא מעשנים ולא משחקים סנוקר. הם חיים חיי שמרנות טוטאליים, הם לבנבנים אירופאים, קצת פייגעלך, נאיביים כמו תינוקות של בית-רבן, הגברים שלהם חובשי כובעי קאובוי והנשים לובשות מסנן יתושים על הראש (ראו תמונות).

ישבנו על זה שנייה, ואמרנו, למה שלא נעשה סיור בכרכרה עם איזה איימיש חביב נטול שפם. חשבנו שניתן לו שני דולר ושקית בוטנים והוא יסכים לעשות לנו סיבוב על הכרכרה שלו. וכך, עלינו על הכרכרה, הסוס עשה פרסה, והתחלנו לשייט בשבילי האזור. בדרך הציע לנו האיימיש למכור לו את חברתינו פרחית, והעלה הצעה יפה ששווייה בשוק המקומי ארבעים סוסים. לצערנו, אמרנו לו, יש לנו בעיות להעביר את הסוסים במכס, וסוסים יש לנו גם ביריחו. אחרי המסע הקצר שלשל האיימיש לקופתו 50 דולר. ואז הבנתי את הטריק.

אבל ת'כלס, שלא יעבדו עליכם

כמו אמריקאים טובים, גם האיימיש למדו טוב על איזה צד של הלחם מרוח הקְרִים-צ'יז. כך החלו אנשי האיימיש למסחר את הווי חייהם ולהעמיד כמעט כל דבר למכירה, למעט את ילדיהם הבלונדים הקטנטנים: עבודות יד, רהיטי עץ בסגנון שנראים כמו חיקוי זול של הסחורה הערבית מהשטחים, ומוצרי מזון. במחוז לנקסטר אפשר לחלוב פרות בחוות איימיש, שזה כאילו לחלוב עם הידיים ולייצר חלב אורגני. כן בטח, יש שם איזה שתי פרות בגיל פנסיה, שכבר חצי מיליון ילדים אמריקאים ניסו להוציא מהם איזה שְלוּק חלב, ומהדבר הזה הם רוצים לייצר חלב אורגני. וכך, ברוח הזמן והתקופה, תוך שנה-שנתיים אפשר יהיה ללטף איימיש, לאמץ איימיש, להשקיע בבורסת האיימיש ואפילו להשתתף בכוכב נולד של איימיש. ברגע שהם הריחו פה באמריקה את הריח של הדולר, מתברר שגם הם אוהבים כסף כמו כל אחד אחר. מדי יום מתרבים להם איימישים מזוקנים עם ג'יפים נוצצים מאחורי הבית, שכשבפרונט נמצא ה"רכב המסורתי" – כרכרת עץ פולנית מימי אלכסנדר מוקדון. הלוגו האיימישי מתנוסס כאילו מינימום הגענו לדיסני וורלד, והשיא הוא בחוויה הרב-חושית שמזמינה הקהילה: "איימיש אקספריאנס" – יענו, בואו תראו איזה כיף לחיות כמו קיבוצניקים אבל לעשות מזה יופי של כסף.

איימיש בארץ הקודש?

ריבונו של עולם, יש לי הערה קטנה לסיום. יאללק, אמרתי לעצמי, כשרואים את השטח האדיר הזה של האיימיש – מרחבי ענק שאין להם סוף, אני מתחיל להבין שצפוף לנו מדי במדינה. ישראל מאכלסת בממוצע כ- 320 נפשות לקמ"ר, שזה הרבה יותר משוודיה (22 נפש לקמ"ר), ירדן (58), צרפת (107) או פנסילווניה (חצי ילד איימישי על כל שטחה של נתניה בערך). אם אתם גרים באזור תל-אביב אין צורך שתסעו להודו, אתם כבר שם. יותר מ-6000 תושבים לקמ"ר, שזה אומר שאנשים במרכז גרים אחד לשני על הטחול, ועוד חושבים שזה רעיון מבורך לעודד הגירה לבת-ים (טוב, זה בלי קשר רעיון גרוע).

אז אוקיי, אז לא אמרתי שניקח את הרגליים לפנסילבניה ונתחיל לייצא גרעינים של תירס. אני בהחלט מתנגד לכל פעולה של ירידה שלילית מהארץ לרבות תירוצים של "אני רק באתי לשנה-שנתיים ואז חוזר". אבל בהחלט יכול להיות שאם ננסה את השיטה של האיימיש במזרח התיכון יכול להיות בסדר. זה די פשוט: יש לנו פה כמה ידידים שכבר יודעים לרכב על סוסים, נחליף להם את הכאפייה באיזה כובע חקלאי יותר, נעשה להם סוויץ' עם שיערות הפנים (בדיוק כמו מוחמד, רק ההיפך: שפם מגולח, זקן לתפארת), נלמד אותם יידיש ונשלח אותם לסדרת התלמדות בארצות-הברית. מאד פשוט, אנחנו היהודים תמיד היינו טובים בפתרונות יצירתיים, חסרים לנו רק אנשי ביצוע. לדעתי, זה יכול להוריד משמעותית את העומס בגליל, לשפר את איכות החומוס, ובכלל להביא שלום כלל עולמי במהרה בימינו אמן. תחשבו על זה.


שבוע טוב,
תעשו חיים עם דו"ח וינוגרד,
תאספו לי קצת שלג מירושלים כי בניו-יורק סתם קר בלי סיבה.

שליחים ושאר היקום

ואחרי שהארכנו אתמול בדבר עובדים זרים מעברו האחד של כדור הארץ, הסכיתו ושמעו בדבר עובדים זרים מסוג אחר, ואם נדייק: שליחים [אוקיי, בסדר, סליחה. שליחות זה קודש].

פילדלפיה ושלל אבחנות קיומיות‎

את האמת, בהתחלה פקפקתי אם יש סיבה טובה לבזבז רבע משכורת בשביל יומיים בפילדלפיה – מה כבר העיר הזאת יכולה לחדש לניו-יורקי תפרן שכמוני – אבל אחרי שהות בת יומיים גיליתי כמה דברים חדשים על סודות היקום והטבע. גיליתי שהעולם יכול להיות קר. מה קר? קפוא. מה קפוא? בהשוואה לפילדלפיה, סיביר היא נתניה באוגוסט. בוריס ילצין בעצמו היה מעדיף לפתוח דוכן שווארמה בבית שאן אם הוא היה צריך להיות נשיא בקור הזה. וכשאתם מנסים לפלס את דרככם במזג אוויר של 15 מעלות מתחת לאפס בשילוב רוח וגשם, הגוף שלכם מתקומם בכל דרך אפשרית: האזניים נושרות, האף מאבד תחושה, האצבעות של הידיים מתעצבות מחדש; אם מישהו היה נותן לכם סתירה הפנים שלכם היו ככל הנראה נסדקות. וכך, כשאני מצויד בכפפות מהצבא, גטקעס מהצבא ושש גופיות שגם הן מהצבא (אלא מה) – צעדתי לי בכפור שועלים עם שני חברים ושתי חברות, מכחילים לאיטנו ברחובותיה הקרים של פילדלפיה. [ולגבי הגטקעס, תמיד צוחקים על הדבר הביזארי הזה, אבל תודו שיש שתי דרכים איך הגיע אליכם הגטקעס לארון: או שהרמתם אותו מהצבא, או שירשתם אותו מסבא שלכם. אף אחד לא באמת הולך לחנות ומבקש לקנות גטקעס].

מיאמי ביץ' - לטמון את הראש בחו"ל

בהתחלה חשבתי שזה מצחיק

עשינו כמה תמונות

ואז הרגשתי שאני נחנק. החול התחיל לחדור לי לאונה הימנית

והיה גם מי שחשב שזה יהיה קורע לבעוט לי קצת בראש

וצריך כמובן כובע נגד השמש

ולסיום - טקס חלוקת כאפות

סיפור עייף ממיאמי ביץ' וקצת על ישראלים

מיאמי ביץ' היא יופי של עיר. קחו את אילת, תוסיפו לה קצת לחות, תיירים, יאכטות, כסף, ישראלים, המון המון ואף יותר מדי ישראלים, ותצא לכם מיאמי ביץ'. זה מחזה ביעותים שהוציא אותי לגמרי מהאדישות – רק עכשיו אני מבין לאן נעלמו כל הישראלים מבאר שבע, לקחו הכל ובאו לגור במיאמי: עם הילדים, הקרוקס, הפאג'רו, האישה, השיפודים, מכנסי השני-שליש המוכתמים, החמוצים, הרעש, ברוך מקבץ נדחי עמו ישראל. תאמינו או לא, אבל כשבאנו רעבים לאיזה מסעדה, שאלה אותנו, בעברית כמובן, איזו מיטל אחת: "לשבת או לקחת?". תעמיסי לנו יפה יפה בצלחת, אמרנו בטבעיות, והיא ענתה שבבת-ים – סליחה, מיאמי – יודעים לפנק כמו שצריך. זוהי, רבותיי, מיאמי ביץ'.

בדרך למיאמי היה לנו אירוע נפלא. טסנו מבוסטון, ומאחורי ידידי קצובר ישבה אמא ישראלית עם שלושת ילדיה הצעקניים: עידן, שירן ואלירן. טיסה בארה"ב היא אירוע סולידי ושגרתי בדרך-כלל, בעיקר כשאין על המטוס ישראלים. אבל כשעידן מחליט להרביץ לשירן, ושירן יורקת על עידן בחזרה – אמריקה או לא אמריקה – המטוס כולו נראה כמו טיול מנגלים לגליל ביום העצמאות.

"עידן, אנחנו יורדים מהמטוס, וו'אלק אבא מפרק אותך", אמרה האמא כשברקע קרבות הטריטוריה השגרתיות.
והיא המשיכה: "יקרע אותך, אבא, יוריד לך את הראש, פעם אחרונה שאני יוצאת איתך מהבית", "אני אומרת לטייס שיוריד אותך פה, עידן, לא רוצה לשמוע ממך עוד מילה".
ועידן מפרק את הצלעות לאחותו הבוכייה, שירן, והאמא בעצבים "בחייאת עידן, עזוב אותה, מה אתה חונק אותה? השתגעת?"
"וו'אלק עידן, אבא מחזיר אותך לעפולה מחר, אתה שומע אותי?! נבלה. מחר אתה חוזר לעפולה עם אבא!"
והאמא מסכמת, כנועה תשושה ומצווחת: "סיוט לצאת איתכם מהבית. הרגתם אותי. בהמות".
הישראלים הקטנים, למרות שלא ראו את ישראל מימיהם, בלעו הכל: את האוכל שהבריחו למטוס, את התוספות, את הדיילות, את הנוסעים, את הסכו"ם ובעיקר אחד השני, אבל הכל ברוח טובה – מה שגרם לי להתגעגע עוד יותר לסאחבקייה הישראלית. ולהבדיל: יש לי איזה מאתיים שכנים בבניין, עזבו שאין לי מושג מה השם של אחד מהם, אפילו במעלית הם לא עולים איתי.

אוירת הנופש משתלטת עלינו מהר מאד שם במיאמי, אלא שבמיקום הכי מרכזי בעיר – שנראה הכי פחות מתאים בעולם להקים אנדרטה כזו – נגלה משום מקום מראה מסמר שיער: אנדרטת ענק של "יד" הבוקעת מן הקרקע ומתנשאת לגובה 13 מטר, עליה נאחזות דמויות המבקשות להימלט מגורלן. האנדרטה היא חלק מאתר ההנצחה לזכר קרבנות השואה שהקימה ד"ר הלן פייגין,יהודיה היסטוריונית, שגייסה קבוצה של ניצולי שואה אמידים מקומיים למימון ההקמה. הקשר בין היהודים למיאמי מעולם לא נראה לנו מוחשי כל כך.

The Sculpture of Love and Anguish

הדיסוננס בין מיאמי ביץ' לשואה בולט מכל עבר – אבל הנשמה היהודית צעקה לנו שאנחנו צריכים לבקר שם. נכנסים למקום, ובתוך כל השמש והזיעה והבלגאן, משתררת עלינו לפתע אוירה כבדה, תחושת מועקה שצובעת לנו את הלב באפור.

סביב האנדרטה - נגלים לנו פסלי ילדים, זועקים, מתחננים, שרועים על הרצפה.

דופקים על החלון בכניסה, שני פנסיונרים מתעוררים מתרדמת החורף שלהם, מסבירים לנו פנים. "מי אתם?", "אנחנו מישראל, מה זה המקום הזה?", "בואו כנסו". וכך, מוּבלים בידי פנסיונר באמצע מיאמי ביץ', מצאנו את עצמנו באולם חשוך ואפל, שטיחים חומים על הקירות וריח חזק של תחב. בחיי, המקום הזה לא נפתח מאז שקולומבוס גילה את אמריקה ושלומי אפללו גילה את מיאמי.

הוא אמר לנו שיש כאן סרט שמסביר על האתר וכמה טוב שבאנו. הסבא לחץ על פליי, הסרט התחיל, "תקראו לי כשיסתיים", ויצא. אני וקצובר, באולם חשוך במיאמי ביץ', לבד, רואים סרט על שואה. בואו נאמר שמראות עדינים לא ראינו שם, אני מסתכל על קצובר, הוא מסתכל עליי במבט של "איזה הזוי", ושנינו נשפכים שם על הספסלים.

כמה שעות אחורה, 5 בבוקר. אנחנו מתעוררים כעבור שלוש שעות שינה כדי להחזיר איזה אוטו ליהודי-פרואני חביב שהשאיל לנו אותו בתמורה לנחמדותינו. לא חתיכת סיפור, אלמלא היינו שנינו שפוכים כבר לגמרי, מחפשים לגרד בכוח כמה שעות שינה כמו שני הומלסים על ספסל בבת-ים. סחוטים מעייפות, מפהקים במשך רוב שעות היממה. ובמצב צבירה הזה הפילו עלינו סרט שואה, מזג אוויר אידאלי וכיסאות מרופדים מדי. אז נרדמנו כמו מלאכי השרת, כמו תינוקות אחרי הגרעפס של האוכל, מנקרים בלי סוף כמו שני עכברי מעבדה מסוממים – מתעפצים ומתפגרים לאיטנו מול סרט בשחור-לבן. איזה עייפות תפסה אותנו שם, לא תאמינו לגמרי, וכשהתעוררנו, לא רק שנגמר הסרט אלא שכבר סגרו את האתר ונותרנו שם לבד. יצאנו החוצה, ברחנו, עד לפעם הבאה שנגיע למיאמי ונפקוד מחדש את האתר.

לפני שאני משחרר אתכם, תגידו לי, מה הסיכוי שתפגשו בכל אמריקה הגדולה את אותו בן אדם פעמיים? הגלובליזציה נראית לי רעיון די מבורך, אבל הייתם מאמינים שיש צ'אנס שנפגוש את החבורה של עידן ושירן שוב? והאמא המצווחת? והתיקים והבלגאן והצעקות? ואכן, כנגד כל סיכוי תאורטי מצאנו את עצמנו בדרך חזרה עם עידן והחבורה, יושבים לידנו בספסל של המטוס. אם כבר הסתברות קלושה כזאת, עדיף היה לזכות בלוטו או משהו. ועידן, תעזוב כבר את אחותך, עידן!